לחם משנה/אישות/ה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

לחם משנהTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[edit]

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת וכו'. כתב ה"ה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שבכל איסורי הנאה וכו'. לכאורה משמע דהרמב"ן ג"כ ס"ל דאפילו חמץ בשעה ששית שאסור מדבריהם אינה מקודשת וכו' והוא ז"ל כתב בספר המלחמות דחמץ בשעה ו' מקודשת ודלא כרש"י דמפרש משש שעות ולמעלה מתחלת ו' ולא מסוף ו' וחמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן מקודשת לכך נראה לומר דמ"ש ה"ה וכן הסכים וכו' הוא לענין ה"ה לשאר דברים דקאמר קודם הוא ז"ל אמר למעלה דנלמוד מן החמץ לשאר דברים וכן הסכים הרמב"ן דנלמוד משם לשאר דברים אבל לא לענין חמץ דרבנן בשעות דרבנן דבהא לא הסכים הרמב"ן ז"ל. ואני דוחק עצמי בכך מפני המובן מדברי ה"ה לכאורה דסובר לפי דברי רבינו דבאיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וכן הבין הרב ב"י בספר כ"מ אבל אם נפרש דברי ה"ה דסובר בדברי רבינו דבעינן חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ומ"ש שלמדו מאיסור החמץ בשעה ששית שאפילו בזמן שאיסורו וכו' ר"ל כיון דאמרו שם דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אינה מקודשת כפירוש שפירשו התוס' המקדש משש שעות שר"ל מסוף שש שעות א"כ ה"ה שעות דרבנן וחמץ דאורייתא וז"ש מפרש שם שאפילו בזמן וכו' כלומר נלמוד בהה"ד בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ובכי הא אתי וכן הסכים הרמב"ן ז"ל כפשוטו דקאי לכל מאי דכתב לעיל:

ד[edit]

קידשה במעשר שני כו'. פסק כרבי מאיר (דף נ"ב:) דאמר בין בשוגג בין במזיד לא קידש דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ושם בגמרא (דף נ"ד:) הקשו ממתניתין דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני x שלו מני אילימא רבי מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה משמע דהך מתניתא ליתא אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה וא"כ קשה איך פסקה הוא בהלכות מעשר שני פרק ח' שכתב שם הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו וכו'. ועוד הדברים שם כמעורבים שלבסוף כתב שנאמר ונתן הכסף וכו' והיינו כרבי מאיר וכתב לשון המשנה שהוא כרבי יהודה וצ"ע. ופירוש המשנה כפירוש אחר מרש"י ז"ל כמבואר שם וכן פירשו בתוספות המשנה במעשר שני וכבר עמד על זה בעל ספר כסף משנה ע"ש:

קידשה במעשר שני וכו'. בגמרא פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ד:) אמרו דברייתא דקאמרה דמעשר נתן במתנה לא משכחת לה אליבא דרבי מאיר אלא שניתן לו בטבלו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמו ואם כן תימה על רבינו שפסק כרבי מאיר ופסק כאן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו איך כתב בהלכות מעשר שני פרק שלישי לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל כו'. וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה שם בהלכות מעשר שני ותירץ בשם הר"י קורקוס דדוקא להך מילתא אמרינן דהוי כמי שלא הורמו דלא מיקרי לה' כיון שלא הורמו. והוצרך רבינו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כעולא דאמר גבי מתניתין המקדש במעשרות ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דקיימא לן כרבי מאיר ולדידיה לא מיתוקמא סתם משנה בלאו הכי אלא ודאי שצריך לחלק בין הנושאים. גם מה שכתב בפרק ששי מהלכות ביכורים דמעשר שני חייב בחלה וכן בהלכות חמץ ומצה פסק דיוצאים במצה של מעשר שני ובהלכות סוכה ולולב כתב גם כן דיוצאים באתרוג של מעשר שני. ולדברי רבי מאיר דאמר ממון גבוה ליתנהו להנהו דיני כדאמרינן בפרק כל שעה וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה בהלכות ביכורים ותירץ שם בשם הר"י קורקוס דפסק כר' חנן דאמר בפרק לולב הגזול דבהיתר אכילה תליא מילתא ופסק כן מהטעם שכתב שם ולא מהטעם שכתב הרב בית יוסף ז"ל דרבי חייא רבו דרב אסי דהאי רבי חייא בר אבין הוא כדאמרינן שם בגמרא ורבי חייא רבו של רב אינו אותו רבי חייא ומפני שנדמה לו שהוא רבי חייא רבו של רב ורב אסי תלמידו של רב כתב כן וקושטא דמילתא כדכתיבנא:

ה[edit]

וישראל שקידש במעשר עני וכו'. נראה לי דהיינו ישראל עני שנתנו לו מעשר עני דומיא דכהן שנתן לו תרומה גדולה וכן לוי שנתן לו מעשר ראשון דאי כל ישראל בעלמא יכול לקדש במעשר עני אף על פי שאינו שלו קשה הדבר לאומרו דמעשר ראשון נמי כחולין הוו ומותר לזרים ואינו יכול לקדש בו אלא הלוי דוקא א"כ ה"ה והוא הטעם למעשר עני אף על פי שהוא ממון הדיוט ומותר לזרים אף על פי שיש לחלק דשאני מעשר עני אי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאמרינן הך טעמא בעלמא מכל מקום כל כמה דלא מפקר להו לאו עני הוא ולאו דיליה הוא ואינו יכול לקדש בו לפיכך נראה כמו שכתבתי:

ו[edit]

וטובת הנאה אינה ממון. אף על גב דבהלכות נדרים פרק שביעי כתב רבינו מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורים וכו' ובפרק ב' דנדרים משמע דהך מתניתין לא מיתוקמא אלא בדאית לן טובת הנאה ממון וכדאוקמה רבא התם (דף פ"ה) והכא פסק בהפך וכבר כתב שם הרב בעל הכסף משנה ותירץ בשם ר"מ בר"ש המעילי דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור בהן ואם כן אמרינן נמי בהו טובת הנאה ממון. והוצרך רבינו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי"ל כעולא והתם הוי סתם משנה לכך הוצרך לחלק בין הנושאין:

ז[edit]

[ אם נתייאשו הבעלים]

(הנכנס לבית חבירו) וכו'. בפרק כ"ד מהלכות כלים פסק רבינו כרבנן דעורות דגנב מחשבה מטמאתן משום דסתם גניבה יאוש בעלים כדאמרינן בגמרא דהגוזל וכיון שכן קשה איך כתב כאן גבי גזל וגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע וכו' בשלמא גבי גזל בעינן שנדע אותו אבל גבי גניבה סתמא יאוש בעלים והך קושיא איתא נמי בהלכות גניבה שכתב שם הרבה פעמים אם נתייאשו הבעלים בכמה דינים אלא שי"ל דהך לישנא גבי גניבה לא הוי דוקא אלא ר"ל שלא ידענו שלא נתייאשו כדאמר בפרק כ"ד מהלכות כלים דאם ידענו שלא נתייאשו אפילו גבי גניבה או עורות שלו מטמאתן במחשבה דידיה:

ח[edit]

הנכנס לבית חבירו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) אמרו ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשכרא וכו' וכתבו שם התוס' בד"ה אם נמצאו דע"כ איירי ההיא דשוייה שליח דאי לא כן מאי מייתי [מתרומה הא התם איירי דשוייה שליח] כדאוקמינא לה בפרק אלו מציאות אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת וכו' ואח"כ אמר ה"נ מסתברא וכו' משמע דכ"ע אית להו הכי ורבינו לא הזכיר כאן שליח אלא אדרבא נראה מדבריו בהפך דבלא דעתו נכנס שם וא"כ קשה למה ליה טעמא דמשום כסופא דשאני גבי תרומה דעשאו שליח ולא הוצרך בגמרא לתת טעם זה אלא היכא דשוייה שליח כדכתבו התוס' ועוד למה לא הזכיר שוייה שליח כיון דבגמרא מוכרח לפרש כן והרב ב"י בספר כ"מ הוקשה לו בפ"ד מהלכות תרומות שלא הזכיר שם רבינו דשווייה שליח וכתב שסמך על סוגיא דהכא ועם מ"ש שם מתורץ הכל יע"ש:

ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז וכו'. אי הך תמרה או אגוז הוי אפילו פחות משוה פרוטה קשה דהוי ס"ס שמא שוה פרוטה במדי או לא ואת"ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אי מקפיד או לא אע"פ שאין הלשון משמע כן ולזה הדעת נוטה:

ט[edit]

היתה סחורה וכו'. לה"ה היה לו נוסחא בדברי רבינו מוחלפת מדברי הטור דהטור מוסיף בה דברים והרב ב"י כתב דמדברי הר"ן נראה דאית ליה גירסת הטור ולא ידעתי מאין נראה לו כיון דלכל הגירסאות הדין אחד הוא והר"ן לא הזכיר שום גירסא:

יב[edit]

החזיר לה חוב וכו'. לפי מה שכתב ה"ה בשם הרשב"א דבעינן שיזכיר לה גבי חוב כנסי חוב זה שאני חייב ליכי דהזכיר מתחלה שנתנו בתורת חוב א"כ קשה איך אמרו בקידושין (דף י"ג) ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך כו' דתניא וכו' הא ליכא ראיה כלל דברייתא דקאמרה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאינה מקודשת משום דלא קידשה במנה סתם אלא נתנו לה בתורת החוב מתחלה אבל התם גבי חטף מקודשת משום דקידשה סתם וכן לפי מה שנסתפק לפי פירוש רבינו דהיכא דלא אמר לה שתתקדש ותתפרע בו אלא שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קידושין דאפשר דמקודשת קשה הך קושיא דנימא דההיא דחטף הוא דאמר לה בפירוש שאינו רוצה בתורת חזרת הגזל אלא בתורת קידושין מיהו הא לא הוי קושיא כ"כ דהוי אוקימתא ובלאו הכי היה יכול לתרץ דהתם גבי חטף איירי דקאמרה אין אלא דמשמע ליה דקידשה היינו כדרך כל הקידושין ע"ד הסתם אבל קושיא ראשונה קשה טובא. ונראה לתרץ לתרי קושיי דגבי גזל אע"ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קבלה בחזרת הגזל שלה דע"כ לא אמרינן דלאו כל כמינה לומר בתורת חוב קבלתי אלא גבי חוב דאפשר שהיא סבורה שיפרע לה החוב אח"כ אבל גזלן כיון דהוא גזלן וגברא אלמא וחטף מידה כשבא לידה ודאי לא קבלה אלא לדעת חזרת הגזל ואפילו שיאמר לה לא בתורת גזל אני נותנו לך לא מהני דאנן סהדי דבתורת חזרת הגזל קבלה כדכתיבנא. ולקושיא ראשונה מרווח יותר תירוץ זה:

יג[edit]

המקדש במלוה וכו'. הטור כתב באה"ע בסימן כ"ח ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת וכו' כיון דלא אדכרא בעידן קידושין סתמא לקידושין כו' אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה וכו' נראה שהבין בדברי רבינו דמ"ש כאן הוא שלא קידש בשטר אלא בדינר וזה מובן מפשט לשונו שכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך ומש"ה משמע ליה דאיירי אפילו החזיר לה השטר אבל כשאמר התקדשי בשטר חוב ודאי מודה הרמב"ם דמקודשת דהיינו סברת חכמים לפי מ"ד מעיקרא בפרק האיש מקדש כדאמרינן לימא כתנאי ולזה נתכוון ה"ה במ"ש וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת ואע"פ שאינה אוקימתא אלא לימא כתנאי מ"מ כיון דמאי דאתמר בגמרא הוו דחיות לדחות ולימא משמע ליה לה"ה לומר דזה אוקימתא וכן נזכר בדברי הר"ן ומשום הך משמע ליה לטור דכ"ע מודו בהכי. ומה שהקשה ה"ה דכשהזכיר [שטר] דין המשכון היה לו להזכיר זה אינה קושיא לדברי ה"ה דשאני התם דקדשה במלוה בפירוש ודכוותיה בשטר לא מהני כדכתיבנא. אלא דוקא כשאמר לה התקדשי בשטר חוב זה אבל מדברי ה"ה נראה דרוח אחרת עמו בדברי רבינו דלא שני ליה בין אמר התקדשי בשטר חוב להיכא דאמר התקדשי לי בדינר סתמא דאי הוה שני ליה בין הא להא כדעת הטור מאי מייתי מאוקימתא דגמרא הא רבינו לא איירי אלא כשאמר לה התקדשי לי בדינר ולא אמר לה התקדשי בשטר ובהא ודאי לא מהני אבל כשאמר לה בשטר חוב מהני ושמין את השטר ומה שהקשה דלמה לא הזכיר רבינו כשהזכיר דין המשכון אינה קושיא כדכתיבנא אלא ודאי דלא שני ליה בין הא להא, וע"כ יש לתמוה על הרב ב"י ז"ל שבסימן כ"ח הביא על דברי הטור דברי ה"ה כאילו הם שוים ולא שת לבו לחלק ביניהם: (מהדורא ג' מצאנו בזה הלשון) כתב ה"ה ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר וכו' נראה כוונת הרב דאע"פ דקידשה בשטר מ"מ אם יש בנייר ש"פ מקודשת וקשה דאיך כתב הרב שאפשר שרבינו יודה בזה שהרי הוא כתב בפרק ג' שלא לדעתה או שלא לשמה אינה מקודשת דאי ס"ל הכי ה"ל מקודשת מחמת הנייר ואע"פ שלא יהיה בנייר ש"פ מקודשת מספק חיישינן שמא ש"פ במדי. וראיה לדבר הרמ"ה דס"ל הכי כמבואר באה"ע דכתב כן כתבו שלא לשמה כמ"ש. ויש לתרץ דשאני הכא דכיון דקידשה בתורת כסף אמרינן נמי דדעתה מה ששוה בתורת כסף אבל התם דלא קידשה בתורת כסף אלא בשטר לא אמרינן דעתה אנייר דהוי קידושי כסף ופסק שם דלא כחכמים לפי האוקימתא דאי בעית אימא וכו' וק"ל:

יד[edit]

היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו'. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא דמטא לידיה בתורת משכון, ונפקא ליה מהא דעשה לי שירים ונזמים וכו' דהשוו בגמרא למקדש במלוה ונימא שאני התם דאית ליה משכון ולכך מקודשת אלא כיון דלא נתנה ליה מעיקרא בתורת משכון אינה מקודשת כמו במלוה וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש וכו' ע"ש:

טו[edit]

המקדש בהנאת מלוה וכו'. התוס' הקשו על פירוש רש"י ז"ל (דף ו': בד"ה דארווח) דהוי רבית קצוצה כיון שהיה צריך לתת פרוטה לקדש לאשה והך קושיא אינה כ"כ לדעת רש"י ז"ל דכיון דלא היה בשעת הלואה אינו רבית קצוצה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזור לך חובך הרי זה אבק רבית וכו' לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה. אבל לפי דעת רבינו דהך הוי בשעת הלואה קשה ליה קושיית התוס' דכיון דהיה צריך לתת פרוטה לאשה רבית קצוצה הוי אלא שי"ל דאין זו כל כך הנאה לקדש אשה כמו דירת חצר כשלוקח רבית גמור אבל כשנושא אשה הנה נתחייב לה בעשרה דברים כדכתב רבינו בהלכות אישות ואינו כ"כ הנאה ולכך הוי הערמת רבית. והראב"ד ז"ל שהקשה לו שם וכתב וקידושין יוכיחו לא מפני שהוא סובר דהקידושין הוי רבית קצוצה דבהדיא אמרו בגמרא דאינו אלא הערמת רבית אלא מוכיח מהתם דהוי בשעת מתן מעות דאי לא לא הוה מקדש דבעינן נתינת מעות לידה בשעת הקידושין ומ"מ לא הוי רבית גמור דקידושין משום דמה שנושא אשה אינו הנאה גמורה כדכתיבנא. והראב"ד ז"ל אזיל שם לטעמיה כמו שפירש כאן בקידושין כמ"ש בהשגות:

יח[edit]

קידשה בפקדון. כתב הרב המגיד דין הפקדון ברייתא והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון. וקשה היכן מצא כן ה"ה ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהוא מפרש הא דאמרינן שם בגמרא (דף מ"ז:) במסקנא גבי מחלוקת דרבנן ור' מאיר אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו כלומר דהיכא דכל המלוה קיימת פליגי מר סבר מצי המלוה למיהדר ולתובעה ולכך מקודשת ומר סבר לא מצי ולכך אינה מקודשת. והקשו שם ואלא הא דא"ר הונא השואל וכו' לימא כתנאי וכו'. ותירצו ע"כ ל"פ אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא וכו' וא"כ כיון דבגמרא תלי ענין הקידושין בענין חזרת המלוה לתובעה נימא נמי דדוקא גבי פקדון דיכול לתובעו מקודשת אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל אינו יכול לתובעו כל אותן הימים ששאל לו אינה מקודשת אע"ג דהדרא בעינא כפקדון מ"מ יש חילוק זה וענין הקידושין תלוי בדבר ואיך סתם כאן רבינו שבשאלה מקודשת דמשמע אפילו שקנה השואל החפץ כגון שבקע בו זה ודאי לא ידענא היכן מבואר שכתב ה"ה שהוא מפורש. איברא דאם היינו אומרים דרבינו הוציאו מכח הסברא דכיון דדמיא לפקדון דהדרא בעינא הויא מקודשת אע"פ שאין זה מוכרח כדכתיבנא אבל שיהיה זה מבואר לא ידענא. ויש לתרץ דכיון דבגמרא אמרו דטעמא דמלוה משום דלהוצאה נתנה ובשאלה אמרו שם דהדרא בעינא כפקדון אפ"ה ליה ביה טעמא דמלוה והיינו כמבואר בגמרא ושוה לפקדון:

כ[edit]

הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך. רבינו אית ליה דאין אומן קונה בשבח כלי וכן כתב בהדיא בפ"י מה' שכירות אבל הטור כתב בשם הרא"ש דאומן קונה בשבח כלי ותימה דבחושן המשפט בהלכות פועלים סימן של"ט כתב דקבלן עובר בבל תלין סתמא בלי שום חולק והיינו ודאי דאין אומן קונה בשבח כלי דאי קונה בהדיא אמרינן בגמרא דאינו עובר. ועוד לדבריו קשיא הרא"ש מדידיה אדידיה דבהדיא כתב שם הרא"ש בפרק המקבל והלכתא כרב ששת והכי אסקה רבה בפרק הגוזל עצים דאין אומן קונה בשבח כלי וכו' והיינו כדברי רבינו והרי"ף ואם כן מה שכתב בפרק האיש מקדש לדחות ראיות הרי"ף הוא משום דלא ס"ל כוותיה וקשיא מדידיה אדידיה אלא ודאי דמ"ש בפרק האיש מקדש הוא שאין ראיותיו מוכרחות אבל מ"מ הדין דין אמת ואע"ג דבפרק המקבל כתב דברי הרי"ף ז"ל וראיותיו לא חשש לדחותם אחר שכבר דחאם במקום אחר. ומכל מקום כיון שהדין דין אמת הביאם שם והתימה על הרב מוהררי"ק ז"ל שהביא דברי הרא"ש באבן העזר ובחשן המשפט על דברי רבינו בסתם בזה הלשון. הרב נתן טעם לדבר מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הא לאו הכי לא וקשה דלמטה כתב האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו' אף על פי שחייב עצמו לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת הכא נמי כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אינה מקודשת ואם כן אפילו שאינה להשכירות אלא לבסוף אין כאן קידושין כלל. ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכי תימא לתרץ זה דמה שאמר כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו הרי מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעמא שהשכירות וכו' הא לאו מילתא היא כלל דבין למ"ד ישנה לשכירות וכו' בין למ"ד אינה לשכירות כולי עלמא מודו כשאומר בשכר שעשיתי דלא הוו קידושין כדאמרו שם בגמרא. ואי משום מאי דאמר מעיקרא בשכר שנעשה הא לא נתן בידה כלום ודמי להתקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו'. וי"ל דאעפ"י שלא נתן בידה כלום כיון שהוא מקדשה עתה לכשיתן לה שתתקדשי לי הויא מקודשת אבל באומר התקדשי לי בדינר והרי זה משכון התם לא הויא מקודשת משום דאמר לה בהא מקודשת מעכשיו שהרי אמר לה והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר וכו' משמע שדעתו לקדשה מעכשיו ונותן לה הדינר להבטחה. וכי תימא תתקדש מיהא כשיתן לה הא אינו כלום כיון דלא נעשתה כוונתו להתקדש מעכשיו אינן קידושין אפילו לאחר זמן:

כא[edit]

האשה שאמרה תן דינר לפלוני וכו'. מה שהקשה הרב המגיד על דברי הרשב"א דא"כ יפה כח שליח מהמשלח, י"ל דיפה ויפה כיון שהוא נותן המעות הוא מקדש אותה במעות שהוא נותן לה ולכך יפה כחו בהא ממשלחו ודוק:

כג[edit]

לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון. כתב הרב המגיד דבכל ענין מיירי בין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. והטור כתב כן בשם רבינו, והרב ב"י ז"ל תמה עליו דאין הכרח מדברי רבינו ואע"פ שמכאן אין הכרח מכל מקום הדין הוא מוכרח ממה שכתב בהלכות שכירות דפירש דבין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש וטעמא משום דאית להו להר"י והרמב"ם בהא דרבי יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא והא דאמרו בגמרא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו בדרך דחייה איתמר. וכן כתב הר"ן בפרק כל הנשבעים לדעתם ע"ש. אבל על דברי הטור יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת משמע דאית ליה דרבי יצחק לא איירי בשעת הלואה ובריש הלכות מלוה על המשכון כתב דלא שנא בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה משמע דסבירא ליה דלכולי עלמא הא דר' יצחק בכל גווני הוא. וכן הזכיר שם בשם אביו דאין לחלק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א"א ז"ל וא"כ קשו דברי אביו מדידיה אדידיה וכבר הוזכר קצת מזה בדברי הרב ב"י ז"ל שם וצ"ע:

כה[edit]

נתן לה אגודה של הדס וכו' ואם שתקה אינה מקודשת וכו'. וא"ת לפי מה שכתב הרב המגיד לעיל שאפשר שרבינו יודה שקידש במלוה והחזיר לה השטר שמקודשת מחמת השטר אלא שאם כן היה דעתו וכו' דמשמע דמסופק בדבר לצד האחד שאינה מקודשת א"כ אמאי מקודשת כאן מחמת האגודה כיון שהוא אמר תתקדש בארבעה זוזים שבה. וי"ל דמכל מקום כיון דמתחלה כוונתו היתה לקדש באגודה עצמה אלא מפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר תקדש בארבעה זוזים שבה וגם בזה ניחא קושיא אחריתא דאמאי אמרינן הכא דמקודשת מחמת האגודה ולקמן גבי הרי את מקודשת לי בכוס זה אמרינן דאם הוא של שמן הרי זו מקודשת מאי שנא מאגודה דאמר תיקדש בארבעה זוזים שבה מקודשת מחמת האגודה אף על גב דלא קדשה בה אלא בארבעה זוזים אלא שמתחלה כוונתו לקדשה באגודה עצמה ומפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר כן ואם כן אם אית בה שוה פרוטה מקודשת אבל התם מסתמא דעתו בשמן כדנתן טעם הרב המגיד ז"ל:

כו[edit]

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו. בגמ' בפרק האיש מקדש (מ"ו) אמר מאן תנא התקדשי וכו' אמר רבה רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ותימה על רבינו דהוא ז"ל בהל' שבועות פ"ז פסק דלא כר' שמעון שכתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וא"כ הכא אפילו בזו ובזו נמי צריך שיהא האחד מהם שוה פרוטה וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"י קארו ז"ל בספר כסף משנה והניחה בצריך עיון:

שאותם תמרים שאכלה וכו'. מה שיש להקשות על מה שפסק רבינו כאן כתבתי בהל' זכייה ומתנה פ"ו ע"ש:

Information.svg

מהדורה זמנית - הבהרה
אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות

הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף