הלכות גדולות/פסח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הלכות גדולות פסח

הלכות פסח
פרק אור לארבעה עשר

(פסחים ה.) ומיחייבין בישראל לבעורי חמירא בארבסר בניסן שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון מאי ראשון אילימא ראשון דחג והכתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם אלא ראשון דמקמי חג והיינו ארבסר ואימא מאורתא ביום כתיב ואימא מצפרא אך חלק דהוה ליה מתחלת שבע ועבדו רבנן הרחקה יתירא דלא לינגע באיסורא דאוריי' (ירושלמי ריש פסחים ע"ש) ותנו רבנן ושמרתם את היום הזה לדרתיכם שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר (שם ח.) מכאן אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ואין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (שם ד.) ואמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן אור הנר יפה לבדיקה. והיכא דבדק ושייר ארבעה וחמשה ריפתא וחסר חד מנייהו (שם ט:) בעי למיהדר ומבדק ברישא שמא עכבר או חולדה לקחתה. והיכא דאיתרמי ארבסר בשבתא מבערינן כל מילי מקמי שבתא ומשיירינן מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דתניא (שם מג.) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טהורות וטמאות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע וקיימא לן הלכתא כוותיה. (שם י:) רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק באור ארבעה עשר בודק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר בודק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד בודק לאחר המועד ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. ומאן דבדיק ביתא ברישא (שם ז.) מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על בעור חמץ. ובתר (שם ו:) דבדיק מבטיל ליה דכתיב תשביתו שאר מבתיכם והיכי מבטיל ליה אמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל ולהוי עפרא. וכיון דבטליה אי משתכח לבתר הכי וחזי ליה לא מיחייב עליה בבל יראה ובל ימצא.

(שם ח.) תנו רבנן חורי הבית העליונים והתחתונים אין צריכין בדיקה האמצעיים צריכין בדיקה גג היציע ורפת של בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן ואוצרות תבואה כולן אין צריכין בדיקה. חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. (שם ע"ב) חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה שלא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי. (שם לא:) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו וכמה חפישת הכלב ג' טפחים. (שם ח.) אמר מר אוצרות יין אין צריכין בדיקה והתניא צריכין בדיקה לא קשיא כאן במסתפק מהם כאן בשאין מסתפק מהם. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו (שם ע"ב) שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ ובמסתפק מהן (פסחים ח.) תני רבי חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק מהן. אמר רב חסדא בי דגים צריך בדיקה והחטא א"צ בדיקה לא קשיא הא בזוטרי הא ברברבי אמר רב פפא בי תמרי ובי ציבי צריכין בדיקה. אמר רבה בר רב הונא בי מלחי ובי קירי צריכין בדיקה. אמר רבה חצר אין צריך בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם.

(פסחים לט:) תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו. כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. פירוש דמי לעיסה דכמה דמיעסקי בה לא מחמצא ושריא. ומיחייבינן לבעורי בסוף ארבע שעות דארבסר (שם יא:) דתנן רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת (ארבע) [שש] מאי טעמא חמש בשבע לא מיחלף שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב שש בי קרנאתא קאי ואי שרית ליה למיכל בשש אתי נמי למיכל בשבע ולא מיבצר ליה אמר אכתי שש אינון. רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע וחולין כל חמש ושורפין בתחלת שש מאי טעמא משום יום המעונן דאי שרית ליה למיכל בחמש זימנין דאתאן שבע ואמר אכתי חמש נינהו ונגע באיסורא דאורייתא באכילה אחמירו רבנן בהנאה לא אחמירו רבנן שש אין חמש לא וכי תימא אי משום יום המעונן אפילו ארבע נמי אמר רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא. (שם יג.) אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה.

(שם ד.) תנו רבנן המשכיר בית לחבירו אם עד שלא חל ארבעה עשר מסר לו מפתח על השוכר לבדוק ואם לאו על המשכיר לבדוק:

פרק כל שעה

(שם כח.) תנו רבנן היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים וקתט בברייתא שורק אתרוייהו: (ירוש' רפ"י) פסק ואסיר למיכל מצה מבעוד יום מקמי דליקדיש ואומר הגדה והלל שנאמר בערב תאכלו מצות כדי שיהא חביב עליו משל לארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו ומקמי פסחא בתלתין יומי מיבעי ליה לישראל למגמר מילי דפסחא ואגמורי אינשי ביתיה דתניא (פסחים ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות. והני תרין לילואתא מיחייבינן למיכל מצה (פסחים מ.) דמינטרא ולא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחמץ. ומיחייבינן לנטירה ללישא דלא תיתי לידי חימעא שנאמר ושמרתם את המצות ואסיר למילש מצה אלא במיא דביתי מאי טעמא כמה דלא ביתי חבילי ומחמעין לה לעיסה (שם מב.) דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ואסיר למילש במיא חמימי משום דמחמעי דדרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים גרופין ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. וצריכה שני כלים של מים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את הידים. והיכא דעברה ולשה בהני דאמרינן אסור למיכל מן ההוא לחמא ולא נפיק ביה ידי מצה דאיבעיא להו עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי רב אשי אסר והלכתא כרב אשי. והיכא דלשה לעיסה גוי חרש שומה וקטן דלאו בני שימור נינהו אף על גב דאפייה ישראל בר דעה ועבד לה שימור בשעת אפיה לא נפיק בה ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבילין אסיר למילש עיסה דמצה ודוקא לילה הראשון אבל שאר יומי לא. אין לשין עיסה בפסח בכלי אחד אלא כשיעור חלה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה קמח כי היכי דלא ליתי לידי חמץ (שם מח.) דאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה. והיכא דלש עיסה בפסח ובעי לאפרושי מינה חלה היכי ליעביד מפריש ולא ליקרי לה שם חלה עד דאפיה דתנן (שם מו.) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירה אומר תטיל לצונן ורבי יהושע אומר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה.

(שם מח.) תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר ורבי יצחק אמר הלכה כבן בתירה. ומותר לאפות חלה של אש שהיא תרומה בין בפסח בין בשאר ימים טובים ואם יש שם כהן קטן או כהנת שלא יצא טומאה מגופן אוכלין אותה (בכורות כז.) דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה:

פסק ומיא דמיחורי בהו אגאני וכסי מיבעי למישדינהו בדוכתא דמידליא היכא דלא מיכנפי וקיימי דתנן (פסחים מ:) מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. ואסיר למילש מצה בחמרא או בדובשא או במשחא מאי טעמא משום דמחמצא דתנו רבנן (פסחים לו.) אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רבן גמליאל אומר ישרף מיד וחכמים אומרים יאפה מיד ויאכל מיד וקאמרינן בסיפא אף על פי שאין לשין מקטפין בו אתאן לתנא קמא וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו ומדבריהם קמו להו רבנן דסיפא דברייתא ורבן גמליאל בחדא שיטתא דישרף מיד ש"מ הלכתא כוותייהו והשתא קטופי נמי לא מקטפינן בהו וכל שכן דלא ליישין בהו ואם לש ישרף מיד. ודקאמרינן (שם לה:) מי פירות אין מחמיצין ההוא ביין ושמן ודבש דלית בהו מיא כלל. ודוקא לילה ראשון דאסור לקטופי במי פירות אבל שאר יומי לא ולילה ראשון אפילו ביין ושמן ודבש לחודיה אסיר למילש משום מצה עשירה.

(שם כח:) תנו רבנן מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו בדבר אחר מנין תלמוד לומר לא תאכלו מכל מקום ולא מיבעיא במיא חמימי דאסיר אלא אפילו במיא פשורי אסיר (שם לו.) דתניא ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ואף על גב דגבי מנחות כתיב בהו מצות והוו לשין להו בפושרין דתנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמצו לא גמרינן מינייהו דמנחות לישתן בזריזין ובמקום זריזין. ולא מיבעיא במיא פשורי דאסיר אלא אפילו במיא דמלו מנהרא ביומיה אסיר עד דביתי (שם מב.) דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ולא מבעיא מיתב בשמשא ומילש דאסיר אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסיר ואף על גב דלא נפלה שמשה בההוא דוכתא מאי טעמא (יומא כח:) יומא דעיבא כוליה שמשא. ומאן דאפקיד גבי ישראל חמץ וליתיה למריה (פסחים יג.) נטר ליה עד ארבע שעי דארבסר דחזי לאכילה דילמא אתי ובעי ליה ודאי שלים ארבע שעי ולא אתא במיעל חמש מזבין ליה לגוים ואי לא מזבין ליה אף על גב דקביל עליה אחריות שריף ליה שהכל מלווין עליו לבערו ודאי גוי דאפקיד גבי ישראל חמץ אי קביל עלי' ישראל נטירותא דכיון דאי פשע ביה ומיגניב או דמתבד מיחייב לשלומי מיחייב לבעוריה ואי נטירותא ברשות גוי היא דאמר ליה הא ביתא קמך לא מיחייב לבעורי (פסחים ה:) דת"ר שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך לפי שנאמר ולא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין או יקבל פקדונות מן הגוים ת"ל שאר לא ימצא ואין לי אלא גוי שלא כבשתו ושרוי עמך בחצר גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין תלמוד לומר לא ימצא ואין לי אלא בבתים בבורות שיחין ומערות מנין תלמוד לומר בכל גבולך ועדיין אני אומר בבתים עובר בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים בגבולים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים אף שאור האמור בגבולים עובר וכו' ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אמר להו רבא לבני מחוזא בערו חמירא דבני חילא דכיון דאי מיגניב או מיתבד מיחייביתו לשלומי כדידכו דמי ואסיר בבל יראה ובל ימצא. והיכא דאתי באורחא ואידכר דאית ליה חמץ בביתא מקמי שש שעות מבטיל ליה ושפיר דמי אבל לבתר שש שעות לא סגי ליה בביטול דלאו ברשותיה קאי (פסחים ו:) דאמר רבי ישמעאל בר' יוסי שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי.

(שם ו.) תנו רבנן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבערו הפקידו אצלו זקוק לבערו ייחד לו בית אין זקוק לבער מאי טעמא לאו ברשותיה קאי אמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה משום היכר אמר רבה אם של החדש הוא אינו צריך מאי טעמא מיבדל בדיל ואר"י א"ר המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי אמר רבה ואם של הקדש אינו צריך מאי טעמא מבדיל בדיל מניה. (תוספתא פ"ב וירושלמי פ"ב ה"ב) ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שלא יערים. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ואפילו ממקום למקום. (עירובין סד:) המוצא גלוסקא בדרך לאחר הפסח מותר בהנאה:

פסק ומאן דבעי למיזל בספינתא או לדוכתא רחיקא ואיכא בתי דקיימן בחותמיה וליכא איניש דאית ליה רשותא למיעל להתם אי מקמי תלתין יומין קאזיל דעדיין לא מיחייב במילי דפסחא לא צריך למבדק והדר ליזיל ואי בגו תלתין יומין קאזיל דאיחייב ליה במילי דפסחא לבדוק והדר ליזיל (פסחים ו.) דאמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא בתוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער. אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא כשאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מראש השנה זקוק לבער ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא העושה את ביתו אוצר וחתימא ואין דעתו לפנותו בתוך ל' יום זקוק לבער קודם ל' יום כי מטיא זמניה אין זקוק לבער ובביטול סגי ליה ודוקא כשאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפי' מתחלת השנה זקוק לבער. וכי היכי דחמץ אסור באכילה הני שבעה יומי ותמני שעי בהנאה נמי אסיר דתניא (פסחים כח.) מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו וגו' (פסחים כא:) ואמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו והיכא דנפל מיא עלייהו אף על גב דאקושי חיישי' דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ וחמץ משש שעות ולמעלה איסורו איסור הנאה הוא. ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושיה לאו קידושין ואף על גב דמשש שעות ולמעלה איסורא דחמץ מדרבנן הוא דאסיר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה ותנן עבר זמנו אסיר בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן. ואמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. ולא מיבעיא חמץ בעיניה דאסיר אלא דעל ידי תערובות אסיר דתניא (שם מג.) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי שהוא אסור יכול יהא ענוש עליהם כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן ענוש כרת על עירובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום ודרשי הכי מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו בדבר אחר מנין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום ואף על גב דאמור רבנן על עירובו בולא כלום דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא דהא טעמא דהא כל איסורין שבתורה נמי על ידי עירוב מיסר אסירין דתניא (חולין צז.) קדירה שבישל בה בשר אל יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם הני מילי מין ושאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא דאיפשר דטעים ליה קפילא גוי. ושאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים מאי ת"ש (ע"ז עג:) דתנו רבנן מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ואיתמר עלה רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה [במינן במשהו שלא במינן בנ"ט ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה] בין במינן ובין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם מיהו חמץ קמיבעיא לן לשאר איסורין שבתור' מדמינן ליה ולא אסיר במשהו או דילמא כיון דקאי עליה בבל יראה ובל ימצא לטבל וליין נסך מדמינן ליה ולא שנא במינו ול"ש שלא במינו במשהו אסור אחמירו ביה רבנן טפי מכל איסורין שבתורה דהא לא אשכחן גבי איסורין שבתורה דאסורין בראיה ואסורין בבל ימצא כחמץ דאסיר בבל יראה ובל ימצא. ת"ש דהכא נמי מפלג פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן (פסחים כט:) דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור לאחר זמנו במינו אסור שלא במינו מותר ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר ורבי יוחנן אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר:

פסק אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא למילתא למימרא דבמשהו כרב ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובות לא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקא שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו אייתו לי חמרא מבני חילא ותנן (פסחים כח.) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור ודגוי באכילה נמי שרי והאי דקתני בהנאה משום ישראל. והיכא דאית ליה עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ומים כדי לעבד בה עורות והגיע שעת ביעור חמץ אם בתוך שלשה ימים חייב לבער ואם לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער מאי טעמא דכיון דעברו עליו שלשה ימים נפסד ונפסל מלאכול הכלב ואם נתן לתוכה עורות ואפילו יום אחד או שעה אחת קודם ביעור חמץ אין זקוק לבער דמדנתן לתוכה עורות נפסל מאכילת הכלב ואין הכלב יכול לאוכלו דתנן (פסחים מה:) עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח תוך שלשה ימים חייב לבער לאחר שלשה ימים אין חייב לבער אמר רבי נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות אבל אם נתן לתוכה עורות אפילו בתוך שלשה ימים אין חייב לבער אמר רב הלכה כרבי נתן אפילו יום ואפילו שעה אחת. (פסחים מ.) אמר אביי האי חצבא דאבישונא סיחפה שרי זקפה אסיר רבא אמר אפילו זקפה נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין והלכתא כרבא. פירוש אבישונא שתיתא דשיכלי רטיבתא בין דחיטי ובין דשערי. (שם ל.) אמר רב קדרות בפסח ישברו דילמא אתו לבשולי בהו במינן ושמואל אמר לא ישברו אלא לשהינהו לאחר הפסח וליעביד בהו בין במינן ובין שלא במינן. (שם ע"ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני דאשתמיש בהו חמירא מאי אמר ליה אנא חדאתא עבדין לי תינח מר דאיפשר ליה כולי עלמא מאי אמר ליה כעין חדאתא קאמינא לך פרזלא מלבני באור וקתא מגעילה ברותחין ובכלי ראשון והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון.

(שם מ:) תנו רבנן אין מוללין את הקדירה בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ ויש אומרים חילוף. פירוש כי נפיל חומץ לקדירה מרתח לה לקדירה וחליט ליה. (שם ל:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרוד מגעילו ברותחין ובכלי ראשון כבולעו כך פולטו:

פסק ומאני דמשהו בהו חמירא בשאר ימות השנה אסיר למילש בהו מצה בפסחא דקאמרינן הני אגאני דבני מחוזא כיון דשבקי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסור ואף על גב דרויחן ואיכא למימר דשליט בהו אוירא אפילו הכי אסיר וכי קאמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן בחמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה במנא דלאו להכי עביד ואקראי אותיבו בגויה ולא שהה בגויה אמר אביי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. (מכילתא בא) איזהו שאור ואיזהו חמץ שחור המחמץ אחרים חמץ שנתחמץ על ידי אחרים אימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול הכלב. (סנהדרין ה:) תנחום בריה דר' אסי איקלע להתם דרש להו מותר ללתות חטים בפסח (פסחים מ. ע"ש) והלכתא מותר ללתות חטים בפסח. (שם ל:) רעפין בוביא הסיקו מבחוץ ואסור. (שם קטו:) נטל ידיו לטיבול ראשון צריך שיטול ידיו לטיבול שני. (שם קח.) שמש שאכל כזי' מצה בהסב יצא ידי חובתו. (שם קטו.) והני תרין לילואתא מיחייבינן למיכל מצה לחודה בברכ' והדר מרור לחודיה בברכה והדר מצה ומרור בלא ברכ' מ"ט דכתי' תאכלו מצו' וכתיב על מצות ומררי' יאכלוהו:

(שם קכ.) פסק כל בן נכר לא יאכל בו אבל אוכל מצה ומרור. (שם קח.) וכד אכיל מצה צריך למיזגה ומיכל מאי טעמא בההוא יומא הוינן חרי. וכד שתי נמי ארבעה כסי חמרא צריך למזגא ונשים אף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות לענין פסח מיחייבין בכל מילי כגברי לבעורי חמירא ומיכל פטירא ומשתי הני ארבעי כסי דחמרא דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים חייבות בארבעה כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס. (ירושלמי ע"פ) והא דתקינו ארבע כוסות של פסח כנגד ארבע גאולות שנאמרו במצרים והצלתי והוצאתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אומר ארבע כוסות הללו כנגד ארבע כוסות שנאמרו בפרעה שנאמר וכוס פרעה בידי וגו' ונתת כוס פרעה וגו'. רבי יהושע אומר ארבע כוסות הללו כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה אומות העולם שנאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל קח את כוס היין החמה וגו' כוס זהב בבל. כוס שלישי כי כוס ביד ה' וגו' כוס רביעי ימטר על רשעים פחים. וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ארבעה כוסות של ישועה לעתיד לבא שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי הרי כוס אחד כוסי רויה הרי כוס שני ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא ישועה אין כתיב כאן אלא ישועות אחת לימות המשיח ואחת לעתיד לבא. (ברכות לט:) אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה. והיכא דמיקלע פסחא בליליא דשבתא בצע על תרתי ופרוסה:

פסק מי שאין לו יין בלילי פסחים ולא בשר חייב לומר הלכות הפסח ואומר הללו יה. ובורמא דגללא דאשתמש בה בחמץ עביד לה גדנפא ומפליט לה ככלי מתכות ואע"ג כד דמיתברא ומיצבתא לא דמיא ככלי חרס אלא ככלי מתכות דמיא וסגי לה בפליטה ומשתמש בה בפסחא (ע"ז עד:) דתנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה מדקמשני בין של אבן לשל חרס מכלל דהני בורמא דגללא ככלי מתכות דמיין ושריין. (ע"ז לג: ופסחים ל:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיוורי ואוכמי שרי יורקי אסיר משום דמצרף והני מילי דלית ביה קרטופני אבל אית ביה קרטופני אידי ואידי אסיר והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין בישולי גוים דתשמישייהו ברותחין אבל לענין יין נסך דבצונן הוא תשמישייהו יורקי אסיר משום דמצרף אוכמי וחיורי אי אית בהו קרטופני אסיר ואי לית בהו קרטופני בשכשוך בעלמא סגי להו וככלי מתכות דמיא דקיימא לן הלכה כרב זביד. ומאני דקוניא דאשתמשו בהון בחמירא אסיר לאשתמושי בהון מצה ואף על גב דשיעי משום דמידייתי ובלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ומאני דפחרא דאשתמשו בהו בחמץ כגון אגאני וקידרי אף על גב דמפליט להון שפיר אסיר לאשתמושי עד בתר פסחא משום דפחרא לית ליה פליטה ומאני דקוניא כפחרא דמו:

פסק והיכא דמשכן גוי חמץ ביד ישראל ולא קבע ליה זמנא לא מיחייב לבעורי (שם לא:) דתנו רבנן גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר מאי קאמר הכי קאמר גוי דיזיף זוזי מישראל ומשכן ליה חמץ אף על גב דמחית בביתיה דישראל לא מיחייב עלי' ולא בעי לבעורי' ואי קבע ליה זימנא ואמר ליה דאי מטי ארבסר בניסן ולא מייתינא לך זוזי מוגר לך כיון דמטי זימני' ולא אייתי ליה קניה ישראל וקם ליה ברשותיה ומיחייב עליה ובעי לבעוריה טעמא דאגר ליה הא לא אגר ליה ברשותא דגוי קאי ולא מיחייב לבעוריה. חמץ בפסח משש שעות ולמעלה אסור בהנאה ובאכילה ואפילו למישגר בי' תנורא או לאוקודיה תותי קדרא (שם כא.) דתנן לא יסיק בו תנור וכירים. והיכא דהוה ליה חמץ כגון כעבין וקמניתא דאומא או לחמא יבישא או חיטי דאחמיצן ושוינון פחמי מן קמי שש שעות לבתר שש שעות אי נמי בפסח גופיה מהו למשגר בהו תנורא או לאוקדינהו תותי קדרא או לזבנינהו ואיתהנויי בדמייהו מי אמרינן כיון דמעיקרא חמץ הוו וקא מיתהני בהו השתא בזמן איסורו אסיר או דילמא כיון דאשתני להו מאוכלא מקמי זמן איסורייהו הוי להו כעצים בעלמא ושפיר דמי למישגר ולאוקודי ולאתהנויי בדמיהן ת"ש דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן (שם ע"ב) מותר בהנאתו פשיטא באכילה שרי בהנאה מיבעיא ומפרקינן מאי מותר בהנאתו אחר זמנו והיכי דמי כגון שחרכו קודם זמנו כדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה ואפי' לאחר זמנו וכן הלכה. (פסחים קיא:) אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד חרוסת לפני כל אחד ואחד ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה ורב כהנא אמר כולהו לפני מי שהוא אומר הגדה וכן הלכה. והיכא דלית ליה אלא חסא ולית ליה שאר ירקי היכי ליעביד (פסחים קיד:) אמר רב הונא מברך בורא פרי האדמה ואכיל. וכד מטי לאכול מרור מברך על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל וכד מטי מרור אכיל מרור בלא ברכה והלכה כרב חסדא. ואי לית ליה למיכל סעודתיה מהך לישא דמינטרא אכיל ברישא מההוא דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכיל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ונפיק ידי חובתיה. ולא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה של חמשת המינין כדתנן (שם לה.) ואלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטין ובשעורין ובכוסמין ובשבולת שועל ובשפון. כוסמין גולב"א ומין חטים הוא. שיפון דשדא. שבולת שועל שובלי תעלא ומין שעורים נינהו. ואכלין ושתין כל צרכיהון על פתורא ואי להון מגדאני דלאו מכשירי נהמא אינון או פירי מברך על כל חד וחד מעין ברכה דיליה וצריך לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא (ברכות מא:). ובתר כל מילי אכיל כזית מצה משום דאמרי רבנן (פסחים קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

פסק ואסיר למיכל שום מידי בתר מצה ולא למשתי בר מן כסא דברכתא וכסא דהלילא ואי בעי למישתי מיא שתי. והיכא דקדיש בחד ביתא ואצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי היכי עביד מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל ושביק להון ואכלין מצה ומרור וכל צרכיהון ומברכין ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדתא עד גאל ישראל ואכיל ושתי כל צרכיה ומברך ברכת המזון ושתי כסא דברכתא ואזיל לביתא קמא וגמר הלילא ולא שתי כסא דהלילא והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא. והיכא דאיכא זקן או חולה דלא מצי אכיל מצה ביבישותא תארי לה והוי פתיתה ואכיל לה כי לא איתמח. והיכא דרמא מצה בקדרא ובשליה נפק ליה מתורת לחם ולא נפיק בה ידי חובתיה דתניא (פסחים מא.) ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוח. והיכא דאפה מצה על ארעא כד מנטר לה שפיר נפיק בה ידי חובתיה ואיתמר לענין לחמא דארעא (ברכות לח.) מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה תחלה וסוף המוציא ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה. והיכא דאפייה על טפקא נפיק בה ידי חובתיה ורפתא דלא בשילא שפיר (פסחים לז.) וכד בצע לה נגדי חוטי מינה אסירא ואי לא שרינא והלכתא כר"מ דאמר (פסחים מח:) שאור כיון שהכסיפו פניו אסור וחייבין עליו. ומן קמי פסחא צריך לחוורי מאני דאשתמשו בהון חמץ כגון קידרי וכפי ופטילי וצריך למעבד בהון הגעלה ברותחין (ע"ז עו.) והיכי עביד אמר ר"ה מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי כי הא דההוא דודא דהוה ליה לרב עוקבא עבד ליה גדנפא דלישא ומלייה מיא וארתחיה אמר רבה ומאן חכים למעבד כי האי גוונא אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא סבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות כך פולטו בניצוצות ודאי קערות דתשמישן בכלי שני הוא כי נטיל מן דודא ושדי עליה שפיר דמי:

סליקו להו הלכות פסח

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף