רלב"ג - ביאור המילות/במדבר/יט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

רלב"ג - ביאור המילותTriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. למד מזה שמשל צבור היתה באה והנה הרצון באמרו אדומה תמימה הוא שתהיה תמימה ושלמה באודם ומפני זה למדנו שאם היה בה שער לבן או שחור שהיא פסולה וכבר התבאר מהשרשים הכוללים שלא יפסול בה פחות משתי שערות כי החלק הראשון בשער הוא שתי שערות ואי אפשר שנא' שיהיה הרצון באמרו תמימה שלא יהיה בה מום שהרי אמר אחר זה אשר אין בה מום ויהיה אם כן אמרו תמימה לבטלה ולזה הוא מבואר שאמרו תמימה שב אל האדמימות והנה נתבאר מצד הוראת הגדר כי פרה תקרא כשהיא בת ג' שנים וראוי שתהיה פרה כשיקנו אותה שנאמר ויקח אליך פרה:

אשר לא עלה עליה עול. ביאר בזה שאף על פי שלא משכה בעול כיון שעלה עול עליה נפסלה מה שאין כן בעגלה ערופה שנאמר בה אשר לא עבד בה ולא משכה בעל ולזה היתה פרה אדומה בזה יותר חמור' מעגלה ערופה וראוי שתדע שהמלאכה פוסלת בה גם כן כמו הענין בעגלה ערופה אך שתקה התורה מזה כי כבר הגידה שאף על פי שעלה עליה עול בזולת שמשכה בו היא נפסלת כ"ש אם נעשה בה מלאכה ועוד שהמום פוסל בה שאין כן בעגלה ערופה ולזה ראוי שינהג בה כי אם מה שהוא להנאת הבעלים כמו העניין במשיכת העול ויתר העבודות אשר יעשו בו דומות לזה שהם שלא לצרכה וברצון הבעלים אבל מה שהוא לצרכה לבד כשרה ולזה אם עלה עליה זכר פסולה שתכלית זה הפועל הוא שלא לצרכה והיא היותה מתעברת:

ג[עריכה]

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. לפי שלא היה אלעזר כהן גדול כי כבר היה אהרן קיים למדנו מזה שהפרה נעשית בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט ולזה אמר אחר זה ולקח הכהן וכבס בגדיו ולא אמר אהרן להורות כי לא הקפידה התורה אלא שיהיה כהן או דקדקה שיהיה כהן גדול וסגל אך לפי שעה נעשית זאת ע"י אלעזר והנה הקדים לומר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן להורות שכל מעשיה בכהן:

והוציא אותה אל מחוץ למחנה. למדנו מזה שאין מוציאין אותה וחבירת' יחד מכאן אמרו ז"ל לא היה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שמא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שמא יאמרו אדומה שחטו ובכלל הנה כמו שהעבודה פוסלת בה כדי שיביא זה לחשוב שלא נבראת זאת הפרה כי אם לזה התכלית כן דקדקה התורה בהוצאתה ובשחיטתה ובשריפתה שלא תהיה בהם כוונה אחרת ולזה אמרה התורה והוציא אותה ושחט אותה ושרף את הפרה שכל מעשיה צריך שיהיו מכוונים לזה לבד וגם במי הנדה דקדקה שלא תהיה נעשית בהם מלאכה שנאמר מים חיים אל כלי וזה ממה שיגלה ממנו שהמלאכה פוסלת בפרה ובכל מעשיה והנה היה מוציא אותה במקום שריפת פרים הנשרפים:

ושחט אותה לפניו. מגיד שאין שוחטין שנים יחד וסבת זה כי הוא יהיה מתעסק במלאכה אחרת עמה ולמדנו מזה שצריך שישחט אותה לשמח כדי שתהיה מחשבתו בה כי אז יתכן שיאמר בו שהוא שוחט אותה ולמדנו מאמרו ושחט אותה לפניו שיהיה השוחט שוחט אותה לפני אלעזר אשר לו נתנה הפרה כדי שיהיה אלעזר רואה כשהאחר שוחט והטעם בזה ישתן אל לבו לכוין דעתו בעניין הפרה שהוא עמוק ונפלא מאד ולפי שאמר ושחט הוא מבואר שאם נתנבלה בידו היא פסולה שהרי אינה שחוטה:

ד[עריכה]

ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. למדנו מזה שצריך שיהי' בכהונו ר"ל שילבש בגדי כהונה והם בגדי לבן כי הוא היה כהן הדיוט ואולם מפני זה דקדק בזה המקום שתהיה נעשית ע"י אלעזר להעיר שאפילו כהן גדול אם יעשה אותה יעשנה בבגדי לבן לא בבגדי זהב וזה יתבאר עוד משלשה צדדין האחד שלא מצאנו שישמש כהן גדול בבגדי לבן רק כשהיה משמש לפני לפנים ביום הכפורים והיה זה כן כדי שיכון לבו יותר בעבודתו כי מה שהיה כתוב על החושן ועל האפוד היה מביא אותו להרהר תמיד וגם קול הפעמונים אשר על שולי המעיל כי זה כלו היה כלי לכוין בענייני ישראל תמיד כדי שימצא עצמו מוכן להשיב כראוי כשישאלוהו באורים ותומים ולפי שבעניין הפרה צריך שתהיה כונתו בה לא בדברים אחרים הוא ראוי שאם יעשה אותה כהן גדול שיעשה אותה בבגדי לבן והצד השני הוא שכבר הראתה בתורה כוונתה להסיר היופי מעניין הפרה ולזה היו כל מעשיה בחוץ והיתה נשרפת עורה ובשרה ואת דמה על פרשה ובהיות העניין כן הוא מבאר שאין ראוי שיעשנה כהן גדול בבגדי זהב כדי שלא ינהג בכבוד וביופי במה שכוונה בו התורה להסיר הכבוד והיופי והצד השלישי הוא כי כמו שעבודת יום הכיפורים שהיתה הכוונה בה הטהרה והכפרה היתה בבגדי לבן כן ראוי בעניין הפרה שהיא מכונת לטהרת טומאה חמור' שתהיה בבגדי לבן:

מדמה באצבעו. ראוי שנבין מזה שיקח מדם הפרה בעצמה באצבעו הימנית שאם קבל אותו בכלי ואחר טבל שם אצבעו אינו מדמה אבל יחובר לו שם אחר ר"ל שהוא מדם הכלי אלא שאם התנינו שיקח מדמה באצבעו שבע פעמים מעצם הפרח בעצמה הנה אפשר שיצא כל דם הפרה קודם שישלים הזאותיו ולזה נלמד זה הענין לוג שמן של מצורע שהטהרה ההיא מתיחסת לזאת הטהרה ונתבאר שם שהוא היה לוקח השמן על כפו השמאלית וכה היה טובל אצבעו הימנית ומזה שבע פעמים וכן ראוי שנאמין שהיה העניין בזה המקום שהכהן מקבל מדם הפרה בכפו השמאלית וטובל בה אצבעו הימנית ומזה:

והזה אל נכח פני אהל מועד. ראוי מזה שנבין שצריך שיכון להזות אל נכח פני אהל מועד ושיראה פני אהל מועד כדי שיתבאר לו מזה שהוא מזה נוכח פני אהל מועד:

מדמה שבע פעמים. למדנו מזה שצריך שיקח באצבעו מדמה שבע פעמים בכל הזאה טבילה וזה צריך לו שיקנח אצבעו בעור הפרה אח' כל הזאה והזאה כדי שלא יזה כי אם ממה שלוקח עתה מהדם באצבע ולפי שצריך לשרוף כל דמה לבד המוזה ממנו שנ' ואת דמה על פרשה ישרוף למדנו מזה שצריך לקנח אצבעו בפרה בעצמה כדי שישרוף דם הקנוח עמה ואחר זה יקנח גם כן כפו השמאלית בפרה בעצמה ולזאת הסבה בעינה:

ה[עריכה]

ושרף אל הפרה לעיניו. אחר שהצית הכהן את האור בעצי המערכ' דקדקה התורה שיהיה עיניו בשריפת הפרה כדי שלא יתעסק במלאכה האחרת כי המלאכה פוסלת בה כמו שביארנו והוא מבואר מזה הלשון שראוי שישרוף הפרה לא אותה וחבירתה כדי שלא יתעסק במלאכה אחרת וראוי שישרוף אותה כלה במקום אחד לא בשתי מערכות וזה לשתי סבות האחת שאינו שורף את הפרה באש שהצית שם אבל קצתה לבד והשנית שאי אפשר שיהיו עיניו יחד בשתי המערכות והנה לא דקדקה התורה בעצים אשר תשרף הפרה בהם אפילו בקש או בגבבה או בעצים שירצה:

את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף. לפי שדקדקה התורה בשערה שיהיה אדום והוא מחובר לעורה למדנו שכונת התורה שישרף יחד עם עורה והנה בבשרה נכלל החלב והקרב. ולפי שכבר אמר תחלה ושרף את הפרה ובשם הפרח נכלל כל הנלוה לה כמו הקרנים והטלפים למדנו שראוי שישרוף הכל יחד אלא שאם פקע מעורה או מהשער הנלוה לו כזית או מבשרה או מדמה חייב להחזיר כי התורה דקדקה שישרפו אלו בכלל ואולם אם פקע מהקרנים והטלפים אינו חייב להחזיר כי לא זכרה אותם התורה בפרטים שזכרה והנה אמרו על פרשה ישרוף. ר"ל אצל פרשה כדי שישרף פרשה עמה והנה נכלל בזה גם הפרש שפירש ממנה על מערכתה כמו העניין בדמה שכולל גם הדם שפירש ממנה על מערכתה בעת שחיטתה והנה הפרש הזה הוא במקום המערכה בהכרח ולזה יחוייב שתהיה שריפת עורה ובשרה ודמה במקום מערכתה ואם פקע מהם חוץ למערכת צריך לשרפו במקומו:

ו[עריכה]

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שני תולעת הוא צמר צבוע בתולעת הוא שקורין גרא"נה בלעז. וכבר בארנו עניין אלו המינים בפרשת מצורע:

והשליך אל תוך שריפת הפרה. לפי שהוא אומר שריפת הפרה למדנו שלא סר שם הפרה ממנה מכל וכל רוצה לומר שלא נשלמה שריפתה ולזה יחוייב שיצית האש ברובה ואחר כן ישליך אל תוך שריפתה ולזה יחוייב שיצית האש ברובה ואחר כן ישליך אל תוך שריפתה אלו השלשה מינים כדי שישרפו יחד עמה:

ז[עריכה]

וכבס בגדיו הכהן ורחוץ בשרו במים וגומ'. למדנו מזה שהמשליך עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל תוך שריפת הפרה טעון כבוס בגדים ואחר זה שב לבאר שהשורף את הפרה טעון גם כן כבוס בגדים והאוסף את אפר הפרה גם כן טעון כבוס בגדים והנושא את מי הנדה גם כן וזה ממה שיורה שכל העוסקים בפרה טעונין כבוס בגדים עם שהוא אפשר שיהיה אמרו וכבס בגדיו הכהן שב אל המוציא אותה והשוחט אותה והמזה מדמה ויהיה אמרו והשורף אותה שב אל השורף הפרה והמשליך אל תוך שרפתה אלו השלשה מיני' שזכר וזה דבר אפשר שיתבאר גם כן משעיר המשתלח שמטמא המשלח אותו אף על פי שהוא חי כי אלו הטמאות הם מתיחסות וידמה היותם לכונה אחת:

ט[עריכה]

ואסף איש טהור את אפר הפרה. הנה קרא הכתוב כל הנשרף עמה אפר הפרה כי הם דברים נטפלים לה ולזה הוא מבואר שאחר שנשרפה הפרה אין ראוי להוסיף בעצים כלל כי אפרם לא יהיה אפר הפרה והנה לא הקפיד הכתוב באסיפת האפר שתהיה בכהן אבל הקפיד שיהיה טהור ושיהיה גדול ושיהיה בן דעת להניח האפר מחוץ למחנה במקום טהור שנ' והניח מחוץ למחנה במקום טהור ולזה זכר איש להוציא את הקטן לא להוציא את האשה אחר שיש לה דעת להניח אולפי שאסיפת אפר הפרה שהקלה בו התורה להעשות שלא על ידי כהן הקפידה בו שיהיה טהור הנה נלמד מזה שכל העסוקים בפרה ראוי שיהיו טהורים ולפי שהטהור הוא נאמר בפנים שונות בתורה וזה כי ממנו שהוא טהור לקדשים וממנו טהור לתרומה לא לקדשים וממנו טהור למעשר שני ולא לתרומה ולא לקדשים הנה יתבאר שראוי שנבין מלת טהור הפחות שיפול עליו שם טהור. ר"ל שכיון שהו' טהור למעשר דין בו באסיפת אפר הפרה וזה כי כמו שנקח במלת איש הפחות שיפול עליו שם איש בתורה והוא הישראלי ולא נדקדק בו שיהיה כהן ואף על פי שנקרא כהן איש בתורה כאומרו איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום כן לקח במלת טהור הפחות שיפול עליו שם טהור ולזה הסכימו רז"ל שכל מעשה פרה אפשר היותם בטבול יום וכ"ש אם היו טהורים לתרומה לא לקדשים ולפי שהקלה התורה בזה הפעל להעשות שלא על ידי כהן הנה אינו כמו עבודה ולזה יהיה נעשה אפילו בלילה:

והניח מחוץ למחנה במקום טהור. רוצה לומר שלא יהיה המקום ההוא טמא ולזה יתבאר שאם היה האפר תוך כלי חרש מוקף צמיד פתיל באהל המת הרי הוא טמא שהרי אינו במקום טהור והתורה דקדקה על מקומו שיהיה טהור:

והיתה לעדת בין ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. רוצה לומר שמכניסין אותו במקום הנשמר כדי שיהיה לעדת בני ישראל שמור בעבור מי נדה לטהרו מטמאת מת כמו שיתבאר אחר זה ואמר חטאת היא להעיר שמעשיה הן כעין עבודת אלא שאינה נפסלת בלינה הרי אפרה נשמר למי נדה ימים ושנים עד שלא עשו כי אם אחת בימי משה ולזה הוא מבואר שאם שחטה והזה מדמה היום ושרפה למחרת אינה נפסלת:

י[עריכה]

והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם. כבר דקדקה התורה שיהיו מעשיה בזה האופן ואם שנה בדבר הרי היא פסולה כי כל הנזכר בה הוא מעכב:

יא[עריכה]

הנוגע במת לכל נפש אדם. כבר ביאר אחר זה שעניין זה המת שהיה מטמא הוא שהיא בלתי מפרכס אבל הטרפה אינו מטמא אף על פי שסופו לו' ולזה יהיה הרצון במלת מת בזה המקום שיהיה מת בפעל לא אשר דרכו שימות והנה אמר לכל נפש אדם לכלול בזה הזכרים והנקבות הגדולים והקטנים ואפילו הנפלים שהרי הם נכללים במה שאמר לכל נפש אדם:

וטמא שבעת ימים. ביאר שהמת מטמא במגע טמאת שבעה:

יב[עריכה]

הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. ר"ל שביום השלישי לטומאתו יזו עליו ממי הנדה ואחר ישובו להזות ממנו עליו ממי הנדה ביום השביעי ויטהר לערב אחר שטבל וזה דבר כולל לאדם וכלים שנגעו בו מת כי כבר נתבאר בפרשת ביום השמיני שהכלים מקבלים טומאה ממה שיקבלם האדם:

ואם לא יתחטא ביום השלישי. ביאר שלא יתכן שתשלם הטהרה לו אם לא יזו עליו ביום השביעי וביום השלישי והנה היום הזה הוא מעלות השחר כאמרו ואנחנו עושים במלאכה. ר"ל מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ואין ספק שאין שהה ימים רבים מעת טומאתו שכבר יזו עליו לאלתר שהרי היה ראוי לזאת ההזאה קודם זה וכ"ש שהוא ראוי לה עתה ועושה היום ההוא כמו יום שלישי וימנה אחריו ארבעה ימים ויזו עליו ויטבול ויטהר לערב וכן אם שה ימים רבי' אחר ההזאה הראשונה מזין עליו לאלתר וטובל ויטהר לערב:

יג[עריכה]

כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. אמר אשר ימות להעיר שהרצון בזה שיהיה מת בפעל ולולי זה היה אמרו אשר ימות לבטלה וכבר יתבאר מצד הוראת הגדר כי המגע לא יהיה אלא אם נגע בחצוני הגוף ולזה יתבאר שמגע בית הסתרים אינו מטמא כאלו תאמר שתחב הטומאה בכוש והכניס בגרונו וכבר יתבאר זה גם כן ממה שאמר בסוף פרשת ויהי ביום השמיני הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו והוא מבואר שאי אפשר באוכל שלא יגע בדבר הנאכל מגע בית הסתרים אלא שזה אינו מגע ולזה שם דינו כדין המשא ולפי שאמר בנפש האדם והיה הדם נקרא נפש כמו שאמר כי הדם הוא הנפש למדנו שהדם היוצא מהמת שאפשר שתתלה בו הנפש הוא מטמא כמת ושערו חכמים שהוא רביעית דם:

ולא יתחטא את משכן יי' וגו'. ר"ל שאף על פי שטבל כיון שלא הזו עליו ממי הנדה באופן הנזכר אם נכנס למקדש הרי הו בכרת כי עדין הוא בטמאתו כיון שלא זורק עליו מי נדה באופן הנזכר:

יד[עריכה]

זאת התורה אדם כי ימות באהל. למדנו מזה שהמת מטמא באהל:

כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. לפי שלא גזר בזה המקום טמאה על האהל אבל על מה שבתוכו ואמר במה שאחר זה והזה על האהל למדנו שיש מן האהלים שאינו מטמא ומן האהלים שמטמא וכולם משתתפים בהבאת הטומאה לכל מה שתחתיהם. והנה האהל שאינו מטמא הוא מציל מה שעליו והאהל המטמא אינו חוצץ כי הטומאה תעבירהו ולזה יטמא כל מה שהוא על הטומאה לפי שהוא מאהיל עליה עד שיגיע העניין לאהל בלתי מקבל טומאה והנ' האהל המקבל טומאה הוא נעש' מארוג או עור כמו העניין באהל המשכן והוא יטמא משום אהל והאהל שאינו מתטמא משום אהל כמו הבית ומה שידמה לו וראוי שתדע שלא יקרא אהל לפי הורא' הגדר אם לא יהיה בו חלל טפח על טפח ברום טפח ולזה לא יהיה חוצץ בפני הטמאה אם לא היה בזה התואר וראוי שתדע כי מה שנתבאר בזה המקום באל הטהור שהוא חוצץ בפני הטומאה אם היתה חוצה לו ר"ל למעלה או למטה וראוי שתדע שמגדר האהל שיהיה מתקיים וקיים במקום אחר ולזה אם היה מתנועע כמו הספינה או שלא היה לו קיום כמו עלי הירק ומה שידמה להם לא יכנס בגדר האהל להביא הטומאה למה שתחתיו או לחוץ בפני הטומאה:

כל הבא אל האהל. ראוי שתדע שכיון שבא שם מקצת האדם או הכלי נטמא כלו כמו העניין בנגיעה שאינו מתנאה שיגע הטומאה בכל הכלי אבל כיון שנגע אותה בחלק ממנו נטמא כלו וזה בלתי צריך אל ביאור ולפי שאמר כל הבא אלא האהל ולא אמר הנוגע באהל כמו שאמר בקבר למדנו שאהל פתוח אינו מטמא אלא דרך פתחו ואם לא היה פתוח היה מטמא מכל הצדדין בדמיון הקרב:

וכל אשר באהל. למדנו מזה כי כל מה שתחת האהל מטמא במת עד התהום אלא שאם היה שם אהל אחר יציל על מה שתחתיו כמו העניין במה שיזכור בכאן בצמיד פתיל לפי מה שנבאר אחר זה ולפי שהתורה תדבר דבריה בעצמות מדרך מה הוא למדנו שבצד אחר לא יטמא המת מה שסביביו אלא על ידי אהל או קבר שהוא בדמיון אל כמו שנתב' אחר זה. וראוי שתדע שאף על פי שאמר כל אשר באהל יטמא הנה לא יהיה הרצון בזה שיטמא בזאת הטומאה כי אם מה שדרכו לקבל זאת הטמאה והם אדם וכלים כי אוכלין ומשקין לא יטמאו טמאת שבעה ולזה אמר אחר זה והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ללמד שלא תתפשט זאת הטמאה בזולה אדם וכלים:

טו[עריכה]

וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. לפי שלא מצאנו רושם בצמיד פתיל כל אם בכלי חרש כמו שנתבאר בפרשת ויהי ביום השמיני והיתה הסבה בזה להיותו בלתי מטמא אלא מאוירו למדנו כי בכלי חרש דבר הכתו' כי שאר הכלים לא יועיל להם צמיד כי הם מטמאין מגבן ואולם כלי חרש כיון שאינו מקבל טמאה אלא מאוירו הרי הוא טהור כיון שיש צמיד פתיל עליו ולזה הוא מבואר שאם היו כלים בתוכו שהם גם כן טהורים שאם היו מטמאין מפני האל היו הם מטמאים הכלי חרש כי הם מאוירו והתורה הגידה מכח דבריה שאם יש שם צמיד פתיל עליו הרי הוא טהור ולא הבדילה בזה בין שיהיו בתוכו כלים ובין שלא יהיו בתוכו כלים ולזה הוא מבואר שהוא מציל על הכלים שבתוכו ולפי שאמר תחלה כל אשר באהל יטמא שהיה כולל אפילו הכלים הבלועים ואחר כך הוציא מזה הבלועים שבצמיד פתיל למדנו מזה שאין הבלועים בכלים נצלים אלא בצמיד פתיל:

טז[עריכה]

וכל אשר יגע על פני השדה. ר"ל במקום שאין דבר מאהיל עליו הנה אם נגע באחד מאלו המינים שיזכור מן המת יטמא שבעת ימים:

בחלל חרב אם במת או בעצם אדם או בקבר. לפי שהתורה לא תדבר דבריה לבטלה ראוי שנבין זה המאמר בדרך שלא יהיה בדברי תורה דבר ללא ענין ונשלים הסבה עם זה למה לא היה הסדור אחר זה בזכירת אלו המינים כמו הסדור שבזה המקום אמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר והוא ידוע ששם החלל יפול על האבר האחד אמר לבי חלל בקרבי ולפי שהנהוג על הרוב ממיתת האבר האחד הוא שיהיה זה באמצעות החרב קראט האבר ההוא חלל חרב ואמר אחר כן או במת להמשיל האבר למת ואף על פי שהוא לקוח מן החי ולולי זה היה אומרו בחלל חרב לבטלה כי מת יקרא המת מעצמו על יד זולתו אמר יומת המת והנה זה ע"י בית דין ועוד כי אין זה הבדל יהיה בזה העניין בין המת בחרב ובין המת באן או באגרוף או בזולת זה ואיך יעלה על דעת שיהיה הבדל בזה שתצטרך בעבורו התורה לזכור זה ולזה הסכמנו שיהיה הביאור בזה שב אל האבר שפלטתו החרב ומזה המקום יתבאר שאבר מן המת יטמא גם כן במגע טמאת שבעה והנה באיברם אשר מדרך החרב לפלטן תמצאם שיש בהם בשר גידים ועצמות ולזה לא יהיה באבר דין המת אם לה היה בו בשר גידים ועצמות:

או בעצם אדם. ביאר שאפילו העצם בזולת בשר מטמא כשיוכר בו שהוא עצם אדם או כשאפש' בו שיקרא עצם אדם וזה אמנם יהיה בעצם הגולגולת השלמה כי הוא יוכר בו בין גולגולת אדם וזולתו וכן העניין בשדרה השלמה והנה רוב בנינו של אדם יקרא עצם אדם והשמל שבנינו הוא על אלו העצמות שוקים והיריכים והצלעות והשדרה ורבם יקרא עצם אדם וכן רב עצמותיו בכללם וזה שכל עצמות האדם יקראו יחד עצם אדם ולזה יקראו רובם עצם אדם וראוי שלא יעלם ממנו שחלק מבזר מת יטמא טומאת מת וזה יתבאר מעניין נבלה ושרצי' שנאמר בהם מנבלתם ואשר יפול עליו מהם וקל וחומ' בטומאת מת החמור ועוד שאם העצמות מטמאין טומאת מת שאין בהם חיות ולא הרגש כ"ש שיטמא הבשר שהחיו' וההרגש הוא בו בעצמות וראשונ' ולזה יתבאר שחלק מהכשר יטמא טומאת מת וזה החלק ראוי שיהיה החלק הראשון שיהיה בו החיות והוא כזית כי שערו חכמים כי האדם בתחלת ברייתו הוא כזית:

או בקבר. למדנו מעניין הקבר שהוא מטמא אם נגעו בו מסביביו לפי שהוא סתום ואולם אם הוא פתוח אינו מטמא כי אם דרך פתחו כמו העניין באהל וראוי שיתבאר מזה שאם היה בקבר אהל והיה המאהיל בלתי מקבל טומאה כמו נסרי' הנה הוא חוצץ בפני הטומאה ויהיה מה שעליו טהור. ולפי שהקבר יקרא קבר גם אחר שהרקיב המת למדנו מזה שאין הבדל בטמאת מת בין לח בין יבש ורואי שיבאר מזה שכל אלו מטמאין באהל שהרי אמר תחלה וכל אשר יגע על פני השדה ביאר בזה שאם היו באהל הנה הם מטמאים באהל וראוי שתדע שהמת כמו שמטמא בנגע כן מטמא במשא ואמנם שתקה התורה לפי שיא בארה בפרשת ויהי ביום השמיני בטמאת נבלה שטומאת משא חמורה מטומאת מגע כי היא טעונ כבוס בגדים מה שאין כן בטמאת מגע והסבה בזה כי הנוגע אינו נוגע כי אם בשטח הגוף הטמא ואמנם הנושא נושא עצם הגוף הטמא ובהיות העניין כן והיה בלתי אפשר בטומאת מת להחמיר יותר בטמאת משא מטמאת מגע כי טמאת מגע טעונה כבוס בגדים כאמרו וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב הנה שתקה התורה מהמשא לפי שהוא מבואר שאי אפשר בטמאתה שתהיה למטה מטומאת מגל ולזה הוא מבואר שהמת מטמא במשא מן התורה:

יז[עריכה]

ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. לפי שדקדקה התורה שיהיו המים בהיותם נתנים אל כלי למדנו שלא יעשה במים מלאכה למדו גם כן שהוא מחוייב שלא יתעסק במלאכה אחרת בנתינתו המים אל הכלי כדי שתהיה כוונתו לתת המים אל כלי בעבור עפר שריפת החטאת כי אמרו ונתן עליו אי אפשר שיהיה הרצון בו שיתן העפר בכלי ואחר יתן על העפר מים חיים וזה כי מפני שהעקר הגדול בזה הוא עפר שריפת החטאת הנה ראוי שיתן האפר על המים כדי שיוכר ויתערב במים כמו העניין במי סוטה שבארה התורה בפרשת נשא שהעפר הוא שנתן על המים כי בזולת זה ישאר למטה לכבדותו ולא יוכר העפר במים ההם ולזה יהיה הרצון באמרו ונתן עליו ונתן בעבורו כטעם על שאול ועל בית הדמים ומזה יתחייב שתהיה נתינתו חמים החיים אל הכלי בעבור תכלית שינתן בהם עפר שריפת החטאת ולזה הוא מבואר שאם נתעסק במלאכה אחרת עם מלוי הכלי הנה אותם המים פסולין למי חטאת כי אי אפשר שיכוין אדם לבו בשני מלאכות מתחלפות יחד וצריך שיהיה כלי מה שינתן בו המים חיים ואם לא ידבק בו גדר הכלי אשר יתכן שישתמשו בו בנתינת המים הנה אותם המים הם פסולין והנה קראה התורה זה האפר עפר להורות שאם נשתנה האפר לעפר מפני רוב הזמן שעמד הנה הוא כשר למי נדה ולפי שלא דקדקה התורה בנותן המים חיים אל כלי שיהיה כהן למדנו מזה שכל בן דעת כשר למלא ולפ שאין זה העניין עבודה יהיה המלוא כשר אפי' בלילה ולפי שלא בארה התור' שיהיה עפר שריפת החטאת נתן על הכלי הראשון שמלא אותו מים חיים בעבורו למדנו מזה שמותר לעדות המים מהכלי ההוא אל כלי אחר לשים בו עפר שריפת החטאת אלא שהוא ראוי גם כן שינתנו המים הלו בכלי השני בעבור עפר שרפת החטאת כי מן השקר שתדקדק התורה בזאת הכונה במלוא הכלי הראשון ולא תדקדק בכונה הזאת בכלי השני אשר בו ינתן האפר שהוא השרש והעיקר בזאת הטהרה ובכלל הנה יתבאר ממה שזכרנו שראוי שלא יתעסק במלאכה אחרת עד נתינתו האפר על המים שאם היה עושה כן לא יתאמת שנתן בעבור האפר מים חיים אל כלי כי הוא מניח המים ועוסק במלאכה אחרת קודם נתינתו העפר והתורה דקדקה שיהיה זה העניין מלאכה אחת ויכוין מראשיתה זה התכלית וראוי שלא יעלם ממנו כי עם זה לא ימנע שתהיה זאת המלאכה נעשית על יד שנים זה אחר זה כי המלאכה האחת כבר יקרה בה זה ולזה אפשר אחר שנתן המים אל כלי שיטוש המים אל יד שומר ויוכל הוא לעשות מלאכה כיון שהשומר אינו עושה מלאכה ולא תקרא מלאכה אחרת מה שהוא הכרח הולכת המים לקדשן בעפר בעבור שריפת החטאת וצרך המקדש שיכוין ויתן האפר בידו על המים לטהר הטמא שנאמר ולקחו לטמא לזה צריך שיכוין לקדש המים ולהזות מהם על הטמא אלא שלא יחוייב שתהיה הכונה לטהר זה הטמא שהרי לא הקפיד הכתוב אלא שיזרקו על הטמא מי נדה מכל מקום וכבר מצאנו גם כן שהתורה ביארה שהמים אשר קדשם יזה מהם על דברי' רבים וזה ממה שיורה שלא יחוייב שיכוין בקדשו המים באפר לכל הטמאים אשר יטהרו באלו המים ולזה גם כן ביאר שההזאה אפשר שתהיה על יד אחר וזה כלו ממה שיורה שלא יחוייב שתהיה כונתו אלא לטהר המים אשר יקדש אי זה טמא אשר הזדמן וזה יתבאר ביאור יותר שלם כשנתן הסבות בכל אלו הענינים שזכרה התורה בזה:

יח[עריכה]

ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. לפי שלא התנה באזוב שלא יהיה בו מלאכה נעשית כמו שהתנה במים למדנו שאחר זה לא תהיה המלאכה שיעשו הבעלים פוסלת מי נדה אפילו בגוף האזוב לא תהיה המלאכה פוסלת וג"כ לפי שבדיל זאת המלאכה מהאחרת למדנו שאחר שנתקדשו המים באפר אין המלאכה שיעשו הבעלים קודם ההזאה פוסלת המים ההם אלא שהוא מבואר שוא צריך שלא יעשה מלאכה בגוף המים ההם כי הכתוב קראם מי נדה שלא ישתמש בהם אלא לזה התכלית כדי שלא יסור שם נדה מהם וצריך ג"כ שיהיו מי נדה נשמרים שנאמר למשמרת למי נדה וזה שאם היה זה אפר צריך שמור בעבור תכלית שיהיו ממנו מי נדה כ"ש שמי נדה צריכין שימור ועוד שהרי יש בהם אפר שהוא צריך שימור ומזה המקום יתבאר שאם לא הונחו מי נדה במקום טהור הרי הן פסולין ואע"פ שהיו בתך כי חרס מוקף צמיד פיל כמו הענין באפר והנה האזוב הוא הנקרא אזוב בלי שום לווי לא אזוביון ולא אזוב מדברי והדומה להם ומה שהתנה שיהיה הטובל האזוב במי' אשר טהור הנה אמר זה להוציא את האשה שנכללה במעשי' הקודמים ולפי שלא בא להוציא את הקטן שב לתאר אותו שנית בזולת מלת איש ואמר והזה הטהור על הטמא ולזה צריך בקטן שיהיה בן דעת כי ההזאה צריכה כונה שיהיה בעבור הטמא וזאת לא תשלם בקטן שאינו בן דעת כבר בארנו שמלת טהור תאמר בענייני הפרה במי שהו' טהור למעשר שני אע"פ שהו' טמא לתרומ' והנה הוצרכה התורה להזכיר בזה המקו' זה התנאי כי אולי יחשב חושב שלא יצטרך זה לפי שמי חטאת אין מטמאין כמו שיזכור אחר זה ועוד שלולי זה התנאי היינו אומרים שהטהור שהזה הוא טמא ולזה למדתנו התורה שהנוגע במי חטאת לצורך הזאת אינו טמא שנאמר ולקח אזוב וטבל במים איש טהור ואומר והזה הטהור על הטמא ללמדנו שמפני הזותו על הטמא לא נטמא וראוי שתדע שלא יחויב במקדש המים באפשר שיהיה הוא המזה כי התורה שמה זה העניין מלאכה אחרת ולזה אמרה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלי' ועל הנפשות אשר היו שם למדנו מזה שאף על פי שיטמא האהל הנה הוא מביא הטומאה בכל מה שתחתיו ואף עלפי שאינו חוצץ בפני הטומאה ולמדנו מזה שאינו צריך על כל הזאה טבילה אבל בטבילה אחת יזה על דברים רבים זה אחר זה מה שהתמיד האזוב להיות בו מים להזות ולמדנו מזה גם כן שבהזאה אחת יוכל להזות על דברים רבים אך שיוזה על כל אחד מהם שנאמר ועל כל הכים ועל הנפשות. וצריך שתהיה ההזאה בקצת הנגלה משטח הטמא לא מבית הסתרים שנאמר על האהל ועל כל הנפשות לא בתוכם ולמדנו מאמרו ועל הנפשות אשר היו שם כי גם הקטנים יטמאו בזאת הטומאה ולמדנו גם כן שצריך שיוכין להזות על הטמאים שהוא מזה עליהם כי לא אמרה והזה על הטמאים אבל אמרה והזה על האהל לבאר שצריך שיכוין להזו' על האהל ועל כל דבר שיזה עליו ומזה יתבאר שצריך שתהיה ההזאה במי שמזה עליו מכח המזה לא מכח כחו ולזה אם הזה על האחד ונטפו המים על השני הזאתו פסולה וצריך גם כן שתהיה ההזאה מהאזוב לא מיד המזה ולא מחוט הנאבד בו:

ועל הנגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. הנה הקדים העצם לחלל כי העצים אינו אבר והחלל הוא אבר שלם שיש בו בשר גידין ועצמות ואחר כן זכר המת שהוא כלל הגוף והנה עלה בזה בהדרגה מהקטן אל הגדו' ולפי שעניין הנגיעה בקבר הוא בלי מתיחסת לנגיעה בעצם או בכלל או במת כי היא אינה נגיעה במת ולא בחלק ממנו אבל נגיעה אהל סתום אשר בו כלל המת הנה לזאת סבה לא זכר אתו קודם המת:

יט[עריכה]

והזה הטהור על הטמא ביום השלישי. למדנו מזה שההזאה לא תהיה אלא ביום:

וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים. למדנו מזה שההזאה קודמת לטבילה לא טבילה להזאה כשהיתה הזאה ביום השביעי אבל אם לא הזו עליו ביום השביעי הנה יזו עליו אחר זה אם קודם טבילה או אחריה אך צריך שתהיה ההזאה ביום איך שתהיה כי התורה הקפידה בזה:

כ[עריכה]

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגומ'. ר"ל אם נכנס למקדש כמו שביאר ואמר כי את מקדש ה' טמא ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. אי אפשר שנבין מזה שיהיה המזה טמא שהרי בארה התורה שטהור כי התנית בהזאה שתהיה על ידי טהור ואמרה שהוא יזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות ואם היה המזה טמא הנה אחר שהזה על האהל לא יוכל להזות על השאר ולזה יהיה הרצון בו שאם היה אפשר בו לחזות במי הנדה שהוא וגע רוצה לומר שהיה בהן כדי הזאה הנה הוא טעון כבוס בגדים אם לא היה בהן כדי הזאה ונגע בהם יטמא עד הערב וטעון כבוס בגדים:

כב[עריכה]

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגומ'. רוצה לומר שמי שנטמא במת ונגע באחר הנה זה שנגע בו הוא גם כן טמא ולזה הוא מבואר שהטמא מת הוא אב הטומאה לטמא אדם כלים:

והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. למדנו מזה שהנוגע בטמא מת אינו טמא בטומאת שבעה אבל טומאת ערב.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.