העמק דבר/במדבר/יט

העמק דבר במדבר יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר ה׳ וגו׳. הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר. שהרי בטהרת הלוים כתיב הזה עליהם מי חטאת. ותניא בפ״ע בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן בשני נשרפה הפרה. וא״כ למה נכתבה כאן. כבר אמרו במו״ק דכ״ח למה נסמכה פ׳ פרה למיתת מרים לומר כשם שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. אמנם אמרו עוד במ״ר ויקרא פכ״ה מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותי׳ של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והענין כבר ביארנו בפ׳ קרח. שהר״ן איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה. ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמוך ענין לה עסק פרה שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה. ומש״ה כשר בה טבו״י ואונן כאשר יבואר לפנינו. והצדוקין לא הודו לזה והשתדלו לעשותה במעורבי שמש. והקפידו חכמים ע״ז עד שפעם א׳ נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את העפר כדתניא בתוספתא דפרה. ואמרו שם הטעם שלא יוציאו לעז על הראשונות. והטעם הלז אינו מספיק כ״כ בדבר הזה שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים. אלא היה בזה עוד טעם כמוס דבש וחלב תחת לשונם. והיינו משום שהצדוקי רצה להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה. וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה. ע״כ נכתבה סמוך לפ׳ קרח:

ב

זאת חקת התורה וגו׳ דבר אל ב״י. כתב הרמב״ן שהוא מסורס כמו דבר אל ב״י זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳. ואין דבר ריק בתורה. והיינו שלפנינו יתבאר שהיה משונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעות באותה פרשה. וא״כ ה״ז מתפרש מקרא זה לשני זמנים. זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳ היינו לדורות. דבר אל ב״י ויקחו אליך וגו׳ לשעה זו. וכבר נתבאר כ״פ דלשון צוה משמעו כ״פ קבלה ומשנה תורה שבע״פ. ודבר הוא דברים כמשמען. עיין מש״כ לעיל ה׳ מקרא ד׳ ואלו היה כתיב דבר אל ב״י זאת חקת התורה לא היינו מפרשים הכי:

ויקחו אליך. כפרש״י שתקרא על שמו. והוא משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה שהיא דוקא בסגן. ולדורות קיי״ל שכשרה גם בהדיוט. ועוד יש מקראות שהיה מתפרש באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. וכיב״ז הוא פ׳ שחוטי חוץ ופ׳ אחרי מות ופ׳ שלוח מחנות כמו שכתבנו שם{{תוספת|א|וכן בכח הרוחני שלה. היתה פרה זו משונה. שהרי פשוט בריש מס' יומא דפרה אינה מכפרת. ומש"ה פירשו הא דכתיב לעשות לכפר לעשות זו מעשה פרה לכפר זו יוה"כ. משום דא"א לומר לכפר זו מעשה פרה. שהרי אינה מכפרת. והכי מוכח עוד שם בדמ"ג ואכ"מ. והרי במו"ק דכ"ח ה"נ מבואר דפרה אדומה מכפרת. אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה. זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל שנתן משה נפשו ע"ז שיכופר אותו עון. ומרים ג"כ היתה מצוינת בזה שהרי הנשים לא עבדו את העגל:

ג

ונתתם אותה. היה מצוה שאהרן יצטרף בעסק זה לכפר עליו ע״י בנו:

ושחט אותה. פרש״י זר שוחט. וזהו דעת שמואל אבל הלכה כרב דשחיטת פרה בזר פסולה. ופי׳ לפניו שלא יסיח דעתו. והכי משמעות הפרשה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו ולא כתיב כמ״כ והשוחט אותה. והרי כל העוסקין בה מטמאין בגדים. אלא משום שהשחיטה בכהן וכתיב בו וכבס בגדיו הכהן. משא״כ שריפה כשר בזר מש״ה כתיב והשורף וגו׳. ולשמואל צ״ל דאע״ג דשחיטה כשרה בזר מכ״מ לכתחלה שחט הכהן. כמו קרבנות צבור שהיו מפייסים על השחיטה אע״ג דמן הדין כשר בזר. וכן היה בפרה. משא״כ השריפה רבים עסקו בזה אפי׳ ישראלים:

ד

אלעזר הכהן. דרשו בספרי בכהונו. ובגמ׳ יומא דמ״ג דרשו הכי ממקרא הסמוך ואין זה נוגע למשמעות המקרא. אמנם פי׳ בכהונו יש לבאר לענין הפרשה. והנה פירש״י בבגדי כהונה שלו. ולמד רש״י זה מדאי׳ בזבחים די״ח בני אהרן בכהונו. מלמד שכה״ג שהשתמש בבגדי כה״ד פסול. בני אהרן הכהנים בכיהונם מלמד שכה״ד שהשתמש בבגדי כה״ג פסול. אבל מכ״מ אינו דומה. דשם דחלק הכתוב כיהון דכה״ג מכיהון דכה״ד. והרי לא מצינו חילוק בכיהונם אלא בבגדים מש״ה מפרש דמיירי בבגדים. אבל כאן לא מצינו רמז בזה על הבגדים יותר משארי דברים שנצטוו הכהנים בעבודתם. היינו קידוש יו״ר ועומד ועוד הרבה פסולי עבודה. ומשום שבאמת אין פרה קרבן הייתי אומר דמצות הכהן בה אינו אלא כמו ראיית צרעת או פ׳ עגלה ערופה. מש״ה פירש הכתוב שיהא דוקא בכיהונם. (הן אמת דרש״י לטעמי׳ שם בד׳ כ״ג ב׳ בד״ה אימא דיושב אינו זר. אבל התוס׳ כ׳ כמש״כ). ומזה למדנו שלא פסול בפרה אלא פסולין שנאמר בזבחים די״ז בב״כ בזמן שבגדיהם עליהם כהונתן עליהן וברחוץ יו״ר שם די״ט ב׳ נ״ל חוקה חוקה מב״כ. ועמידה אי׳ שם דכ״ג לעמידה בחרתיו ולא לישיבה משא״כ פסול טומאה ואנינות שאין הפסול נוגע לכהונה. תדע שהרי אכילת קדשים דכשר בזר ג״כ אסור בטומאה ואנינות. ועוד ראיה שק״צ כשר בטומאה. וכה״ג עובד באנינות אלא ע״כ אין בזה פסול כהונה אלא חסרון קדושה הנצרכת לקרבנות במעשה ובאכילה. מש״ה בפרה שאין בה קדושה אונן כשר בה. וגם טמא היה ראוי להיות כשר בה. אלא מדכתיב באסיפה ואסף איש טהור. למדנו דה״ה בעבודתה:

מדמה שבע פעמים. האי מדמה מיותר. ונדרש בספרי שיהא על כל הזאה טבילה באצבע. ולפי הפשט בשביל שהוא חידוש שיהא דם פרה שאינו אלא בדק הבית נצרך הזאה פני אהל מועד מש״ה דרך לחזור עוד הפעם. וכיב״ז פירשנו בפ׳ מצורע מקרא והזה מן השמן באצבעו שהוא ג״כ מיותר ע״ש:

ה

את הפרה וגו׳ את עורה וגו׳. ע׳ מש״כ בס׳ ויקרא ח׳ י״ז וט״ז כ״ז:

ו

אל תוך שרפת הפרה. לעיקר השריפה ולא מצדדי האש:

ז

ואחר יבא אל המחנה. כפרש״י דזו מחנה שכינה מחנה של אלעזר. אבל מחנה ישראל ודאי שרי כטמא מת מכ״מ לפי הפשט היה במשמע דמיירי אפי׳ במחנה ישראל כמו לשון והוציא אותה אל מחוץ למחנה שפירושו חוץ לג׳ מחנות. אבל נראה דהמקרא מתפרש בפרת משה כמשמעו דאז בהיותם במדבר היו גם טמאי מתים משתלחים חוץ למחנה ישראל ג״כ כמש״כ לעיל בפ׳ שלוח מחנות. ולהלן ל״א י״ט אבל לדורות מתפרש במחנה שכינה. וכמה קראי יש להם פירושים במדבר בא״א מלדורות:

ט

טהור. אי׳ ביומא דמ״ג טהור לרבות את האשה. הביאור האיך הוא נרמז אשה בזו התיבה. הוא משום דאשה אין לה קדושת תורה ועבודה. אלא טהרה המביאה את אחרים לידי קדושה. באתנויי גברי וכדומה. מש״ה היא מכונה בשם טהור וע׳ להלן כ״ד ו׳:

והיתה לעדת ב״י למשמרת. בכל הפרות משמעו שיהיה בסנהדרין שבכל עיר מסור ומשומר במקום טהור. והרמב״ם הל׳ פרה פי״ג פירש עוד שכל ישראל ראוין לשמרה. אבל עוד יש בזה פי׳ מיוחד לפרת משה וכדתנן במס׳ פרה שבכל הפרות היה מעורב מעט מפרת משה. וזה נלמד מסיפי׳ דקרא חטאת היא. משמע שהוא טעם דמש״ה היא מצוינת מכל הפרות משום שהיא מכפרת כחטאת. ולא פרה אחרת וכמש״כ לעיל ב׳:

י

והיתה לבני ישראל ולגר. לצרכי ב״י והגר שנטמאו ומפרש והולך:

יג

כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. מבאר המקרא ענין אפר פרה ביחוד לטומאת מת. משום הנוגע במת. הוא נוגע בנפש האדם הוא רוח המרחף על המת כל עוד שלא שב העפר כשהיה. ע״כ כל עוד מי נדה לא זרק עליו טמא הוא. כך הוא סגולת הטומאה:

יד

זאת התורה אדם וגו׳. אחר שפירש הטומאה היותר חמור של מת היינו הנוגע במת שלם. פירשה תורה דזאת התורה הוא באופנים הקלים מזה ג״כ כאשר יבואר. והנה מלשון המקרא היה ראוי לכתוב אדם מת כי יהיה באהל. ומה לי היכן הוא מת מזה יצא דרש האגדה בשבת דפ״ג זאת התורה אדם כי ימות באהל אין ד״ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. ומגיע זה הדרש לכאן דאפי׳ אדם המעלה הזה שאין רוחו המרחף על הגוף ראוי לטמא. והיינו המאמר הידוע צדיקים אין מטמאין. אבל זה אינו נוגע לדיני תורה. דמכ״מ כל אשר באהל טמא שבעת ימים ונצרך למי נדה:

באהל. ולא כתיב בבית משום טומאת אהל עצמו. משא״כ בית אינו מק״ט:

טז

וכל אשר יגע על פני השדה. גם זה מיירי בטומאת אהל. אלא באופן אחר. שהאדם מאהיל על המת. ומיקרי אהל מגע כדאי׳ בחולין דקכ״ה ב׳:

בחלל חרב. דרשו חז״ל דחרב הרי הוא כחלל. ואע״ג שדעת הרמב״ן וכמה רבותינו התוס׳ ז״ל ס״ל דחרב אינו מטמא באהל. היינו באהל המשכה. אבל אהל מגע שהאדם מאהיל עליו ודאי מטמא וגם בעיקר הדין אינו מוכרע והדברים עתיקים:

או בעצם אדם. הכי מיבעי לכתוב. או במת אדם או בעצם או בקבר. אלא בא ללמדנו דעצם אינו מטמא באהל אלא באופן שיהא ניכר מצורת העצם שהוא של אדם. והיינו רובע עצמות או אבר שלם. ובזה אהל קיל ממגע אפילו אהל מגע וכש״כ אהל המשכה:

יז

ולקחו. הב״ד שהי׳ בידם האפר משומר כמש״כ לעיל ט׳:

לטמא. בשביל הטמא. דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא. היא מטמא. ואח״כ הוא פוסל את האפר. מש״ה בעי לקיחה בשביל צורך הזאה על הטמא:

ונתן עליו. הנוטל מעט האפר מיד ב״ד. יתן עליו. היינו בשביל הטמא מים חיים אל כלי. כ״כ התוס׳ יומא דמ״ג. והאי ונתן אתרוייהו קאי אמים ואאפר היינו שיתן האפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי מים. כ״כ התוס׳ וריטב״א סוכה דל״ה ב׳. והוא פשט המקרא. והדרשה תדרש ג״כ. והנה כתיב הכנה זו בטומאת אהל. ולא לעיל בנוגע במת ממש. ללמד דאע״ג שקידש את המים לשם טומאה קלה עולה גם לטמא הנוגע במת החמור:

יח

ועל הנוגע. ממש:

בעצם. כאן לא פירש בעצם אדם. דמגע ממש מטמא בכ״ש היינו כשעורה אפילו אינו ניכר מצד עצמו. אך מכ״מ בעינן לדעת שהעצם הוא של אדם ולא של נבלה. והיינו דמפרש הכתוב או בחלל או במת או בקבר. שידע שהעצם הוא של חלל שנהרג או של מת. או שנמצא העצם בקבר ומסתמא הוא של אדם. שאין קוברין בהמה ובזה מובן יפה שנוי הסדר בזה המקרא מן מקרא ט״ז. וכתיב בחלל בפ״ע ובמת בפ״ע ללמדנו דאע״ג דעצם הנמצא אצל חלל אפשר שנפרש בעודו חי. ומכ״מ טמא וכן פי׳ בת״י. אלא דפליגי בזה תנאי בעדיות פ״ו אם דוקא אבר או עצם כ״ש:

יט

וחטאו ביום השביעי. שנה הכתוב למצוה שיטהר בזמנו וכדאי׳ ביומא ד״ח. ומ״ע זו אינו אלא בשביעי שאז נטהר לגמרי. ולא ביום ג׳ שהוא לפני זמנו:

וכבס בגדיו. בו ביום. ומש״ה לא למדנו מזה המקרא דאדם מטמא בגדים טומאת שבעה. כמו שלמדו בספרי פ׳ מטות מדכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. דכלים ואדם וכלים טמא טומאת ז׳. היינו משום דהתם הפי׳ ביום השביעי של הבגדים. דאין לומר של האדם. דא״כ ביום השביעי למ״ל. פשיטא שלא יטבלם קודם שהרי יחזרו ויקבלו טומאת ערב מן האדם. ותו מאי אשמעינן אלעזר הא כבר כתיב כאן וכבס בגדיו. אלא בא ללמדנו ביום השביעי של הבגדים. משום שנגעו בט״מ במשך שבעה שלו. אבל ממקרא דילן לא למדנו זה הדין דאדם מטמא כלים ט״ז. דפי׳ וכבס בגדיו משמעו בו ביום. וא״כ אפשר שאינו טמא אלא טומאת ערב. ולא תקשה באמת היאך כתיב וכבס בגדיו בו ביום הרי נטמא במגע האדם ט״מ גם בשביעי שלו קודם שטהר. וא״כ טמא הבגד ט״ז. וכמו דכתיב בפ׳ מטות. הא ל״ק. דודאי אותו בגד שנטמא בט״מ ביום הראשון שלו. שוב אינו חל עליו טומאת ט״מ אחר משום דכבר שבע ליה טומאה כדאי׳ במנחות דכ״ד. ולא דמי למי שנגע במת. ואחר כן ביום אחר חזר ונגע במת שהוא טעון ט״ז מנגיעה השנית ולא אמרינן דכבר שבע לה טומאה. שאני מת עצמו דבשעה שנוגע במת הטומאה חמורה משעה שפירש ממנו כדאי׳ בנזיר דמ״ב ב׳. ובטומאה חמורה לא אמרינן שבע לה טומאה כדאי׳ במנחות שם דטומאה חמורה חל על טומאה קלה משא״כ כלי הנוגע בט״מ. אין נ״מ בשעת נגיעה לפירש ממנו. מש״ה שבע לה טומאה ואין חל טומאה שניה. מש״ה כתיב כאן וכבס בגדיו שהלך בהם ביום שנגע במת ושבעו טומאת מגע ט״מ. ובפ׳ מטות דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי לנגיעתם. היינו אם נגעו מחדש ביום אחר של נגיעת האדם במת בעי הכלי ט״ז מיום השביעי של טומאת הכלי באדם:

כ

ואיש אשר יטמא וגו׳. לעיל כתיב העונש בטומאת מגע במת שלם החמור. ועתה חזר ופירש דה״ה בטומאות הללו:

מתוך הקהל. בשעה שהוא עם הקהל. דהיינו בשעת ראיית פנים בעזרה. והיינו דמסיים כי את מקדש ה׳ טמא. ולולי קבלת חז״ל היה נראה שיש נ״מ בין קדושת משכן שהוא לשעה לקדושת מקדש שהוא קדושת עולם. דבמשכן באמת אינו חייב אלא על מגע מת שלם. אבל קבלת חז״ל במס׳ שבועות פרק ב׳ אינו כן. מיהו מכ״מ כבר נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ קדושים ובכ״מ שאע״ג שלמדין מג״ש זמ״ז. מכ״מ אינו דומה העונש הבא מג״ש למפורש בתורה:

כא

ומזה מי הנדה. שינה הכתוב במזה מכל הפרשה דכתיב השורף. האוסף. הנוגע. וכאן לא כתיב והמזה אלא ומזה ללמדנו דלא מיירי במזה ממש אלא בנושא שיעור הזיה וכפירוש רש״י. שמעתי:

כב

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. רבינו הגר״א בס׳ א״ר פ״א דאהלות מפרש דהיינו ט״מ שנוגע בכלי נעשה הכלי אב הטומאה וטמא שבעה כמו הטמא דכמו דחרב ה״ה כחלל להיות אבי אבות כך מגע ט״מ נעשה אה״ט. והיינו דתנן שם ארבעה טמאים במת. אבל והנפש הנוגעת במי שנגע במת תטמא עד הערב. ולא נעשה אה״ט. וזה הפי׳ יפה לדעת הרמב״ם וסיעתו דחרב ה״ה כחלל בכל כלי שטף הוא. אבל לשיטת התוס׳ דדוקא חרב שהוא כלי מתכת אאל״כ. אלא ה״פ וכל אשר יגע בו הטמא. אפילו כלי חרס יטמא לעולם. אבל והנפש הנוגעת. וכש״כ כלי שטף דקיל מאדם לקבל טומאה דטמא עד הערב:

---

הרחב דבר

---

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.