משאת המלך/במדבר/יט
ב[עריכה]
זאת חקת התורה (יט ב)
בילקוט (כאן) ר"י פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז' כ"ג), אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה וחוקר בה ושואל בה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ויש להבין כיון שפרשה זו היא חוק, ואיתא כאן בילקוט דאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חוקה, א"כ מה ראה שלמה על כך לבקש טעם פרה, והרי גם מה שיעלה בדעתו בטעמה ע"כ שאינו נכון, שהרי אמר הקב"ה שטעמה לא יתגלה.
ונראה דהנה על דרך משל באם יהא כתוב בתורה שהלוה ממון מחברו חוק הוא שצריך לשלם לו, הרי ודאי כל אחד יתמה על כך למה זה חק הרי סברא היא, וחובת הלימוד והבנת התורה יהיה אז לעמוד על הדבר ולבאר למה אכן זה חק ולא סברא, וכך היא דרכה של תורה, וכל שיגע בדבר והבין למה אין זו סברא הרי עמל בזה בהבנת מאמר התורה שהוא חוק, וכמו"כ אף כאן כיון דכתיב זאת חוקת התורה הרי מחובת תלמוד תורה להבין למה זה חק, ולפיכך מוטל עלינו לבקש אחר כל האפשריות לטעם הדבר, ורק אחר היגיעה והבקוש כשנראה שאין הטעמים שהשגנו מועילים עדיין לדין פרה, אז נבין לאשורו מה שאמרה תורה שזה חק.
וזה מה ששלמה המלך דרש וחקר ושאל על כל הטעמים, עד שראה שמ"מ היא רחוקה ממנו וזו היתה היגיעה האמיתית בהבנת הכתוב זאת חוקת התורה, אמנם אף שהדבר כשלעצמו נראה נכון בדרכה של תורה וחובתה, מ"מ אין משמעות הכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני מכוון למה שביארנו.
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל וגו' (יט ב)
נראה ליישב הא דהעיר הגרי"ז דלכאורה היה צריך להקדים את דבר אל בני ישראל לפני תחילת הפרשה המתחלת בזאת חקת התורה יעו"ש מש"כ בזה, וי"ל דהנה איתא במדרש אמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמיה, מבואר דפרשת פרה הרי היא ככל הפרשיות דיש בהם טעם ואכן כך היא נאמרה למשה עם טעמיה, ורק המסירה אל בני ישראל של פרשה זו היא תהא בלא טעם ועל דרך חוקה, וראיתי במדרש הגדול דדריש לה מלאמר זאת חקת התורה, כלומר דאתה תאמר להם לישראל פרשה זו על דרך חוקה.
נמצא דזאת חקת התורה אדרבה אין זה מגוף הפרשה דהרי הפרשה ביסודה יש בה טעם, אלא זהו הקדמה לפני תחילת הפרשה האיך לומר לישראל פרשה זו, ולכך הקדים ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל, כלומר דעל דרך חוקה צוה ה' לאמר להם לישראל פרשה זו דלהלן.
פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום (יט ב)
הנה דין מום שפוסל בפרה נראה שאינו ע"ד מום שפוסל בקדשים, אלא כאן כל הדין פסלות הוא לפי שאינה תמימה, דהנה בספרי זוטא גרסינן אשר אין בה מום לרבות שהיה בה מום וחיה ומקומו ניכר, ולכאורה מום כזה אין פוסל בקדשים, אלא נראה מבואר כמוש"כ דכאן אין די שתמימה ממומין אלא בעינן תמימות הגוף, הלכך גם אם מקומו ניכר אין זה תמימות הגוף, וכן חזינן מהא דהוצרכו (פרה פ"ב מ"ב) להכשיר פרה ננסת, ומאי ס"ד לפוסלה והלא ליכא מומא, ודבר זה יתכן להבינו רק משום דחסר בתמימות הגוף. [ועיין באורך מש"כ בחי' להרמב"ם].
אשר לא עלה עליה על (יט ב)
הקשו התוס' בפסחים (כ"ו:) בעלה עליה זכר אמאי פסולה הא אינה נפסלת אא"כ ניחא ליה בעליה זו, והרי ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקריב משום דבר מועט, ותירצו כיון דאם תכשיר הרי יהא ניחא ליה לכן אין להכשירה, ולפי ישוב זה משמע דאינה פסולה מעיקר הדין אלא רק משום שע"כ עלינו לפוסלה (וער"ש פ"ב דפרה מ"ד). וקשה דהנה פרה המעוברת ס"ל לחכמים ברפ"ב דפרה דפסולה, וא"כ צ"ב תירוץ התוס' דמה חשש יש במה שנכשיר עלה עליה זכר, הרי לעולם לא יבא לידי פסול ע"י שיהא ניחא ליה, דלעולם לא יהיה ניחא ליה לפי שאינו רוצה שתתעבר ותפסל מטעם מעוברת, וצע"ג.
ואכתוב מה שהעיר מו"ר הגאב"ד דפוניבז' זצ"ל כשהרציתי לפניו קושי' זו, דכתיב בשמואל (א' ו' ז') שאמרו כהני וקוסמי פלישתים, קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול, ובסיפא דפירקא כתיב ויקחו שתי פרות עלות ולא כתיב אשר לא עלה עליהן עול, וצ"ב.
וביאר שהרי כתיב ואסרתם את הפרות בעגלה והשיבותם בניהם מאחריהם, והרי דכבר עלה עליהן עול שמעוברות היו והולידו, וצ"ל דאה"נ אלא שכהני פלישתים לאו דינא גמירי, ולכך הם אמרו אשר לא עלה עליהן עול דמלאכה אחריתי, אבל בסיפא דקרא שאין כתוב כאן דבריהם אלא הכתוב מעיד מה לקחו להן, בזה כבר נמנע הכתוב מלומר אשר לא עלה עליהן עול, דהאמת הוא דעלה עליהן כבר עול במה שעלה עליהן זכר ובמה שהולידו, וכאן ודאי הוי ניחא להו שאין זו פרה אדומה ומדאורייתא כבר חשיב עלה עליהן עול.
יג[עריכה]
טמא יהיה עוד טמאתו בו (יט יג)
נראה דהא דפטר הרמב"ם (בפ"ד מביא"מ ה"ד) למחוסר כפורים ששימש ממלקות וממיתה, אין כונתו דהשם דמחוסר כפורים ממועט מלהתחייב, אלא עיקר הפטור הוא לפי שאין כל טומאתו בו, ולו יצוייר איפכא שהיה כבר לאחר כפרתו ועדיין הוא טבול יום, גם הוא היה נפטר ממיתה וממלקות דהרי אין כל טומאתו בו, אלא דלעולם הרי כך הוא דלא משכח"ל מי שאין כל טומאתו בו אלא רק במחוסר כפורים, אבל אה"נ כל שכל טומאתו בו אף חייב מיתה משום המחוסר כפורים שבו, שאף הוא מחוייב מיתה כמו שהביא הראב"ד (שם) בהשגות דילפינן מעוד טומאתו בו, וכן בסנהדרין (פ"ג:) ילפינן מוטהרה מכלל שהיא טמאה.
וניחא לפי"ז מה שהקשו דהרמב"ם סותר את דבריו דכתב בפי"ט מסנהדרין (הל"ב) במנין המחוייבין מיתה ביד"ש שהן בל"ת ויש בהן מעשה שלוקים שהם י"ח, ומנה גם למחוסר כפורים ששימש שהוא במלקות ובמיתה דלא כמש"כ הכא, וכן הקשו ממש"כ בפ"ט מביאת מקדש (הלי"א) כהן שהוא טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא ועבד חייב על כל אחת ואחת, ולמתבאר ניחא דאף שהמחוסר כפורים אין בו לא מלקות ולא מיתה אין זה לפי שנתמעט מחוסר כפורים ממלקות וממיתה, אלא לפי שהרי כבר אין כל טומאתו בו, אבל כל זמן שכל טומאתו בו אף מתחייב מלקות ומיתה משום מחוסר כפורים. [ועיין עוד בזה מש"כ בחי' לזבחים סי' ע'].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א