בני אהובה/אישות/כ

בני אהובה ‏ אישות כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

צוו

חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו וכו' וזהו שנקרא פרנסה וכו'. ואם גם על הנשים היה ציווי זו לפרנס בתה נחלקו בו דהריטב"א בשם הרמ"ה כתב דמדקתני ניזונות מנכסי אב ולא מנכסי אם ולא קתני פרנסה נמי ש"מ דאחד האב ואחד האם שוין בזה ואולם מהרי"ל בתשובה סימן ע"ט לא ראה הריטב"א רק כתב מדמהדרינן לשנויי בכתובות דף ס"ח ע"ב הא דאמרינן פרנסה אינו כתנאי כתובה לענין האומר דאין בנותיו יתפרנסו מנכסיו דשומעין לו ולא משנינן לענין נכסי אם ש"מ דלית ליה מנכסי אם וזה דחה הרב בית שמואל סימן קי"ג ס"ק ד' דזה כבר נשמע ממתניתין מדלא תני אלא מזונות עיי"ש אמנם במסכת קידושין דף ל' ע"ב אמרינן על הא דאב מחויב להשיא לבנו אשה להשיא אשה מנא לן דכתיב וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא הכי קאמר להו תנו לה מידי וכו' ומדמייתי הך על להשיאו אשה ואלו בלהשיאו אשה האם פטורה כמבואר במתניתין ואלו הוי הך דלתת לה מידי דמיניה למידן פרנסת הבת שייך אף באם לא הוי ליה למיתני הך אמתניתין דלהשיאו אשה כיון שאינם שוים אלא ודאי דבין להשיאו אשה ובין לפרנס הבת הדין שוה דמוטל על האב ולא על האם כדעת מהרי"ל.

ובגוף הראיה דקתני הבנות ניזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם ולא קתני מתפרנסת יש לומר דודאי במקום דיש מקום לחול ירושה דאורייתא פשיטא דלא תקנו בנכסי אם אלא אפילו במזונות דעקרו לירושה דאורייתא לגמרי ואמרו דאין הבנים יורשים כלל בנכסים מועטים מ"מ אין הדין כן בנכסי האם וזהו שדייק הרשב"ם והנמוקי יוסף והבנות ניזונות בנכסים מועטין ולא פירשו בין בנכסים מרובים ובין בנכסים מועטים אלא ודאי דעיקר רבותא קמ"ל אפילו בנכסים מועטים דאלים התקנה כל כך עד שדוחה ירושה דאורייתא אפ"ה לא תקנו בנכסי אם ולכך נראה לענ"ד העיקר כדברי מהרי"ל.

ג

האב

שמת והניח בת אומדין דעתו וכו'. עיין במ"מ שכתב ובהלכות כתב שנחלקו הגאונים בזה יש מי שאומר שהשומא הוא לפחות מהעישור ולא להוסיף ויש מי שאומר דבין לפחות ובין להוסיף וכו' והנה הטור סימן קי"ג הביא מתחילה דעת הראב"ד ז"ל בסתם מבלי חולק דאם השיא הבת בחייו אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה בי"ד אומדין דעתו שהיה נותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה והוא יטרח אחר נכסים אחרים וכופין היורשים ליתן כולו ולבסוף הביא דעת הרא"ש דאין אומדין דעתו להוסיף על עישור נכסים ודבריו נראים כסותרים זה את זה. והאחרונים הביאו בשם מהרש"ל דהיכא דהשיא האב כו"ע מודים דאמרינן אומדנא אף להוסיף ולדבריו יש להקשות אהא דקאמר בגמרא דכתובות דף ס"ח דהא דקתני השיאה להודיע כחן דרבנן דאף בהשיאה לא אזלינן בתר אומדנא דהא נמי לרבי יהודה איצטריך השיאה דאמר ינתן לשניה מה שנתן לראשונה דאמרינן אומדנא אף להוסיף וזה דוקא בהשיאה וכן תקשי מה דפריך ולימא הלכה כרבי יהודה ומשני דהו"א דוקא השיאה קמ"ל ומה קאמר הו"א הא באמת לדעת מהרש"ל איכא נפק"מ טובא דבהשיאה נוטלת הכל ובלא השיאה לא תטול יותר מעישור נכסים ודינו של זה לא כדינו של זה. וצריך לומר לתירוצו של מהרש"ל כדעת הרא"ה ז"ל דודאי שמואל ורבי יהודה סתמא קאמרי דלעולם אזלינן בתר אומדנא בין להוסיף על עישור ובין לגרוע אלא דאנן סמכינן אהא דקאמר רבא הלכתא כרבי דיהבינן עד עישור נכסים וכוותיה קי"ל ומעתה לא קשה מכל דברי הגמרא.

איברא דא"כ אין בכלל לישנא דרבי יהודה הכרע דבהשיאה יש להוסיף על עישור נכסים כיון דהוא לא ס"ל הך דעישור נכסים וגם לפי זה הא דפסק הטור דאף דעישור נכסים אינו נגבה אלא מהקרקע מ"מ השומא הוא בכל עזבון אביהם מכח קושיית התוס' דף נ"א ע"א בד"ה ממקרקעי ולא ממטלטלי וכו' דרבא פסק ממקרקע ופסק נמי הלכה כרבי יהודה ושמואל דאמרי שמין באב ומשמע אפילו מטלטלין ולכך נכנסו הבעלי תוס' בחילוק זה ונמשך הטור אחריהם ואלו דעת הטור כמ"ש לעיל לק"מ קושיית התוס' ואין כאן הכרח כלל לדין זה דודאי לרבי יהודה דס"ל דבכל מילי אזלינן בתר אומדנא אפילו להוסיף פשיטא דיש לה מן מטלטלין כיון דאזלינן בתר דעת אביה כמ"ש התוס' אבל לדידן דקי"ל רק בזה כר"י דאומדין דעתו אבל לא להוסיף אתקנת חכמים שהוא עישור נכסים וא"כ אין הלכה כרבי יהודה בכולו רק במקצתו א"כ אף גם לענין גביית קרקע ומטלטלין אין הלכה כמותו דאין לנו להוסיף אתקנת חכמים דס"ל דאין להגבותה מן מטלטלין ואין אנו משגיחן באומדן האב לבטל תקנת חז"ל ולא קשיין דברי רבא אהדדי דס"ל כר"י לילך בתר אומדנא ולא ס"ל כר"י לבטל תקנת חכמים כמ"ש לעיל ולכן נראה ברור דליתא לדברי מהרש"ל בביאור דברי הטור.

ובישוב דברי הטור נראה לענ"ד פשוט דמיירי דמת האב והניח על דרך משל אלף זהובים ואח"כ מת אביו שהוא זקנו של היורשים והניח ט' אלפים זהובים והאב נתן לבת ראשונה שהשיא אלף זהובים ולפ"ז אם אמרינן לילך בתר אומדנא ליתן לשנייה ג"כ אלף זהובים אין כאן תוספות על עישור נכסים דהעישור שמין אף בראוי ובנכסי זקנם כמ"ש הטור להדיא סימן קי"ג רק דיש מקום לומר איך נאמר דדעת האב היה ליתן לזו אלף זהובים הא כל רכושו לא היה כי אם סך זה ומזה לא ידע דימות אביו ויניח ממון וא"כ איך היה בדעתו ליתן כל הונו ורכושו לבתו והוא יהיה ריקם מכל וא"כ ודאי דלא היה דעתו להרבות לה פרנסה כל כך רק למעט וא"כ אף עכשיו דנתרבו הנכסים במות זקנם מ"מ אין להוסיף לה מכפי אומד דעת אביהם דלמעט מעישור אזלינן בתר אומדנא ולזה כתב הטור בשם הראב"ד דאומדין דעתו שינתן לשנייה ככל מה שנתן לראשונה ואף שיהיה צריך לטרוח אחר נכסים אחרים מ"מ אמרינן דודאי היה נותן לשנייה אפילו שהוא כל הונו מ"מ לא היה משנה בת אחת מן הבת האחרת וגם לזו היה נותן אלף זהובים אלו היה חי וכיון דעכשיו נתרבו הנכסים עד שאין באומדן דעת האב לגרוע תקנת חכמים להוסיף אעישור נכסים יהבינן לה בלי כושל כפי אומד הדעת והוא העישור נכסים ולא קשה מידי וטובא קמ"ל הטור בדעת הראב"ד ז"ל ונפק"מ לדידן ולענ"ד הדבר ברור בדעת הטור.

ה

עישור

זה וכו' ויש לה לגבות עישור זה משכירות קרקע. בטור סימן קי"ג כתב ומן הראוי עיי"ש וכתב הרא"ש הטעם הואיל ובע"ח דאחי הוה גובה מהראוי ויש כאן תימה בדברי הרא"ש דהא ס"ל לרא"ש דבע"ח אינו גובה מהראוי וא"כ אף דבע"ח דאחי הוה מ"מ כיון דראוי הוא לא לגבה ועוד קשה דבהשכירו האחים לאחר מיתת אביהן דהוי ראוי כתב הבית שמואל סימן קי"ג ס"ק ז' דהוא מחלוקת הנמוק"י והמרדכי והרא"ש דהנמוק"י כתב פרק המוכר דאינה גובה מהן דהוי ראוי ולהרא"ש גובה אף דהוי מן הראוי כיון דהוי בע"ח דאחי ומה בכך דהוה בע"ח דאחי אם השכירו האחים הבתים מה לה בזה הלא עישור נכסים שמינן בשעת מיתה ואם השביחו האחים הנכסים אח"כ אין לה לבת חלק בו דהא אומדין עישור נכסים הכל כשעת מיתה כמ"ש רמ"א שם בהגה סעיף ב' וא"כ מה ראוי שייך כאן בהשכירו אחים לאחר מיתה הלא בשעת מיתה אין זה נכנס בחשבון עישור נכסים ואם נאמר כיון דיש לה חלק עשירית בקרקע א"כ חלק עשירית משכירות ג"כ יש לה דקרקע שלה השביח מלבד דדין זה לא נראה דהא אף דשמין כשעת מיתה מ"מ אין זמן גבייה רק בשעת נשואין ואף דלו יהיה כן אין זה ענין לראוי שיהיה בו מחלוקת הנמוק"י והמרדכי והרא"ש.

ולכן נראה ברור בדברי הרא"ש ז"ל דודאי שכירות הבית מהאחין לא נכנס לחשבון הנכסים עד שיטלו הבנות הימנו עישור נכסים רק נוטלת עישור ממה שנמצא בשעת מיתה אמנם כיון דהעישור הזה אינו נגבה אלא מקרקע בזה קאמר הרא"ש דאם עישור שלהם מאה זוז והשכירו הבתים גובה מאותו השכירות המאה זוז דשכירות הוי כקרקע וכמו דגובה מהבתים עצמן ג"כ גובה מהשכירות ושלא תימא הא שכירות הוי ראוי ואין בע"ח גובה מהראוי לדעת הרא"ש כמו שהוכיח סוף פרק יש בכור במסכת בכורות ולזה קאמר דבע"ח דאחין הוא וא"כ בשעת גבייה חל שעבודה עליה ומה גם כיון דבע"ח דאחין הוא א"כ אותו שחייב שכר הבתים משועבד לבת מדרבי נתן כידוע גבי מלוה בבע"ח והיא היא וזה ברור לענ"ד בדעת הרא"ש.

איברא הטור כתב דגובה מהראוי כגון שמת אביה בחיי זקנה ולא הניח נכסים ואח"כ מת זקנה נוטלת מנכסיו עישור נכסים הרי דדעתו דאף הראוי נכנס לחשבון וגם ממנו גובה עישור ולא ידעתי למה כיון דבע"ח אינו גובה מהראוי א"כ מה בכך דבע"ח דאחין היא מ"מ בשעת מיתה אין כאן נכסים שיחול שעבוד הבת עליהם ואם נתרבו אח"כ מה לה בהן הלא בשעת חיוב לא חל שעבוד כלל על נכסים הראוים דאין ראוי משועבד ואם אח"כ יפלו נכסים איך תטול חלק בהן ונוטין הדברים כאלו דעת הטור חולק אדעת הרשב"א שהביא המ"מ בשמו דמשערין הכל לפי שעת מיתה אף דאין לה בהן עד שעת נשואין וס"ל דגם לענין אמוד וחשבון עישור נכסים אזלינן הכל בתר נשואין וא"כ אז כבר מת הזקן ולפי ענין נכסים תטול וזה דוחק כי מסתבר דברי רשב"א וגם רמ"א העתיקן בהגה סי' קי"ג סעיף ד' בלי חולק.

והנה הרב בעל משנה למלך תמה בלא"ה על הטור דאף דעישור נגבה מן הראוי מ"מ למה תטול עישור נכסים בנכסי זקנה הלא הבנים יטענו אנו במקום אבא דאבא קאתינא כדאמר במסכת בבא בתרא דף קנ"ט ע"ב אהא מתניתין נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וכו' וכן הרב בעל שבות יעקב תמה כן על הטור עיי"ש ובאמת כפי מש"כ הטור בחו"מ סי' ק"ד גבי נפל הבית עליו ועל אביו דאין בע"ח נוטל בראוי מבואר דהך דאמרינן על זה בגמרא דב"ב דף קנ"ט אנא במקום אבא דאבא קאתינא הוא רק לשון מושאל והכונה הוא דלא היה לאבינו זכייה בו דהיה גביה ראוי ולכן אנן יורשין לזקנינו משא"כ אלו היה בע"ח נוטל בראוי לא היה שייך לומר אנן במקום אבא דאבא קאתינן דהא הם באים מכח אביהם ואי משום דהיה לאביהם רק ראוי מה בכך אלו בע"ח נוטל בראוי וכן מבואר הדבר ברא"ש בבכורות סוף פרק יש בכור דהוכיח דאין בע"ח נוטל בראוי מהא דאמרינן אנן במקום אבוה דאבא קאתינן וכן הוא בבעל התרומות שער מ"ג עיי"ש ועיין בשו"ת רמ"א סימן ג' מבואר ג"כ דהך אנן במקום אבוה דאבא קאתינן הוא רק אי בע"ח אינו נוטל בראוי ומעתה לא קשה מידי על הטור דכיון דס"ל דעישור נכסים גובין מן הראוי לא שייך אנן במקום אבוה דאבא קאתינן.

ואפשר עוד לומר כיון דאמרינן על הבנים דיורשין זקנם דהוה כבניו ממש דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך א"כ אף בת בנו הוה כבתו וכמו דיש תקנת פרנסה על האב כך יש תקנת פרנסה על הזקן אם הבני בנים יורשין אותו דעומדין במקום בנים א"כ אף בת הבן עומדת במקום בת לענין פרנסה והרי היא תקנת פרנסה דלקפוץ עליה גוברין במקומו דמאי שנא אביה ומאי שנא זקנה כיון דהבנים הן העומדין במקום אביהם והרי הן כבנים וא"כ חזר העישור למקומו ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל דהא אין משערין הנכסים רק כשעת מיתה של אב דיש לומר דלענין ירושת זקנם שאני דגם עליו מוטל פרנסת נכדו כמו ירושת נכדו הזכר ובני בנים הרי הן כבנים ממש לכל דבר והא דפריך בגמרא דכתובות דף ס"ח ע"ב אהא דאמרינן דפרנסה אינו כתנאי כתובה למאי ולא משני דפרנסה אינו כתנאי כתובה דגובה מנכסי זקן דודאי תנאי כתובה אינה נוטלת בנכסי זקן זה לא קשה כלל דהא בלאו הכי צריכין לתרץ למה לא משני לענין ראוי דכתובה ותנאים אינה נוטלת בראוי ואלו פרנסה נוטלת (ואף דלדעת הרא"ש דס"ל דלכך נוטלת בראוי משום דבע"ח דאחי הוה וא"כ ליכא לשנויי הכי דא"כ למ"ד דבע"ח דאבוה הוה מה איכא למימר מ"מ לדעת המרדכי דס"ל דדוקא בכתובה ותנאי כתובה הוא דאיכא מקולי כתובה אינה נוטלת בראוי הא פרנסה נוטלת ולא תליא בזה אי בע"ח דאחי הוה או דאבוה תקשה דהוי ליה לשנויי הכי) ועל כרחך צריך לומר דחדא מינייהו משני ואתי שפיר וצ"ע.

ו

הבת

בעישור זה וכו' ואם מתו האחין נוטלת אותו מן בניהם מזיבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים וכו'. לכאורה משמע דמיירי דמתו האחין לאחר מיתת האב קודם גבייה ויש לחוש שהם פרעו או התפיסו צררי אבל אם מתו קודם האב שבועה זו מה טיבה דהאב אינו מתפיס צררי דבעל חוב דאחין הוה דאל"כ אף כשמת האב ובאה לגבות מהאחין נטעון דלמא התפיס האב צררי. איברא בהא דאמרינן בגמרא דכתובות דף ס"ט ע"א דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית בשבועה פירש רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי ומ"מ הצריכה שבועה וצריך טעם למה וצ"ל דאם אחיה היורשים טוענים השבע לי אולי התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע רק אם הם לא טוענין אנן לא טענינן להו אבל ליתמי דיתמי אנן טענינן דלמא אלו הוי היורש הראשון חי היה הוא טוען לישתבע לי ולזה נתכון הראבי"ה בהגהת מיימוניות דכתב דאם יטענו היורשין בפירוש השבעי שלא התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע כעובדא דרבינא דגבי לברתיה דרב אשי וכו' עכ"ל ולכאורה אין לדברים אלו פתר דמה ענין זה להתם דהוה יתומים של אחיה כמ"ש הרמב"ם ולפי מש"כ ניחא דמהתם מוכח כמ"ש לעיל דיש ביד היתומים להטיל עליה שבועה אף בשמא אם יטענו כך דאל"כ לא הוי אנן טענינן כן ליתמי דיתמי.

ט

מי

שמת והניח שתי בנות ובן וכו' חולקות בשוה וזכתה ראשונה בעישור שלה. התוס' דף ס"ט ע"א בד"ה משום רווח ביתא וכו' נסתפקו בהניח עשר בנות דליכא רווח ביתא כיצד הדין והפוסקים השמיטו הספק הזה משום דס"ל דאי איכא עשר בנות אם אתה אומר ליטול כל אחת עישור נכסים ואח"כ לחלוק הנשאר בשוה בתורת ירושה א"כ אתה מפסיד לאחרונות דעל דרך משל דהניח אלף זוז ונטלה הראשונה מאה זוז ונשאר תשעה מאות זוז ואם תחלק בשוה יגיע לכל אחת תשעים זוז ואם אתה תגבה לכל אחת עישור והיינו כעשרייתא דרבי בגמרא תגיע לשנים ושלוש בנות אחרונות משבעים ועד שמונים זוז ולא יותר וא"כ אתה מפסיד להן וחכמים תקנו לטובת כולם ומה חזית דאזלית בתר תקנת הראשונות זיל בתר תקנת האחרונות ואין להפסיד חלקן רק לחלוק בשוה.

יא

מי

שמת והניח אלמנה ובת וכו' שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן. וכתב החלקת מחוקק סימן קי"ג ס"ק י"ז שיש להסתפק אם מכר הבן הנכסים שאז האלמנה אינה מוציאה למזון שלה מן המשועבדים אם נאמר שהבת מוציאה לפרנסה מן הלוקח והאלמנה מן הבת והלוקח מן האלמנה וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה והניחו בספק ולי הדבר צ"ע דמה ספק יש כאן כיון דמדינא אף האלמנה היתה מוציאה למזונות מיד לקוחות אלא מפני תיקון העולם שאינם כתובין או קצובין תקנו חכמים שלא יוציאו למזון אשה מלקוחות וא"כ כאן דכבר הוציאו לפרנסת הבת וזכתה בהן האלמנה איך יוציא הלוקח ממנה הא מדינא משועבד לה ותיקון עולם לא שייך כאן דהא בלא"ה לא היה לו ליקח קרקע המשועבדת לפרנסת הבת והוא דאפסיד אנפשיה דלקח קרקע המשועבדת לאחרים ואלו לא היתה האלמנה גובה היה הקרקע נחלט ביד הבת ואם כן מה תיקון עולם יש כאן הא הוא הכניס עצמו בהפסד עכ"פ.

יג

נשאת

הבת אחר שגדלה וכו'. בטור סימן קי"ג הביא בשם הרמ"ה דאם נתארסה בנערות צריכה ג"כ למחות וכתב הטור ואין נראה כן לדעת התוס' ופירש הבית שמואל דהתוס' בכתובות דף ס"ח ע"ב בד"ה בין נשאו וכו' כתבו דלכך לא קתני אאירסו משום ר' שמעון ב"ר אלעזר דאמר בנשאו אבדו פרנסתן ולדידיה נשאו דוקא א"כ מר"ש ב"ר אלעזר נשמע לרבי דבאירוסין אינה צריכה מחאה ובאמת אין הדמיון יפה דבשלמא לרשבר"א דס"ל דמחאה לא מהני רק אי לא מחלה הוי לה להוציא את שלה הראוי לה מתחת ידן וזהו דוקא בנשואין אבל באירוסין אין האחין מחויבים לתת לה את שלה עד שעת נשואין וא"כ כיון שמחתה מה הוה לה תו למעבד ופשיטא דס"ל לרשב"א דמחאה לבד סגי באירוסין משא"כ לרבי דס"ל בכל דוכתי סגי במחאה א"כ אף באירוסין כשפסקו לה האחין דבר מועט והיא שתקה אבדה זכות שלה ומחלה דהוי לה למחות כמו בנשואין. אמנם נראה להיפך מדברי התוס' דהקשו דליתני נתארסו וכי תימא דקמ"ל רבותא דאפילו בנשאו לא אבדו פרנסתן דא"כ ליתני רבותא טפי אפילו נשאו ובגרו לא אבדו פרנסתן ואי סלקא דעתך דס"ל להתוס' דלרבי בנתארסה אינה צריכה למחות איך מקשים דליתני נתארסו דלא אבדו פרנסתן כיון דבאירוסין לא בעי מחאה דאפילו בלא מחאה לא אבדו פרנסתן ובנשואין בלא מחאה אבדו פרנסתן ודינו של זה לא כדינו של זה וא"כ איך ליתני נתארסו דלא אבדו פרנסתן אפי' בלי מחאה הו"א אפי' נשאו אינה צריכה מחאה וזהו ליתא דנשאו צריכה מחאה וא"כ איך ליתני נתארסו ופשיטא דאיכא רבותא בנשאו דדינו של זה לא כדינו של זה ובאמת לישנא דתוס' משמע דאירוסין ונשואין חד דינא אית ליה רק בזה רבותא טפי ולכן אפשר דגירסא ישנה שהיתה בטור הוא וכן נראה דעת התוס'.

יד

מי

שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע וכו'. עיין בבית שמואל סימן נ"ג ס"ק א' דהשיג על החלקת מחוקק דכתב בשם הר"ן דאם הניח לה אביה קרקע והיא אומרת יעשה הבעל מה שירצה בו אם אינה בת כ' שנים אין הבעל יכול למכור כמו שהיא אינה יכולה למכור בנכסי אביה בפחות מעשרים שנה זהו דעת הח"מ והב"ש השיג עליו דקי"ל במתנה יכול הבן ליתן בנכסי אביו אפילו בפחות מעשרים שנה וזהו הוי מתנה לבעלה וכיון שקנה הבעל במתנה יכול אח"כ לעשות בו כחפצו ולא ידעתי דא"כ מה קשיא ליה להר"ן במתניתין דף ס"ט ע"ב בהא דאמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה דהא קי"ל בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה דהא מתניתין מיירי במתנה ורוצה למוכרה דקתני לאו דוקא ובמתנה לא צריך כ' שנה כלל ואי כוונת הר"ן לדייק במתניתין הלשון דקתני והרי היא רוצה למכרה ובמכירה צריך כ' שנה היא גופא קשיא במתניתין דלמה בחר המתניתין לשון שיש בו מהקושי והספק ולא נקט לשון האמיתי וכהוויתן והרי היא רוצה ליתן במתנה אלא ודאי הדבר ברור דהיא האומרת יעשה מה שחפץ בו אין זה מתנה שמסלקת עצמה ממנו רק נותנה לו בתורת נכסי צאן ברזל והוא יעשה בשדה מה שירצה אבל מ"מ הדמים חוב עליו וזהו לישנא נאמן עלי בעלי ופירש רש"י שלא יעכבם לעצמו וא"כ אין כאן מתנה רק מכירה גמורה שהבעל נתחייב לאשה בדמים ולכך אמרינן בכל דוכתי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא אמרינן מקבל מתנה הוא ובפרט בנדון הלזה שנתחייב לה דמים כשתתאלמן או כשתתגרש והרי היא מכירה גמורה ויפה כיון החלקת מחוקק דבקרקע שירשה בפחות מעשרים שנה אין לה יד למכור לבעלה וגם הבעל אין לו יד למוכרו וברור הוא וכן מוכח בגמרא שם דאמרינן במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ודייקינן מיניה בגמרא דאע"ג דפעוטות מקחן מקח וכו' כאן שיש שליש הוה כמו אפטרופס ולכך אין מקחן מקח וקשה הא במתנה כתבו התוס' דף ע' ע"א בד"ה אבל יש שם וכו' דאפילו יש שם אפטרופס מתנתן מתנה וא"כ למה אין מעשה קטנה כלום ועל כרחך צריך לומר דכאן לא הוה מתנה רק מכירה דנתחייב לה הבעל בדמים ולכך אין מעשה קטנה כלום ופשוט הוא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.