העמק דבר/במדבר/יח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

העמק דבר TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ובית אביך. כפרש״י זה קהת. נושאי המקדש המה ישאו עון המתקרב אל ה׳ ע״י שעולה למקום שאסור לו:

ואתה וגו׳ תשאו את עון כהונתכם. המתקרב אל ה׳ ע״י עבודה:

ב[edit]

שבט אביך. מיותר. ללמד שאין לוים מזרע אהרן. היינו אפילו נשא גרושה וכדומה ונתחלל מכהונה. וס״ד שיהא בכלל לוים מיהת. ע״כ אמר הכתוב דוקא שבט אביך ולא היוצא ממך. וע׳ ספר דברים י׳ מקרא ח׳ וי״ח א׳:

וילוו עליך וישרתוך. יהיו טפלים אליך במה שאתה מחויב. ומפרש הכתוב באיזה חיוב מדבר שיהיו טפלים אליך דוקא. ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. היינו שומרים כדתנן במס׳ תמיד. בזה הלוים טפלים ושומרים מבחוץ וכ״ה בספרי. וראוי היה לכתוב לפני אהל מועד. וכלשון המקרא לעיל והחונים לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש. אלא משום דכאן מיירי גם לדורות. והיו עתים שלא היה הארון בבית ה׳ כגון משחרב שילה והיה הארון עומד בית אבינדב אשר בגבעה. וכתיב בשמואל א׳ ז׳ ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ברית ה׳. מש״ה כתיב אהל העדות היינו שבו מונחים העדות:

ג[edit]

ושמרו משמרתך וגו׳. עוד יש ג׳ שמירות בבהמ״ק. א׳ שמירת צרכי הקרבנות שיהיה הכל מוכן במועדו. וע״ז היו גזברים ואמרכלים. ב׳ שמירת כלי המקדש והמקדש עצמו אם נתקלקל. ב׳ שמירת העבודה שלא יהי׳ בה פסול. עכ״ז כתיב ג׳ פסוקים וזה המקרא מדבר בשמירת צרכי הקרבנות וכהא דכתיב בפרשת במדבר ג׳ ז׳ ושמרו את משמרתי וגו׳ וכביאורנו שם וכתיב שם לפני אהל מועד. שכל הכנות המה מבחוץ כך כתיב כאן אך אל כלי הקדש ואל המזבח וגו׳. היינו שלא יקדשו בכלי ולא יעלו על המזבח. ואע״ג דסכין הוא כל״ש ומקדש דוקא שחיטה הוא שכשר אפי׳ זר אבל לא שאר קידוש כל״ש. והיינו דדייק הכתוב אל כלי הקודש ולא בכלי הקודש. ללמדנו דמיירי דוקא להשים אל הכלי. והנה לא כתיב כאן וילוו עליך אלא עיקר שמירה זו מסורה ללוים ואין מצוה בכהנים כלל:

ד[edit]

ונלוו עליך וגו׳. מיירי בשמירת כלי המקדש והמקדש עצמו והיינו דכתיב בפרשת במדבר ושמרו את כל כלי אהל מועד וגו׳. ובזו השמירה אם השמירה נדרשת בפנים. אזי מצוה קודם בכהנים כמו להוציא הטומאה כדאי׳ שלהי מס׳ עירובין. ואם אין כהנים מצוה בלוים. וע׳ מש״כ בספר ויקרא כ״א כ״ג. ומש״ה כתיב כאן ונלוו עליך המה טפלים לך:

ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל. מה שנדרש לתקן כלי האהל:

וזר לא יקרב אליכם. אם אפשר בלוים אסור בישראלים משא״כ בשעה שהכהנים מתקנים בפנים. הלוים משרתים ומושיטים להם מבחוץ כמו שהיה בימי חזקיהו בד״ה י״ג כ״ט. וכ״ז בכלל ונלוו עליך:

ה[edit]

ושמרתם וגו׳. זה המקרא מדבר בשמירת העבודה עצמה. ואינו נמסר ללוים כלל רק לכהנים. והנה יש שני פסולי עבודה. פסול טומאה וזה הפסול המזבח מרצה כידוע לפי הלכותיו. וא״כ לא מיקרי משמרת המזבח אלא משמרת הקדש. אבל שאר פסולי המזבח שאין נרצה מקרי משמרת המזבח שהרי גנאי למזבח להעלות עליו דבר חול שאינו מרוצה:

ולא יהיה עוד קצף וגו׳. כאשר יהיה הקרבנות משומר בקדושה כראוי. אז לא יהיה קצף וגו׳. דטומאת מו״ק מעכבים הרצון והכפרה מכל הקרבנות ומש״ה הרבה הכתוב כפרות על טומאת מו״ק. ואי׳ בזבחים פרק א׳ דראוי היה להקריב בכל שעה אלא שחיסך הכתוב. ושם מיירי בשעירי צבור. והוא משום עון טומאת מו״ק דבהעדר שמירה מטומאת מו״ק אין כפרת כל קרבן מרצה ומועיל. וכענין דכתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. כך מכל משמר ההכרח לנצור קדושת המקדש וקדשיו כי מזה תוצאות כל תועלת קרבן:

ו[edit]

ואני הנה וגו׳. אחר שהזהיר הכתוב את הכהנים לקרב את הלוים. היה עולה עה״ד שהלוים אינם מחויבים בכך ורק אם ירצו יקרבו אותם. חזר ופירש הכתוב שכמו כן לקחתי אותם וחייבתים לעזור לכם:

מתוך בני ישראל. באשר המה נותנים מעשר חלף עבודתם ומחויבים עבור זה לציית להם ולשמור עבודתם. וכמש״כ בפרשת במדבר שם ט׳ וע׳ בבאורינו שם:

ז[edit]

תשמרו את כהנתכם. שתהיו מצוים תמיד בבהמ״ק. בין שיהיה איזה דבר המזבח או איזה דבר מבית לפרכת. חובה על הכהנים להיות מוכנים וכדאיתא במס׳ ר״ה דף כ״ח ב׳ התם לא סגי דלא יהיב כו׳:

ועבדתם. לא די במה שתשמרו שיהא נעשה ע״י מי מכם. אלא אתם בעצמכם תעבדו אם יביא א׳ קרבן לכהן להקריב. לא ימסור לאחר להקל עבודתו ממנו. אלא יעבוד בעצמו. ואע״ג דנעשה לזה בתי אבות מכל מקום יש אופנים שנמסר ליחיד מהם. והוא מחויב לעבוד בעצמו:

עבודת מתנה וגו׳. לפי הפשט באשר עבודת הלוים כתיב להלן ולבני לוי הנה נתתי וגו׳ חלף עבודתם. היינו שאם לא היה עסק הלוים לא היה צריך להפריש מעשר כלל שהרי הוא חולין. אלא חלף עבודתם. וא״כ המה מושכרים מכלל ישראל. משא״כ מת״כ אפי׳ לא היו כהנים היה ניתן הכל לגבוה. והיה הולך לים או נשרף. והרי אפילו פדה״ב שהוא חול כתיב עוד בפרשת בא תפדה והרי עוד לא נתפרש ענין כהונה. מכש״כ שארי מתנות המקודשים מתחלה לה׳ והכתוב נתנן לכהן. א״כ אינם מושכרים מישראל. ורק עבודת מתנה היא מהקב״ה. וזה ראיה שעבודתם היא למעלה מכל עבודה שנעשית בשכר. אלא עבודת המעלה והכבוד. וא״כ לא מדרך המוסר לצוות לאחר לעשות. דנראה בזה שהוא למשא עליו ובזיון עבודה היא:

והזר. הקרב יומת. הוא ג״כ בחינה לזה שהרי כ״כ היא עבודה גבוהה עד אשר זר הקרב יומת. הרי דעבודת מעלה היא. משא״כ עבודת הלוים לא מצינו שישראל חייב על עבודת משוער או משורר. ולא מצינו שישראל מוזהר במיתה על עבודת הלוים. ורק הכהנים או הלוים שהחליפו עבודתם במיתה ב״ש כדתניא בספרי ובמס׳ ערכין. ואין ראיה מזה על ישראל וכבר מצינו כמה דברים במוק״ד שהכהנים מוזהרים ולא ישראל כמש״כ ריש פ׳ אחרי:

ח[edit]

את משמרת תרומותי. עד כה נזהר בשמירת קדשי ה׳ שעולין לגבוה. ועתה הזהירו על הקדשים שנותנין לאכילה. ובזה כתיב ואני הנה נתתי לך. פי׳ רק לך ואין ללוים להצטרף לכהנים לסייע בשמירתן:

לך נתתים למשחה. לגדולה. והיינו לאהרן עצמו היא למשחה. היינו לכבוד. אבל לזרע אהרן לדורות. ולבניך לחק עולם. וחק משמעו פרנסה וכמו שפירשנו בפרשת אמור כ״ד ט׳ לחק עולם. ובאשר אין הכבוד לומר לאהרן בעצמו שניתן אכילת קדק״ד בשביל פרנסתו מש״ה אמר הקב״ה למשחה שהוא לכבודו לאכול משלחן גבוה. אבל בקדק״ל שנאכל גם לאשתו כתיב פרשת שמיני י׳ י״ד כי חקך וחק בניך ניתנו מזבחי שלמי בני ישראל. וכן להלן גבי תרומה כתיב חקך וגו׳:

ט[edit]

מן האש. פרש״י לאחר הקטרה. ואם כן קאי גם עה״פ שלאחריו דמיירי בקדשים קלים וכדאיתא בפסחים דף נ״ט ב׳ יכול יהיו כהנים רשאין בחו״ש קודם הקטרת אימורין כו׳. אבל בקידושין דף נ״ב ב׳ משמע דרק בקדשי קדשים מיירי ובזה דרשי מן האש כאש ע״ש. וכן הוא באמת לפי הפשט לא כתיב מן האש אלא במפורש בזה המקרא שהוא קדשי קדשים. אלא נראה משמעו דקדשי קדשים מתחלה כולה היה ראוי לעלות לגבוה או לישרף חוץ למחנה או בשפך הדשן ולא לאכילת בעלים. והמקום נתן מן האש לכהנים. משא״כ חזה ושוק של קדשים קלים החזה באמת גם כן היה ראוי ליקרב ע״ג המזבח בכלל החלב. אבל שוק להיפך היה ראוי לאכילת בעלים בכלל כל הבשר אלא שנתנן המקום מחלק בעלים לכהן וכמש״כ בפרשת שמיני יע״ש ובפרשת צו ז׳ ל׳ ול״ב. מש״ה בקדשי קדשים כתיב מן האש. ולא כן בקדשים קלים:

כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם. הכל נדרש בספרי ובזבחים דף מ״ה ובבאור הספרי נתבאר בעזרו ית״ש. אכן לפי הפשט משמעות רבוי לכל. המנחה בשלמות והחטאת בשלמות והאשם בשלמות ולא כל מיני המנחות וכל החטאות וכל האשמות. דאם כן לכל מנחותיהם מיבעי. והדרשה תדרש. אבל הפשט הוא כמש״כ ובאשר מפורש בפרשת צו דהנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. והיה במשמע רק מותר הסלת ולא מותר השמן אם ניתותר בפ״ע. ע״כ נתפרש כאן לכל מנחתם בשלימות. ובחטאת ואשם לא נתבאר עדיין העור למי וכבר שקלי וטרי בזבחים מנלן דעור קדשי קדשים לכהנים. ובא הכתוב לפרש כאן לכל חטאתם ולכל אשמם אפי׳ העור. ואם כן משמעות כל קרבנם הוא כלל והמקרא מפרש הפרטים והכי דייק לשון המקרא לכל מנחתם. ופי׳ הכתוב עוד אשר ישיבו לי קדש קדשים וגו׳. באשר דהעור שלא הובא מתחלה לגבוה שהרי אפי׳ עור העולה אינו עולה למזבח. מש״ה אחר שניתן לכהן אינו קדוש. אבל חלק אשר ישיבו לי הוא הבשר:

קדש קדשים לך וגו׳ :

י[edit]

בקדש הקדשים תאכלנו. במחנה שכינה ג״כ יש מדריגות ומעלות זו למעלה מזו. וכל הסמוך וקרוב למזבח ולהיכל קדוש יותר. ורשאי לאכול גם סמוך למזבח גם ברחוק ממנו וכמש״כ בפ׳ שמיני י׳ י״ב בפסוק ואכלוה מצות אצל המזבח. והדר כתיב ואכלתם אותה במקום קדוש. ופירשנו לפי הענין דשם שהיה שתי פעמים נאכלת המנחה. א׳ לפני אכילת קדשים קלים וא׳ לאחר קדשים קלים ואכילה הראשונה היה כשיורדים מן המזבח ואין מעבירין עה״מ. מש״ה מצוה לאכול אצל המזבח. ואכילה השניה אחר קדשים קלים שנאכלת במחנה לויה ושבים משם למחנה שכינה אזי אין מעבירין עה״מ ונאכלת תומ״י כשבאים אל מקום קדוש. וע״ש עוד בבאור. והכא נמי מתפרש הכי דכהן העובד ויורד מן המזבח או יוצא מן ההיכל ואוכל. אזי כל שיותר סמוך לפנים עדיף משום שאין מעבירין עה״מ והיינו בקדש הקדשים תאכלנו. מקום המקודש יותר וכמו שאם מדבר הכתוב בהיכל והוא הדביר נקרא לפנים מן הדביר קודש הקדשים שהוא מקום המקודש בהיכל. ונקרא ההיכל לפנָי. כן בכל מחנה שכינה שהוא מקום קדוש נקרא אצל המזבח קודש הקדשים. והרי לשיטת הרמב״ם בע״מ אסור ליכנס ממקום מזבח למעלה אפי׳ בלי עבודה הרי המקום מקודש יותר. וכ״ז בכהן העובד. אח״כ כתיב כל זכר יאכל אותו. אפי׳ מי שאינו עובד ואפי׳ בע״מ נכנס לעזרה ואוכל ואם כן מיד כשנכנס לעזרה אוכל מש״ה כתיב קדש יהיה לך. שיאכל במקום קדוש. ולא לפנים אצל המזבח:

יא[edit]

תרומת מתנם לכל תנופות. היינו שוק התרומה שהוא מתנה מישראל כמש״כ לעיל. וזהו משמעות לכל תנופות. שמצטרף עם התנופות שהוא החזה שעיקרו בתנופה כמו כל החלב:

כל טהור בביתך. אפי׳ נשים ועבדים ושפחות. וע׳ פסוק י״ג שיש לפרש בביתך גם למטה פי׳ כל טהור בביתך יאכלו אותו. ואשמעינן המקרא דרשאי להביאו מבהמ״ק לביתו לירושלים. ואין בזה הורדת הכבוד:

יב[edit]

כל חלב יצהר וגו׳ ודגן. לדעת רש״י ותוס׳ אינו אלא חמשת המינין. ויותר מאלו אין תרומה מה״ת כלל. ולשיטת הרמב״ם והיא שיטת גאוני קדמאי פי׳ תירוש הוא משקה גפנים ויצהר הוא שמן שאינו מידגן. ודגן משמעו כל דמידגן ונכלל בזה פרי אילן ומיני קטניות לאפוקי ירקות וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ קכ״א. וע׳ להלן מקרא י״ט:

ראשיתם אשר יתנו לה׳. שכך היה מנהג בישראל גם לבד המצוה כדי לברך את הכרי. וע׳ להלן כ״ד. וע״ע בספר דברים י״ח ד׳:

יג[edit]

כל אשר בארצם. לדעת רש״י ותוס׳ ריבה הכתוב כל שבעת המינים. ולדעת הרמב״ם להיפך דייק הכתוב דוקא שבח הארץ שהוא ז׳ מינים:

אשר יביאו לה׳. כדין ביכורים:

כל טהור בביתך יאכלנו. ולא כתיב זה הלשון גם בתרומה. אלא כמש״כ שבא להשמיענו שרשאי לאכלו גם בביתו ולהביא מבהמ״ק לביתו. מש״ה נצרך להשמיענו כמ״כ בביכורים שעולה עה״מ. משא״כ בתרומה:

טו[edit]

אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה. לא פי׳ הכתוב כאן דדוקא הזכר ודוקא בהמה ולא חיה. דאחר שפירש הכתוב אשר יקריבו לה׳. וזה כבר נתפרש במק״א מזה למדנו מה שאינו קרב לה׳ אינו לכהנים:

הבהמה הטמאה. היינו פ״ח לבד. וכתיב בהמה טמאה בכלל מכאן שנינו בתוספתא בכורות פ״א רמ״א כל המקיים מצות פ״ח מעלין עליו כאלו קיים מצות בהמה טמאה כולה וכל המבטל מצות פ״ח מעלין עליו כאלו ביטל מצות ב״ט כולה:

טז[edit]

בערכך. בערך שמבן חודש שהוא חמשת שקלים בזכר. וע׳ מש״כ בפ׳ במדבר:

יז[edit]

או בכור כשב. כבר ביארנו בספר ויקרא א׳ י׳ דכשב הוא מן כשבים. ולא כמו כבש שהוא דוקא בן שנה:

יח[edit]

וכשוק הימין לך יהיה. הדרש ידוע. ולפי הפשט דייק הכתוב שבכור הוא מתנה מישראל כשוק התרומה ולא כחזה התנופה שהוא מתנה מאשי ה׳ כמש״כ:

יט[edit]

כל תרומת הקדשים וגו׳. אע״ג שלא נתחייב לתרומה כי אם אחר שנתמרח. מכ״מ אם הופרש תחלה הרי נפטר הכרי ונעשה תרומה והוא ניתן לכהן. וזהו כל תרומות הקדשים אף על גב שאינו בחיוב. מכל מקום אם ירימו בני ישראל:

נתתי לך[א]:

ברית מלח עולם היא. כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך אבל אם משתמשים בו שלא במדה הדרושה. ה״ז מקלקל המאכל כך ברית כהונה אם משתמשים בקדושה כראוי הרי זה זכות גדול ואם משתמשים שלא כראוי ה״ז משחית הנפש. וכדאי׳ ביומא ס״פ בא לו דלהכי כתיב בכהונה זָר וקרינן זֵר אם זכה נזר ואם לא זכה זרה הימנו:

כ[edit]

וחלק לא יהיה לך. היינו ביזה במלחמה שהוא אינו לפרנסה רק לתענוגי ב״א. גם זה לא שייך לכהני ה׳. ומפרש המקרא. אני חלקך. הנאתך הוא בעבודת ה׳ ובשקידת התורה. ואין אהבה כאהבת ה׳ ואהבת התורה כדתני׳ באדר״נ פכ״ח. וכל הנאות חיצוניות המה מפריעים הנאת הנפש. וע״ז ניתן מת״כ כדי שיהיו פנוים לאהבת ה׳ וכמאמר מלאכי ג׳ בכהנים אשר דבר ה׳ יבקשו מפיהו. ובדה״י כתיב למען יחזקו בתורת ה׳:

ונחלתך. מה שאתה מוכרח לחיי בשרים:

בתוך ב״י. היינו כ״ד מת״כ שהמה רובם חייתי דברייתי ההכרחיים. מש״ה הקדים הכתוב חלקך לנחלתך. לא כתחלת המקרא. כדי שיהי׳ במשמע נחלתך למעלה ולמטה. היינו למעלה. אני חלקך ונחלתך. העסק בעבודת ה׳ היא פרנסתם. וגם השגחתו ית׳ עליהם להצליחם וכדאי׳ בע״ז ספ״א כל העוסק בתורה מצליח בעסקיו. וקאי גם למטה ונחלתך בתוך ב״י וכמש״כ. משא״כ חלקך. אינו אלא מתענג על ה׳. כ״ז כתיב בפרשה זו בכהנים. אבל בלוים לא כתיב להלן אלא שלא ינחל ונחלה. משא״כ צרכי התענוגים שהרי אין הלוים מיוחדים בא״י לפרישות יותר מישראל. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ט׳ בפסוק על כן וגו׳. וי״ח א׳ ב׳ דבשנת הארבעים כשבאו לארץ מואב וקבלו עליהם שם עול הפלפול והתלמוד. שם כתיב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה יע״ש. שכשם שהי׳ עבודה מביא׳ לידי אהבת ה׳ לכהנים. כך היה התלמוד מביא לידי אהבת ה׳ ללוים. וכמבואר בס׳ דברים כ״פ:

כא[edit]

ולבני לוי וגו׳. זה הדבור נכלל בדבר ה׳ לאהרן. ולהשלמת מקרא ו׳ ואני לקחתי וגו׳ ופירשנו שאמר ה׳ לאהרן שהלוים מחויבים להיות לו לעזר. ועדיין יאמר אהרן הלא המה מוכרחים לעסוק בצרכי החיים. והאיך יבאו לבהמ״ק וכמו שהי׳ באמת בימי נחמי׳ הפחה שנסתלקו מבהמ״ק לצרכי פרנסה. ע״ז הוסיף ה׳ הנה כבר נתתי חלקם בארץ בלי יגיעה ועבודה בארץ:

חלף עבודתם וגו׳. לא כמת״כ שמופרשים מתחלה לגבוה ומשלחן גבוה אתי לכהנים. אלא מתחלה לא בא המעשר רק חלף עבודתם וגו׳:

כב[edit]

ולא יקרבו וגו׳. גם עבור זה שהם שומרים שלא יקרבו וגו׳:

לשאת חטא. אם יקרבו לעבודת הלוים:

למות. אם יקרבו לעבודת הכהונה:

כג[edit]

ועבד הלוי הוא וגו׳ והם ישאו עונם. העבודה אינה בכל הלוים יחד בבהמ״ק אלא משמרות משמרות והיינו משמעות הוא. המשמר המיוחד בזמנו שיעבוד. אבל מכ״מ כולם בכלל:

והם ישאו עונם. של ישראל על הקרב אל מקדש וקדשיו שלא לצורך או אפי׳ לצורך כמו בשעת הקרבת קרבן אלא שלא נזהר בכבוד ומורא כראוי. מחמת שאינו רגיל ואינו יודע איך להזהר. וכמש״כ לעיל ח׳ מקרא ט׳ עפ״י הירו׳ תענית פרק ד׳:

חקת עולם לדורותיכם. באשר בסמוך הוסיף המקרא ובתוך ב״י לא ינחלו נחלה. מבואר שלא משום עבודה לחוד הגיע להם סך עצום כזה מעשר מתבואת הארץ. אלא משום שלא ינחלו נחלה. הרי חלקם בארץ ביד כל ישראל. ואין ישראל נותנים ללוים אלא הטורח של עבודת הארץ. וא״כ הייתי אומר דמצות מעשר אינה אלא בשעה שאין ללוים קרקע בא״י. אבל בעת שאין חלוק בין ישראל ללוים באחוזת הארץ שוב אין להם מעשר. וכמו בבית שני שלא נתחלק הארץ והיה ללוים ג״כ שדה עבודה כמש״כ בס׳ נחמי׳ ויברחו הלוים איש לשדהו. [והפלא על תוס׳ כתובות דכ״ו א׳ ד״ה בתר. שכתבו דגם בבית שני לא הי׳ לכהנים קרקעות] וקרוב לומר דמש״ה סירבו מליתן מעשר עד שהחזיר נחמי׳ בחזקת היד. וע״ז בא המקרא לפרש חקת עולם לדורותיכם. דמעשר הוא חק עולם בשביל עבודת הלוים בבהמ״ק וה״ז ככל מצות שיש להם טעם. ומכ״מ גם בבטול הטעם המצוה במקומה בתורת חק כמש״כ כ״פ. אלא ממילא ובתוך ב״י לא ינחלו נחלה. בעת חלוק הארץ כמו בימי יהושע וחלוקה דלעתיד אז אין ללוים לקבל נחלה בתוך ב״י:

כד[edit]

כי את מעשר בני וגו׳ על כן אמרתי וגו׳. בא הכתוב לפצות דעת הלוים שלא יחשבו עצמם כחם גרוע מכל שבט. דאע״ג דמעשר מכל התבואות הוא מרובה מחלק כל שבט כמעט. שהרי ישראלים לא נטלו בארץ אלא חלק י״ב. וגם הפרישו חמישית מתבואתם. היינו מע״ש או מ״ע ג״כ. מכ״מ בזה כחם גרוע שהרי אין החיוב להפריש אלא מתבואה שנתמרח. והרי יכולים לפטור עצמם בכמה אופנים כידוע בגמרא. וא״כ אינם בטוחים בחלקם. ע״ז אמר המקום ב״ה. כי את מעשר ב״י אשר ירימו לה׳ תרומה. לא דוקא מידגן לבד חייב במעשר אלא רק אם ניתרם תרומה לה׳ אפי׳ קודם שנתמרח כבר נתחייב במעשרות דתרומה קובעת למעשר. וזה הי׳ ידוע דישראל נהגו לתרום באשר בטחו בזה שתהי׳ ברכה בגורן כמש״כ לעיל. וממילא יהיו חייבים במעשר:

ע״כ אמרתי וגו׳. שאין להם להתרעם ע״ז:

כו[edit]

בנחלתכם. שהוא נחלה שלכם בארץ. והרי הכהנים בכלל הלוים ע״כ והרמתם וגו׳ :

כז[edit]

ונחשב לכם תרומתכם. לנדיבות ולזכות. כמו. כדגן מן הגורן. דתרומה שישראל נותנים לפני עקירת הגורן אין בזה נדיבות. שהרי מחשבים שתהיה להם בשביל זה ברכה בגורן עד שבאים לעשר ולמוד וההכרח להתפלל אז כדאי׳ בפ״ג דב״מ ההולך למוד את גרנו כו׳. וכן הלוים שמעשרים בדבר המדוד ואין תקוה להם לברכה. מכ״מ אין זה נדבה שהרי מקבלים מעשר ויכולים לחשוב שאין הצווי לקבל כי אם חלק פחות מעשר. אבל מי שנותן תרומה לאחר שכבר נעשה גורן. ה״ז נדיבות הלב. ואמר המקום שנחשב ללוים כמו שהם נותנים דגן מן הגורן ולא כמו שמקבלים בפחות חלק ממעשר:

כח[edit]

כן תרימו וגו׳ מכל מעשרותיכם וגו׳. אם ניתן מעשר קודם שניתרם תר״ג שהישראל מחויב. הרי גם אתם מחויבים ליתן תרומת ה׳:

ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן. ונתתם אותה לאהרן מיבעי. שהרי מיירי בתרומת ה׳. והנה בגמ׳ סנהדרין ד״צ אי׳ דממקרא זה יש ללמוד שתחה״מ מה״ת. מדכתיב לאהרן הכהן. והלא לא נכנס לא״י אלא מכאן שעתיד לעמוד ויתנו לו תרומה. ולכאורה ק׳ הא כמו כן יש ללמוד ממקרא הקודם כל חלב יצהר וגו׳ אשר יתנו לה׳ לך נתתים. והוא מדבר לאהרן הכהן. אלא צ״ל שאין מזה ראי׳ שא״צ לפרש לך ממש. אלא לכל זרעו. וא״כ היאך מוכח מזה המקרא הכי. ונראה שהי׳ קשה להגמ׳ לפרש האי קרא ליתן לכהנים זרע אהרן. דא״כ כולו מיותר. דכבר ידענו מריש הפרשה דחלב יצהר ותירוש ודגן והיינו תרומה הוא לכהנים. וגם לשון תרומת ה׳ ודאי מיותר כמש״כ. אלא ה״פ דמזה התרומה יתן תרומת ה׳ לאהרן שהוא כה״ג בעצמו. שהרי תרומה הבא ממעשר ראוי להיות במעלה מתר״ג. דמעשר טבל קדוש מטבל חולין דלא גרע מעשר מלקט שו״פ דאי׳ בתמורה דכ״ה לשון קדושתו בידי שמים וע״ע להלן מקרא ל׳. וא״כ התרומה שבא מן המעשר היא במעלה משאר תרומה. ומצוה ליתן ממנו לכה״ג עצמו. ואי כתיב ונתתם אותה ה״א דדוקא לכה״ג ולא להדיוט. מש״ה כתיב ונתתם ממנו ודאי כשר גם לכהן הדיוט אלא שראוי לנהוג בו קדושה יתירה וליתן ממנו לכה״ג עצמו. ומזה למד הגמ׳ דאהרן בעצמו יקבל. ולפי הפשט ה״ה כל כה״ג:

כט[edit]

מכל מתנותיכם. הוסיף הכתוב שאפי׳ מה שיתן הישראל באופן שאינו מחויב עפ״י דין. ומש״ה מיקרי מתנותיכם. מכ״מ תרימו את כל תרומת ה׳. והיינו אם הקדים ישראל ליתן מעשר עד שלא ראה פני הבית רק אחר דאידגן מכ״מ חייב ליתן את כל תרומת ה׳. היינו בין תרומה בין תר״מ. והיינו סוגי׳ דביצה די״ג וכמש״כ התוס׳ שם:

מכל חלבו את מקדשו ממנו. עוד יש אופן שמעשר מיקרי מתנה. היינו שיתן ישראל חלק המעשר מכל תבואה שיש לו מן המובחר גם על שאינו מובחר. מה שבאמת אין חוב כי אם ליתן מכל תבואה כמו שהיא מכ״מ את מקדשו ממנו. הרי הלוי צריך ליתן תר״מ ממנו. ולא מן הגרוע. ואינו יכול לומר דהישראל לא עשה אלא בשבילו ולא בשביל חלק הכהן:

ל[edit]

בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים וגו׳. דקודם שנתרם תר״מ והרי הוא טבל. אינו דומה לטבל חולין. שהרי יש בו איזה קדושה כמש״כ דמעשר טבל קדוש מטבל סתם. אבל לאחר שנתרם תר״מ את חלבו כדין. אז המשויר כשאר דגן חולין ממש. לסחורה ולכל צרכי ב״א. ולא כתרומה לכהנים. דאע״ג שהן ממון כהנים מכ״מ אינם עומדים אלא לאכילה ושתיה וסיכה ותנן בשביעית פרק ז׳ שאין נושאים ונותנים בתרומה. משא״כ במעשר ה״ה כדגן מן הגורן שהרי הוא חלקם בארץ. והיינו דדייק המקרא ונחשב ללוים. והאי ללוים מיותר שהרי מדבר עמם. ונחשב לכם מיבעי. אלא הוא טעם דבשביל דזה חלק הלוים בארץ מש״ה נחשב להם כתבואת גרן ויקב:

לא[edit]

ואכלתם אותו בכל מקום וגו׳. אפי׳ חלק האכילה שהי׳ אפשר לחשוב שבא מחלק שהוא מרובה מחלקם בארץ כמש״כ. וניתן אך בעבור עבודת הלוים. וא״כ יש לנהוג בהם מיהא איזה קדושה. מש״ה חזר ופירש דאפי׳ אכילה רשאים בבית הקברות. כי שכר הוא לכם וגו׳. לא כמו מת״כ שבא במתנה מחלק גבוה אלא בא בתורת שכר. ומש״ה אין בזה שום קדושה:

לב[edit]

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם וגו׳. דלפני הרימם תרומת מעשר הרי מוזהרים הלוים שלא לטמא וגם לא יהי׳ נמכר בטבלם. כי כבר נתחייבו לתר״מ. אבל בהרימכם את חלבו ממנו. שוב לא תשאו עליו חטא:

ואת קדשי ב״י. היינו עד שלא נתרם:

לא תחללו. לא יקלו בלבם לחשוב שגם המה קדושים:

ולא תמותו. בהקלת כבוד במילי דקדושה. וכתיב אזהרה זו בלוים אע״ג שכמ״כ הדין בישראל בטבל. מכ״מ הלוים מוזהרים יותר ע״ז:


הרחב דבר

  1. וכבר הראנו לדעת עפ״י הירו׳ והובא בתוס׳ ב״מ די״ב שכך הי׳ מנהג בישראל להפריש תרומה עד שלא נעשה כרי. עוד יש לדעת דשיטת הראב״ד ובעל כפתור ופרח דאין חיוב לתרום אלא דגן תו״י כפרש״י ותוס׳. אבל אם הפרישו משארי מינין הוי תרומה מה״ת דלא כתוס׳. ושיטה זו מתבארת בארוכה בביאור הספרי בס״ד והכי פשטא דגמרא בדה״י שבימי יחזקי׳ המלך הרבו ב״י להביא כל תבואות שדה ומפרש בנדרים דנ״ה שהוא פירות האילן וירק. ואי איתא דאינו תרומה כלל מה״ת. מהיכי תיתי להוסיף מה שאין לו זכר בתורה. והרי בעיסה לא מצינו שהחמירו בעיסה שאינה מחמשת המינים אלא למדו מזה המקרא דאפשר לתרום אע״ג שאינו בחיוב. וכיב״ז פירשנו לענין מעשר בהמה בפ׳ נשא ה׳ י׳ ובפ׳ שלח בשעירי ע״ז ט״ו כ״ה:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.