שרשי הים/אישות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ אישות ה

ב

שורש מקדש בשור הנסקל

אבל המקדש בפרש שור הנסקל ה"ז מקו' אעפ"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע"כ. והנה התוס' בזבחים ר"פ כל הזבחים ד"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע"ט ע"ב ד"ה בשור כתבו ע"ש ר"ת ז"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע"ש ועיין להתוס' בפ' הא"מ דנ"ז ע"ב ד"ה הרי רובע כו' ובב"ק פרק שור שנגח דמ"ה ע"א ד"ה מכור יע"ש ובכריתות דכ"ד ע"א ד"ה אם יע"ש ולפ"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ"ש התוס' שם בזבחים שאע"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע"ש לפ"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ"ש הרדב"ז בתשו' הביאה הרמ"ל ברפ"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע"ש ולפי דברי ר"ת ז"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ"ש ע"ש ר"ת ז"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ"ג ע"ב ד"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע"ש ולפ"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ"ד ע"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע"ש ולפי דברי ר"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע"ש והיותר נכון שר"ת ז"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש"י בפרק החובל דצ"א ע"א ד"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע"ב גבי מ"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע"ש.
והנה הרמ"ל בה' מכירה פי"ו הי"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז"ל דלא כפינן ליה יע"ש, ועיין במ"ש התוס' בב"ק פ' שור שנגח דמ"ה ע"א ד"ה מכור וז"ל וא"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק"ל דלהוי המעות מתנה דאה"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח"מ סימן ס' וקא מספ"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז"ל שהר"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס"ל להרב ז"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז"ל דמש"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע"כ לא כתב הר"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב"א אלף קכ"א.
ונראה דספיקו של הרמ"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב"י בח"מ סימן ר"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז"ל דחה דבריו שם והב"ח והסמ"ע והש"ך כתבו דהמע"ה יע"ש ובכן ה"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ"ש הריטב"א בפ' הא"מ דנ"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ"א ע"א יע"ש.
ודע שכתב הטור בא"הע ס"ס כ"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד"וה דמ"ה ע"א ד"ה מכור יע"ש.

יג

שורש מקדש במלוה או בהנאת מלוה

המקדש במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודשת כו'. ע"כ. וכתב ה"ה ז"ל פ"ק מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ע"כ וכתוב בחי' הריטב"א ואיכא דק"ל מ"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף ע"ג דליתנהו בשעת חלות הקדושין ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קדושין יהבינהו ניהלה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינהו ניהליה ויהבינהו לה לאנפיקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתן אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ"ל ודבריו ז"ל סוגייא ערוכה היא לקמן בר"פ האומר דנ"ט ע"א דאמרי' התם לא בא אחר וקדשה בתוך ל"י מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריה קמתאכלי והני ברשותה דידה קמתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ע"כ, ועיין שם בחי' הריטב"א והרשב"א והר"ן ועיין להתוס' בפרק האשה רבה דצ"ג ע"א ד"ה קנויה וצ"ע ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי"ב בא"ה סימן כ"ח הגה"ט אות ל"ו יע"ש ואפשר ליישב דברי הריטב"א דכונתו להקשות למה לא הקשה הש"ס עתה על אביי מההיא דשמואל ולימא כהתם ולזה תירץ דבלאו הכי ממלוה לחוד לההיא דשמואל לא ק"ל להש"ס אבל התם יהיב טעמא למה לא יהיו מעות הקדושין פקדון בידה עד ל' יום ודוק.

טו

המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת וכו' ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית כו'. ע"כ. מימרא דאביי בפ"ק דקדושין ד"ו ע"ב המקד' בהנאת מלוה מקודשת ופריך בגמ' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה לה ד' בה' האי רבית מעלייתא היא כו' כתוב בחידושי הריטב"א פי' לישנא בעלמא קמקשה היכי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנאו לגמרי וממונו גמור הוא אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים משום כבו' אביהם ולא עו' אלא שאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקין לאו דגזל וכדפרישית בפרק אז"ן פי' מרווח עכ"ל ודבריו בפ' אז"ן הם בדס"ה ע"א עלה דאמרינן התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה כי מפקינן מיניה ה' מפקינן מיניה הובאו דבריו בש"מ.
ועיין להרב מח"א בה' מלוה ולוה סימן ב' דפ"ה ע"ב שעל דבריו הללו שכתב בשמעתין כתב עליו וז"ל ודברים אלו קשים לע"ד שאפילו אם נודה לדבריו במ"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם קדש בהם את האשה מקו' מ"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לאו מידי קא יהיב לה וכ"ן מדלא נקט אביי למילתיה במקדש בהנאת מלוה אפי' בכה"ג דהוי רבית קצוצה עכ"ל, ותמוהים דבריו לע"ד דהיכן ראה הרב בדברי הריטב"א דס"ל שאפי' בשלא הגיעו ליד המלוה מעות של רבית שיכול לקדש בהם את האשה ודבריו ברור מללו דוקא כשפרעם ובאו ליד המלוה הוא דמצי לקדש בהם את האשה ומ"ש בפי' השמועה דלישנא בעלמא הוא דמקשה דמשמע שהאשה מקו' אע"ג דהכא מיירינן כשלא באו ליד המלוה כוונתו רצויה דלמאי דלא אקשי אכתי תלמו' ועו' היינו מלוה משמע דבעי להקשו' דאפי' כשיגיעו המעות ליד המלוה לא תהא מקו' משום דרבית מעלייתא הוא והדר פריך ועוד היינו מלוה כלומר דהכא בלא"ה מיירינן בשלא הגיעו ליד המלוה והיינו מלוה וכו' וע"ז כתב הריטב"א דמאי דאקשי תחי' רבית מעלייתא הוא ואפי' בשהגיעו ליד המלוה לאו בענין שלא תהא מקו' אלא לישנא בעלמא קמקשה אמאי קרי ליה הערמת רבית ולא רבית מעלייתא אבל ודאי כשהגיעו המעות ליד המלוה היא מקו' בהם שהרי קנאם כן נרא' לי ברור בהבנת דברי הריטב"א וההכרח הזה שהכריח הרב מדלא נקיט אביי למילתיה אפי' בכה"ג דהוי רבית קצוצה ש"מ דכל שלא באו ליד המלוה אינה מקו' בהם מפני שעדיין לא קנאם אינו מובן לע"ד דאפי' אם נאמר שקנאם אכתי מלוה נינהו גבה והמקדש במלוה אינה מקו' והיכי מצי נקיט לה אביי למלתיה בכה"ג אבל נר' שכונתו לומר אמאי לא אשמועינן לה אביי בקדשה בהנאת מחילת מעות של רבית אלא ש"מ שעדיין לא קנאם כיון שלא באו לידו ועדיין אין זה הכרח לע"ד דאביי לאו להכי אתא אלא לענין קדושין ומה לו השתא לאשמועינן מילתא דלא שייך בקדושין ומ"מ האמת יורה דרכו בדעת הריטב"א דודאי כל שלא הגיעו המעות ליד המלוה שלא קנאם המלוה כיון דעתידין להיות יוצאין בדיינין מהיכא תיתי שכל שלא באו לידו שיהיה קונה אותם וכ"כ בהדייא בספ' בית שמואל בסי' כ"ח ס"ק י"ו בדברי הריטב"א ז"ל ודוק.
איברא שמדברי הרשב"א שכתב הוא ז"ל בסוף דבריו נראה לע"ד דאפי' לא באו לידו של מלוה קנאם שהרי הוא ז"ל כתב דאם הלוה לחבירו ע"מ שידור בביתו חינם או שישתמש במשכונה התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור ואע"פ שהתנה באיסו' והביא ראיה מההיא דאז"ן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו החפץ בעדם דהמקח קיים והרי התם דהחצר והמשכונה לא יצאו מרשות הלוה ליד המלוה דהיכא דאיתיה ברשות הלוה איתיה ואפי"ה בשביל התנאי שהתנ' עמו נתחייב הלוה ומיד נכנסו ברשו' המלו' ה"נ בענין הדמי' שנתחייב ליתן הרי קנאם המלוה אלא דאיתנהו לגבי לוה כמלוה וכחוב בעלמא וכל שקדש בהנאת מחילת חוב זה תהיה מקודשת מיהו אף שמדברי הרשב"א נוכל לדקדק כן מדברי הריטב"א הללו דשמעתין לא משמע הכי וצריך להתיישב בזה ועיין למרן החביב בסי' כ"ח הג"הט אות נ"ו יע"ש.
עוד כתב הרב מח"א שם שנ"ל דזוזי דרביתא אפי' אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך הוא להחזיר הדמים עצמן או אותו החפץ שלקח ברבית והביא ראיה מההיא דריש הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ועמ"ש התוס' שם יע"ש ויש לדחות דהריטב"א לא כ"כ אלא למאי דקי"ל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וטעמא דהיורשי' פטורים משום דדוקא גבי אביהן חייב מקרא דוחי אחיך אהדר ליה כי היכי דנחיה לדידיה קמזהר רחמנא ולא לבניו ומשמע ליה דטעמא ודאי לאו משום דגזרת הכתוב הוא אלא משום דרבית לא הוי כגזל דהא מדעתו של לוה באו לידו וכן מוכח לשון הריטב"א שבפ' אז"ן דמדפטרינהו רחמנא ליורשין שמעינן דרבית ממון גמור הוא והיינו ודאי כרבא דיליף הכי מקרא דוחי אחיך ודלא כרמי בר חמא ודברי התוס' דר"פ הגוזל עצים לרמי בר חמא נינהו, גם מה שהקשה עוד לדברי הריטב"א מההיא דר"פ קמא דתמורה דלא קאמר איכא בינייהו דרבא ואביי לענין רבית אי קנינהו מלוה או לא אינה קושייא כלל דכיון דגלי קרא דהיורשים פטורים לא מצי למימר לרבא דלא קנינהו מלוה דא"כ הוי כגזל והיורשים חייבים ומדפטרינהו רחמנא ליורשים ש"מ שהמלוה קנאן דלאו כגזל דמו וממון גמור הוא באופן שאין מכל ראיותיו הכרח לדחות דברי הריטב"א וכ"ש שכבר מצינו לו חבר להרשב"א כמ"ש הוא ז"ל שם וגם עיקר דברי הריטב"א הם משם הרמב"ן ומצינו שלושת הרועים בסברא זו ועיין להרב עצמות יוסף שכתב שרי"ו חולק בסברא זו יע"ש ועיין להרב מש"ל בפ"ד מהלכו' מלוה ולוה הל' ג' וד' כי שם הביא דברי הריטב"א הללו ויישב ההיא דרמי ב"ח כאשר כתבנו ועיין עוד שם שהבי' מחלו' בדבר שהרב החינוך ור"יו ס"ל דרבית וגזל כי הדדי נינהו וצריך להחזיר הכל בעין יע"ש ועיין בפ"ח דט"ל כי שם כתב בפשיטות דהנותן חפץ ברבית צריך להחזיר החפץ עצמו ולא זכר ש'ר דברי הרשב"א והריטב"א דהכא וצ"ע.
והנה התוס' בפ"ק דקידושין ד"ו ע"ב ד"ה דארווח לה זימנא כתבו וז"ל פי' רש"י שהייתה חייבת לו ונתן לה זמן כו' עיין בחי' הריטב"א שכתב דלא חשיב רבית במה שמתנה עצמה מפני שבזה אדרבא קונה אדון לעצמו כלומר שהוא מתחייב עכשיו בשאר כסות ועונה ואין זה רבית שכל הנאה של מעות דרבית למלוה וכעין זה כתב הרשב"א ז"ל ועיין להרב לח"מ בפ"א מה' אישות בדין זה דהמקדש במלוה יע"ש ועיין להרב מח"א ה' מלוה ולוה סי' ט' הביא דברי הריטב"א ושקיל וטרי בהו ע"ש ובספר מוצל מאש שבס"ס רב יוסף סי' ט"ו הביא דברי הריטב"א ז"ל אלו וכתב וז"ל הנה מכאן ראיה למ"ש במקום אחר לענין אתנן דהצריכו חז"ל משיכה לשיהיה לו דין אתנן דהכי הקשו בפ"ב דע"ז והא מחסרא משיכה ותרצו דקאי בחצרה וק' לן דכיון דמן התורה מעות קונות הוייא לה אתנן ומ"ש ממ"ש הרמב"ם בספ"ט מה' תרומות שאם מכר כהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שלא משך הרי זה אסור להאכילה תרומה דמן התורה מעות קונות וניחא לי דהביאה לא מקרייא מעות לענין זה אעפ"י שהיא יוצאה בדיינים דלא אמרינן מעות קונות אלא מעות בעין, ועתה נלע"ד ראיה גדולה מדברי הריטב"א ז"ל הללו דלא מיקרי ממון מה שנקנית האשה וכל שכן דהביאה לא מקרייא ממון לקנות הטלה מדין מעו' קונות עכ"ל, והדברים תמוהים עד מאד דמלבד דאין מדברי הריטב"א הללו ראיה כלל דאין כונ' הריטב"א לומ' דהביאה מקרייא מעות אלא כונתו לומר דאין זה רבית כיון דהוא ג"כ מתחייב בשאר כסות ועונה ואין כל הנאה של המלוה ואדרבא מגרעות נתן בקניה זו דהוא קונה אדון לעצמו ואם היא נותנת לעצמו הוא ג"כ מתחייב בעשרה דברים מה שא"כ כשנותן לה טלה באתננה דהביאה קרויה ממון ולפי דעתו דהביאה אינה קרויה מעות יש לתמוה מה תרצו בגמ' לקושיית והא מחסרה משיכה בזונה נכרית דלא קנייא במשיכה יע"ש, מוכח בהדייא דהביאה קרויה מעות ולהכי בזונה נכרית דלא קנייא במשיכ' אלא במעות קנייא היא לאותו טלה בביאה ולהכי אסיר ועיק' קושייתו מההיא דתרומה לא קשייא כלל עפ"י מ"ש התוס' ז"ל שם ד"ה והא מחסרא משיכה כו' שכתבו ולא דמייא לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל וביאור דבריהם עיין להרב לח"מ בריש פרק ג' מהלכות מכירה יע"ש.
עוד כתבו התוס' בקדושין בא"ד וכ"ש אם קדשה בהנאת מחילת מלוה ולזה הסכים הרא"ש והריטב"א ושאר הפוסקים אבל הר"ן ז"ל כתב דאפש' דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומש"ה נקט לה בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא יע"ש, וכעין זה כתבו התוס' בפ' הגוזל עצים דצ"ט ע"א ד"ה אלא במאי מקדשה כו' וז"ל ואומר ר"י דסברא הוא כו' שאינה מקודשת במה שמוחל לו שכרו אפי' לא יהא אלא מלוה והוא מוחל לה אינה מקו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו הנזמים לידה, ולכאורה קשה בדברי הר"ן והתוס' הללו דהא קי"ל כרבא דהמקד' במלוה ופרוטה שהיא מקודשת משום דדעתה אפרוטה ולא אמלו' כמו שהביאה הר"ן ז"ל לזו סמוך ונראה בסוגיין וא"כ ה"נ דהנאת מחילת מלוה חשיבה כפרוטה למה לא תהא מקודשת ולמה אמרו שדעתה אמלוה, וי"ל דשנייא היא היכא דיהיב בידה פרוטה מיהא בעין להיכא דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה דלא יהיב לה מידי וברור ועיין מ"ש בתוס' רי"ד לקמן דמ"ח גבי עשה לי שיריים ונזמים ובס' פרישה בא"ה סי' כ"ח יע"ש, ומדברי התוס' שם בא"ד הכריח הרב מח"א בה' קנין מעות סי' ג' די"ג ע"א דלא אמרינן דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת אלא בשהגיע זמן המלוה ליפרע אבל קודם לכן אינה מקודשת יע"ש, עוד כתבו התוס' בא"ד לכן פי' ר"ת כו' וא"ת אמאי אסור כו' וי"ל היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור עכ"ל הדבר מבואר דאסור זה משום דנראה כשלוחו אינו אלא מדרבנן כדמוכח בגמ' דאמר ואסור לעשות כן מפני הערמ' רבית ועיין להר"ב גד"ת בדר"ם ע"ב שכתב עמ"ש מרן ב"י ז"ל שהרוצה לסמוך על דברי המתירים בזה רשאי כיון דמידי דרבנן הוא כו' כתב וז"ל ויש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא הוא אי הוי כשלוחו או לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה כו' יע"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דמוכיחים דבריהם דליכא איסורא אלא מדרבנן וברור.
ודע שעיקר דברי ר"ת ז"ל הללו הביאן שם הר"ב התרומות והוסיף עוד וז"ל גם הראב"ד ז"ל כתב דדוקא בשלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אהובי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו וכ"ש אם יפייס אותו שיתן עכ"ל, והרב גד"ת ז"ל כתב וז"ל נראה מדברי רבינו מדעירב דברי ר"ת עם דברי הראב"ד דכולם אמרו דבר אחד ומה שיסבור מר יסבור מר ואין זה מוכרח דנהי דהראב"ד ז"ל יסכים לדברי ר"ת דלדידיה אפי' פיוס אסור אע"ג דלא פרע מידי כ"ש כשמחזיר לו מעות מ"מ ר"ת ז"ל יסבור דדוקא כשמחזיר המעות הוא דהוי כשלוחו אבל פיוס דברים בעלמא לאו כלום הוא תדע דהרמב"ן סובר כן עכ"ל, ולדידי מאי דמפשט פשי' ליה להרב ז"ל דהראב"ד מודה לר"ת ספוקי מספ"ל טובא דאפשר לומר דפיוס דברים לנותן מחזי כשלוחו טפי מחזר' המעות לנותן משום דבפיוס דברים עינינו הרואות שקבל מלוה מעות הרבית ע"פ דבורו ופיוסו של לוה והו"ל כאלו באו מידו של לוה משא"כ כשהנותן נתן שלא מדעת הלוה אעפ"י שחזר ופרען איכא למימר שכר טרחו הוא שנותן לו ולא מעות של רבית ובשיטה מקובצת לבבא מציעא בפרק אז"ן כתוב ע"ש הריטב"א שאפי' פייסו הלוה לנותן שיתן משלו למלוה כדי שילוה לו ואח"כ חזר ופרע לו אין בכך כלום דכיון דמדינא אינו חייב הלוה לשלם לנותן שכר טורחו הוא דיהיב ליה מנפשיה עכ"ל יע"ש, ועיין במ"ש הריטב"א בחי' למסכת קדושין שהסכים לדברי התוס' דכל שחזר המעות לנותן אסור וזה הפך דבריו הללו שבפ' א"ן ויש ליישב שלא הסכים לדברי התוס' אלא לפי' השמועה ובענין שהאשה אמר' לו כן מעיקרא שיתן למלוה בעבורה והיא יתקדש לו וכל כה"ג ודאי אסיר ועיין בדברי הר"ן בשמעתין.
אבל יש לתמוה על מ"ש עוד לקמן עלה דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב וצ"ע ואלו היה רואה הרב גד"ת דברי הריטב"א הללו אפשר דהוה מספ"ל בדעת הראב"ד ז"ל אם הוא מודה לר"ת דהא איכא טעמא רבה למילתא דפיוס דברים מחזי כשלוחו טפי גם מ"ש עוד הרב ז"ל דלדעת הרמב"ן והרשב"א כל דאיכא שתיהן פיוס דברים וחזרת המעות לכ"ע אסור לפי מ"ש ע"ש הריטב"א אפשר דאף הרמב"ן והרשב"א מודו בה דאל"כ לא היה מחליט הדבר הריטב"א ז"ל וכל כי האי הול"ל דאין הרמב"ן והרשב"א מודו בדבר גם מה שנסתפק עו' שם הרב אם בחזרת המעות לנותן בלי פיוס מודו הרמב"ן והרשב"א לפי מ"ש ע"ש הריטב"א דאפילו בדאיכא שתיהן שרי כ"ש חדא מינייהו דשרי ועיין להרמ"ל בפ"ו מה' מלוה ולוה הל' יו'ד ד"ה כתב הטור דפשיטא ליה בדעת הרשב"א דבחזרת המעות אסור מכח אותה תשובה שהביא מרן ב"י ע"ש, והוא ז"ל עלה ונסתפק היכא שלא פייס ולא נתן אלא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי אם יודו הרמב"ן והרשב"א ז"ל להראב"ד דאסיר יע"ש והוא תימא מה מקום יש בזה לבא לידי ספק דמדברי הראב"ד שהביא הר"ב התרומות משמע דטפי מחזי כשלוחו במפייס הלוה לנותן שיתן למלוה משלו מהיכא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי דאחר שכתב הראב"ד שלא ידבר הלוה עם המלוה פ' יתן לאהבתי סיים וכ"ש אם פייס את הנותן שיתן ומבואר מדברי מרן ב"י דהאי וכ"ש חלוקה בפני עצמה היא וכן נראה מדברי הרב גד"ת יע"ש וכיון דבחלוקה זו דפיוס הלוה חלקו עליו הרמב"ן והרשב"א דמשמע להו דשרי כ"ש בחלוקה ראשונה דפ' יתן לאהבתי דודאי לדידהו ז"ל שרי במכ"ש ואפי' כשתירצה לומר דהאי וכ"ש שכתב הראב"ד אינה חלוקה אחרת אלא סיום חלוקה הראשו' וכונתו לומר וכ"ש בדאיכא שתיהן הנה הרמב"ן והרשב"א עליו דהראב"ד אתו וחלקו עליו כמו שתראה בסדור הלשון המובא בשיטה מקו' לבב"מ פ' א"ן יע"ש ונמצא שהם ז"ל התירו בשתיהן בדאיכא פיוס של הלוה לנותן וגם הלוה עם המלוה וא"ל פ' יתן לאהבתי באופן שאין מקום להסתפק בדעתן אי שרו לומר פ' יתן לאהבתי ולענין הלכה במקדש לה בהנאת הרוחת זמן עיין למהר"ש יונה בסי' ס"ב אסף וקבץ סברות כל הפוסקים בזה ונשא ונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע"ש.

כא

שורש קידושין בדין ערב

האשה שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' קידושין ד"ז ע"א אמר רבא תן מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב פרש"י וכשנתנו אמר לה התקדשי לי מקודש' ואע"ג דלא מטי הנאה לידה הרא"ש כתב וז"ל וכשנתן המנה לאותו פ' אמר לה הרי את מקודשת ממנה שנתתי לפ' וכ"כ הטור בא"ה ר"ס כ"ט אבל הרשב"א והריטב"א והר"ן כתבו שהיא מקודשת בהנאה זו שנתן המנה על פיה שיש בהנאה זו שוה פרוטה שהיתה נותנת לאחרים שיעשו רצונה אבל במנה עצמו אינה מקודשת שהרי לא הגיעו לידה והתוס' ז"ל בפרק הריבית דע"א ע"ב ד"ה מצאו ישראל ובפ' הזהב דנ"ח ד"ה לספק סלתות משמע להו נמי כשיטת הרא"ש והטור שהיא מקודשת במנה עצמו שנתן על פיה דחשיב כאלו באו לידה ולכך כתבו דכשהלוה לחבירו ע"מ שיתן מנה לפ' חשיב כאילו קיבל הוא המנה שנתן לאותו פ' על פיו וכתב שם המרדכי דכי מפקינן מיניה מפקינן כל מה שנתן לאותו פ' על פיו יע"ש לא כן לשיטת הרשב"א והריטב"א והר"ן בשמעתין דלא מפקינן מיניה מידי שאפילו הנאת אותה פרוטה לא קץ ליה ולא חשיב רבית קצוצה וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה יע"ש ועיין להרב מח"א בה' מלוה ולוה סי' י"א דשקיל וטרי בדברי הריטב"א במ"ש בשמעתין עמ"ש בפ' הריבית יע"ש.
וכעין זה איכא למידק על הש"ך והט"ז בי"ד רס"י ק"ס דמאחר שמר"ן ז"ל בא"ה ריש סי' כ"ט הסכים לשיטת המפרשים שאינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה זו שעשתה רצונה איך כתבו שם בי"ד דברי הטור שהוא הולך שם לשיטתו שכתב כאן בא"ה שהיא מקודשת באותו מנה עצמו ולכן גם לענין רבית כתב ג"כ דחשיב כאלו קבל המנה עצמו שנתן על פיו לא כן לדעת מרן ז"ל ודוק ובעיקר מחלוקת זה של הרא"ש והתוס' עם שאר המפרשים שכתבנו דאיכא מ"ד דנתינת מעות לאחר ע"פ דבורו של זה חשיב כאלו באו המעות לידו של זה ממש ואיכא מ"ד דליכא אלא הנאת פרוטה עיין להרב מח"א ז"ל בה' קנין מעות ס"ב שכתב נפקותא אחרת לענין מכי' מטלטלין ע"מ שיתן לפ' מנה אי קנה בזה כקנין חליפין או לא דלדעת הרא"ש והתוס' דחשיב כאלו באו המעות שנתן ע"פ דבורו כאילו נתנו לו ממש במוכר מטלטלין כי האי גוונא לא קנה שהרי מטלטלין אינן נקנין בכסף ולדעת שאר המפרשים דליכא אלא הנאה שקיים דברו הרי כתב הר"ן בשמעתין ע"ש ר"ח דהנאה זו חשיב כחליפין וקני אף מטלטלין אלו דבריו יע"ש ולפ"ז לדעת מרן ב"י שפסק בא"ה סי' כ"ט כשיטת המפרשים דליכא אלא הנאה שעשה רצונה א"כ לענין מכירת מטלטלין באופן זה קנה כמ"ש אבל מרן החבי"ב בח"מ סי' ק"ץ הגהת ב"י אות ד' כתב ע"ש הרב משאת בנימין בסי' י"ז שכתבו לדברי מרן ב"י דבמטלטלין לא קנה באופן זה אם לא באותה שכתב הר"ן ז"ל ע"ש ר"ח ז"ל דוקא ע"ש וכעת צריך ישוב.

כב

אמר לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל וכתב הרשב"א ז"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש"י ז"ל שם עכ"ל ולכאו' קשה על דברי הרא"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש"י ז"ל דאפילו נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע"ש וי"ל דאפילו רש"י ז"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ"ש הרשב"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע"כ יע"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח"מ סימן ק"ץ לענין ממונא ועיין שם בב"י ועיין להרב מח"א הלכות שלוחין סי' ט"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ"ג ע"א כת' וז"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר"ן ז"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב"ל בס"ג סי' ס"ו יע"ש.

שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע

ומ"ש עוד רבינו אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א"ל רב אשי א"כ הו"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ"ק דסנהדרין עכ"ל וכדבריהם כתבו הרשב"א והריטב"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ"ג ע"ב ד"ה שמין אותו כעבד ובמ"ש שם הרב חידושי הלכות ז"ל דמ"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ"י דברי הרב ז"ל הללו נוחים אצלי דברי הר"ן ז"ל שכתב לקמן בפרקין דכ"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע"ש, ותמה עליו הרב ש"ך ז"ל בח"מ סימן צ"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע"ש ועיין להרב ט"ז בה' שבת סס"י של"ו שכתב וז"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש"י והתוס' ז"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב"ש בסימן קכ"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר"פ המצניע דצ"ד ע"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש"י ז"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ"ש רבינו בפ"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח"מ ז"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ"ה ע"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא"כ לא נ"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ"ש הרב ט"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע"ש ועיין מ"ש רש"י בפ"ק דכתובות ד"ז ע"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע"ש.
ודע דבנדרים פר"א דס"ה ע"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש"י ולהרא"ש ז"ל שכתבו וז"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ"ל כנראה שבאו לשלול מ"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח"א נר"ו הק' לדבריהם ז"ל מההיא דפ' השולח דל"ט ע"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב"ג דהלכתא כוותייהו ס"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר"מ דס"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש"י והרא"ש ז"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא"ש שהוא ז"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ"ק דסנהדרין וא"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב"ג ור"מ ס"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ"י מ"ש התוס' ז"ל בסנהדרין דף ט"ו ע"א ד"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ"ט ע"א ד"ה מאי והשתא הן הן דברי רש"י והרא"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז"ל בפ"א מה' טוען הל' ב' קאי ג"כ כשיטת התוס' ז"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ"כ רבינו בפרק י"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז"ל מיושבים שכתב הנ"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה"ה ז"ל שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ערכין ד"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ"מ יש לדחות במ"ש לעיל ע"ש הרב חידושי הלכות ז"ל במגילה.
וראיתי להרמ"ל שם בפ"ח דערכין שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ"ק דסנהדרין נר' דס"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הל' כ"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע"ש ועיין שם בחי' הרשב"א ז"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ"ש הוא ז"ל כאן דרבי' ס"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז"ל הללו שהביא הרמ"ל בפרק י"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי"א מה' שכירות ד"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ"ל והשתא לפי מ"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ"ש שם הר' המגיד ד"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ"ש ע"ש רבינו מאיר ז"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ"ה ז"ל.
איברא דלפי מ"ש הרב המגיד בפ"ה מהל' טוען ד"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי"א מה' שכירות הוי נמי כה"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ"ש שם ה"ה בפי"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ"ש בפי"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה"ה ז"ל בפי"ד מהל' טוען ד"ט עמ"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז"ל עוד הקשה הראב"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ"ל.
וראיתי להרב גד"ת בשער י"ד ח"א דפ"א ע"ג שכתב על דברי ה"ה הללו וז"ל ואם השגת הראב"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל"ש טלטול ל"ש קרקע עד כאן לשונו יע"ש, ולק"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא"כ ה"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע"ד נכון.

שורש קידושי אדם חשוב

ומ"ש עוד רבינו ובהנאה זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ"ט ופסקה רבינו בפ"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז"ל וה"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע"פ דבריה אעפ"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב"א ובהר"ן וברבינו ז"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב"ן וז"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב"א והר"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר"ן ג"כ יש לגמגם שהוא ז"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר היא עכ"ל וקשה שהוא ז"ל הביא לקמיה דברי ר"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ"ש הוא ז"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו.

כג

שורש קדושי משכון

האומר לאשה התקדשי לי בדינר וה"ז המשכון בידיך עד שאתן אינה מקו' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקו' מנה אין כאן משכון אין כאן הנה הרמב"ן משמע ליה דאפי' נתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא"ל זכי בגוף משכון זה לשעבו' מנה אינה מקו' אבל הראב"ד חלוק וס"ל דכל שנתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא"ל זכי במשכון זה לשעבו' מנה מקו' וכן כל מידי דמקני בכסף מהני בכה"ג והריטב"א הסכים לס' הראב"ד ודעת הרשב"א כדעת הרמב"ן כמ"ש בשמעתין בהדיא דאפי' אמר לה הריני מתחייב בקנין אינה מקו' שאין כאן מנה אבל אידך שכתב הרמב"ן דגם באומר לה זכי במשכון זה לשעבו' מנה דאינה מקו' לא כתב כנראה דבהא מודה ליה להראב"ד וכן יש לדקדק קצת מדבריו שכתב לקמן בדף י"ט ע"א עלה דאמר רבא המקדש במלוה שיש עליה משכון מקו' שכתב בתוך דבריו וז"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינ' מקו' דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבו' המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח"כ הוא משעבד המשכון למלוה כו' יע"ש כנראה מדבריו שאם א"ל תחילת דבר זכי במשכון זה לשעבו' מנה והתקדשי לי בו מקו' שהרי יש לו קנין במשכון לשעבו' המנה ומ"מ אין מכאן ראיה כ"כ.
והרא"ש ז"ל הסכים לשיטת הראב"ד ז"ל דכל שנתחייב בקנין על המנה והניח עליו משכון היא מקודשת אבל אידך שכתב הראב"ד ז"ל דאף באומר לה זכי במשכון זה לשעבוד מנה דמקודשת לא בא הדבר מבואר בדבריו ומתוך הלשון שכתב בתוך דבריו לענין השדוכין וז"ל הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני אתן כו' אלא צריך להקנות לו בקנין או יאמר תזכה בגוף משכון זה בכך וכך עכ"ל נראה דלדידיה משמע ליה דלא מהני בשיאמר תזכה בגוף משכון זה לשעבוד מנה אלא צריך לומר תזכה בגוף משכון זה סתם דכשאומר תזכה בגוף זה לשעבוד מנה כיון דלא קדם לו חיוב ושעבוד לא מהני לשון זה דאמרינן שעבוד אין כאן זכיה אין כאן אבל כשאומר זכה במשכון זה שיעור מנה אין לך זכיה גדולה מזו. ונמצא דהרא"ש ז"ל מודה ליה להראב"ד בחד' ופליג בחדא וזה הבין מוהרימ"ט ז"ל בדעת הרא"ש שכתב שדברי הרא"ש אינן לא כדברי הרמב"ן ולא כדברי הראב"ד ז"ל והרב בני יעקב במאמר קנין דק"ב ע"ג כתב שלדעתו אין בין דברי הראב"ד לדברי הרא"ש כמלא נימא ולא צדק בזה דהמרחק בניהם רב ועיין במ"ש הוא ז"ל לקמן דק"ג ע"ד על דברי הרא"ש ז"ל הללו.
והן עתה נדפס מחדש ס' קהלת יעקב וראיתי לו ז"ל שם באות פ' דצ"ו ע"ד עמד בזה ובהכי ניחא מה שתמה הוא ז"ל על הרב המפה בסי' כ"ט שכתב על מ"ש מרן דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה"ה אם כתב עליה שטר אבל אי א"ל זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת עכ"ל ותמה עליו דהרב פסק תרתי דסתרן דכיון דפסק דאפילו אם כתב שטר אינה מקודשת עכ"ל דה"ט משום דהו"ל מקדש במלוה וכדברי הרמב"ן וכפי הטעם הזה אפילו אמר לה זכי במשכון שעבוד מנה אינה מקוד' ואיך כתב דאם אמר לה זכי במשכון זה שעבוד מנה אינה מקודשת והניח דבריו בצ"ע והרואה דברי הרב המפה על מרן שכתב יראה דלא ק"מ שהרי הוא ז"ל כתב כלשון הזה אבל א"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגו' המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת וציין שהוא מדברי ר"יו נ"ג ואין ספק שהן הן דברי הרא"ש ז"ל כאשר כתבנו דאע"ג דפליג עליה דהראב"ד באומר זכי במשכון זה לשעבו' מנה מודה הוא ז"ל באומר זכי במשכון זה שיעור מנה ידע דלשיטת הראב"ד ז"ל כשמתחייב בקניין לתת לה מנה ומקדשה לה בההוא מנה מקודש' ואפי' לא נתן לה משכון עליה וזה מבואר בדברי הריטב"א שכת' וז"ל אבל אם נתחיי' לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ומה שסיים עוד על זה וז"ל ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו ומילתא באפי נפשיה היא דכיון דהיא מקודשת בחיוב המנה דאית לה הנאת ש"פ בחיוב זה כשנתן לה משכון זכתה בו ולא בעינן חיוב ומשכון וזה ברור לע"ד.
אשר עפ"ז אפשר לישב מה שהוק' לו למהרימ"ט ז"ל בחי' על הר"ן ז"ל לשיטת הראב"ד ז"ל הלזו דס"ל דכל שאמר לה זכי במשכון זה לשיעבוד מנה דמקודשת מאי האי דפריך רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה במשכון מקודשת והוצרך לשנויי במשכון דאחרים כו' ואמאי לא משני דקדשה במשכון דידיה ובכה"ג דא"ל זכי במשכון זה לשעבוד מנה והוא ז"ל תירץ דהא פשי' ליה יעויין שם, ולפי דעתי יש לומר דאי תנא דברייתא נחית לאשמועינן האי דינא הוה ליה לאשמועי' עדיפא מינה אפילו במקדשה בחיוב מנה בקנין לבד שאינו מוסר בידה כלום וכ"ש בקדשה במשכון שהרי איכא נתינה מידו לידה ואי משום דהא עדיפא ליה שהרי כתבנו בדעת הרא"ש דאע"ג דמודה ליה להראב"ד במקדשה בחיוב מנה ובקנין פליג עליה בההיא דזכי במשכון זה לשעבוד מנה הא ליתא דהיכן השמיענו תנא דברייתא דמיירי באומר זכי במשכון לשעבוד מנה דאפשר דמיירי באומר זכי בגוף המשכון שיעור מנה דבהא מודה נמי הרא"ש ועיין במה שהוקשה עוד למהרימ"ט על שיטת הראב"ד מההיא דגיטין פ' האומר דס"ו גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא כו' דאמר רבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך כדי ליפות את כחו יע"ש ועיין בכתובות ס"פ נערה דנ"ד ע"ב תוס' ד"ה ארבע כו' ועיין בפ' מי שמת.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דק"ב ע"ד שכתב תמיה על הרא"ש במ"ש דבערבונות של שידוכין צריך שיתחייב בקנין תחילה ואח"ך יתן לו המשכון דאי לא"ה לא מתפיס דמאחר שהטור בח"מ סי' ר"ז כתב ע"ש הרא"ש דבערבונות של שדוכין אין צריך לקנות בב"ד חשוב משום דשפיר מתחייב בקנס אם חזר בו שביישו א"כ למה הצריך שיתחייב לו בקנין תחילה כיון דהרי מחוייב ועומד וכשנתן המשכון שפיר מתפיס כדאמרינן גבי פועלים אם באת חבילתה לידו מחייבינן לקיים דבורם שהרי גרמו לו הפסד וכמו כן תמה על הטור ממ"ש בח"מ סי' ר"ז למ"ש בא"ה סי' ן' יע"ש וזו אינה קושיא לע"ד דכל דליכא קנין אע"ג דכשהמשכון תחת ידו גובה בו מיהו אם יצא מתחת ידו אינו יכול לגבות כדאמרי' גבי פועלים שאם לא באת חבילתה ליד בע"ה אע"ג דגרמו לו הפסד אינו יכול לגבות מהם ה"ן הכא אם יצא המשכון מתחת ידו אינו יכול לגבות מידי ולהכי הצריך קנין כדי שיוכל לגבות לעולם ואמנם מה שהוצרך קנין דלא כאסמכתא בב"ד חשוב זה תימה וכבר עמד ע"ז מר"ן ב"י ועיין בספר ב"ח ובקיצור פסקי הרא"ש בשמעתין לא ראיתי שהעתיק דבר זה יע"ש ועיין עוד בדברי הרב בני יעקב דק"ב ע"ד במה שנסתפק גבי פדיון אי מהני על ידי משכון דפשיטא ליה מדברי הרשב"א בשמעתין ומההיא דפ' יש בכור דחיוב לא מהני גבי פדיון וכיון דלא מהני חיוב לא מהני משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דגבי פדיון נתינה מעליא בעינן לכ"ע וכעין זה יש להסתפק לענין מתנות לאביונים בפורים אם יצא ידי נתינה ע"י משכון או דילמא מנה אין כאן משכון אין כאן ולא עת האסף ועיין בדינים אלו דמנה אין כאן בטור ח"מ סי' ס' ובס' דברי אמת בקונט' ז' סי' ב' יע"ש.
ומ"ש עוד רבינו היה

בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה כו'. הכי איתא בגמרא ד"ח התם במשכון דאחרים וכדר"י דאמר ר"י מניין לבעל חוב שקונה משכון כו' כתב רש"י במשכון דאחרים וקדשה בחוב שיש לו עליו כו' אבל מדברי כל הראשונים משמע דמקדשה במשכון עצמו ועיין למהר"ש יונה בסי' ס"ג מה שהוקשה לו לפי' רש"י ולא קשיא כלל כאשר יראה הרואה ולפקע"ד היה נר' דהוצרך רש"י לפרש דקדשה בחוב שיש לו עליו דאי לא קדשה אלא במשכון לבד ומפני שהוא קנוי לו הוא דמקודש' לו אכתי ק' היכי מקדשה דהא אמרי' לקמן בפ"ב דמ"ח דהיינו טעמא דהמקדש במלוה של אחרים אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה מימר אמרה הוא מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא כי מקדש לה במשכון ועיקר המלוה והחוב הוא של הבעל מאי הוי אכתי לא סמכא דעתה דמימר אמרה שהבעל מוחל חובו ללוה וממילא לא נשאר לה שום קנין על המשכון משא"כ כשהוא מקדשה בעיקר החוב ומוסר המשכון בידה דמקודשת דהשתא איהו לא מצי מחיל כמ"ש הרשב"א ז"ל בשמעתין והר"ן והריטב"א ז"ל בגיטין דל"ז דקדקו כן מהא דר"י דשמעתין יע"ש.
אלא שלפ"ז משמע דלדעת רש"י אם קדש במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר אינה מקודשת כיון דעתיד לחזור ולא כן משמע מדברי הרא"ש ז"ל לקמן דף ט"ז סימן ך' דפשיטא ליה דהמקדש במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר מקודשת ומחזיר המתנה ונותן לה דמים תחת המתנה יע"ש וטעם הדבר כיון דבשעת שקדשה היה שלו הרי באותה שעה נתן לה כסף משלו וקנאה מקודש' גמורה היא וכשחוזר ולוקחה ממנה בדמים שנותן לה כאילו חוזר וקונה הדבר ממנה ואפשר דאפי' חוזר ולוקחה ממנה בע"כ לא מפני זה נאמר שאינה מקודשת אלא חשיב כאילו גוזלה אבל הקדושין שקדש במקומן עומדין ואם כן ה"ה נמי הכא כשקדשה במשכון דבשעת הקדושין קנוי לו כדר"י ומקדש אותה במשכון זה אע"ג דכשחוזר ומוחל החוב פקע שעבודו הו"ל כמתנה ע"מ להחזיר דמקודשת גמורה היא כיון דבשעת הקדושין היה שלו ואם כן צ"ל דמ"ש רש"י ז"ל וקדשה בחוב שיש לו עליה לחידושא נקטיה דלא מבעיא דמקדשה במשכון אלא אפי' במקדשה בחוב היא מקדושת.
ודע שכתב הרשב"א ז"ל בשמעתין דאע"ג דמשכון דאחרי' קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפי"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום ולענין קדושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו נעשה מטלט' אצל בניו הו"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו יע"ש ואיכא למידק לכאורה ממ"ש לקמן בפ' האיש מקדש דנ"ב ע"א גבי מאי דקאמר רב המקדש בגזל אינה מקודשת וקאמר ר"י עלה מי קאמר רב הכי ופרכינן והוא לא אמר הכי והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' יע"ש דמשמע דקדושין והקדש כי הדדי נינהו וכל היכא דלא מצי מקדיש לא מצי מקדש ומשו"ה פריך לר"י דאמר ומי אמר רב הכי ממאי דאמר איהו גבי הקדש ולפי דברי הרשב"א ז"ל מאי קושיא הרי מצינו במשכון של אחרים דאע"ג דלא מצי מקדיש מצי מקדש בו ואם כן אע"ג דגבי גזל ס"ל לר"י דלא מצי מקדיש אפשר דס"ל דמצי מקדש והדבר ברור דהתם לא משום דגבי הקדש קאמר ר"י דלא מצי מקדיש הוא דפריך אלא ממאי דקאמר דה"ט דגזל משום שאינו שלו וכיון שאינו שלו מינה דלא מצי מקדש בו ועיין להרב ש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק י"ז שהכריח מאותה סוגיא דהקדש וקדושין כי הדדי נינהו ומתוך כל העלה דמשכון אחרים כיון דמצי מקדש בו יכול להקדיש יע"ש ואישתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בסוגיין וצ"ע.
ומ"מ לדידי ק"ל לדברי הרשב"א ז"ל הללו מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ' יש נוחלין דאם לא אמר ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו מוקדש ומוחזר וי"ל דהתם קנוי לו לגמרי לאותו זמן שנתנו לו אבל הכא אינו קנוי לו לגמרי ויש להסתפק בממשכן את חבירו אתרוג שלא בשעת הלואה אי קני ליה לצאת בו ידי חובה מי אמרינן כיון דלא מצי מקדיש ליה לא קרינן ביה לכם או דילמא כיון שיש לו מקצת קנין ולענין חמץ קרינן ביה לך וכן לענין שמיטה אם יוכל לקדש בו את האשה והסברא נותנת דכיון דאתרוג של שות' אינו יוצא בו ה"נ לא נפיק ביה כיון דאין לו אלא מקצת קנין כנלע"ד אבל יש להסתפק אם יכול הלוה לקדש במשכון זה שנתן למלוה כיון שמן הדין קנוי למלוה או דילמא כיון שיכול להוציאו בדמים חשיב שלו והסברא נוטה לזה, ושוב מצאתי בדברי הרמב"ן בחי' לקדושין שכתב בהדיא דלוה מצי מקדיש ליה יע"ש.
ולענין משכון זה של אחרים אם הוא דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו או לאו דוקא אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו עיין בזה להרא"ש ז"ל ועיין במהר"ש יונה סימן ס"ג שעמד על דבריו במה שיש בהם מן הקושי יע"ש והרמב"ן וכן הרשב"א והריטב"א בגיטין משמ' להו דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו היא ומקודשת ועיין בספר המלחמות להרמב"ן בפרק שבועת הדיינים כי שם הרבה להשיב על שיטת רש"י והרז"ה דס"ל דהך דר"י לא אתמר אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ולפי דבריהם מתחייב באונסים ג"כ לא כן במשכנו בשעת הלואתו שאינו חייב באונסים והוא ז"ל השוה מידותיהן ובין בשע' הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה כיון שאין כל הנאה שלו והוכיח מתוך סוגיא זו דקדושין ודפסחים וגטין דהך דר"י אפי' בשעת הלואתו מיירי ואי כדברי רש"י והרז"ה דמחייב אפי' באונסים הא לענין משכון בשעת הלואה משנה ערוכה שנינו בפרק האומנים מלוה על המשכון כו' ואיך יתכן לומר דדברי ר"י שנאמרו סתמא בכל משכון שיהיה דברו לחצאין ובמשכון דבשעת הלואתו קנוי לו להיות ש"ש ושלא בשעת הלואתו להיות כשואל.
וכבר הרב ש"ך בח"מ סי' ע"ב עמד על כל דבריו ז"ל ויש גימגום בדבריו ובסו' דבריו המצי' לנו דבר חדש דכל שחטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב"ד ושלא מדעת הלוה אפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל חייב באונסים שהרי נעשה שלו והביא ראיה מדברי רבינו בפ"י מה' שכירות דקאי כשיטת הרמב"ן דבמשכנו שלא בשע' הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואפ"ה כתב בפ"ו מה' מלוה ולוה הל' ד' דהממשכן את חבירו שלא ברשות ב"ד חייב באונסין וכמ"ש שם ה"ה ז"ל ועפ"ז ניחא ליה ההיא דפרק אלו הן הלוקין דקאמר ותו ליכא והא איכא השבת העבוט כו' יע"ש ולפי דבריו הללו דחיוב דאונסין הוא מפני דהו"ל גזלן לא ידעתי לכאורה טעמו של הראב"ד דאיהו ז"ל בספ"ג מה' אבידה השיג על רבינו וס"ל דהממשכן שלא ברשות אינו נקרא גזלן ומתני' דפרק כל הנשבעין ששנינו דשכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בנמצא שלא היה לו חוב יע"ש וי"ל דהראב"ד לשיטתיה אזיל דס"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' לאונסים ואם כן הכא אמאי חייב באונסים וע"ד ה"ה יש לעמוד שכתב שלדעת רבינו אינו נקרא גזלן ושם בספ"ג מה' אבידה קראו רבינו גזלן יע"ש ועיין להרב מח"א בהגהותיו על רבינו פ"ג מה' מלוה וכבר עמדתי ע"ז בחיבורי על הש"ע ח"מ סי' ע"ב.
והנה הרמ"ל בפ"י מה' שכירו' הביא דברי מהריט"ץ בתשובו' סימן י"ב שכתב דכל שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפי' שלא ברשות ב"ד כי אם שהלוה בעצמו משכן לו ברצונו חייב באונסים לשיטת רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל וכתב עליו שטעה בזה שזה אינו אלא דוקא במשכנו לבסוף ע"י ב"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה ברצו' כך הוא שעת ההלואה כשלא בשעת ההלואה לכ"ע אין בו למרבה אלא ש"ש ואלו דברים ברורים הם עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בהדיא כתב רבינו בפ"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' דאפי' במשכנו מדעת הלוה הוזהר להחזיר לו העבוט בעת הצריך לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והכי איתא בפרק אלו מציאות דל"ז ע"ב השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד שלא ברשות ב"ד מנין ת"ל השב תשיב ועיין בס"פ אלו הן הלוקין דפרכינן ותו ליכא והא איכא השבת העבוט דכתיב השב תשיב כו' ומיירי במשכנו שלא ברשות ב"ד אלא דמהתם אין ראיה כ"כ דהתם מיירי במשכנו בע"כ אבל ההיא דאלו מציאות מוכח דאפי' מדעת הלוה איכא השב תשיב ועיין בפי' רש"י ז"ל שם.
הן אמת כי זה שכתב דכל שלא משכנו שלא ברשות ב"ד כי אם מדע' הלוה ומרצונו אינו מתחייב באונסים כן משמע מתוך פירש"י שם בפרק האומנים דפ"ב עלה דהך מימרא דר"י וכן בפרק המקבל דקי"ג במתני' דהמלוה את חבירו לא ימשכנינו אלא בב"ד יע"ש ועיין להרב מח"א ה' גביית חוב סימן י"א דק"ב ע"ב אמנם אין הטעם בדבריו מפני ששם לא הוזהר המלוה להחזיר דאע"ג שהוזהר להחזיר מ"מ קרא דולך תהיה צדקה משמע דלא קאי אלא אמה שמפורש בכתוב שהוא על הממשכן ע"י ב"ד ולא על מאי דמרבינן מריבוייא דהשב ישיב שהרי בריבוי הכתוב מרבינן נמי על הממשכנו בעל כרחו שאז נקרא גזלן כמ"ש רבינו בספ"ג מה' אבידה ולדעת רבינו אין הבעל חוב קונה משכון אלא להתחייב בגניבה ואבידה והממשכן את חבירו בע"כ מתחייב הוא באונסין ג"כ כדין גזלן כמ"ש בפ"ג מה' מלוה ולוה ואי קרא דולך תהיה צדקה קאי על הממשכן חבירו בע"כ אין סברא שיפורש הכתוב בשני ענינים דעל הממשכנו מדעתו הוא חייב בגניבה ואבידה והממשכנו בע"כ שיתחייב באונסין ועדיין צ"ע.

כד

שורש אי אשה נקנית בחליפין

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו'. הנה מתוך דברי הר"ן משמע שאם קדשה במתנה ע"מ להחזיר ופי' ואמר שתהא מקוד' בהנאת קשוט שהיא נהני' בזמן שהמתנ' בידה הרי היא מקו' שכתב וז"ל אבל רבינו בפ"ה מה' אישות נראה שהוא מפרש דמתנה ע"מ להחזיר הרי הוא כחליפין לגבי אשה כו' שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה ואם מחזרת אותה הרי לא נהנית באותה מתנה ואפילו נהנית בש"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה כו' יע"ש משמע שאם פי' בהדיא ואמר שתהא מקודשת בההיא הנאה הויא מקודשת וכ"ן מדברי הרא"ש ז"ל לקמן בפרקין די"ב סי' ך' גבי מקדש בטבעת שאולה שכתב וז"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר לקדש בו את האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שמוש וקשוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט ש"פ מקו' ואעפ"י שאין גוף הטבעת שלו דכל הנאת ש"פ אשה מקוד' בה מידי דהוי מרווח לה זימנא ונותנת מנה לאדם חשוב עכ"ל וא"כ יש לגמגם על מרן ב"י ז"ל שבא"הע ר"ס כ"ט כתב דבר זה שאם קדשה בהנאת קשוט אפי' במתנה ע"מ להחזיר שהיא מקודשת בשם רי"ו ולא זכר שר דברי הר"ן והרא"ש הללו.
ומיהו יש לדחות דאין מדברי הר"ן והרא"ש ראיה כ"כ לענין מתנה ע"מ להחזיר שתהא מקו' בהנאת קשוט שהיא נהנית בזמן שהיא בידה דאפשר דכיון שאם קדשה במתנה עצמה אינה מקודשת מדרבנן משום דדמי לחליפין אע"ג דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כמו שפירשו התוס' וכל המפרשים ה"נ כשקדשה בהנאת קשוט דמתנה ע"מ להחזיר לא תהא מקודשת מדרבנן דאתו למיטעי שהיא מתקדשת במתנה עצמ' אע"ג דהדרא למריה ודברי הר"ן אפשר לומר שאינן אלא לדעת רבי' שסובר דמתנה ע"מ להחזיר לגבי אשה כחליפין ממש הוא ואף מדאורייתא אינה מקודשת ולא משום גזרה אתינן עלה ולהכי כתב דלדבריו אם קדשה בהנאת קשוט שהיא נהנית כל זמן שהיא בידה היא מקודשת דלדידיה ליכא למיגזר כלל ודברי הרא"ש דלקמן ג"כ אינן אלא בטבעת שאולה דליכא בה משום גזרה אבל במתנה ע"מ להחזיר אפשר דכי היכי דגזרינן במקדש במתנה עצמה ה"נ גזרינן בהנאת קשוט המתנה ולהכי הוצרך הרב להביא הדבר בשם רי"ו שאמר כן אפי' במתנה ע"מ להחזיר ועיין בספר חלקת מחוקק סימן כ"ח ס"ק ל"ה וסימן כ"ט סק"ג ועיין להרשב"א בשמעתין.
והנה התוס' ד"ה לבר מאשה כו' כתבו וא"ת במאי דמו לחליפין הא חליפין גופייהו אמרינן בפ' השותפין דאי תפס מתפיס ונר' לר"י דלאו חליפין כו' אלא לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והוי כעין חליפין עכ"ל גם הרא"ש בשמעתין כתב וז"ל אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזי' הסודר שמקנין בו כו' עכ"ל משמע דס"ל כשיטת התוס' דחליפין נמי אי תפיס מתפיס מדינא אלא שאין דרך להתפיס וקשה דבנדרים ס"פ השותפין פסק דבחליפין אי תפיס לא מתפיס שכתב שם וז"ל כתב הרמב"ן דהלכת' כר"י דסודרא קני ע"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע"מ להחזיר ואע"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דר"א גופיה מדחי הוא דדחי כו' אבל איהו גופיה כר"נ ס"ל דגרסינן בפ"ק דקדושין כו' שמעינן מינה דחליפין קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס וה"נ פסק הגאון בס' מקח וממכר עכ"ל וכעת צ"ע.
ולענין הלכה מרן ב"י בח"מ סימן קצ"ה אסף וקבץ דעת כל הפוסקים בזה ובסעיף ה' כתב שהרב בעל העיטור במ"ב קאי כשיטת הרא"ש והר"ן דנדרי' דאי תפיס מתפיס אבל בהגהת אשר"י דפרק הזהב וכן הג"מי בפ"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם דאי תפיס מתפיס כדעת התוס' דשמעתין ולקמן בדכ"ו ע"ב ד"ה ה"ג ובסעיף ו' הביא דברי רב עמרם בשם הרב העיטור במ"ב עש"ב ובסעיף יו'ד אחר שהביא דברי הרא"ש והר"ן דנדרים כתב וז"ל ומ"ש לעיל בשם ר"ע דאי בעי מקנה פסיק לסוד' אפשר דס"ל כר"א ולא תיקשי ליה ההיא דקידושין דכיון דיכולין להקנות בסודר ואז לא מצי למפסקיה גזרי אפילו היכא שקונה הבעל בסודר עכ"ל והנה זה שכתב דכשקוני' בסודר אז לא מצי למפסקיה הוא ט"ס וצ"ל אז לא חציף למפסקיה וכן הוא בדברי רב עמרם שהביא הוא ז"ל לעיל בסעיף ו' יע"ש אלא שדבריו תמוהים במ"ש דכשקונה הבעל בסודר גזרו משום היכא שקונה בסודר דלא חציף למפסקי' דקנין סודר דבעל באשה לנוטלן משום גזרה דעדים שהרי אמרו בגמ' לעיל דאתתא בחליפין לא מקנייא משום דחליפי' איתנהו בפחות מש"פ ואתתא בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה ופי' רש"י חליפין קנין סודר יע"ש והרא"ש והר"ן בנדרים לא הביאו ראיה משמעתין דחליפין אי תפיס לא מתפיס אלא מדמדמי תלמודא מתנה ע"מ להחזיר לקנין סודר דמשמע דקנין סודר נמי הדרא למריה כמתנה ע"מ להחזיר אבל קנין סודר ודאי טעמא דלא מהני באשה לאו משום דהדרא הוא אלא משום דאיתיה בפחות מש"פ כדאמ' לעיל וליישב סוגיא דשמעתין לדעת ר"ע דס"ל דסודר אי תפיס מתפיס וא"כ היכי מדמי לה לתלמודא למתנה ע"מ להחזיר כבר כתבו התוס' הכא דמשום דרגילות הוא להחזיר דמו אהדדי אף על גב דמדינא אי תפיס מתפיס והדברים ברורים ודברי מרן ב"י בזה לדידן צ"י.
ודע שבעיקרן של דברים הללו דקמפלגי התם בס"פ השותפין ר"נ ורב אשי אי קני ע"מ להקנות קני או לא קני ומייתי ראיה ר"נ מהא דקנין סודר ודחי לה רב אשי יש לגמגם קצת אמאי לא מייתי ראיה דקני ע"מ להקנות קני מאותה ששנינו בפ' המביא תניין דכ"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו ופירש"י כותבת את גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה הרי דקנין זה שמקנהו האשה לבעל אינו אלא כדי שאח"כ יקנהו לה וה"ל כמקנה ע"מ להקנות וכ"כ הר"ן והריטב"א ז"ל שם בדכ"א דמייתי התם תלמודא להך מתניתא והא ודאי בורכא דהתם הוי כמתנה ע"מ להחזיר דאית ליה תועלת למקבל באותה מתנה לזמן שהיא בידו ה"נ אית ליה תועלת במתנה זו שאינו נותן הגט משלו וכל כי האי הו"ל מתנה על מנת להחזיר והדבר מבואר משא"כ בקני ע"מ להקנות שלא זכה הקונה אותו לשום דבר זולת להיות מקנה אותו לאחר.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.