בני אהובה/אישות/ה

בני אהובה ‏ אישות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקדש

בדבר שאסור בהנאה וכו'. הרב בית שמואל סימן כ"ח ס"ק (נ') [נ"ד] כתב בכל איסורי הנאה דמותר להנות מהן שלא כדרך הנאתן יכול לקדש בהן אף כשהיא בריאה כשהיא יודעת שהוא דבר איסור ואע"פ שלא הותר אלא לחולה מ"מ יכולה למכור לחולה ואע"פ שהר"ן כתב כשהיא בריאה לא הוין קידושין אפשר דמיירי באינה יודעת עכ"ל והנה מה שכתב דיכולה למכור דבר זה אינו דאסור למכור איסורי הנאה אפילו להיות נהנה ממנו החולה שלא כדרך הנאתן מ"מ המוכר אסור למכרו וכן מבואר בתוס' במסכת ע"ז דף ס"ב ע"א בד"ה בדמיהן דהקשו דהא מותר שלא כדרך הנאתן וא"כ יש בו שוה פרוטה ותירצו דכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה או לקדש בו אשה דהוי כמכירה הרי מבואר דאסור למכרו אפילו לשלא כדרך הנאתן דהא על זה היה קושייתם וכן כתב הריטב"א בקידושין דאסור למכרה לחולה דהא נהנה באיסורי הנאה וכן משמע בחידושי הרשב"א בקידושין וכן העתיק בעל משנה למלך בשם הרדב"ז אשר לשונו מכוון ממש כלשון הריטב"א הנ"ל.

ונראה דהרב בבית שמואל הוכיח דין זה מדברי התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה וכו' דהקשו שם ג"כ קושיא זאת דהא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי דהאשה לא ידעה שהוא ערלה הנה ס"ל להתוס' כשהיא יודעת מקודשת כיון ששוה פרוטה שלא כדרך הנאתן ולא ס"ל כמו שכתבו בע"ז דגמרינן משדה עפרון שמעות הקידושין צריכן להיות ראוים להנות דרך הנאתן ודחיק ליה לבית שמואל קושיית התוס' דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא אסור להנות מדרבנן עכ"פ אף שלא כדרך הנאתן על כן פירש הוא קושיית התוס' דיכולה למוכרן לחולה שאין בו סכנה אבל באמת זה אינו בכוונת התוס' דא"כ עדיפא הו"ל להקשות דגם דרך הנאתן שוה פרוטה למוכרה לחולה שיש בו סכנה אלא על כרחך דס"ל להתוס' דאסור למכרו כל היכא שאסור בהנאה וכל דאסרוהו רבנן כעין דאורייתא תקנו. והמעיין בר"ן וברשב"א ובריטב"א נראה בעין דס"ל דהתוס' סברו דשלא כדרך הנאתן מותר אפילו בבריא מהך דרבינא בפסחים דף כ"ה ע"ב דשף לברתיה בגוהרקי דערלה וס"ל דסתמא אמרינן בלישנא בתרא דשלא כדרך הנאתן מותר ולא אמרינן דהיתה חולה ש"מ דאפילו בבריא מותר ועל זה סובב והולך כל קושייתם בכל דוכתא וא"כ אין כאן הוכחה להאי דינא מהתוס' דיהיה מותר למוכרו.

וכל זה אם היא בריאה אבל אם היא חולה והודיע לה שהוא דבר איסור בזה יש מקום ספק דלפי התירוץ בתוס' בקידושין מקודשת אמנם לפי מה שכתבו התוס' בע"ז דהא אסור למכרו או לקדש בו אשה וכיוון דאסור למכרו אין קידושין חלין דבעינן כסף כמו כסף דעפרון שיהיה ראוי לעשות בו כל חפצו א"כ אינה מקודשת וכן הריטב"א כתב להדיא דאסור לקדש בו אף אם היא חולה וכן הרדב"ז הביאו המשנה למלך ס"ל כן. ונראה דנמשכו אחר דברי התוס' בע"ז עיי"ש. ובעל משנה למלך הקשה דברי הרדב"ז אהדדי ממה שכתב בדין אחר אם בתחילת הנתינה לא היה שוה פרוטה ואח"כ נתייקר ועמד על שוה פרוטה דמקודשת דבתר קבלה דידה אזלינן. ודברי משנה למלך המה כשגגה שיצא מלפני השליט דמלבד דאין הנדון דומה לראיה דהתם קודם גמר קידושין כל היכא דאיתא לקידושין ברשות המקדש הם ואם נתייקר ברשותו נתייקר ופשיטא דמקודשת משא"כ כאן לגבי מקדש איכא איסורי הנאה לעולם אף גם זאת שהוא ברור דדעת הרדב"ז כדעת התוס' בע"ז דגמרינן מכסף דעפרון שיהיה ראוי לעשות בו כל צרכו משא"כ זה שכל מעשיו אסורים עליו איסור גמור ולא מהני מה דמותר לאשה ולא קשיא מהך דנתייקרו הקידושין.

והנה גם מדעת רש"י דכתב במסכת ע"ז דף נ"ד ע"ב במכרן וקידש בדמיהן אף דדמי איסורי הנאה נינהו מ"מ באשה הקילו יש לומר כן דסבר כדעת התוס' בע"ז דגמרינן מכסף דשדה עפרון דכסף קידושין צריך להיות ראוי לעשות בו כל חפצו. ויתורץ בזה קושיית הרא"ש על רש"י שהקשה עליו דמה איריא אשה הא בכל מקום חליפי חליפין מותרין ואשה הוי חליפי חליפין ואין צריך לדוחק המשנה למלך שכתב דרש"י ס"ל דחליפי חליפין בכל מקום לעולם אסור וגם לומר מקודשת דמשמע דאין צריך קידושין אחרים דכל זה דוחק ועיי"ש אבל למה שכתבתי דרש"י ס"ל כדעת התוס' בע"ז דף ס"ב לכך הוקשה ליה לרש"י כיון דהוא אסור כדמי איסורי הנאה אף דלהאשה מותרים מ"מ אין הכסף ככסף דעפרון דהא לנפשיה אסור לכל חפץ ואף שהדמים אסורים רק מדרבנן מ"מ כיון שאסורים עליו אין זה ככסף דעפרון ולזה תירץ דבאשה משום פריה ורביה הקילו חכמים והן אמרו דמי איסורי הנאה אסורים למוכר והן אמרו שאם קידש בו אשה שהיא מקודשת ודברי רש"י נכונים ואין אנו צריכים לדוחק של משנה למלך בפירוש רש"י.

וגם לפי זה לא מוכח מרש"י דאם היא חולה דמקודשת אם קידש באיסורי הנאה של תורה דרש"י לא כתב כן רק בדמי איסורי הנאה שהם רק מדרבנן דהן אמרו והן אמרו אבל באיסורי הנאה עצמן שהן מן התורה אסורין הדרן לכללן דלא דמי לשל עפרון. אמנם מדברי התוס' בקידושין משמע דאם יודעת שהוא אסור בהנאה והיא חולה דמקודשת כיון שיכולה להנות שלא כדרך הנאתן (א) וכן מוכח מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין דהקשה אמה דאמרו מכרן וקידש בדמיהן וכו' הא הוי מקח טעות ותירץ דמיירי בהכיר בו והוי מעות מתנה דזה דוחק דא"כ אין זה מעות איסורי הנאה כלל ומה קמ"ל מתניתין בזה ואמאי לא משני בפשיטות דמיירי דמכרן לחולה להשתמש בו שלא כדרך הנאתן דהוי מכירה מעליא אלא ודאי דס"ל להרא"ש דאם קידש אשה באיסורי הנאה גופייהו והיא חולה דמקודשת והשתא לא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דאי מיירי בגוונא דחולה מה איריא מכרן לחולה הא לפעמים בגופו של איסור יכול לקדש בו אשה באופן הזה היינו אם היא עצמה חולה ועל כן הוצרך לתירוצו.

. (א) אמר המגיה אל יקשה על דברי הרב דהא הוא עצמו כתב דהתוס' לא מיירי בחולה כלל רק דס"ל להתוס' שם בקידושין דאפילו לבריא מותר שלא כדרך הנאתן כי כונת הרב בזה הוא פשוט דעכ"פ מוכח מתוס' דקידושין דלא בעינן בכסף קידושין דומיא דשדה עפרון שיהיה ראוי לכל צרכו וא"כ הגם דאנן פסקינן דלבריא אסור ואסור לקדש בו אשה בריאה מ"מ אם היא חולה מקודשת.

ועוד כתב הבית שמואל שם דאם יש שוה פרוטה באפר הנשרפים מקודשת ביודעת שהוא איסורי הנאה ולא תקשי שמא שוה פרוטה במדי ולשיטת ר"י שהוא רק גזירה דרבנן משום מראית עין יש לומר דכולי האי לא חיישינן למראית עין כיון דעכשיו לא שוה מידי אבל לפי דעת הרמב"ם דס"ל דהחשש הוא באמת שמא שוה פרוטה במדי יש לדייק זאת וצ"ל דס"ל כדעת הרשב"א וריטב"א דס"ל דהשתא לתניהו והוי איסורי הנאה ואין בו יד לקדש כלל.

והנה שם סימן כ"ח בהגהת רמ"א הביא בשם הרשב"א דאם נדרה הנאה מפלוני אין קידושיו קידושין ואם קדשה בשטר הוי קידושין והקשה הרב בבית שמואל דהא לקמן סימן ל"ב הביא שני דעות בכתב שטר על דבר האסור בהנאה אי פסול או לא וכאן החליט הדבר ונראה לי דלק"מ דהרשב"א בתשובה כתב להשואל דנסתפק אולי בהמודרת הנאה לא הוי בכלל מקדש באיסורי הנאה דהואיל אי בעי מתשיל אנידריה וכתב הרשב"א לחלק דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו ואין לאחרים רשות בו אבל לזכות בדבר שמקבל מאחרים ובשעת נתינה אינו יכול לזכות בו הואיל שהוא אסור עליו האיך נימא הואיל ואי בעי מתשיל עליה כיון בשעת שקבלו אינו שלו עכ"ל ולפי זה בקידשה בשטר דאין צריך להיות בו שוה פרוטה לא נפקא לן מידי אם אינה יכולה להנות ממנו מיד בשעת קבלה כיון שיכולה להנות בסוף ע"י שאלה משא"כ בקידושי כסף שהוא בפרוטה צריכה להנות ממנו מיד בשעת קבלה וכל זה במודרת הנאה שיכולה להנות בסוף מהשטר אבל בכתב על איסורי הנאה צידד הרשב"א להחמיר בתשובה סי' תר"ג אף דכשר בגט מ"מ בעי מידי דאית לה הנאה ממנו ובזה לא יגיע לה הנאה בשום פעם והגע עצמך כפי מה שכתב הרשב"א בשם הירושלמי דבעי מה בין זה לפחות משוה פרוטה ומשני תמן אינו ראוי להשלים ובזה ראוי להשלים הרי דהכי דאפשר להשלים הוי מקודשת מכ"ש כאן דאפשר בשאלה כשיגיע השטר לידה דכי בעינן תיכף נתינה דוקא בכסף שצריך להיות שוה פרוטה משא"כ בשטר דלא צריך להיות שוה פרוטה על כן במודרתו הנאה אף דבעינן מידי דאית ביה הנאה הא אית לה הנאה מיניה עכ"פ לבסוף ע"י שאלה וזה נראה לענ"ד ברור ולכך ס"ל לרמ"א אף דהחולקים בשטר באיסורי הנאה מודים במודרת הנאה דבשטר מקודשת.

ב

עבר

ומכר וכו'. הנה בשו"ע סימן כ"ח כתב דאם מכר לישראל ולא ידע וכו' וכתב הבית שמואל דאם ידע הלוקח שהם דברים שאסורים בהנאה כתב הרא"ש דאז אמרינן דנתן במתנה וצריך ישוב מאי שנא מלקח שדה גזולה והכיר בו שאינו שלו דלרב הוו מעות פקדון והובא בבבא מציעא דף ט"ו ע"ב ופסקינן כוותיה בחו"מ סימן שע"ג וכו' ובריטב"א כתב באמת כדברי הבית שמואל עיי"ש ובאמת אפשר לחלק דבשלמא התם נתן לשם פקדון כי בין כך קודם שיוציא הנגזל השדה מתחת ידו הוא משתמש בקרקע ואוכל הפירות ולכך המעות אצלו בין כך בפקדון דלאו דוקא פקדון אלא הלואה כמו שכתב הרא"ש שם דמשו"ה אינו נוטל הלוקח השבח מהגזלן משום דהמעות הלואה והוי כרבית עיי"ש משא"כ כאן דהמכר בטל מתחילתו שאינו יכול להנות ממנו כלל ולאיזה סבה נתן לו פקדון ויותר מסתבר דנתן לשם מתנה והא דאמרינן בגמרא צריכתיה מהך דהכיר בו שאינו שלו ומהך דמקדש אחותו ולא מחלקינן כנ"ל דגבי הכיר בו שאינו שלו משתמש בין כך בקרקע ולכך יהיב ליה בין כך להלואה משא"כ אחותו י"ל דגמרא חדא מנייהו נקט כן יש לחלק לכאורה אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא כלל דהתם בהכיר בו שאינו שלו ובמקדש אחותו הריב הוא בין המוכר ולוקח ובין המקדש והמקודשת ופליגי רב ושמואל ובהא אמר רב דלשם פקדון יהיב וצריכים להחזיר המעות אבל כאן קושיית הרא"ש על המשנה דתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' הא הוי מקח טעות ומתניתין לא איירי דתובע הלוקח דמי מקחו מהמוכר כלל רק קושיית הרא"ש דמה בכך מ"מ מקח טעות הוא והדמים לעולם בחזקת לוקח הם ולזה מתרץ הרא"ש דהכיר בו הלוקח היותו מאיסורי הנאה ומ"מ אינו תובע הדמים א"כ פשיטא דנותן בתורת מתנה ובזה כו"ע מודים היכא דאינו תובע הדמים כלל וידע במקחו פשיטא דגמר ויהיב מדלא תבע ובזה איירי מתניתין ולפענ"ד הוא דבר פשוט.

שם בשו"ע סימן כ"ח ואם לא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה ולקח המוכר דמיהם וקידש בדמיהם ספק מקודשת וכתב הבית שמואל עיין בהרא"ש והר"ן אפילו לא ידע יש לומר כיון בדרך מקח וממכר בא לידו הוי ליה כהלואה וכתב בבית הלל דדברי טעם הם עכ"ל ולדידי צ"ע דהא כתבו התוס' בבבא מציעא דף מ"ג ע"א בד"ה מה איריא דלרבי יוחנן דאית ליה דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו להמוכר בהמעות שיכול להשתמש בהן כיון דקונות מן התורה והוי שואל עליו להתחייב אף באונסין ואינו יכול לומר נשרפו מעותך בעליה וכן כתב הרא"ש כמסתפק אי לר' יוחנן המעות מותרין להשתמש בהם בפרק הזהב דף מ"ט ע"א גבי האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי עיי"ש ומוכח משם דאף דאם נאמר לר"י הואיל ודבר תורה מעות קונות מותר להשתמש בהם מ"מ קודם שימשוך לא הוי רק כשומר שכר והוי פקדון דכתב דלדידן לא נפק"מ בפסק זה דגם אי אמרינן דלר"י היכא דהמכר בטל אין המוכר רשאי להשתמש במעות דאנן פסקינן כר"ת דאנו כולנו חשובים כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכן אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי המקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח עכ"ל ואי לר' יוחנן אף קודם שישתמש הוי שואל הואיל והוא דרך מקח וממכר בהלואה יהיב זוזי א"כ נפק"מ טובא דהא קי"ל כרב נחמן דף מ"ג דאם נותנן לשולחני מותרין אינו חייב באונסין והוא רק שומר שכר דהוי פקדון ואלו דרך מקח וממכר הוי שואל והוא הלואה אלא ודאי דס"ל להרא"ש דקודם שישתמש לא הוי רק שומר שכר וא"כ כאן באיסורי הנאה דאין המקח כלום האיך יהיו המעות הלואה וצריך להיות דיש חילוק בין דידע לוקח או לא ידע וכיון דלא ידע הלוקח מסיח דעתו מן המעות והוי זוזי ודאי בהלואה ועיין בחו"מ סימן ס"ו ס"ק ד' בסמ"ע שכתב גבי שטר שלא נקנה כדין כיון דאין כאן מכירה המעות המה רק פקדון והשיג הש"ך עליו שם בס"ק ח' ולפי מש"כ אין מקום להשגת הש"ך.

והנה הרשב"א בחולין בשם הרמב"ן והר"ן בחולין ובע"ז כתבו טעם דלכך במכרן וקידש בדמיהן מקודשת הוא כפי מש"כ בירושלמי לפי שאין דמיהן דהיינו דאין זה דמי איסורי הנאה דכיון דהם איסורי הנאה אינם שוים ממון רק המעות מתנה הוא ביד המוכר ולכך מקודשת דאל"כ לא הוי מקודשת דמה לי הן ומה לי דמיהן עיי"ש ועיין במשנה למלך שהאריך ולדידי קשיא הא דאיבעיא לן במסכת נדרים דף מ"ז ע"א האומר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחליפין ובעי למפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחי ליה דלמא התם נמי לכתחילה דלא ואי עביד עביד ולפי הנ"ל אין הנדון דומיא דבשלמא במכרן וקידש בדמיהן אין כאן דמי איסורי הנאה רק מתנה בעלמא משא"כ כאן דהמדיר מותר בהן והוא החליפן אצל איש שגם כן מותר בהן והרי הן דמי וחליפי חפץ שנאסר איסור גמור על פלוני ולא ראי זה כראי זה וצ"ל דס"ל הא דמפרש בירושלמי והפוסקים הנ"ל דאין זה דמי איסורי הנאה אין הפירוש הואיל דאינו שוה ללוקח כלום דאטו לא מיירי מתניתין נמי במכרו לנכרי וכמו שכתב הרא"ש בקידושין אלא הכונה דהמוכר הזה שהתורה אסרה עליו הנאתו מבלי למכור או להחליף א"כ אין לו דמים והמעות שקיבל הוא מתנה וכן נוטין לדברים הללו דברי הר"ן בפרק קמא דחולין עיי"ש. והשתא לפי זה נקדים מה דמפרש הרשב"א בפרק קמא דחולין דהפשטן בגמרא דנדרים דבעי למיפשט מהאי דמכרן וקידש בדמיהן הוי סלקא דעתיה דהא דתנן אם מכרן לאו דוקא הוא דה"ה דמותר למכור לכתחילה וא"כ ה"ה דמותר להחליף בקונם לכתחילה וע"ז דחינן דאם מכרן קתני בדעבד אבל לכתחילה לא וא"כ לפי זה להס"ד דמותר למכור איסורי הנאה ולא אסרה תורה א"כ יש דמים לאיסורי הנאה ומכ"ש במכרן לעכו"ם דיש דמים הן מצד מוכר דמותר למכור והן מצד הקונה שהוא עכו"ם ושפיר בעי למיפשט מיניה לחליפי קונמות ודחי ליה דלכתחילה לא דאסור למכור והשתא סברת הירושלמי קיימת כיון דאסור למכור לא הוי דמי איסור הנאה ויש חילוק בין איסורי הנאה לקונמות כהנ"ל ואתי שפיר.

ובזה צדקו פסקי השו"ע שלא יהיו סתרי אהדדי דביורה דעה סימן רט"ז סעיף ב' פסק בקונמות כהרמב"ם דהאומר קונם פירות אלו על פלוני נאסרו החליפין עליו וא"כ ה"ה חליפי איסורי הנאה אסורין דהא בנדרים מדמה ליה להדדי והאיך אמרינן דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ועל כרחך צ"ל הא דמשני לכתחילה הוא דלא הא אי עבד עבד היינו בקידושי אשה התירו בדעבד משום מצוה דיחולו הקידושין כמו שכתב רש"י בע"ז פרק ר' ישמעאל אבל בשאר איסורים החליפין אסורין ובאו"ח סימן תמ"ג סעיף ג' פסק בשו"ע דחליפי חמץ מותרים ואפילו להמחליף וכן נראה דעת הרמב"ם והני פסקי קשין אהדדי ולפי מש"כ ניחא דמפרשי בגמ' דנדרים כפירוש הרשב"א בחולין וא"כ למסקנא דאסור למכור לכתחילה לא דמיין אהדדי דבקונמות משו"ה החליפין אסורים דהן חליפי דבר הנאסר בקונם משא"כ באיסורי הנאה דאסור למכור אין אלו דמיהן רק מתנה ולכך מותר בדמיהן וכן בחמץ ושאר איסורי הנאה ואתא הכל על נכון.

ג

המקדש

בפירות שביעית וכו'. פירוש קודם ביעור אבל אחר ביעור כבר מבואר דעת הרמב"ם בהלכות שמטה ויובל פרק ז' הלכה ג' דאם לא מצא אוכלין טעון שריפה כשאר אסורי הנאה ואיסורי הנאה נינהו והתוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה וכו' כתבו בסופו דלכך לא קתני במתניתין בשביעית אחר הביעור משום דאי אפשר למיתני מכרן וקידש בדמיהן דשביעית תופס דמיו והיינו דתוס' ס"ל ג"כ כרמב"ם דלאחר הביעור שביעית הוא מהנשרפים כשאר איסורי הנאה ולא כהרמב"ן בפירושו להתורה והא דכתבו התוס' בדף נ"ח ע"א בד"ה ושני כתובים וכו' תימה היכי הוי שני כתובים הא לא הוי אתיא שביעית מע"ז דמה לע"ז שכן אסור בהנאה כונת התוס' דהא דשביעית תופס דמיו לא לאחר הביעור בלבד נאמר אלא אף גם קודם הביעור להיות דמיו נתפסים בקדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה וכדומה יתר דיני פירות שביעית וא"כ לולי דיתיר לן קרא בשביעית רק דהוי ילפינן מע"ז לא הוי ילפינן רק לאחר הביעור דאז אסור בהנאה אבל קודם ביעור דמותר בהנאה לא הוי למידן מע"ז דתופס דמיו ולכך איצטרך קרא מיוחד דתופס דמיו אפילו קודם ביעור ופשוט הוא ומהרש"א כתב דמדברי התוס' נראין דאף לאחר הביעור מותר בהנאה והיינו כדברי הרמב"ן הנ"ל ולכך נתקשה בתוס' בד"ה המקדש בערלה הנ"ל ולא ידעתי איה ואפוא הוא דס"ל להתוס' דלאחר הביעור מותר בהנאה.

או

באפר פרה וכו'. עיין בהראב"ד בהשגת שכתב שמיירי דקדשה בשכר שהיתה ראויה ליתן לו בשביל מלוי המים והבאת האפר והרשב"א בחידושיו הקשה עליו לפי מה דקי"ל דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף א"כ שכר מלוי המים והבאת האפר הוי מלוה גביה ונראה לי דס"ל להראב"ד כדעת רבינו ירוחם הביא רמ"א בש"ע סימן כ"ח סעיף ט"ו דאם הכלי עדיין אצלו וקידשה בשכרו היא מקודשת לכו"ע דהוי ליה כמלוה שיש עליו משכון עיי"ש וכאן מיירי שיש בידו האפר והמים א"כ הו"ל כמלוה במשכון ומקודש בשכרו וכו' דהראב"ד דקדק זאת נמי במתניתין דקתני באפר פרה ומי חטאת ולא קתני בהבאת אפר ומלוי המים על כרחך אשמעינן מתניתין דעיקר קידושין הויין משום היות האפר והמים עדיין בידו ובהן קידשה במלוה שיש עליה משכון ומסר לה המשכון אח"כ ולולי זאת המקדש במלוה אינה מקודשת ומיושב בזה קושיית הרשב"א.

ז

המקדש

את האשה בגזל וכו' אם נתייאשו הבעלים וכו'. אע"פ דקי"ל דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וקי"ל כרבנן דבגנב מחשבה מטהרתן כמו שכתב הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות כלים עיי"ש צ"ל הא דכתב הרמב"ם ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש אין הכונה לידע שמיאש דהא סתם גניבה הוי יאוש רק הכונה דלא תהא יאוש שלא מדעת כיון דגנב אולי לא נודע לבעלים שנגנב הדבר בשעה שבא ליד הגנב והוי יאוש שלא מדעת ולכך כתב שנודע הדבר שקנה ביאוש דהיינו כשנודע שנגנב הדבר ממנו ממילא נודע שקנאו ביאוש כיון דסתם גניבה יאוש בעלים הוא.

והנה הרב בבית שמואל סימן כ"ח ס"ק ג' נתקשה מאוד וכן הקשה בשם הגאון מוהר"ר יעקב מלובלין דבחו"מ סימן שנ"ו מבואר בשו"ע שיטת הרמב"ם דבלקח מגנב מפורסם דלא שייך תקנת השוק אף דאיכא יאוש ושינוי רשות מ"מ צריך הלוקח לשלם דמי החפץ לנגזל וא"כ כאן בקידושין אף דלא ידעה דגנבה הא כתב הב"י שם אף בגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך לחזור הדמים לנגזל רק מפני תקנת השוק אין צריך להחזיר ודבר זה רק מדרבנן הוא א"כ אינה מקודשת מדאורייתא ועוד על כרחך מיירי דידעה דגנב דאל"כ יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה וכן קשה לשיטת הרמב"ם על גמרא דקידושין דף נ"ב ע"ב דאיתא עובדא האי גברא דחטף זוזי בפניה וכו' דאמרינן שם דאי הוי בסתם גזל יאוש בעלים הוי מקודשת הא לשיטת הרמב"ם צריכה להחזיר מעות לבעלים הואיל דלא שייך שם תקנת השוק וא"כ אין כאן ממון לקידושין עיי"ש שהאריך.

ובאמת בלא"ה גוף הדין של הרמב"ם צ"ע בגמרא בבא בתרא דף מ"ג ע"ב בהא דגזל פרה וטלית ומכרה ללוי דקי"ל דיכול נגזל להעיד דלאו דיהודה הוא ולא הוי נוגע בעדות משום דלא מצי מפיק ליה מהלוקח דהוי יאוש ושינוי רשות" לשיטת הרמב"ם הוי לן למיחש דלמא אית ליה לנגזל סהדי דידע הלוקח שהיה גזולה ביד המוכר ואזדא תקנת השוק ויוציא מיד הלוקח דמי פרה וטלית ובפרט לפי מה שכתב רמ"א שם בחו"מ דאף לפי תקנת השוק אינו מחזיר הנגזל ללוקח רק דמי לקיחתו וא"כ יש כאן הנאה גדולה לנגזל דצריך הלוקח ליתן לו הדמים ששוה הכלי יותר מאשר נתן עבורו. ועוד קשה אהא דאמרינן בבבא קמא אהא דקתני במתניתין הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והוי ליה יאוש ושינוי רשות דמה בכך מ"מ חייבים בדמי גזילה ובמתניתין תני פטורים מלשלם והיה מקום לומר דזה דחייב להחזיר הדמים זהו רק מתורת תקנה בעלמא והוא כמו שאמרו בברייתא אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים רק דהתם הוא ממידות חסידות והכא צריך להחזיר מתורת תקנה והא דתקנו כך דוקא כשיש לו ללוקח מקום לגבות חובו מהמוכר הגזלן אבל היכא דאי אפשר לגבות לא חייבוהו רבנן ללוקח לשלם לנגזל ולהפסיד מעותיו לגמרי כיון שקנאו ביאוש ושינוי רשות ולכך גבי גזל פרה וטלית דמוקי ליה שם בגמרא דמית המוכר הגזלן ואין לו לגבות מהמוכר ודאי פטור הלוקח אף מהדמים ולכך יכול הנגזל להעיד וכן גבי הגוזל ומאכיל את בניו דאין להיורשים על מי לחזור דהא לא הניח אחריות נכסים כלל כדאמרינן שם אינן צריכים לשלם לנגזל דמי הגזילה (ב). ומעתה לא קשה כאן מאשה כלל דאם תשלם דמי החפץ לנגזל על מי תחזור אך לבי מהסס בדין וחילוק הנ"ל והאמנם הקושיות האלה חזקים מ"מ לא מלאני לבי לומר חילוק וסברא מה שלא נמצא בפוסקים וקושיות הנ"ל על הגמרא דב"ב ובבא קמא צ"ע.

אבל בנדון דידן גבי אשה נראה דלא קשה מידי ואני שואל מי ששיעבד לבעל חוב כל נכסיו מטלטלין אגב קרקע שקנה ושיקנה ויש עליו בעלי חובות הרבה א"כ לא יהיה יכול לקדש אשה בכסף דכסף הקידושין משועבדים לבעלי חובות אגב קרקע ויבואו הבע"ח ויגבו מן האשה כסף קידושיה וא"כ קדשה בדבר שאינו שוה כלום כי תצריך לשלם הכסף שקבלה לבע"ח ודבר זה לא שמענו ולא ראינו מי דחש לזה בשום אופן דמי שהוא חייב חובות מרובים בשעבוד מטלטלין אגב קרקע דקידושין שלו לא יהיו קידושין גמורים ואם יבוא אחר ויקדשנה דתהא מקודשת לשני ועל כרחך צ"ל כיון דהגוף שלו ואין לבע"ח רק שעבוד בעלמא יכול לקדש בו אע"ג דצריכה לשלם לבע"ח או הקידושין שקבלה בעין או דמי החפץ מ"מ בשעת נתינה שלו הם ודמים מקבלת מן המקדש ולא דמי למקדש על מנת להחזיר דשם מתנה להחזיר גוף החפץ אבל הכא אין למקדש אלא שעתו בין לקולא ובין לחומרא בכל אופן וא"כ גם בנדון דידן אף דצריכה לשלם המעות לנגזל מ"מ הרי זה רק חוב ושעבוד בעלמא שישלם לו על זה וכאלו שעבוד הדבר לבע"ח והיא היא דהנגזל אין לו רק שעבוד בעלמא כמו בע"ח דקניין הגוף פקע ביאוש ושינוי רשות.

(ב) אמר המגיה לכאורה דברי הרב תמוהים דהא דאמרינן שם בגמ' דלא הניח אחריות נכסים היינו קרקעות כדמפרש רש"י בהדיא אבל מטלטלי יכול להיות דהניח להם רק מטלטלי דיתמי לא משעבדי לנגזל וכן כתב הרמב"ם פרק חמישי מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה' עיי"ש אבל באמת דברי הרב כנים ואמתיים דודאי אף דהניח להם מטלטלין מ"מ כיון דלא משעבדי לנגזל והם כמעות שלהם אין זה חזרת המעות שנתנו לנגזל אבל בהניח קרקע השעבוד של הנגזל על הקרקע והם נותנין להנגזל המעות הוי זה חזרת המעות במה שהם חוזרים ולוקחים בשביל המעות הקרקע המשועבד לנגזל.

או

בחמס וכו'. היינו דלא אמר רוצה אני דאל"ה הא קיי"ל תלוהו וזבין זבינא זבינא וכן הוא בגמרא דבבא קמא דף ס"ב ע"א והנה הבית שמואל כאן נתקשה בדברי הב"י בחו"מ סימן ל"ד דהקשה שם על הא דתנינן הוסיפו עליהן החמסנין הא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ותירץ דכן הוא האמת וכמו שכתבו התוס' והקשה הבית שמואל דמאי קא קשיא ליה דאף דאין כן האמת כיון דלא משמע להו לאינשי אינן נפסלין מדאורייתא עכ"ל ונראה לי דקושיית הב"י הכי הוי כיון דאמרינן דהנותן עין בפקדון אינו חשוד על השבועה דלא תחמוד בלא דמי משמע וקיל ליה דבר זה לחמוד כלי של חבירו אבל לא ישבע לשקר לפי"ז קשה האיך הוסיפו החמסנים הא בשביל שנחשד לחמוד דבר מחבירו לא נחשד לישבע לשקר ולמה פסלוהו רבנן לשבועה ואם תאמר שראו חכמים שבאותו הדור שנתקלקלו הדורות בעוה"ר והחשוד לחמוד חשוד לשבועה וא"כ הדרן לכללא דהוא חשוד מן התורה דעובר על לאו גמור ולמה יהא בכלל פסולי דרבנן להצריכו הכרזה וכדומה ולזה תירץ דאין כאן לאו דכן הוא האמת ולכך פסולו רק דרבנן וזה ברור בכונת הב"י.

ח

הנכנס

לבית חבירו וכו' ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד וכו' הרי זו מקודשת מספק. עיין בבית שמואל סימן כ"ח ס"ק (מ"ב) [מ"ה] שפירש מקום הספק דאולי בעל הבית מקפיד והוי דבר שאינו שלו ולא תקשי דהא הוי ספק ספקא דודאי סתם תמרה אין בו שוה פרוטה וכן אגוז ומה איריא דשמא בעל הבית מקפיד אף אם אינו מקפיד אינה מקודשת הואיל ולית ביה שוה פרוטה ועל כרחך צריך אתה לומר אם אינו מקפיד הוי ספק שמא שוה פרוטה במדי וא"כ הוי ספק ספיקא דשמא מקפיד ואת"ל שאינו מקפיד שמא אינו שוה פרוטה בשום מקום וי"ל דשמא אינו שוה פרוטה במדי הוי ספק מחמת חסרון ידיעה או ספק שהוא עשוי להתברר באם יבואו אנשי מדי ויעידו שבארצם הוא שוה פרוטה ואינו נכנס לגדר ספק ספיקא.

בש"ע סימן כ"ח סעיף א' חילק רמ"א בין גזל ישראל ובין גזל עכו"ם והבית שמואל הביא שהש"ך בחו"מ סימן שמ"ח ס"ק ב' חולק על זה וסובר דלפי דעת הרמב"ם והש"ע שם אף גזל עכו"ם אסור מן התורה והבית שמואל רוצה לומר מ"מ כשהוא ביד הלוקח אף בלא יאוש ושינוי רשות מ"מ הוי בכלל דבהתירא בא לידו ומותר מן התורה ודעתו שם דעכ"פ מדרבנן אסור ולא ידעתי מה קאמר דהא לפי דעתי דומה להפקעת הלוואתו ושם אפילו מדרבנן מותר אמנם כבר בררתי בחו"מ שיש לומר דדוקא בהפקעת הלוואתו מותר הואיל דמלוה להוצאה ניתנה משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הוא בכלל גזל גוי אף שהוא ביד הלוקח וראיה מדאצטרך קרא רעהו למעט דין שומרין מעכו"ם ואי סלקא דעתך הפקעתו מותר בפקדון כיון דבהתירא בא לידו דין שומרין מה טיבו אלא ודאי דלא שייך בפקדון הפקעה מטעם שכתבתי ועוד יש לי ראיות רבות בחו"מ עיי"ש ומיהו בתשובת מהר"י ווייל סימן קל"ח משמע דגם בפקדון שייך דין הפקעת הלואת עיי"ש.

י

גזל

את האשה וכו'. הנה הרא"ש בבבא קמא פרק מרובה וכן הרבינו ירוחם כתבו דבקידושין יש להחמיר ביאוש בלא שינוי רשות דרבה סבר דיאוש כדי קנה על כל פנים מדרבנן ועיין בבית שמואל שנתחבט למצוא דרך ואופן דיהיה יאוש בלתי שינוי רשות דאי בגזל דידה ממה נפשך אי שידך מקודם או אמרה הן הא נתרצית ואי בלא שידך ושתקה הא תוכל לומר דידי שקלית וצידד הוא לומר דמיירי בגזל אחרים רק דקיבל אחריות ובזה לא שייך שינוי רשות ובאמת תלה תניא בדלא תניא כי מנין לו זה הדין דבקבלת אחריות מפיק ליה משינוי רשות ויש בו תמיהות רבות כמו שכתב הש"ך בחו"מ סימן ל"ז ס"ק כ"ט עיי"ש ולא ידעתי מה קא קשיא ליה לבית שמואל דלעולם מיירי בגזל דידה דהיינו דגנב חפץ מן האשה ונתייאשה הימנו ובא הגנב וקידשה בו והיא לא ידעה שהחפץ הזה שלה הוא רק חשבה שהוא חפץ אחר הדומה לשלה ובאמת הוא שלה הרי כאן יאוש בלי שינוי רשות ולא שייך כאן לומר דידי שקלית בלא שידך או נתרצית בשידך או אמרה הן דהא לא ידעה דשלה הוא ואין לפקפק דא"כ תוכל לומר אין רצוני להתקדש בכלי גנוב כמו שכתב הבית שמואל בריש סימן כ"ח אני אומר דמלבד זה דלא ידעתי מנא ליה להבית שמואל דין זה מה שלא נזכר בשום פוסק גם אם נודה לדבריו יש לחלק דבשלמא בגנוב משל אחרים תוכל לומר מה לי בכליו של אחרים הגנובים משא"כ בגנוב משלה והיא כבר נתייאשה הימנו וכשהוא מחזירה לה רוצה אדם בקב שלו אף גם נוכל לומר דידעה דגנוב הוא החפץ ולא שייך לומר אין רצוני וכו' רק דלא ידעה דשלה הוא רק חשבה דכמו שגנוב משלה נגנב כלי בדומה לו משל אחר ונתברר לה אח"כ דממנה גנב החפץ הזה והרי כאן יאוש בלתי שינוי רשות וס"ל להרא"ש ורבינו ירוחם דמקודשת וזה פשוט וברור.

והנה הרב רמ"א בהגה סימן כ"ח סעיף ב' כתב דעת הר"ן דאף דבגנוב משלה מקודשת מ"מ צריך לשלם לה גזילתה וכתב בעל משנה למלך דאין ספק בהאי דקדשה בסלע שהוא חייב לה דכל שכן הוא דצריך לשלם לה הסלע שהוא חייב לה ותמה על הרשב"א פרק קמא דגיטין שכתב דהחוב נמחל וא"כ לדבריו כ"ש בגזל שלה וזה היפך הירושלמי שהביא הר"ן וכו' עכ"ל ואני אומר דלפי הבנת משנה למלך דאם בגזל שלה מחויב להחזיר הדמים מכ"ש בסלע שחייב לה ביותר תקשי ליה דברי הרשב"א אהדדי דבחידושיו למסכת קידושין כתב בגנוב משלה כדברי הר"ן והעתיק הירושלמי שממנו מוציא דין זה דבגזל שלה חייב להחזיר לה הדמים אמנם נראה דרמ"א דכתב בהגה גבי גזל שלה דצריך להחזיר לה הדמים ולא כתב בסעיף של אחריו גבי כנסי סלע בחובך דצריך לשלם לה החוב דדעתו דודאי אם אומר לאשה הרי לך סלע להשבת גזלותך ותתקדשי לי והיא קיבלתו ואמרה הן אין מקום לומר דצריך לשלם גזילתה דהוא נתנה בפירש בתורת השבה ובתורת קידושין ואדעתא דהכי קידשה ואם היא סברה וקבלת איך יתכן דבטלה ההשבה רק דמיירי בגזל חפץ ממנה והחזיר לה סתם ואמר התקדשי לי בו והיא קבלתו ממנו ואמרה הן והיא יודעת דשלה היא וגזול הוא בידו בזה שפיר יש לומר דקבלתו לזקוף עליה הגזל במלוה ולהיות החפץ שלו לקדש בו ודמי החפץ יהא מלוה בידו ובזה דעת הירושלמי דאין הגזל נמחל ובהך גוונא מיירי הרשב"א והר"ן ורמ"א. ולפי זה בחזרת החוב דאמר כנסי סלע זה בחובך אופן השני דנתן לה סתם אינו במציאות דאם חייב לה מאה מנה ונתן לה פרוטה סתם בתורת קידושין פשיטא דמקודשת ואין צריך לשידך או אמרה הן רק הדין דנתן לה סלע ואמר הרי זה לפרעון ותתקדשי לי בו או שחזר ואמר אח"כ עיין ברשב"א והר"ן והיא קיבלתו א"כ פשיטא דאין צריך לפרוע לה כלל כמו גבי גזל אם נתן לה בתורת השבה ואמר ג"כ שתתקדש בו כהנ"ל דאדעתא דהכי קידשה לצאת ידי שניהם פרעון וקידושין דהיא סברה וקיבלה ולית כאן חולק ודברי הנ"ל פשוטים והמעיין ברשב"א לקידושין פרק קמא ימצא באר היטב שנתכון לדברי.

יב

החזיר

לה חוב וכו'. כתב הבית שמואל סימן כ"ח ס"ק ט' וז"ל הב"ח הביא תשובת הרשב"א סימן קל"ז בחוב שלא הגיע זמן פרעון אפילו קיבלה בשתיקה מקודשת ועל כרחך כשאמר כנסי בחובך איירי ומ"מ כשאמר לה הרי את מקודשת ושתקה מקודשת כיון דלא הגיע עדיין זמן פרעון אבל לא נמצא כן בתשובת הרשב"א והט"ז השיג עליו עכ"ל הבית שמואל. ואם אמנם שלא נמצא כן בתשובת הרשב"א מ"מ בחידושי רשב"א לקידושין פרק קמא כתב להדיא וז"ל אבל היה חייב לתת לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנה זו ושתקה מקודשת וכו' והרי הן הדברים הנאמרים בב"ח. איברא דהרשב"א קאי שם על אופן שאמר כנסי זה לפרעון ואחר כך חזר מדבריו ואמר לשם קידושין דפליג בזה הרשב"א על הרמב"ם דהרמב"ם סבירא ליה בהא אפילו לאחר זמן פרעון מקודשת באופן זה והרשב"א ס"ל דאינה מקודשת דיכולה לומר לא נפק"מ לי בחזרתך דעל דיבורך הראשון סמכתי וקבלתי בתורת פרעון רק אם הוא תוך זמן פרעון בזו ס"ל לרשב"א דחזרתו חזרה ואינה יכולה לומר אדיבורך הראשון סמכתי כיון דהוה תוך זמן פרעון ובאופן זה ודאי יש מקום לקידושין לחול דהא לדעת הרמב"ם אפילו לאחר זמן פרעון מקודשת וא"כ החולקים מודים תוך זמן פרעון דמקודשת משא"כ בנדון דאמר כנסי בחובך והרי את מקודשת בו דכו"ע מודין דאי שתקה דאינה מקודשת אפילו תוך זמן פרעון וברור הוא.

יג

המקדש

במלוה וכו'. עיין במ"מ שכתב שדעת הרמב"ם דאפילו דאית בשטר שוה פרוטה אינה מקודשת וכן כתב הרמ"א בהגהת שו"ע סימן כ"ח סעיף ז' בשם הטור והרמב"ם וכתב הבית שמואל ס"ק כ' אע"ג דלפי הס"ד בגמ' דקידושין דף מ"ח ע"א דפליגי בקידשה בשט"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מ"מ למסקנא דמוקי פלוגתייהו בקידשה בשטר שאין עליו עדים ולא איירי במלוה לא אמרינן כן גבי מלוה עכ"ל ופירש לפירושו דודאי לפי הסלקא דעתא דס"ל לר' מאיר דמקדש במלוה מקודשת א"כ אף דחכמים נחלקו עליו פלוגתא רחוקה לא אמרינן וא"כ הבו דלא לוסיף עליה דמודים חכמים עכ"פ דאם יש בשטר שוה פרוטה אע"ג דשטר וגוף הנייר שלה היא ולאו בתורת משכון אתי לידיה רק דאתפסיניה אזוזי אפ"ה היא מקודשת דהא לר"מ אפילו במלוה גרידא מקודשת אמנם במסקנא דאמרינן דלכו"ע במלוה אינה מקודשת א"כ אמרינן דאפילו בנייר אינה מקודשת כיון דלאו בתורת משכון אתיא לידו ואתי שפיר (ג).

(ג) אמר המגיה הא דהוצרך הרב לעשות פירוש לפירושו משום דאם היה אפשר לפרש כפשוטו דנהנית בפרוטה ששוה הנייר שנתן לה א"כ יש לנו לומר אף דנייד הגמרא מאוקימתא קמייתא ולא מוקי ליה במלוה הוא משום דלא יהא זה פלוגתא דתנאי במקדש במלוה אבל מ"מ סברא זאת קיימת אף לפי המסקנא דאם קידשו במלוה שלה ויש בשטר שוה פרוטה דמקודשת גם לחכמים על כן פירש הרב כיון דכפשוטה ליכא למימר דנהנית בפרוטה דהא הנייר שנתן לה הוא של האשה דהלוה נותן שכר הסופר והנייר ועל כרחך צ"ל כסברת הרב דהנאה שלה היא דעד עכשיו תפיס השטר אזוזי על כן י"ל כסברת הבית שמואל דזה דוקא לפי הס"ד שלא יהא פלוגתא רחוקה משא"כ לפי המסקנא.

הקשה הבית שמואל ס"ק כ"א על הר"ן והמ"מ דס"ל דאפילו לא הזכיר שטר חוב אמרינן דדעתו על הנייר מנא ליה הא דהם למדו דין זה מסוגיא דקידושין לפי הסלקא דעתא בקידשה בשט"ח דידה דס"ל לחכמים דשמין את הנייר התם הוזכר בגמרא שט"ח דאמר התקדשי לי בשטר וכו' ונראה דלק"מ דבשלמא אי מקדש בגוף הנייר בזה שפיר יש לחלק בין הזכיר שטר או לא אבל הכא אינו יכול לקדש בגוף הנייר דהא אינו שלו רק שלה רק דאמרינן דגוף הנייר הוא משכון על חובה נגד הנייר והוי כמקדש במשכון כמ"ש הבית שמואל גופיה בס"ק כ' ולפי"ז אין זה כמקדש אותה בשט"ח רק בחובו שיש עליו שטר למשכון ולאיזה צורך יהיה צריך להזכיר שטר אדרבה כשאמר בשטר הא השטר אינו שלו משא"כ כשאמר בחוב שבשטר א"כ פרוטה אחת מהחוב יש לו השטר עליו למשכון והרי הוא מקדש במלוה שיש עליו משכון דמקודשת ומה צריך להזכיר שטר לומר דתהא מקודשת בשטר וכי המקדש במלוה שיש עליו משכון יאמר התקדשי לי במשכון רק אומר התקדשי לי בחוב ומחזיר לה המשכון וה"ה הכא דהשטר אינו כי אם משכון וזה ברור.

ומעתה מה שכתוב בשו"ע סעיף (כ') [ח'] והוא מדברי הטור שאם אמר התקדשי לי בשט"ח ונתן לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה וכו' צריך ביאור כיון דלאו גוף הנייר שלו הוא מה צורך יש בהזכרת השטר וכמ"ש לעיל אם לא שנאמר כיון דאין המלוה רשאי להשהות השטר אפילו הוא נתן שכר הסופר רק צריך שיקרענו ולא מצי זייר ליה אפשיטי דספרא כמ"ש הר"ן ופסקו בשו"ע בחו"מ סימן נ"ז סעיף א' עיי"ש א"כ לא מחזי כמלוה שיש עליו משכון אם לא דגליא דעתיה בפירש דתופס הנייר למשכון ולכך באמר בפירש התקדשי לי בשט"ח הרי גליא דעתיה דתפסו למשכון והוי משכון גמור משא"כ סתמא לא מחשב דמי הנייר למשכון כיון דלאו בתורת משכון אתיא לידו ומי יימר דתפס בו למשכון ולכך צריך גילוי דעת בדבריו כן יש לומר לדעת בית שמואל אמנם לדעתי נראה דהא דיש חילוק בין הזכיר ללא הזכיר השטר מיירי דהמלוה נתן שכר הסופר ואז אפילו פרע הלוה אין המלוה צריך להחזיר השטר רק יקרענה כמ"ש רמ"א בחו"מ סימן נ"ז סעיף א' ולכך יש חילוק כשמזכיר השטר א"כ מקדש בנייר שהוא שלו משא"כ כשאינו מזכיר השטר מקדש בחוב ואין דעתו על החפץ ואף שנתן לה החפץ אינה מקודשת.

טו

המקדש

בהנאת מלוה וכו' מפני שהוא כרבית. הבית שמואל סימן הנ"ל ס"ק כ"ו הביא דעת הריטב"א וכן כפי הנראה מדברי רש"י במסכת קידושין דף ו' ע"ב דאם קיבל ממנה רבית וקידשה בו דמקודשת ומזה הוכיח דאע"ג דקי"ל דאם קידשה בגזל דידה ושותקת דיכולה לומר דידי שקלית מ"מ אם גזל ממנה מעות ומקדש אותה בהן ולא אמר לה שהוא מחזיר גזל שלה שהיא מקודשת וכו' ואין דבריו מוכרחים בדברי רש"י די"ל דמצית אמרה כיון שהרבית והגזל שלי בידך הוא ואתה נתת לי אף שלא אמרת לי בשעת נתינה שהן של גזל או רבית שלי מ"מ אני שלקחתי את שלי לקחתי רק דברי רש"י הן אהא דפרכינן שם בגמרא הא רבית גמור הוא דייק רש"י מזה דמקודשת בו וזהו מיירי באמרה הן דבגמרא לא אתא לאשמעינן דין זה של קדשה בגזל שלה רק מיירי אי קידשה במלוה מקודשת וא"כ י"ל דמיירי דאמרה הן ולכך פירש רש"י דקושיית הגמרא הוא האיך קאמרת הערמת רבית וכו' אבל באמת בשותקת יכולה לומר דידי שקלית.

אמנם בריטב"א למסכת קידושין לא משמע כן דכתב שם אם קידשה מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הוא לו אלא שיש עליו חובה להחזירם וכו' ומזה מוכח דלא מיירי באמרה הן דאי אמרה הן מה נפק"מ אי לא הוי המעות שלו הא אחוליה כנ"ל. אמנם מ"מ מוכח דס"ל לחלק בין רבית לגזל מדכתב ברבית הטעם דקנינהו לגמרי ש"מ דס"ל דבגזל דלא קנינהו כלל דאינה מקודשת וזה דלא כהבית שמואל דמשוה דין גזל לרבית. ובאמת לדברי ריטב"א האלו נלמוד ג"כ מה שכתבתי לעיל לתרץ קושיית הבית שמואל על שיטת הרמב"ם דהא לדידיה אף ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח לשלם הדמים לנגזל ולק"מ דדמים אלו הם דין אחד עם מעות של רבית דקנוי לו לגמרי רק שיש חובה עליו להחזיר הרבית ואם מת בניו פטורים ולכך יכול לקדש בהם וה"ה בגזל באופן הנ"ל ודברי שכתבתי לעיל מבוארים היטב בדברי הריטב"א הלזו אך עדיין יש לחלק בין הך דלעיל ובין הך דכתב הריטב"א (ד). אמנם זה מוכח מתוך דבריו דדוקא היכא דאינו קנוי לו" בזו תוכל לומר אין שקלית מדידי שקלית אבל בדבר דקנוי לו לגמרי ואין עליו אלא דמים אינה יכולה לטעון אין שקלית וכו' דהך טענה דידי שקלית הוא רק לשלול דלא תאמר אף שאינו קנוי לו מ"מ היא בקבלתה אחלתיה ועל זה אמרינן דתוכל לומר דידי שקלית אבל במקום דקנוי לו והיא קיבלתו ודאי לשם קידושין קיבלה וזהו מבואר בדבריו החילוק בין גזל לריבית ופשוט הוא.

ומעתה מה שנתחבטו דלהרא"ש דס"ל דבקידושין אמרינן יאוש כדי קני דמה נפק"מ דהא מ"מ תוכל לומר אין שקלית ודידי שקלית ועיין בבית שמואל ס"ק ו' ולדעת הריטב"א לק"מ דהיכא דקנוי לו אינה יכולה לומר דידי שקלית ואם באנו לחוש למ"ד יאוש כדי קנוי א"כ קנוי לו לגמרי ואינה יכולה לומר דידי שקלית והא דקאמר בגמרא דיכולה לומר בשותקת דידי שקלית מיירי להרא"ש קודם יאוש ופשוט וברור הוא והבית שמואל לא עיין בריטב"א ובתשובת מהר"י וייל סימן קל"ח משמע דבריבית דאורייתא אפילו קיבל מאחרים אינה מקודשת בו וצ"ל דמדמה אותו לגזל לפני יאוש ולא הבנתי דבריו דהא גוף המעות נקנה לו ואפשר דמיירי בדבר המסוים וצ"ע.

(ד) אמר המגיה כונת הרב בזה דיש לחלק בין הך דריטב"א להך דלעיל דלריטב"א מהני סברת דקנוי ליה רק לעניין זה דהיכא דקנוי ליה אינה יכולה לומר דידי שקלית וכמו שכתב הרב לקמן אמנם וכו' אבל עדיין בהא דלעיל דהקושיא הוי דהא עכ"פ צריך הלוקח להחזיר הדמים לנגזל ולא יהיב לה מידי מנא לן דמהני סברא זאת דקנוי ליה.

יז

היה

לו חוב ביד אחרים וכו' במעמד שלשתן הרי זו מקודשת. עיין במ"מ שהוכיח מזה דס"ל להרמב"ם דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאל"כ לא סמכה דעתה כמו במוכר שט"ח עיי"ש והש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק צ"ז כתב דנראים דברי הרמב"ם כסותרים אהדדי דכתב בהלכות מכירה סתם המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ולא חילק בין מכירה בכתיבה ומסירה ובין קניין דמעמד שלשתן ש"מ דס"ל דכל עניין יכול למחול עיי"ש ונראה לי לומר דס"ל להרמב"ם דבכל עניין יכול למחול כראיות הרמב"ן מכמה דוכתי רק דקשיא ליה קושיית התוס' בקידושין דף מ"ח ע"א ד"ה כי קאמר וכו' דא"כ לוקמי דקמפלגי במלוה על פה ג"כ בדשמואל ותירוצם דחוק כמו שכתב הש"ך וס"ל להרמב"ם הכי דודאי סברת הגמרא דאף דיכול למחול מ"מ סמכה דעתה משום דאמרה לא שביק לדידי ומחול לאחריני והוא סברא טובה וגם רבנן סברו כן רק הא דאמרינן לרבנן אשה נמי לא סמכה דעתה הוא מטעם אחר היינו משום דחששה אולי פרע מקודם וכתב שובר או דיפרע לו השתא ויאמר דנפרע מקדם ובשלמא אי ליתא דשמואל אינו נאמן לומר דפרע משא"כ כיון דאיתא דשמואל א"כ נאמן במגו דמחל כמבואר בחו"מ סימן הנ"ל ועיי"ש בש"ך ס"ק ל"ה ולכך לא סמכה דעתה דבזה לא שייך לא שביק לדידי דודאי במתנה לא יתן אבל יעשה קנוניא ויקח המעות לעצמו ולפי זה במעמד שלשתן אי אפשר לומר דפרע דהא עמד שם במעמד כשממחה ואין אומר ואין דבר ומהיכי תיתי יוכל לטעון דפרע וא"כ אין כאן חשש רק טענת מחילה ובזה סמכה דעתה לא שביק לדידי ומחל לאחריני ואתי שפיר.

עוד שם במ"מ משמע דוקא משכון אבל שטר לא וכן הן הדברים בשו"ע סימן כ"ח סעיף י"ג והנה אם הנייר שוה פרוטה אם מקודשת דבר זה תליא באשלי רברבי עיין בש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק ע"ו מש"כ שם ויש לעיין בר"ן דכתב בפרק ב' דקידושין דצריך הלוקח להחזיר הנייר אם ימחול המלוה החוב כיון דהנייר משל לוה הוא ובקידשה בשט"ח דידה כתב דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת דהוי כאלו הלוה לה על משכון והחזיר לה משכון הרי דס"ל דאף דגוף הנייר שלה הוא מ"מ תורת משכון איכא עליו ולפי זה יקשה האיך יכול למחול ללוה מה שנגד דמי הנייר הלא נגד דמי הנייר הוי כמלוה על משכון ובמלוה על משכון אינו יכול למחול דאל"כ אינה מקודשת דלא סמכה דעתה וכמבואר בחו"מ דבמלוה על המשכון אינו יכול למחול ונלמוד מהך דקידשה במשכון וצ"ל לדעת הר"ן דלעניין דיהיה כמלוה על המשכון ולא יהיה יכול למחול בזו לא הוי גוף השטר תורת משכון כיון דלא נחית בידו בתורת משכון כי אם בתורת ראיה והוי דומיא דאומן בכלי דלא הוי משכון כמו שכתב הר"ן שם להדיא משא"כ בקידשה בשט"ח דידה דלכך אינה מקודשת במלוה שלה דאין כאן נתינה וכמ"ש הרמב"ם ואין כאן שום דבר קיים שתהנה בו ולפי"ז בהחזיר לה השטר אף דאין עליו תורת משכון מ"מ הרי יש דבר קיים שמקבלת הנאה בנתינתו.

אך הרשב"א והביאו הר"ן גופיה בפרק הכותב חולק וס"ל דגם החזרת הנייר הוי כמו משכון גם במלוה שיש לו ביד אחרים ושמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וראייתו מדאמרינן בהך דתניא קידשה בשט"ח ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אלעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר האי שט"ח הכי דמי אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וקשה הא דרבנן נמי קשיין אהדדי דס"ל בברייתא דלעיל אינה מקודשת משום דקי"ל כשמואל דיכול למחול ולא סמכה דעתה וכאן אמרו שמין את הנייר ועל כרחך צ"ל דלעניין חזרת הנייר לא מהני מחילה זהו ראייתו.

והש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק ע"ו דחה ראייתו דלכך לא רמי דרבנן אדרבנן דנוכל לומר כאידך אוקימתא דפליגי במסר ולא כתב או בדרב פפא ולכו"ע אינו יכול למחול וסמכה דעתה וכו' ולכך רמו רק דר' מאיר אדר' מאיר עיי"ש ובאמת לפי דברי הרשב"א בחידושיו לקידושין דהקשה מה מקשה דר"מ אדר"מ דילמא לעיל פליגי בדשמואל או בסמכה דעתה לא שביק לדידי וכו' וברייתא שנייה מיירי במסר ולא כתב ור"מ כחכמים ור' אלעזר כרבי ותירץ דניחא ליה לאוקמיה אליביה דכולי פירוקי דלעיל ולפי זה קושיית הרשב"א בממה נפשך אם לכך לא הקשה דרבנן אדרבנן משום דלחד אוקימתא ניחא כדברי הש"ך א"כ אמאי מקשה דוקא דר"מ אדר"מ הא יש לומר כאידך אוקימתא כקושיית הרשב"א ולא תקשי אר"מ ואי דניחא ליה לאוקמי אליבא דכולא אוקימתא כתירוץ הרשב"א א"כ תקשי ליה רבנן אדרבנן לאידך אוקימתיה דסברי כשמואל דיכול למחול וליכא למימר דלמא חדא מתורץ מכח חברתה דרבנן אדרבנן לא מצי לאקשויי די"ל כתירץ הש"ך דכו"ע דסמכה דעתה רק פליגי במסר ולא כתב ולכך פריך קשיא דר"מ אדר"מ ומה תאמר כתירץ הרשב"א דלעיל מיירי בכתב ומסר ופליגי אליבא דשמואל או בסמכה דעתה וברייתא שנייה מיירי במסר ולא כתב א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דמלבד דזה דוחק דא"כ למה נקט בלישניה קשיא דר"מ אדר"מ יותר מן קשיא דרבנן אדרבנן אך גם דעדיין יש מקום לומר דכו"ע ס"ל דסמכה דעתה רק לעיל פליגי בכתב ומסר רק לא כתב קני לך איהו וכל שעבודיה ופליגי בדרב פפא כהנ"ל ור"מ לא ס"ל כרב פפא ולכך מקודשת וברייתא שנייה איירי דלא כתב לה כלל ולכך לר"מ אינה מקודשת ולר"א מקודשת דס"ל כרבי ודברי הרשב"א לשיטתו מוכרחים. אמנם הש"ך נמשך אחר דברי התוס' קידושין דף מ"ח ע"א דתירצו על קושיית הרשב"א על מה דמקשה בגמרא דר"מ אדר"מ דס"ל להגמרא דמסתמא הני תרי ברייתות בחדא גוונא מתוקמי עיי"ש ולפי זה קושיית הש"ך על הרשב"א לכאורה נכונה.

אמנם בתר העיון לא הבנתי דברי הש"ך כלל דמאחר דבאנו למדה זו במוכר שט"ח בכתיבה ומסירה ומחל החוב דחייב הלוקח להחזיר השטר א"כ איך אפשר לומר דרבנן אדרבנן לא קשיא משום דאיכא למימר דכו"ע סברי סמכה דעתה רק בברייתא דלעיל פליגי במסר ולא כתב או בדרב פפא דממה נפשך הברייתא דקתני בה שמין את הנייר במה מתוקמת אי מיירי דכתב ומסר כדינו ולא תקשי דרבנן אדרבנן א"כ אמאי מקשי דוקא דר' מאיר אדר' מאיר הא לר"מ י"ל איפכא דלעיל מיירי בכתב ומסר וברייתא שנייה מיירי בלא כתב ולא נעשה כדין מכירת שטרות ועל כרחך צ"ל כתירץ התוס' הנ"ל דניחא ליה לאוקמי שני הברייתות בחד גוונא א"כ על כרחך מיירי דמסר ולא כתב או לא כתב קני לך וכו' כדרב פפא ולפי זה כיון דחכמים ס"ל דלא קנה שט"ח איך יהיו שמין הנייר הא לא סמכה דעתה דהלוה מוכרח ע"כ לשלם לבעל ולא לאשה דהא לא קנתה השטר וכשישלם הלוה לבעל אף היא שלא בטובתה תצטרך להחזיר ללוה ובמה תסמוך דעתה וכי עדיף מסירה בלא כתיבה דלא קנתה כלל מכתיבה ומסירה והתם הקניין הוא עכ"פ קניין מעליא וי"ל דסמכה דעתה לא שבק לדידי ומחל לאחריני משא"כ בלא כתיבה דלא קנתה החוב א"כ הלוה יפרע לבעל והוא יוציא שטרו מתחת ידה ומה סמיכת דעת יש כאן בשום אופן. והנה הש"ך נסמך בזה על דברי הריטב"א והב"ח דכתבו דבמסר לחוד נקנה הנייר ואשה מתקדשת בו ובאמת הם סברו כהרשב"א וס"ל דלעניין גוף הנייר אין חילוק בין מסר וכתב או לא כתב משא"כ אי אמרינן דאף בכתיבה ומסירה אי פרע או מחל מהדר גוף השטר כדעת הש"ך מכ"ש במסר לחוד וא"כ מה סמיכות דעת יש כאן כיון דהלוה יפרע לבעל והיא תחזור שטרו.

והנה הש"ך כתב שם בחו"מ דלדעת הרשב"א וסייעתו אף שאין הנייר שוה פרוטה היא מקודשת בספק דשמא שוה פרוטה במדי כמו שכתבו הפוסקים בשטר דידה ולא כשו"ע סעיף י"ג עיי"ש ולפענ"ד נראה דדברי השו"ע נכונים דכאן לא שייך שמא שוה פרוטה במדי דהא גוף הנייר של לוה הוא וא"כ אם ימחול צריכה להחזיר גוף הנייר ללוה רק דפסקינן דיכולה לתפוס עד כדי דמי נייר וא"כ אם הנייר שוה במקומו רק חצי פרוטה כשיחזור לה הלוה חצי פרוטה מחוייבת להחזיר לו שטרו וכי תוכל לומר שמא שוה פרוטה במדי ולא אחזיר לך עד שתתן לי פרוטה נשתקע הדבר ולא נאמר דלגבי מלוה ולוה אין לך אלא מקומו ושעתו ופשיטא דכי יתן לה הלוה דמי הנייר כפי שומת בי"ד דצריכה להחזיר לו וא"כ אין לה אלא חצי פרוטה על הנייר ומה נפק"מ לה במה דשוה פרוטה במדי כיון דתפיסתה אינו רק על חצי פרוטה. ולא מבעיא לדעת השו"ע בחו"מ סימן ע"ב סעיף כ' דאם המלוה אומר לדידי שוה המשכון יותר מכדי שומת בי"ד דאין טענתו טענה ומחזיר לו המשכון והוא נותן לו כפי שומא פשיטא כאן דתחזור לו הנייר אלא אפילו לדעת החולקים שם מודים כאן דבשלמא התם נחית ליה בתורת משכון ויכול לומר אדעתיה דהכי לויתי כי לדידי שוה יותר וגם התם נשאר הלוה חייב יותר משא"כ כאן דלא נחתא בתורת משכון וגם כיון דהמלוה מחל החוב סתם א"כ פקע שעבודו ולא נשאר חייב כי אם כפי הנייר דתפס למשכון פשיטא דלא חייב הלוה יותר רק כפי שומת בי"ד במקומו דאין לך בדיני ממונות אלא מקומו ושעתו ואין לאשה בו רק חצי פרוטה.

ולכך לא כתבו הטור והפוסקים דין זה רק בשט"ח דידה דהא באמת חייב לה כל החוב רק דמחוסר נתינה אמנם נגד דמי הנייר הוי נתינה מעליא וחוששין שמא שוה פרוטה במדי דלא מצי הבעל למימר אני אתן לך דמי הנייר מה ששוה כאן כיון שהוא חייב לה יותר ויותר וכי יכול הלוה לומר למלוה החייב על השטר ולא נמחל לו החוב אני אתן לך דמי הנייר והחזיר לי שטרי דבר זה אינו עולה על הדעת ולכך שפיר חוששין שמא שוה פרוטה במדי והוי נתינה דכאן עיקר תליא בנתינה בשעת קידושין וכמו שכתבתי לעיל בשם הר"ן ודוק. וכן מוכח ברשב"א שכתב דלכך לא רמינן דרבנן אדרבנן משום דאף דיכול למחול מ"מ הנייר שלו הוא והא דלא אמרו חכמים בברייתא דלעיל שמין את הנייר דמיירי שאינו שוה פרוטה ועדיין קשה הא מ"מ אמאי אמרו אינה מקודשת משמע אפילו ספיקא נמי לא הוי הא יש לחוש שמא שוה פרוטה במדי ואינה מקודשת משמע לגמרי כמ"ש התוס' אלא ודאי כמ"ש ופשוט הוא.

ועדיין צריך ישוב בהא דמסקינן דפליגי בברייתא ר' מאיר ור' אלעזר וחכמים בקדשה בשטר אירוסין בלי עדים ואמרי שם דחכמים ספוקי מספקא להו אי כר"מ ואי כר"א ועיין בתוס' ובמהרש"א שפירשו דלכך אמרינן ספוקי מספקא להו ולא אמרינן דס"ל כר"מ דעידי חתימה כרתי משום דא"כ הוי להו למימר ואם לאו אינה מקודשת ש"מ דס"ל דאם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו עדיין היא ספק מקודשת דשמא עידי מסירה כרתי כר"א וקשה מנא ליה להגמרא דספיקא דרבנן הוי הטעם שמא כר"א דלמא ס"ל כר"מ ואין להם ספק בזה רק דהספק הוי שמא שוה פרוטה במדי על כרחך אם הוא שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו עדיין היא מקודשת בספק שמא שוה פרוטה במדי דהא הנייר שלו הוא. וצ"ל דודאי בקדשה בתורת כסף בזה שפיר יש לומר אם הנייר שוה פרוטה כאן מקודשת ודאי ואם לאו בספק שמא שוה פרוטה במדי משא"כ בקדשה בתורת שטר מהיכי תיתי נימא דדעתו לקדשה בכסף שהרי הוא קידשה בשטר רק באם שוה פרוטה אמרינן מסתמא גם אדעתא דכסף קידשה כדאמרינן בירושלמי בשטר שאינו שוה פרוטה דאי שוה פרוטה לית כאן שטר איכא כאן כסף. וצ"ל דאף דאמר דמקדשה בשטר מ"מ אי איכא כאן שוה פרוטה גם דעתו אכסף משא"כ באינו שוה פרוטה משום דשוה פרוטה במדי ודאי אין דעתו אכסף דהא שטר אינו שוה מידי וכי יהיה דעתו אמדי אנן הוא דמחמרינן אבל דעתו של מקדש ודאי לא לכך היה וא"כ דכל כונתו ברור שהיה רק לקדושי שטר ולא לקדושי כסף אינה מקודשת דאף דשוה פרוטה במדי דעתו אינו כי אם לפי שעתו ומקומו וזמנו ואין כאן קידושין כלל ומכ"ש לפי דעת התוס' דאנן לא אמרינן אם הוא שוה פרוטה במדי דיהיה לו דין כסף רק משום מראית עין וזה לא שייך כאן זהו הנראה לענ"ד ברור זולת כי הרב בבית שמואל סימן ל"ב ס"ק ה' לא כתב כן ולפענ"ד כמו שכתבתי כי לדבריו צ"ל הא אמר בגמ' דמספקא להו לרבנן אי כר"מ ואי כר"א ולא קאמר דלמא שוה פרוטה במדי משום דביקש לתרץ אף אליבא דהנך אמוראי דפליגי אשמואל וס"ל דלא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וזה דוחק דסתמא דתלמודא דקאמר הכי ודאי אליבא דהלכתא נקט.

ולעניין מעמד שלשתן אי הוי קידושין דאורייתא או דרבנן נחלקו הפוסקים עיין בבית שמואל ס"ק ו' וס"ק ל"ה ונראה דתליא בפלוגתא אי מכירות שטרות דאורייתא או דרבנן דהא בברייתא בחדא קתני קידשה בשטר או שהיה לו מלוה והרשה והיינו במעמד שלשתן וע"ז קאמר ר' מאיר דמקודשת וכי נחלק בעניין לומר דהך הוי קידושין דאורייתא והך הוי רק קידושי דרבנן לא הוי ליה לר"מ לכלול אותו בחד עניין כי אין זיווגם עולה יפה דבהך אם בא אחר וקידשה אין חוששין לקידושיו ובהך חוששין וצ"ל או דגם מכירות שטרות דרבנן וא"כ אם נתן לה השטר בכתיבה ומסירה עדיין מקודשת רק מדרבנן או אם מכירות שטרות דאורייתא ומקודשת מן התורה אף דמעמד שלשתן הוא רק קניין דרבנן מ"מ הוי קידושין דאורייתא כמ"ש הב"י ועיין בש"ך בחו"מ סימן ס"ו בתחילתו שכתב דדעת המחבר דמכירות שטרות דאורייתא ולזה נוטה דעת הר"ן בכמה דוכתי ודעת רבינו ירוחם דס"ל דהיכא דהקניין מדרבנן מקודשת רק מדרבנן אף דבמשרים נתיב י"ד העתיק דברי רי"ף או ר"ת דמכירות שטרות דאורייתא מ"מ אין ספק דס"ל כרבו הרא"ש דס"ל בדוכתי טובא דמכירות שטרות דרבנן וא"כ אזלי כל אחד לשיטתו.

כ

הרי

את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך וכו'. וכתב הרב רמ"א בהגה סימן כ"ח סעיף ט"ו בשם רבינו ירוחם דאם קדשה בשכרו והכלי עדיין אצלו לכו"ע מקודשת דהוי כמלוה שיש עליו משכון. ותמה הבית שמואל ס"ק מ' דרבינו ירוחם לא אמר זה אלא דוקא בתפס ליה אאגריה אבל בסתמא לא דאל"כ קשיא מגמרא דקידושין דף מ"ח ע"א דמוקי פלוגתייהו דר' מאיר וחכמים בעשה לי שירים ונזמים וכו' אי ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא בסוף ועל כרחך מיירי בלא החזיר המשכון עדיין קודם שקדשה דאל"כ מה נפק"מ אי יש לשכירות מתחילה או אלא לבסוף ומ"מ למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף הוי ליה מלוה ואינה מקודשת עכ"ל.

והנה כפי הנראה מדברי הרא"ש בפרק קמא דקידושין דף ח' ע"ב גבי קדשה במלוה דאחרים שיש עליה משכון דאמרינן דמקודשת דהוכיח הרא"ש דלא מיירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק אבל משכנו בשעת הלואתו לא דהא בהאי דעשה לי שירים ונזמים אמרינן שם לחכמים דס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי אינה מקודשת דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפס ליה אאגריה ועל כרחך הטעם משום דהוי משכנו בשעת הלואה ולא קני מדר"י וה"נ הדין כן במשכון של אחרים בשעת הלואה הרי דס"ל להרא"ש ברור דהאי דשירים הוי כמשכנו בשעת הלואה ולפי"ז הפוסקים דפסקו במשכון של אחרים אף בשעת הלואה דמקודשת ה"ה כאן בשכר פעולה והכלי בידו דהא הרא"ש ס"ל בהדיא דהוי כמלוה על המשכון ואי משום קושיית הבית שמואל מהאי דעשה לי שירים ונזמים וכו' יש לתרץ דודאי הא דמלוה על המשכון יכול לקדש היינו מדרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון. ואף דאמרינן בכמה דוכתי אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר הא כבר כתב הרמב"ן במלחמותיו למסכת שבועות דסוגיית הגמרא מדחי ליה הכי דמדר"י אין ראיה דאיכא למימר דלא אמר אלא שלא בשעת הלואה אבל קושטא דמילתא אף בשעת הלואה קונין משכון עיי"ש ובכל המפרשים. ולפי זה בעשה לי שירים ונזמים דר"מ ס"ל מקודשת וחכמים סברי אינה מקודשת לא קשה למה ס"ל לחכמים אינה מקודשת הא הוי כמלוה על המשכון דמאן חכמים דר"מ רבי יהודה וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו בסוגיא זאת עיי"ש ורבי יהודה ס"ל בבבא מציעא דף פ' ע"ב במתניתין דהמלוה על המשכון שומר חנם בהלוהו מעות ש"מ דלא ס"ל הא דרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון בשעת הלואתו דאי ס"ל כן א"כ פשיטא דהוי שומר שכר כמבואר בגמרא דבבא מציעא דף פ"ב ובמסכת שבועות. והא דאמרינן בקידושין בשירים ונזמים דר"מ דאמר מקודשת משום דס"ל אינו לשכירות אלא לבסוף ולא אמרינן הטעם משום דר"מ סבר המלוה על המשכון שומר שכר משום דרבי יצחק אמר דקונה משכון אף משכנו בשעת הלואתו דא"כ הוי פשיטא ליה דרבי יצחק אף בשעת הלואה קאמר וסתמא דגמרא דחי ליה ומספקא ליה בב"מ ובשבועות אי אמר ר"י דוקא שלא בשעת הלואה וכו' ולכך מוקי ליה כאן בפלוגתא אחריני דלא תפשוט מילתיה דרבי יצחק אבל באמת לפי מה דקיי"ל דר"י אף בשעת הלואה קאמר כמו שכתב הרמב"ן הדרינא לדינא דמקודשת אף דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דתפס כלי אאגריה הוי ליה משכון כהנ"ל (ה) כן יש לומר לדברי הרא"ש.

אמנם מה שכתב הבית שמואל ברבינו ירוחם דפירושו הוא דתופס אותו להדיא אאגריה המעיין בדברי רבינו ירוחם דכתב אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש אותה בשכרו מקודשת וכו' ולדברי הבית שמואל עיקר חסר מהספר דהוי ליה למימר אם כבר עשה ותפסן בשכרו דהא על זה סובב והולך יסוד דינו לפי דעת הב"ש. ועוד דהא מסייע ליה מרש"י דפירש על הא דאמר רבי נתן שם דף מ"ח ע"ב דגם אם אמר בשכר שעשיתי עמך כבר אינה מקודשת ופירש רש"י וכבר החזיר לה השירים ומשם יליף רבינו ירוחם דאם לא החזיר לה דמקודשת ולפירוש הב"ש מי הכריח רש"י לפרש דכבר החזיר לה הו"ל לפרש דלא החזיר לה רק דלא תפס ליה בהדיא אאגריה.

לכן נראה לענ"ד דס"ל לרבינו ירוחם חילוק אחר והוא כשכבר נעשה הכלי ויש כאן חיוב שכירות והכלי משועבד להשכירות בתורת משכון דיכול לתפסו אאגריה ולכך כשמקדש אותה הרי זה מקדש במלוה שיש לו עליו משכון ומקרי נתינה ומקודשת משא"כ כשאומר מה שאעשה מכאן ולהבא השכר יהיה לך לקידושין א"כ כיון שישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה שעושה תיכף נמחל לה דהא מקדש אותה בה וא"כ מעולם לא נחית שעבוד על משכון ולא נכנס הכלי מעולם לשעבוד במשכון דהא מעיקרא אמר ששכר פעולה יהא נתון לה ובמה יהיה הכלי נתפס למשכון וא"כ הוי כאומר התקדשי לי במלוה שהיה בידו ליקח משכון להלואתו ולא לקח פשיטא דאינה מקודשת דמעולם לא נכנס זה הכלי בשעבוד כי הוא הפקיע השעבוד במאמרו ולא אמרו המקדש במלוה שיש לו עליו משכון מקודשת אלא בשכבר המשכון משועבד לחובו ועכשיו בעת קידושין מוחל החוב והמשכון משא"כ זה דלדבריו דמוחל לה החוב מעולם לא חל שעבודו על המשכון והוי כאלו אין בידו משכון וכל עצמו של קידושין במשכון הוא מדרבי יצחק דבע"ח קונה משכון וכאן איך יקנה משכון ובמה יקנה הא תיכף נמחל שעבודו וחיובו ומעולם לא נחית קנין למשכון ולכך אינה מקודשת ולכך בעשה לה שירים ונזמים שכבר נתחייבת קודם אמירתו לקידושין א"כ אם היה הכלי עודנו בידו היתה מקודשת לו כמקדש במשכון ולכך פירש רש"י דכבר החזיר לה השירים קודם אמירתו וא"כ אין כאן משכון כלל דרש"י קאי התם ארבי נתן שעשה כבר פעולתו קודם אמירתו וזה ברור ופשוט בכונת רבינו ירוחם.

אמנם דברי הרא"ש צריכין ישוב דהחליט דהך עשה לי שירים ונזמים הוי כמלוה על המשכון ומזה הכריע דהמקדש במלוה שיש לו על אחרים ויש לו עליה משכון דמקודשת פירושו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו ומיד אחר זאת כתב במלוה דידה אפילו משכנה בשעת הלואתו מקודשת דחזרת המשכון הוי כמחילת מלוה וא"כ עדיין קשה מהך דשירים הא התם הוי ג"כ מלוה ומשכון שלה ובאמת לולי דברי הבית שמואל ס"ק כ"ח שכתב דהרא"ש לא ס"ל כדעת התוס' במסכת קידושין דף י"ט ע"א דסברי דבלא החזיר לה המשכון דידה צריך לומר לה בהנאת מחילת מלוה רק הרא"ש ס"ל דבמשכון דידה אין צריך לומר לה אף בלא החזיר לולי דבריו הייתי אומר דהרא"ש והתוס' שפה אחת להן כשמקדש אותה במלוה שלה ולא החזיר לה המשכון צריך לומר בהנאת מחילת מלוה דאל"כ במה מתקדשת והא דכתב הרא"ש בלישניה באומר הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך בידי מקודשת כונתו דאמר לה בהנאת מחילת מלוה וקמ"ל דלא תימא מגרע גרע כמו שכתבו התוס' דזה גרע הואיל והמשכון עדיין בידו אבל אם מחזיר לה המשכון אין צריך לומר בהנאת מחילת מלוה וזה שכתב הרא"ש לעיל גבי המקדש במלוה וכו' דאם מקדשה במלוה שלה והחזיר לה המשכון מקודשת דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה ואלו ס"ל דאף בלי החזרת משכון אין צריך לומר בהנאת מחילת מלוה דבריו כאן המה מיותרים ונראים כסותרים אלא ודאי בלי חזרת משכון בעינן אמירת הנאת מחילת מלוה אמנם בהחזרת המשכון אין צריך לומר כן.

ומעתה לא קשה מהאי דעשה לי שירים ונזמים דכיון דלא אמר בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת דאלו אמר כן אף דשכירות מלוה הוא הא אף במלוה באופן זה מקודשת אלא ודאי דלא אמר בהנאת מחילת מלוה ולפי זה בשכר פעולתו אף בחזרת משכון אינה מקודשת דאומן המחזיר כלי אין ראיה על מחילת שכירתו כמלוה המחזיר משכונו ומעשים בכל יום יוכיחו על זה. וכן נראין דברי רבינו ירוחם ח"א נתיב כ"ב שכתב ויש מפרשים דאפילו לא החזיר לה המשכון עדיין אלא קידשה במלוה שהיא חייבת עליה מקודשת וכן כתבו התוס' עכ"ל והנה התוס' ס"ל כן להדיא דבלא החזיר המשכון צריך לומר בהנאת מחילת מלוה. וכן יש לכוון דברי הרא"ש והטור אמנם דעת הרב בית שמואל לא נראה כן ובטלה דעתי נגד דעתו הרחבה וצריך לומר לדבריו לתרץ קושייתי על הרא"ש דאף דס"ל להרא"ש דשירים ונזמים הוי כמשכון דתפס ליה אאגריה היינו לשיטת רבינו חננאל שהביא הרא"ש דס"ל דאע"ג דלא קנה משכון מדרבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו מ"מ לעניין קידושין אמרינן דקני לה לקדש בו אשה אף במשכנו בשעת הלואה א"כ גם בשירים ונזמים הוי לן למימר דמקודשת כיון דתפס ליה אאגריה ולשיטת ר"ח אין לחלק דהתם במלוה על המשכון בא ליד מלוה מדעת לוה בתורת משכון אבל בשירים ונזמים אף דהוא תפסו בתורת משכון מ"מ האשה לא נתנם לו בתורת משכון רק לעשות לה כלי דהא עיקר ילפותא דר"ח מדרבי יצחק כיון דלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי קני ליה נמי בשעת הלואתו עכ"פ לקדש בו ושלא בשעת הלואתו גופא הוא גזירת הכתוב שקונה משכון אף שלא מדעת הלוה כדקי"ל שליח בי"ד מנתח נתוחי ומקשה הרא"ש שפיר אבל למה דמסיק הרא"ש מכח קושייתו דבשעת הלואתו אינו קונה משכון אפילו לקדש בו ולא ילפינן מדר' יצחק יש לנו לחלק חילוק הנ"ל דבקדשה במלוה דידה ובמשכון דידה הרי קיבל המשכון מרצונה כהך יעוד דאמה עבריה דמיניה ילפינן הך דינא משא"כ בתופס שלא מדעת האשה אאגריה ולק"מ וצ"ע.

(ה) אמר המגיה מה שכתב הרב המחבר יש לתרץ קושיית הבית שמואל ולא קאמר נמי קושיית הרא"ש דהא המעיין בהרא"ש קושית הרא"ש היא ממש כקושיית הבית שמואל רק דהרא"ש הקשה לעניין אחר דהיינו לר"ח דס"ל דגם בשעת הלואה קונה משכון א"כ מדוע לא אמרינן בשירים ונזמים נמי כן כיון דתפס ליה אאגריה אף דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף תהא מקודשת במשכון ובבית שמואל הקשה כמו כן על הדין של רמ"א ולפי מה שמתרץ הרב קושיית ב"ש יתורץ נמי קושיית הרא"ש אבל דברי הרב המה בדקדוק גדול דלדעת הרא"ש ליכא למימר כתירוץ הרב דהא הרא"ש כתב בהדיא דלא כדעת הרמב"ן דהאי ותיסברא דאימר דאמר ר' יצחק הוא דיחוי בעלמא רק דהאמת הוא כן דר"י לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו ולדעתו לא עלתה ארוכה בתירוץ הרב אבל קושיות הבית שמואל שהיא על הרב רמ"א בשו"ע י"ל כתירוץ הרב וכדעת הרמב"ן דאליבא דאמת אמר ר"י אף בשעת הלואתו ולא קשה מידי.

הרי

את מקודשת לי במלאכה וכו' אלא א"כ נתן לה פרוטה משלו וכו'. הרב רמ"א בהגה סימן כ"ח סעיף ט"ו כתב נתן פרוטה לצורך מלאכה וקדשה בו מקודשת לכו"ע דהוי ליה כמלוה ופרוטה וכתב הבית שמואל ס"ק (ל"ט) [מ"א] וז"ל לכאורה נראה דוקא אם נתן שום דבר מסוים איירי אבל אם נתן מעות נעשה ג"כ מלוה כמו השכירות עכ"ל ובאמת בטור כתב אם נתן לה שום דבר משלו אמנם נראה דס"ל לרמ"א דזה הוי ודאי משכון דלא דמי לאגריה כיון שהוא נתן משלו לא יתן לה עד שתחזיר לו מה שנתן לצורך מלאכה משלו וזה הוי לכו"ע כמלוה על המשכון. איברא לפי מה שכתב רמ"א דאם הכלי עדיין בידו לכו"ע מקודשת א"כ מה צריך לנתינת פרוטה לצורך מלאכה ואם מיירי דכבר החזיר לה הכלי פשיטא בהחזרת הכלי נעשה פרוטה שהוציא במלאכת רעהו מלוה ולדעתי דאפילו בדבר מסוים כגון נופך שעשה בתוך שירים כיון שהחזיר לה השירים הרי נופך שלו שבתוכו שלה היא ואין לו עליה רק תביעת ממון והרי כאן מלוה גמורה ותקשי גם לפירוש הבית שמואל האי ממה נפשך ולפי מ"ש לעיל ניחא דמיירי בלא החזיר ואמר בשכר שאעשה עמך ולא שעשיתי כבר ובזה אף שהכלי בידו אינה מקודשת זולת בהוסיף נופך משלו וכמ"ש רמ"א ובאותו נופך הוי משכון גמור אך כפי הבנת הבית שמואל בדברי רמ"א לעיל דלא מחלק בהכי תקשי אף בדבר מסוים ממה נפשך ואפשר לומר לדעת הבית שמואל דמיירי דהכלי לא יצא מעולם מרשות האשה דעשה מלאכה בתוך ביתה ואין כאן תפיסה במשכון מ"מ מה שהוסיף משלו כל כמה דלא סילק עצמו ממנו הרי הוא ברשותו והוא כפקדון בידה ולכך מקודשת ולפי"ז צריך לומר דמיירי בדבר מסוים כמו נופך וכו' דאי הוציא מעות והכלי ברשותה פשיטא דאינו אלא מלוה בלי משכון דאינה מקודשת כלל.

כא

האשה

שאמרה תן דינר לפלוני וכו'. בשו"ע סימן כ"ט סעיף ב' כתב רמ"א בהגה בשם הרשב"א באם הרוויח זמן לפלוני על פיה וקדשה בו אינה מקודשת והקשו האחרונים לפי פסק הרי"ף בהרוויח לה זמן דמקודשת והב"י כתב דהרשב"א ס"ל בזה כדעת הרי"ף א"כ הוי כאלו נותן לפלוני פרוטה בשבילה ואני לא הבנתי דבריהם דא"כ ערב לאחר מתן מעות יצטרך למלוה לשלם פרוטה אחת עכ"פ משום דארווח ללוה על פי דבורו וזה לא נאמר בשום מקום וע"כ צ"ל דאף דנהנה מ"מ כיון דהיה לאחר מתן מעות לא נשתעבד ולפי זה ה"ה באשה דמה בכך דנהנית הרי במוחל המלוה שלה אין לך הנאה גדולה מזו מ"מ אינה מקודשת דבעינן נתינה לידה וליכא ולכך היכא דמחוייבת מדין ערב הוי ליה כאלו קיבלה לידה ושמיה נתינה אבל היכא דאינה מחוייבת מתורת ערב אף דנהנית מה בכך מ"מ לא בא דבר לידה ואין כאן נתינה ובהנאה לחוד לא מתקדשה ואנן נתינה גמורה בעינן בקידושין וזה ליכא בערב שלא בשעת מתן מעות.

כג

האומר

לאשה התקדשי לי בדינר וכו'. וכתב המ"מ וכתב הרשב"א וכו' ואפילו כתב לה שט"ח עליו אינה מקודשת עכ"ל וכן הביאו רמ"א בהגה סימן כ"ט סעיף ו' וז"ל וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קידושין והשיגו הבית שמואל וחלקת מחוקק דאמאי הניח רמ"א דעת הרא"ש והראב"ד דפירשו בגמרא מנה אין כאן משכון אין כאן דאינו מחוייב במנה דהוי קנין אתן אבל במחויב גמור מהני משכון ולפי"ז בנותן שט"ח מקודשת ובאמת אי הוי דעת רמ"א כאן דאין חוששין לקידושין כלל ולא הוי אפי' ספק קידושין הוי קשה קושייתו אמאי לא הביא נמי הני תרי דעות החולקים דתהא עכ"פ מקודשת מספק אבל זה אי אפשר לומר אפילו לדעת הרשב"א דהא על כרחך מקודשת עכ"פ מספק מטעמא אחרינא דאם נתן שטר ישומו השטר ואף שאינו שוה פרוטה שמא שוה פרוטה במדי רק שהביא דעת הרשב"א והרמב"ן דאף דנתן השטר למשכון אינה מקודשת קידושי ודאי ומה תועלת אם יביא דעת החולקים על הרשב"א כיון דאיכא נמי הני תרתי הרשב"א והרמב"ן דסברי דאינה מקודשת קידושי ודאי לעולם לא תהא מקודשת רק מספק.

איברא נראה לענ"ד דאף להרא"ש אינה מקודשת בנתן לה שטר על הדינר דהא הרא"ש בפסקיו מסופק ובתשובת שלו כתב שכן עיקר דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו דצריך לשלם ללוקח כל דמי שוי השטר מדינא דגרמי וא"כ בקדשה בשט"ח של אחרים וכתב לה קני לך איהו וכו' למה אינה מקודשת אי משום דלא סמכה דעתה דשמא ימחול א"כ הרי הבעל חייב לשלם לה הכל והרי יש לה שט"ח עליו עכ"פ וממה נפשך תגבה המעות או מהלוה או מהבעל המוחל. ובאמת הקשו התוס' קושיא זו במסכת בבא בתרא דף קמ"ז ע"ב בד"ה המוכר שט"ח וכו' למאן דאמר דהמוחל צריך לשלם הכל א"כ למה לא סמכה דעתה דאשה הא יצטרך הבעל לשלם ותירצו דלא סמכה דעתה דהיא בושה לתבוע בעלה בבי"ד ולהרא"ש דהוא מן הסוברים דצריך לשלם הכל הוצרך לסברת התוס' דבושה היא לתבוע בעלה בבי"ד א"כ ה"ה במקדשה בדינר ונתן לה שט"ח עליו דבושה לתבוע מבעלה ועל כרחך סובר כהרשב"א בזה אם לא נחלק דהמוחל אינו מחויב לשלם הכל רק מדיני דגרמי בניזקין בושה לתבוע אותו אבל בנותן לה שט"ח לא בושה וחילוק זה דחוק הוא (ו).

ובלא תירץ התוס' נראה תירץ אחר על קושיית התוס' דאף אם הבעל מוחל צריך לשלם הכל כיון דאינו אלא חוב על הבעל אינה מקודשת דאין כאן נתינה והא דכתב הרא"ש דאם נתן לה משכון על הדינר אינה קונה משום דלא נשתעבד דמשמע הא אם נשתעבד היתה מקודשת זהו דוקא במשכון משום דמשכון קרוי נתינה ולכך אם היה משתעבד במנה היה נתינת המשכון שמיה נתינה אבל בשטר אף דשעבוד אלים מ"מ אין כאן נתינה דהממון עדיין תחת ידו ובעינן נתינה מיד הקונה למקנה וזהו ליכא ובמשכון ס"ל להרא"ש דמקרי נתינה דאף דס"ל דבע"ח אין קונה משכון במשכנו בשעת הלואתו וא"כ אין לאשה קניין במשכון אף דנשתעבד במנה מ"מ ס"ל דנתינה מקרי כיון שהמשכון שלו הוא רק אם המשכון של לוה אחר אינו קונה משכון א"כ הוא נותן לה דבר שאינו שלו דהא אין לו זכיה במשכון של אחרים וגם כיון שאינו קונה משכון יכול למחול ולא סמכה דעתה כמו בשט"ח בכתיבה ומסירה משא"כ במשכון שלו דלא שייכי הני טעמא דהוי נתינה רק הטעם דאין כאן שעבוד דלא נתחייב במנה בחיוב גמור משא"כ בשט"ח דאף דנתחייב מה בכך אין כאן נתינה כלל מיד קונה למקנה ובמה תקנה האשה ודברי רמ"א נכונים.

(ו) אמר המגיה מה שכתב הרב כאן דחילוק זה הוא דחוק בין מה שחייב מדיני דגרמי ובין מה שקיבל הבעל עליו בחוב הנה בחו"מ סימן ס"ו ס"ק ל"ד באורים ותומים שלו חילק שם הרב בעצמו חילוק זה היינו שבא שם לישב אותם הסוברים דין זה בפירש דאם חייב עצמו בשטר דמקודשת צריכין אנו על כרחנו לומר חילוק זה אף שהוא דוחק משא"כ להרא"ש שלא אמר כן רק גבי משכון ולא בשטר מהיכי תיתי לן לומר חילוק זה שהוא דחוק.

היה

בידו משכון של אחרים וכו'. בטור פסק כהרא"ש אביו ז"ל דדוקא שלא בשעת הלואתו הוא דמקודשת אבל במשכנו בשעת הלואתו אינה מקודשת וצריך לומר לפי זה חדא מתרתי או דיכול למחול במלוה על המשכון בשעת הלואתו וא"כ לא סמכה דעתה כנ"ל במכירות שטרות בכתיבה ומסירה או אם נאמר דאינו יכול למחול צ"ל דקידשה בחוב שיש לו על המשכון ולא נתן לה בכתיבה ומסירה וגם לא הקנה במעמד שלשתן רק מסר לה המשכון לבד ולכך אינה מקודשת כיון דבע"ח אינו קונה משכון בשעת הלואה א"כ לא קנה מידי ולא נתן לה מידי זהו מה שאנו מוכרחים לומר לדעת הרא"ש וא"כ צ"ע על הטור דכאן פסק כהרא"ש ובחו"מ סימן ס"ו אות ו' פסק במסירת משכון לבד אף שלא מסר השטר חוב נקנה החוב שעל המשכון ובאות כ"ט כתב בחוב שעל המשכון אינו יכול למחול ונראה משם להדיא דהרא"ש מודה בזה דכתב שם בטור דהרא"ש כתב דאף המוכר קרקע וכו' הרי דכ"ש במכירת משכון מטלטלין דאינו יכול למחול וא"כ קשיא מדידיה אדידיה. ואף אם נאמר מה שכתב באות כ"ט המוכר שט"ח ויש משכון בידו דאינו יכול למחול מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו זה דוחק גדול דהוי ליה להטור לפרש ועוד דכתב בשם הרא"ש דאף במוכר משכנו קרקע שהחזיק בו וכו' וזהו ודאי בשעת הלואתו ומדקאמר אף משמע דכ"ש מטלטלין ואף אם נאמר כאן דוחק זה מ"מ הא דכתב באות ו' אבל שט"ח על משכון של מטלטלין וכו' נראה מבואר דהלוה לו על המשכון ולקח עליו שט"ח ומקור דין זה הוא מבעל תרומות כמו שכתב הב"י שם ובעל התרומות ראייתו הוא מקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת ולפי זה לדעת הרא"ש דמיירי שלא בשעת הלואתו כשל עוזר ונפל עזר וצ"ע כי בשו"ע אף שהביא כאן ב' דעות ובחו"מ סימן ס"ו סותם דקונה משכון אף בשעת הלואתו יש לומר דס"ל דהעיקר כדעה ראשונה ומשום חומרא דקידושין חושש לסברת הרא"ש אבל על הטור קשה כהנ"ל.

כד

האומר

לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתחזירי לי וכו'. עיין בבית שמואל סימן כ"ט ס"ק א' דנמשך אחרי דברי בית הילל דס"ל דלהתוס' דהקשו באתרוג הא לא כפליה לתנאי ותירצו דהוי אומדנא דמוכח ואין צריך תנאי כפול והוא במסכת קידושין דף ו' ע"ב בתוס' בד"ה לא החזירו וכו' וס"ל לבית הילל ובית שמואל דה"ה באשה נמי אין צריך לתנאי כפול דהא כל הסוגיא איירי בענין אחד עיי"ש ולענ"ד נראה דמעולם לא עלה על דעת התוס' דלא בעינן תנאי כפול בקידושין ופדיון הבן דמה אומדנא איכא הכא בשלמא באתרוג איכא אומדנא דצריך להיות שלו לצאת בו כמו שכתב הב"ש גופיה משא"כ בקידושין ובפרטות בפדיון הבן דמחויב מהתורה לתת לכהן חמשה סלעים מה אומדנא יש כאן דכוונתו לקיים התנאי ושעיקר נתינתו היה על מנת להחזיר רק דהתוס' ס"ל דודאי בקידושין ובפדיון הבן מיירי בכפליה לתנאי אמנם באתרוג דקאמר רבא הילך אתרוג ע"מ שתחזירי לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ואי כוונת רבא רק להודיענו דיוצא באתרוג הניתן במתנה על מנת להחזיר לא הו"ל למימר רק נטלו והחזירו יצא מה זה דקאמר לא החזירו לא יצא אי מיירי דכפליה לתנאי דפשיטא אי כפליה לתנאי ואמר בפירש אם לא תחזירי לי לא יהא שלך פשיטא דאי לא מקיים תנאו דלא יצא וכי לא ידעינן דכל תנאי שבממון קיים ועל כרחך צ"ל דגם בזה טובא קמ"ל דמיירי דלא כפליה לתנאי ואעפ"כ אי לא קיים תנאו לא יצא ועל זה הקשה התוס' דבאמת למה לא יצא כיון דאין כאן תנאי כפול התנאי בטל והמעשה קיים ותירצו דרבא קמ"ל דבאתרוג לא בעינן תנאי כפול משום דהוי אומדנא דמוכח וכל זה ברור ופשוט ועיין במסכת גיטין דף ע"ה ע"א בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וכו' שכתבו להדיא דמילתיה דרבא אפילו באתרוג מיירי בכפליה לתנאו עיין שם.

כו

האומר

לאשה התקדשי לי בתמרה וכו'. עיין בכ"מ ולח"מ ותוס' יו"ט ובית שמואל שכולם תמהו על הרמב"ם דכאן פסק כרבי שמעון דבעי שבועה לכל אחד ואחד ובהלכות שבועות פרק ז' ובהלכות נדרים פרק ד' פסק דלא כוותיה. ונראה לומר בו שלשה אופנים האחד הוא דס"ל להרמב"ם דודאי יש לחלק בין הכא דאמר התקדשי לי בתמרה זו להך דשבועות דהתם היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי והוא פרט ואמר לא לך לא לך וכו' הרי מובן מלשונו דפרט שבועה לכל אחד ואחד ולכך נחלקו חכמים ארבי שמעון דאין צריך להזכיר שבועה לכל אחד וכן בנדרים היה יכול לומר קונם שאני נהנה לכולכם דהוי נדר אחד והשתא דאמר שאני נהנה לזה ולזה הרי פרט לכל אחד נדר משא"כ אם רצונו לקדש בכל התמרים יחד מה הו"ל למימר הא צריך למימר בזו ובזו וכי תימא נימא התקדשי לי באלו ומדפרט בזו ובזו ש"מ לחלק אתי, זה אינו דיש הבדל במובן לפי מה דקי"ל דהאומר בזו ובזו אם היתה אוכלת ראשונה צריך שיהיה באחרונה שוה פרוטה משא"כ באומר התקדשי לי באלו אף דאוכלת ראשונה מצטרפות לשוה פרוטה והטעם כתב הרשב"א בחידושיו כיון דאמר ומחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו גילה דעתו דאינו רוצה שיחולו קידושין כלל עד גמר כולם ועד שתקבל את כולן יהיה בידה לפקדון וכו' עיי"ש ולפי זה אם זאת היתה כוונתו שלא תהא מקודשת ולא יחולו הקידושין עד גמר כולן ויהיה בידו לחזור בתוך כך מוכרח היה לומר התקדשי לי בזו ובזו ולא בלשון התקדשי לי באלו כי אז יחולו הקידושין לאלתר. והנה רב ושמואל ס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ראשונה ארישא קאי ולא מוקי ליה אסיפא ומפרש הרשב"א דמשו"ה לא מוקמי אסיפא כפי מה שמבואר בירושלמי דרב ושמואל לא ס"ל הא דרב אמי לחלק בין בזו ובזו להתקדשי לי באלו וס"ל דחד דינא אית להו ובכולם חלים הקידושין לאלתר ומצטרפים ולפי זה לדידהו שפיר דמיא הך דהכא להך דשבועות ונדרים דהא מצי למימר באלו ואמר בזו ובזו על כרחך למפרט קאתי וס"ל להרמב"ם דהא דמוקמי רבה למתניתין כרבי שמעון היינו אליבא דרב ושמואל דס"ל דאין חילוק בין בזו ובזו להאומר התקדשי לי באלו אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת קאי אסיפא ויש חילוק בין אומר בזו ובזו להאומר באלו אין אנו צריכין לומר דמתניתין ר' שמעון היא רק דברי הכל היא ולא קשיא סתמא דהך לסתמא דשבועות אהדדי.

האופן השני הוא דודאי אין הנושאין כאן והך דשבועות ונדרים שוים כלל דהתם אין ספק בכונתו והבנת דבריו דהאומר לחמשה התובעים אותו לא לך ולא לך הכונה והמובן מבואר דנשבע דאינו חייב לשום אחד מהם וכן בנדרים שאיני נהנה לך ולך הכונה והמובן נגלה שמודר הנאה מכל אחד ואחד רק המחלוקת הוא שצריך במבטא שבועה לכל אחד וזה הזכיר שבועה בכולל וכן שם לענין נדרים אם שיהיה נדר אחד או שני נדרים כדי שנאמר בו נדר שהותר מקצתו וכו' בזו נחלקו רבי שמעון וחכמים אבל כאן הספק הוא בכונתו באמרו התקדשי לי בזו ובזו אם כונתו על כל אחד לבד כאלו אמרו או בזו או בזו או כונתו על צירוף שבשניהם יחד תתקדש ולפי זה דהספק הוא במובן דבריו אמרינן ודאי לא נחית אינש נפשיה בספיקא במובן דבריו ומסתמא כונתו היה על צירוף דאי בא לפרט היה לו לבאר ביחוד בעניני קידושין ולא למסתים סתומי ועל כרחך דכונתו היתה לצירוף שבכולן תהא מקודשת ואין זה ענין כלל להך דשבועות ונדרים דאין אנו דנין בכונתו כלל כי כונתו מבואר. ולזה מפרש הרמב"ם הא דאמרינן הכא מאן תנא התקדשי התקדשי ר' שמעון היא לא אהך בבא בזו ובזו קאי דבזה לא יפול המחלוקת כי אם אבבא קמייתא קאי דקתני התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו תרתי התקדשי למה לי לימא התקדשי לי בזו או בזו אלא ש"מ דצריך מלת התקדשי לכל אחד ואחד דאם לא כן על השני היה נתינה בלי אמירה וזהו כרבי שמעון דאמר דהתחלת שבועה אינה סובבת לכל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד וכן כאן צריך שיאמר התקדשי לכל נתינה ונתינה אך יש לומר דהא דלא נקט התקדשי לי בזו או בזו דא"כ פשיטא דצריך פרוטה בכל אחד ואחד וכי עד השתא לא ידעינן דאין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה משא"כ כשאומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו הוה אמינא דמוסיף על ענין ראשון לומר דגם תמרה זו תהא מצורף לראשון להיות נכלל בשוה פרוטה וקמ"ל דלא משא"כ באומר בזו או בזו אין כאן מקום טעות ופשיטא דבעי בכל אחד שוה פרוטה אך לרב ושמואל דס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי דלא תימא אוכלת לא בעינן שוה פרוטה דלפי זה אמרינן דעיקר רבותא דמתניתין הוא להודיענו דאף דאוכלת בעי שוה פרוטה ושפיר קשה למה לי התקדשי התקדשי תרי פעמים לתני או וקמ"ל היתה אוכלת דאע"ג דמתהנית בעי שוה פרוטה ועל כרחך צ"ל הא מני ר' שמעון היא ומוקמי רבה למתניתין כר"ש לתרוצי מילתיה דרב ושמואל דלא תקשי להו ממתניתין אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת אסיפא קאי וא"כ על כרחך דרישא קמ"ל דלא תימא באומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו לאסופי קאתי ולפי זה ליכא למתני או או דא"כ מה קמ"ל ולעולם רבנן היא ולא ר"ש.

ועוד בה שלישיה והיתה לבאר דברי הרמב"ם כפשוטה דהרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים הלכה י"א מחלק בין האומר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה ובין האומר שאיני נהנה לזה לזה לזה וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם פוסק כרבי יהודה במסכת שבועות דף ל"ח ע"א וכגירסת התוס' שם דו' מחברת ואין כאן פרט משא"כ בלא ו' פרטא הוא ולפי זה צ"ל דהגירסא היתה במתניתין כאן בזו בזו בזו ולא בזו ובזו בו' דבזה אפילו ר' יהודה מודה דהוי כללא ומצטרפין ואין צריך לומר ר' שמעון היא וכן כתב התוס' יו"ט דהגירסא נכונה היא במתניתין התקדשי לי בזו בזו ולא בו' עיי"ש ולפי זה מפרש הרמב"ם כפירש רש"י דפריך מאן תנא דאמר התקדשי התקדשי היינו דקאי על סיפא דקתני בזו בזו עד שיהיה שוה פרוטה בכולן מאן תנא ליה דלרבי יהודה כיון דפרט כל אחד בפני עצמו הוא ואין צריך לומר התקדשי התקדשי רק לחלק בין בזו בזו ובין בזו ובזו ומדחילק במתניתין בין האומר התקדשי בתמרה התקדשי בתמרה ובין בזו בזו ש"מ דליכא נפק"מ בין ו' המחברת או לא מאן תנא. ועל זה השיבו ר"ש היא דלדידיה אף האומר בזו בזו כללא הוי עד שיאמר התקדשי התקדשי. ולפי זה הרמב"ם בהעתקתו הגם שבכל מקום שמר לשון המשנה כאן שינה קצת במכוון ורישא התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו להיות שלא יפול בו המחלוקת העתיקו בלי שינוי אמנם במציעתא התקדשי לי בזו בזו היות בו מחלוקת ר' יהודה ור"ש וקי"ל כרבי יהודה השמיט הך התקדשי לי בזו בזו וכתב במקומו בזו ובזו בו' המחברת דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי ומצטרפין כולן כדאמרינן במסכת שבועות לגירסת התוס' והרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים דייק מאוד בו' המחברת ואין ספק שגם פה בכתבו בזו ובזו בכונה רצויה עשה כן דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי אמנם בזו בזו בלא ו' לרבי יהודה פרטא הוי וא"כ הרי שכאן ספק קידושין משום דמספקינן אם נתכון שיהיה ביחד שוה פרוטה או באחד מהן שוה פרוטה דודאי אף רבי יהודה דס"ל התם דחטין שעורים בלא ו' פרטא הוא היינו דאין ספק במובן דבריו רק בביטוי שפתים לשבועה כמ"ש לעיל משא"כ כאן בקידושין הספק בכונתו פשיטא אף אם אמר בזו בזו עדיין הספק אולי נתכון לומר שביחד יהיה שוה פרוטה ומידי ספיקא לא נפקא לכו"ע ויש לחוש לקידושין ולכך השמיטוהו הרמב"ם ומובן מעצמו היותו ספק כיון שלא נזכר בדבריו היותו כללא או פרטא והרי ספיקו מבואר מעצמו וחשבו ללא צורך העתיקו ולומר היותו ספק כי מלבד שסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים אף כי כיון שלא נכתב הרי הוא ככתוב היותו ספק כיון שלא מבואר היותו ודאי כוונתו לכלול הכל ביחד ופשוט ולא קשה מידי.

כז

האומר

לאשה התקדשי לי בתמרה וכו'. עיין בכ"מ ולח"מ ותוס' יו"ט ובית שמואל שכולם תמהו על הרמב"ם דכאן פסק כרבי שמעון דבעי שבועה לכל אחד ואחד ובהלכות שבועות פרק ז' ובהלכות נדרים פרק ד' פסק דלא כוותיה. ונראה לומר בו שלשה אופנים האחד הוא דס"ל להרמב"ם דודאי יש לחלק בין הכא דאמר התקדשי לי בתמרה זו להך דשבועות דהתם היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי והוא פרט ואמר לא לך לא לך וכו' הרי מובן מלשונו דפרט שבועה לכל אחד ואחד ולכך נחלקו חכמים ארבי שמעון דאין צריך להזכיר שבועה לכל אחד וכן בנדרים היה יכול לומר קונם שאני נהנה לכולכם דהוי נדר אחד והשתא דאמר שאני נהנה לזה ולזה הרי פרט לכל אחד נדר משא"כ אם רצונו לקדש בכל התמרים יחד מה הו"ל למימר הא צריך למימר בזו ובזו וכי תימא נימא התקדשי לי באלו ומדפרט בזו ובזו ש"מ לחלק אתי, זה אינו דיש הבדל במובן לפי מה דקי"ל דהאומר בזו ובזו אם היתה אוכלת ראשונה צריך שיהיה באחרונה שוה פרוטה משא"כ באומר התקדשי לי באלו אף דאוכלת ראשונה מצטרפות לשוה פרוטה והטעם כתב הרשב"א בחידושיו כיון דאמר ומחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו גילה דעתו דאינו רוצה שיחולו קידושין כלל עד גמר כולם ועד שתקבל את כולן יהיה בידה לפקדון וכו' עיי"ש ולפי זה אם זאת היתה כוונתו שלא תהא מקודשת ולא יחולו הקידושין עד גמר כולן ויהיה בידו לחזור בתוך כך מוכרח היה לומר התקדשי לי בזו ובזו ולא בלשון התקדשי לי באלו כי אז יחולו הקידושין לאלתר. והנה רב ושמואל ס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ראשונה ארישא קאי ולא מוקי ליה אסיפא ומפרש הרשב"א דמשו"ה לא מוקמי אסיפא כפי מה שמבואר בירושלמי דרב ושמואל לא ס"ל הא דרב אמי לחלק בין בזו ובזו להתקדשי לי באלו וס"ל דחד דינא אית להו ובכולם חלים הקידושין לאלתר ומצטרפים ולפי זה לדידהו שפיר דמיא הך דהכא להך דשבועות ונדרים דהא מצי למימר באלו ואמר בזו ובזו על כרחך למפרט קאתי וס"ל להרמב"ם דהא דמוקמי רבה למתניתין כרבי שמעון היינו אליבא דרב ושמואל דס"ל דאין חילוק בין בזו ובזו להאומר התקדשי לי באלו אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת קאי אסיפא ויש חילוק בין אומר בזו ובזו להאומר באלו אין אנו צריכין לומר דמתניתין ר' שמעון היא רק דברי הכל היא ולא קשיא סתמא דהך לסתמא דשבועות אהדדי.

האופן השני הוא דודאי אין הנושאין כאן והך דשבועות ונדרים שוים כלל דהתם אין ספק בכונתו והבנת דבריו דהאומר לחמשה התובעים אותו לא לך ולא לך הכונה והמובן מבואר דנשבע דאינו חייב לשום אחד מהם וכן בנדרים שאיני נהנה לך ולך הכונה והמובן נגלה שמודר הנאה מכל אחד ואחד רק המחלוקת הוא שצריך במבטא שבועה לכל אחד וזה הזכיר שבועה בכולל וכן שם לענין נדרים אם שיהיה נדר אחד או שני נדרים כדי שנאמר בו נדר שהותר מקצתו וכו' בזו נחלקו רבי שמעון וחכמים אבל כאן הספק הוא בכונתו באמרו התקדשי לי בזו ובזו אם כונתו על כל אחד לבד כאלו אמרו או בזו או בזו או כונתו על צירוף שבשניהם יחד תתקדש ולפי זה דהספק הוא במובן דבריו אמרינן ודאי לא נחית אינש נפשיה בספיקא במובן דבריו ומסתמא כונתו היה על צירוף דאי בא לפרט היה לו לבאר ביחוד בעניני קידושין ולא למסתים סתומי ועל כרחך דכונתו היתה לצירוף שבכולן תהא מקודשת ואין זה ענין כלל להך דשבועות ונדרים דאין אנו דנין בכונתו כלל כי כונתו מבואר. ולזה מפרש הרמב"ם הא דאמרינן הכא מאן תנא התקדשי התקדשי ר' שמעון היא לא אהך בבא בזו ובזו קאי דבזה לא יפול המחלוקת כי אם אבבא קמייתא קאי דקתני התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו תרתי התקדשי למה לי לימא התקדשי לי בזו או בזו אלא ש"מ דצריך מלת התקדשי לכל אחד ואחד דאם לא כן על השני היה נתינה בלי אמירה וזהו כרבי שמעון דאמר דהתחלת שבועה אינה סובבת לכל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד וכן כאן צריך שיאמר התקדשי לכל נתינה ונתינה אך יש לומר דהא דלא נקט התקדשי לי בזו או בזו דא"כ פשיטא דצריך פרוטה בכל אחד ואחד וכי עד השתא לא ידעינן דאין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה משא"כ כשאומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו הוה אמינא דמוסיף על ענין ראשון לומר דגם תמרה זו תהא מצורף לראשון להיות נכלל בשוה פרוטה וקמ"ל דלא משא"כ באומר בזו או בזו אין כאן מקום טעות ופשיטא דבעי בכל אחד שוה פרוטה אך לרב ושמואל דס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי דלא תימא אוכלת לא בעינן שוה פרוטה דלפי זה אמרינן דעיקר רבותא דמתניתין הוא להודיענו דאף דאוכלת בעי שוה פרוטה ושפיר קשה למה לי התקדשי התקדשי תרי פעמים לתני או וקמ"ל היתה אוכלת דאע"ג דמתהנית בעי שוה פרוטה ועל כרחך צ"ל הא מני ר' שמעון היא ומוקמי רבה למתניתין כר"ש לתרוצי מילתיה דרב ושמואל דלא תקשי להו ממתניתין אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת אסיפא קאי וא"כ על כרחך דרישא קמ"ל דלא תימא באומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו לאסופי קאתי ולפי זה ליכא למתני או או דא"כ מה קמ"ל ולעולם רבנן היא ולא ר"ש.

ועוד בה שלישיה והיתה לבאר דברי הרמב"ם כפשוטה דהרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים הלכה י"א מחלק בין האומר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה ובין האומר שאיני נהנה לזה לזה לזה וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם פוסק כרבי יהודה במסכת שבועות דף ל"ח ע"א וכגירסת התוס' שם דו' מחברת ואין כאן פרט משא"כ בלא ו' פרטא הוא ולפי זה צ"ל דהגירסא היתה במתניתין כאן בזו בזו בזו ולא בזו ובזו בו' דבזה אפילו ר' יהודה מודה דהוי כללא ומצטרפין ואין צריך לומר ר' שמעון היא וכן כתב התוס' יו"ט דהגירסא נכונה היא במתניתין התקדשי לי בזו בזו ולא בו' עיי"ש ולפי זה מפרש הרמב"ם כפירש רש"י דפריך מאן תנא דאמר התקדשי התקדשי היינו דקאי על סיפא דקתני בזו בזו עד שיהיה שוה פרוטה בכולן מאן תנא ליה דלרבי יהודה כיון דפרט כל אחד בפני עצמו הוא ואין צריך לומר התקדשי התקדשי רק לחלק בין בזו בזו ובין בזו ובזו ומדחילק במתניתין בין האומר התקדשי בתמרה התקדשי בתמרה ובין בזו בזו ש"מ דליכא נפק"מ בין ו' המחברת או לא מאן תנא. ועל זה השיבו ר"ש היא דלדידיה אף האומר בזו בזו כללא הוי עד שיאמר התקדשי התקדשי. ולפי זה הרמב"ם בהעתקתו הגם שבכל מקום שמר לשון המשנה כאן שינה קצת במכוון ורישא התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו להיות שלא יפול בו המחלוקת העתיקו בלי שינוי אמנם במציעתא התקדשי לי בזו בזו היות בו מחלוקת ר' יהודה ור"ש וקי"ל כרבי יהודה השמיט הך התקדשי לי בזו בזו וכתב במקומו בזו ובזו בו' המחברת דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי ומצטרפין כולן כדאמרינן במסכת שבועות לגירסת התוס' והרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים דייק מאוד בו' המחברת ואין ספק שגם פה בכתבו בזו ובזו בכונה רצויה עשה כן דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי אמנם בזו בזו בלא ו' לרבי יהודה פרטא הוי וא"כ הרי שכאן ספק קידושין משום דמספקינן אם נתכון שיהיה ביחד שוה פרוטה או באחד מהן שוה פרוטה דודאי אף רבי יהודה דס"ל התם דחטין שעורים בלא ו' פרטא הוא היינו דאין ספק במובן דבריו רק בביטוי שפתים לשבועה כמ"ש לעיל משא"כ כאן בקידושין הספק בכונתו פשיטא אף אם אמר בזו בזו עדיין הספק אולי נתכון לומר שביחד יהיה שוה פרוטה ומידי ספיקא לא נפקא לכו"ע ויש לחוש לקידושין ולכך השמיטוהו הרמב"ם ומובן מעצמו היותו ספק כיון שלא נזכר בדבריו היותו כללא או פרטא והרי ספיקו מבואר מעצמו וחשבו ללא צורך העתיקו ולומר היותו ספק כי מלבד שסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים אף כי כיון שלא נכתב הרי הוא ככתוב היותו ספק כיון שלא מבואר היותו ודאי כוונתו לכלול הכל ביחד ופשוט ולא קשה מידי.

כט

האומר

לאשה התקדשי לי בכוס וכו'. עיין בבית שמואל סימן כ"ט ס"ק כ"ב דחילק בין האומר בכוס זה להאומר כוס של יין דאז ודאי כונתו על היין ולא על הכוס וראייתו מדלקמן סימן ל"ח סעיף כ"ד אם אמר כוס של יין ונמצא דבש אינה מקודשת ומתניתין היא במסכת קידושין ודבריו אלו הם נכונים בסברא והן בריטב"א למסכת קידושין אבל מהך דאמר כוס של יין ונמצא דבש אין ראיה דודאי הכוסות ליין ודבש מתחלפים ואיכות של זה לא כאיכותו של זה ואף גם בעצם הכוסות יש טעות שאמר לה בכוס של יין והיה של דבש וא"כ אין כאן ראיה כלל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.