משך חכמה/במדבר/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה במדבר יט

פרשת חקת

ב

אשר אין בה מום. בספרי למה נאמר כו' לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה כו' בטומאה [פירוש טבו"י] לפיכך לא יהא מום פוסל בה הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה כו' לא א"א בפסח שזמנו קבוע כו' תחמר בפרה שאין זמנו קבוע לפיכך לא יהיה המום פוסל בה. פירוש, שפסח וכל קרבנות הצבור שזמנם קבוע מום פוסל בהם, אף שבאים בטומאה (תמורה י"ד), שמה שבאים בטומאה אין החסרון בהם, רק לפי שזמנם קבוע, ואם לא ידחו טומאה לא יוכלו לעשות הפסח, אבל פרה שאין זמנו קבוע, ואפ"ה עושה אותה טבו"י, וע"כ דקילא טפי קדושתה, לכן סד"א שאין מומין פוסלין בה, ת"ל אשר אין בה מום.

שם בספרי איסי בן עקביא. שהיה בדין מה מוקדשין שאינן נפסלין במראה שחור ולבן כו', ולא קאמר, דמה להן שכן נפסלין בעשיה בטומאה תאמר בפרה שנעשית בטומאה, כדפריך על ת"ק. ונראה, דבפרק כל האיסורים אמר מה לבעל מום שכן מומו ניכר, וכן במנחות פ"ק דף ו' יעו"ש, א"כ הת"ק דמביא מקו"ח, דאין מלאכה פוסלת בהן, שפיר מפריך שכן עשייתן בטהרה, אבל הוא דמביא קולא וחומרא ממראה שחור ולבן למום ששניהם ניכרין איך יאמר דלהכי לא מפסל בה מום שכן נעשין בטומאה, הלא איזה דבר ראוי להתלות בחברתה, דבר הניכר בדבר הניכר, וכיון דמראות לבן ושחור פוסל בה, כ"ש שיפסול בה מום. ופשוט.

ג

ונתתם אותה לאלעזר כו'. פירוש ונתתם למשה ואהרן, דלגבי ישראל מדבר בלשון נסתר, רק כאן הזכיר גם אהרן, משום דבן חייב בכבוד אביו, רק בנטילת רשות מאביו אהרן.

הנה הפרה נשרפה תיכף שהוקם המשכן ביום ב', כדאמר ירושלמי סוף מגילה, רק לפי שנעשית בחוץ סמך כאן לספור דויכהן בנו אלעזר תחתיו, מספר שבחיי אביו היה ראשונה באלעזר וכבר כהן בחיי אביו. ועל הלוים אמר הזה עליהם מי חטאת, שכבר היה מי נדה. והנה גם אלעזר, שהזה מדמה שבע פעמים היה צריך כבוס בגדים ורחיצה, רק מפני כבודו לא כתב במפורש שהוא טמא, רק רמז זה באמרו וטמא הכהן עד הערב, שזה הכהן המזה נכח פני אהמ"ע, לכן כפל מלת הכהן, וכתבו אחרי ואחר יבא אל המחנה. ודע כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דוקא הני דתחלתם בפנים, כמו המשלח השעיר, והמוציאים פרים הנשרפים, וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהמ"ע, אבל צפרי מצורע, הכהן אינו מתטמא, שאינו שייך לפנים כלל, וכן בעגלה ערופה. וזה מדרכי התורה, כמו שהעו"ג אינו מתטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה. ואכמ"ל.

ביומא מ"ב ע"ב. למ"ד לדורות בכה"ג מנ"ל גמר חקה חקה מיום הכפורים. זה גופיה הטעם, דכתוב קרא על שחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, הוא הנפרדים משכליים הנבדלים, שהשחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת. והנה שעיר המשתלח שהוא בחוץ, והפרה אדומה נקרבת בחוץ צריך שיהא בכהן גדול, שזה ענין עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד, אשר על זה דריש בספרי ולעבדו בכל לבבכם שלא יהרהרו כהנים בשעת עבודה, לכן מצותה בכה"ג, שהוא איש שרוה"ק שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה. ויעוין רמב"ן קרוב לזה, כן מש"כ בפ' אחרי על עזאזל, יעו"ש. והנה מצאנו חקה בסתרי הטבע, שארס המחלה בהתהרכבה בדמי החולה, אז יהי' זה מזור, כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר"מ בן חרש בסוף יומא, כן בסתרי התורה, כי הפרה אדומה והשעיר המשתלח, כאשר יעשו זה משתלח מבפנים וזו נוכח פתח אהמ"ע, זה מכפר, וזה מטהר, ומי יבוא בסוד ד'. ודו"ק.

ה

ושרף את הפרה וכו'. ספרי פס' קכ"ד שהיה בדין ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה כו' ותפסול בשחיטתן והדין נותן כו' מלאכה פוסלת בשחיטה פרים הנשרפין א"ד שתהא מלאכה פוסלת בשרפתו. הנה זה הקו"ח לא יתכן רק אם נימא, דשחיטה בזר כשירה בפרה וכן שרפה, והפירוש ושחט אותה לפניו, שיהא אחד שוחט ואלעזר רואה, וכן ושרף אותה לפניו, אז שפיר הקו"ח, אבל אם נימא דכהן בעי, ואין זר כשר בשחיטתן וכן בשרפתן, כמפורש בירושלמי פרק שני שעירי, אין קו"ח, דלכן פוסל בפרה מלאכה, הואיל וזר פסול בה, תאמר שם הואיל וזר כשר, לכן אין מלאכה פוסלת. ואולי הוי למד על קבלת פרים נשרפים והזיתם כו' שתהא מלאכה פוסלת בהם, וע"ז ממעט פרים נשרפים ועיין יומא מ"ב מ"ג, דעל שרפה לא פליגי שיוכשר זר, עיי"ש ודו"ק.

ז

וכבס בגדיו ואחר יבוא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. מרמז דהותרה טומאה בצבור, ובכ"ז כשיש לו מים לטבול יטבול, ויהיה רק טבו"י, וכמו ששנינו בירושלמי פ"ז דפסחים. וזה דוקא בכהן לעבודה, אבל בזר הא לא משכחת. ואם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, גם בפסח לא הותרה בצבור בטמאי שרץ. ודו"ק. או דמרמז, דאם יש טמאים אחרים יכנס זה הכהן, משום שטומאתו קיל, שאינו חייב על טומאת מקדש קרבן, כמו דשנינו בתוספתא ריש שבועות יצאו זה שטומאתן רק משום קדושה, יעו"ש ודו"ק. או שמרמז, שיבוא למחנה ומותר לעשות פרה שנית, שכשרה בטבו"י. ודו"ק.

ח

והשרף אותה יכבס בגדיו במים. הנה בכל מקום דכתיב כבוס בגדים בתורה לא נזכר במים, לבד הכא. ואולי משום דקיי"ל, דאין מכבסין בגדי כהונה שנגעלו, דאין עניות במקום עשירות (זבחים דף פ"ח). והנה גבי הוצאת הדשן ביומא כ"ג, ולשיטת קדמאי גם בהרמה שם דף י"ב, בעי שיהיו בגדים שחקים ופחותין מן הבגדים שנעשה בהן עבודה, שבגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו, והנה שרפת כל הנשרפין כשרה בזר (ירושלמי יומא ורמב"ם), ולפ"ז כאן, דהשרפה צריך להיות בבגדי כהונה, נראה דמלבד דהן אסורין לעבודה בפנים משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, עוד נראה דשחקים כשרים בה, ולכך אם הוגעלו מכבסין במים וכשרים לשרפת פרה אחרת, ולכן אמר וכבס בגדיו במים, להראות דאם אינן זקוקין רק למים מכבסין אותם, ואם הוזקקו לנתר וחול אין מכבסין אותן, ושחקים כאלה פסולים אף גם לעבודה של שרפת הפרה, וכמו שאמר הת"ק דברייתא שם בזבחים בכל בגדי כהונה, ולכן מרמז, שיותר כבוס מבמים אם הוזקקו הבגדים פסולים הם גם לעבודה של שרפת הפרה. ודו"ק.

ומסתפינא לומר, דלר' אלעזר דסבר, דבהוצאת דשן בעי בגדי כהונה, בכ"ז גלי רחמנא דבעלי מומין כשרים בהן, כמוש"כ בתוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה יש עבודה כו', כן בשרפת ושחיטת פרה אדומה, אעפ"י שפסולים בזר, מ"מ בעלי מומין כשרין בהן, לכן לא הזכיר בהן כהן, רק ושחט אותה לפניו, ושרף אותה לעיניו, שיהא אחר שוחט ואחר שורף, ועיין יומא מ"ב, ולכך לא נזכר ואחר יבוא אל המחנה גבי שרפה, דאינו נכנס לעבודה במחנה שכינה. ורמז יש לזה שאמר ביומא דף מ"ב מידי דהוה אמראות נגעים כו' דבעי כהונה, ושם בעלי מומין כשרים, כן הכא אף שטעון ד' בגדים כשר בע"מ לשחיטה. והדבר חדש. ובפרט דגבי בעלי מומין שאינן ראוין רק לאכילה, א"כ אכילה לא הותר בקרבנות צבור, רק בפסח בערב. ודו"ק היטב בכ"ז.

י

וכבס האסף את אפר הפרה את בגדיו. לא נזכר כאן רחיצה במים מה שבכל הפרשה נזכר. ונראה, דהתורה רמזה לזה דבעי כוונה בטבילה לתרומה ולקדש, משא"כ בחולין, דלטבילת חולין לא בעי כוונה, ואמרו בביצה נדה מערמת וטובלת בבגדיה, דהולכת בנהר עם בגדיה והיא טהורה, והבגדים טהורים, ולזה במעשה פרה, דבזכרי כהונה הלא צריך כוונה לטבילתן כתב כבוס בגדים בפני עצמו, והדר כתב רחיצה להורות דבעי כוונה, אבל באסיפת אפרה דכשרה בזרים שהן אינם אוכלים בתרומה, וטבילתן על הרוב לחולין לא בעי כוונה, ויכול להיות הכבוס והטבילה כאחד, שטובל בבגדיו ומחזי כמיקר, ולא נראה כמכוון לטבול, ואם כי מעלות דרבנן התורה רמזה לזה. ועל המוזה דמיירי בנכנס למקדש כמו שכתוב את מקדש ד' טמא בעי כוונה כמו לקדש, כן בעי כוונה בנכנס למקדש. הבן.

יג

ונכרתה הנפש ההיא מישראל. בספרי מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמוד שמיתה היא כרת וכרת היא מיתה. הגם שבכל מקום אמרו, דמיתה אינה כרת, היינו כמו שפירש בירושלמי בכורים, דמיתה אין זרעו נכרת או מיתה לששים שנה וכרת לנ' שנה, יעוין תוס' שבת דף כ"ה, אבל מ"מ הנכרת הוא מת, וכיון בשלילה כתוב והזרתם את בנ"י כו' ולא ימותו, הוא, שאף מיתה לא יהא בם, ומכש"כ כרת, אם יקיימו וינזרו מטומאות. אמנם פשוט נראה, דידוע דטומאת מת הותרה בצבור, ורק טומאת מגע וכיו"ב, אבל טומאה היוצאת מגופן לא הותרה בצבור, וכדתניא בבכורות דף ל"ג וב"ש הנ"מ טומאה שאינה יוצאת מגופו כו', ואף בועל נדה אמרו בפ"ק דיומא, דמטומאת ביתו הפרישוהו ולא מטומאת מת, דטומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת בועל נדה [ובירושלמי פסחים לענין מגע זב].

ומה נפלא לפ"ז, דבפרשה צו כתיב והנפש אשר תאכל בשר ונפש כי תגע ואכל כו', ובאחרי וכל נפש אשר תאכל נבלה כו' ונשא עונו, הרי כתוב בלשון יחיד, וכאן כתוב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כו' כי מקדש כו' הנפש ואיש למעוטי צבור שדחויה הטומאה אצלם, אבל בפרשה זבים, ונדה, ובועלה, ובעל קרי בסוף מצורע כתוב בלשון רבים והזרתם בנ"י מטומאתם ולא ימותו בטמאם, משום שאף בקרבן צבור אינה נדחית טומאה היוצאת מגופו, ואפילו רבים אינם עושים בטומאה. והנה בספרא ומכילתא בכמה מקומות דרשו גבי כרת ונכרתה הנפש ולא הצבור, ומהם בפ' אחרי גבי העלאה בחוץ האיש ולא הצבור, וגבי דם הנפש ולא הצבור, משום דצבור אינן נכרתין, וכמו שאמרו ריש יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא, וא"כ בצבור ליכא כרת בשום מקום. אמנם מיתה ביד"ש, דיליף בירושלמי לששים שנה איכא בצבור, וכמו דור המדבר דיליף בירושלמי מהם. ולכן בפרשה זבים דמיירי גבי צבור דלא הותרה טומאה אצלם כתוב ולא ימותו בהשללה, משום שכרת אף אם מחייבי ליכא בצבור, ולכן לא כתוב ולא יכרתו. וזה נכון בס"ד.

ובזה בארנו בדרוש מה דאמר ר' אלכסנדרי רצונינו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה וש"מ מעכבין, שאין טומאתן יוצאת מגופן, רק טומאת מגע והותרה בצבור, שבאמת נפשות בנ"י עיקרן טוב, רק שסבות חצוניות גרמו, ששזפתני השמש, והוי טומאת מגע והותרה בצבור [ולזה בתר דמצלי, דתפלה בצבור], ולכן אמרו היתה לנדה ביניהם, אף זו לברכה, שהעו"ג אומרים, דהנדה שטומאתה יוצאת מגופה כן הם אומרים על עם ד' שטמאים בגופן והחסרונות דבוק בתולדה שלהן, ואינו מסבה חצונית, ולכן אין מקרבין לישראל, ואין ישראל מתערבין בהן. ודו"ק. וזה רחוק מרשעים ד' ותפלת צדיקים, כשמתפללין עם הצבור, ישמע גם לרשעים.

והנה מה שכתבה תורה בפ' אחרי ונשא עונו גבי אוכל נבלת העוף, להורות שהוא בכרת, כדילפי בתו"כ עון עון, הוא, מפני שנבלה הותרה מכללה באכילה לכהנים במקדש, לכן כתב דהאוכל נבלה ונכנס למקדש חייב כרת, כמו בכל טומאה דעלמא. ויעוין שבועות פ"ק דילפי מדכתיב בה. יעו"ש. ופשטא דקרא אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ מורה כשיטת הרמב"ם דטבו"י שאכל קדש אינו חייב כרת, יעוין פרק י"ח הל' י"ד מפסוהמ"ק, ורק אם בשרו לא ירחץ ונשא עונו. ודו"ק היטב בכ"ז.

כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו. לפי המבואר בספרי (אינו לפנינו, רק בילקוט, והביאוהו הקדמונים) מפני שהייתי אומר אם קדמה הזאה לטבילה יצא ת"ל וחטאו ביום השביעי ואח"כ וכבס בגדיו וטהר, ובפי' המשנה ביאר רבינו, דזה דוקא ביום השביעי, אבל כי עבר שביעי ולא הזה, אז טובל בלילה ומזה ביום וטהר, יעו"ש, לפ"ז א"ש כי מי נדה לא זרק עליו, אז אם בשביעי טמא יהיה אף שטבל קודם הזיה ואחר זה הוזה ביום השביעי טמא יהיה, ואין הטבילה שקודמת להזיה מטהרתו, ואם עבר יום השביעי, אז עוד טומאתו בו, אבל אם זורק עליו טהור הוא, אם היה הטבילה קודמת להזיה. ודו"ק.

טמא יהיה, לרבות טבו"י, עוד טומאתו בו, לרבות מחו"כ. פירוש, דיהיה הוא עתיד, שעד הערב טמא ואין בידו להסיר טומאתו ממנו, ואנו יודעין שלעתיד יהי' טמא, אבל מחו"כ בידו להביא כפרתו ולהשליך טומאתו מעליו, עוד טומאתו בו לרבות שאם נטמא במת מצוה, חייב על כניסה דמקדש (מכות דף ח'), וזה כתוב גבי משכן ד' טמא, שבמשכן נקרה לפעמים שהיו צריכים לטמא למת מצוה וזה מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא, ואפ"ה לא היו רשאים לכנס בטומאתן במקדש, ולכן כתב זה גבי משכן ולא גבי מקדש. ודו"ק.

טמא יהיה עוד טומאתו בו. יתכן לפרש, שלכאורה הוי אמינא היכא דזב או נדה, שטמאים טומאת הגוף חמורה ומשתלחים חוץ לב' מחנות, לכן שבע להו טומאה, וכי נגעו במת לא יטמאן, וכדאשכחן במנחות כ"ב שבע להו טומאה בטומאה אחת (מדרס ומגע זב, דמזב אתי), וגבי טבילת בע"ק לד"ת אמר בירושלמי סוף מי שמתו, שאין שם לטו"ק אצל חמורה, לכן אמר כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה, אף אם עוד טומאתו בו, פירוש, בשעת המגע במת שיש עליו טומאה שיוצא מגופו בעוד שנגע במת, דלענין שלוח מחנות חמור מטמא מת, בכ"ז בזב שנגע במת כ"ז שלא זרק עליו מי נדה טמא יהי' לחייבו כרת על ביאת מקדש. ודו"ק.

טז

ספרי פס' קכ"ז. ר"מ אומר א"צ הרי הוא אומר וכל הורג נפש בדבר שאינו מק"ט כו' שמטמא בהיסט [גירסת הגר"א]. ופירושו, דר"מ לטעמיה אזיל בשבועות דף ל"א, דר"מ סבר דמושבע מפי עצמו בב"ד כו' עיי"ש, דסבר דון מינה ומינה, והכא נמי דון מינה ומינה לטומאת ערב בלבד, ולכך קאמר א"צ למילף כלל טומאת היסט מנבלה. ודו"ק.

עדיות פ"ו. שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי כו' והלא קו"ח ומה החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא כו' אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי. פירוש, דפליגי באין בו כזית, וכדמפרש הרמב"ם בפירוש המשנה, וע"ז אמר דאדרבא זה הגורם, דדבר שאיסורו בא בפ"ע, כמו נמלה, א"צ שיעור, אבל אבר מן הנבלה כיון שענין האיסור לא בא על דבר זה לחוד לא הוי בריה, כן הכא לענין טומאה אבר מן החי הלא בא טומאתו מתחלת ברייתו עליו בפרט, וא"כ הוא בריה וא"צ שיעור, אבל אבר מן המת, טומאת המת חלה על כל המת בכללו, וא"כ אבר ממנו אינו בריה וצריך שיעור. או פירושו, דאבר מן החי הוא עיקרו הלמ"מ, ולכן לא ילפינין אבר מן המת בקו"ח, דאין דנין קו"ח מהלכה, וזה דאמר לא אמרו אלא על אבר מן החי. ודו"ק.

כ

ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ד' טמא. יתכן, כי הכרת הוא שהוא נכרת מתוך הכלל, כמו בשר המת מן נפש האדם, כי כמו שהרוח החיוני הוא שוכן בגוף ונמצא בכל חלק מחלקיו, ועורקיו כולם מעון להרוח החיוני, וכאשר יופסד אחד, אז טוב לו להכרת מן הגוף, ולא להפסיד כל הגוף, כן האומה הישראלית היא גוף אחד. מעון לרוח האלקי ומשכן קדשו, ושוכן על כל איש ישראלי בפרט, וכאשר יופסד אחד אז נאות לו ההכרת [ואולי הוא כמו כוונה שניה על משכן ד' טמא. דו"ק], והנה במשכן עדיין לא היו מצווים על ערבות של הנסתרות ועדיין לא היו כגוף אחד, משא"כ כיון שעברו הירדן נענשו על הנסתרות כי כל האומה כגוף אחד וזה שאמר גבי משכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל, אולם גבי מקדש, שהם כגוף אחד, אמר מתוך הקהל, שהוא כמו הכרת אבר אחד מתוך הגוף, שכל הקהל הוא אדם אחד מעון לרוח השי"ת. ודו"ק.

כל פרשת פרה נאמרה בלשון נסתר ויקחו, והיתה לבנ"י, והיתה להם לחקת עולם, משום דכולה אינה בפנים מקום שנועד שמה שמו יתב' לישראל, מקום שהכרובים פונים, מקום היחוד העליון, לכן הוי חק סתום, ומדבר השי"ת בלשון נסתר. ודו"ק.

הנה המג"א סימן תרפ"ה כתב, דפרשת פרה דלהוי דאורייתא לא ידענא היכא רמיזא. יעו"ש. ולדעתי הוא מפורש, דבריש יומא יליף לענין פרישה מהך דכאשר צוה ד' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשה פרה לכפר עליכם זה יוהכ"פ ואמר שם אי כל הכתוב בהן מעכב או רק המעכב לדורות, יעו"ש דף ה', ושם ע"ב אמר רשב"י במלואים שאף מקרא פרשה מעכבא, דכתיב זה הדבר אפילו דבור מעכב, א"כ כי ילפינין לדורות גם בפרשת פרה מקרא מעכבא טרם עשיית הפרה, ונמצא בשעת עשיית הפרה מקרא פרשה מעכבא והוי אז דאורייתא, ולפ"ז גם ביוהכ"פ הוי דאורייתא בזמן המקדש. ונכון. ואולי מפני זה היה קורא בע"פ את שבחומש הפקודים, מפני שנאמר אחר מות אהרן, וכדאמר בספרי שם פס' קמ"ב, וא"כ לא היה קריאתו מן התורה, שע"ז לא נאמר כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר כו', שעדיין לא נאמרה, לכן נשתנה קריאתה בע"פ, וכמו דאמרו על שמונה פרקים הואיל ואישתני אישתני. יעו"ש. והגמ' דאמרה טעמי אחרינא אזלא לפום מאי דלא יליף מסיני, ובפרט ר"ל לטעמיה אזיל דלא יליף מסיני. ודו"ק ועיין מש"כ בפ' אחרי.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.