בית מאיר/יורה דעה/קיא

בית מאיר ‏ יורה דעה קיא

סעיף ב'. עיין ש"ך סק"ו מאריך להשיג על הטור וש"ע מתה"ב הארוך והפר"ח מסכים על ידו. ובהקצר דחק. ולענ"ד א"א בשום צד אף בדוחק שהרי שם לא נזכר כלל הקולא של האיסור רבה ואיך אפשר שסמך בזה על הארוך. ולדעתי אף אילו לא הי' אפשר בשום צד ליישבו באופן אחר הי' מהראוי לומר שחזר בהקצר (כדכתבתי לקמן שהראי' מהתוס' חלושה] אלא דלענ"ד תרווייהו מיושבים והדין ברור כהטור וש"ע. דהא בל"ז צריכינן לעמוד על דבריו בהארוך שמביא לראי' התוספתא היו לפניו שתי מדוכות וכו' אלמא לעולם תלינן להקל בשל דבריהם. ואם מסתבר לו למוקים התוספתא אפילו כשרבה התרומה יותר הי' לו להביא סיפא דמתני' דתרומות שהביא בעצמו שם הרישא לראי' דהיינו סוף פ"ז דתרומות דתנן במשנה ה' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין וכו' אין ידוע איזו של חולין ואיזו של תרומה. ועלה קתני משנה ו' נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן. ולישתמע לי' נמי דאפילו ברבתה תרומה וליקשי מינה כדמקשה בעצמו לפני זה על הש"ס דהי' להם להביא פלוגתת ר"י ור"ל על משנה זו. וליקשי עתה לנפשי'. אע"כ חדא מתרי אנפי או משום דאיתא בהר"ש שם דבהירושלמי איתא באמת פלוגתת ר"י ור"ל אף על מתני' זו והירושלמי אין בידי) ואפשר דאתמר דבריהם על תרי משניות אלו ה' ו'. וא"כ הא מבואר דהדין שוה ולר"ל אף בנפלה אחת ואין ידוע איזה צריך רבוי ולר"י עכ"פ חד בחד. ואי משום דלשון אינה מדמעת לא מסתבר לו לפרש כ"א עכ"פ ע"י חד בחד דאילו כשהנופל הרוב הוא בולע את המועט וכמאן דליתא הוא ולא מקרי דמוע דהיינו תערובות כלל. משא"כ התוספתא מסתבר לו שפיר לפרש אפילו ברבתה. עכ"פ נשמע מיני' דבהמתני' מודה דצריך לכל חד כדאית לי' והיינו ממש הדין דהש"ע. אלא דצריכין להבדיל בטעם בין דינין אלו דאיירינן בו לבין דין דשני קופות ושני סאין דמקשה עלי' ודין התוספתא מותיב מינה. אמנם כי דייקינן אשכחנא בה טעם ברור ואומר שמעולם אפילו למאי דס"ד דהרשב"א בקושייתו ואפילו לשיטת הרא"ה באמת א"א לומר בשום צד בזה הדין דאפילו ברביית תרומה יהא שרי דממ"נ אי כמבואר הדין במתני' דתחילה היו הקופות אינם ידועים ע"י תערובות ודומיא דהכי באיסורן וכדפי' לנכון הפר"ח סק"ג דלא כהש"ך כדאיתא ראייתו בסי' ק"י ממתני' זו א"כ איך אפשר לומר דבשנפלה אחת מהן לתוך המועט ממנו דד"ת המועט בטל וכמאן דליתא יחזור המרובה זה להיתר. איזה היתר נתעורר להמרובה זה. וכי משום דבלע המועט ממנו ונעשה כמוהו נוציא אותו מן הספק דחד בחד שהי' עליו מקודם. ואי בגוונא דהש"ך שתחילה היו החתיכות ניכרים זה היתר וזה איסור וכשנפל אחת מהן ואין ידוע מי נפל הא ע"כ ממילא נתעורר הספק נמי על הנשאר מה הוא אם ההיתר נפל והאיסור נשאר או איפכא והחיוב לידון על שניהם ואם הנופל הרוב הלא המועט כמאן דליתא ואין בתערובות זה שום סברא להתיר יותר מעל הנשאר. וא"כ איזה תתיר ואיזה תאסור. ומה בין זה לתחילת תערובות דחד בחד באיסורי דרבנן וכי משום דבלע מועט דכמאן דליתא נתלה האיסור בהנשאר. ובשלמא לר"י עכ"פ כשנתערב שוה בשוה י"ל שאני אומר האיסור נשאר כי במה שנתערב ההכרח לדון אף על החולין ודאין אם נאסרו ממה שנתערב עמו שוה בשוה משא"כ בהנשאר ותולין הקלקלה בהמקולקל דהיינו הנשאר שהוא יותר מקולקל. משא"כ כשהנופל הרוב המועט כמאן דליתא ולא שייך כלל לדון עליו. ודוקא בגוונא דהתו' שני קופות ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן דלא איירי כלל שנתן כל מה שבקופה מסתבר להתה"ב דאיירי בשהיו ניכרים הקופות ואף עתה לאחר שלקח ואחת עדיין נשאר בשני הכלים וידעינן מי החולין ומי התרומה ולא צריכינן לדון על הנשאר כלל רק על הקדירה חולין בזה מסתבר לו לפרש דאפילו ברבי' תרומה כיון דלא דנינן אלא על מה שלקח אם הוא איסור דרבנן או היתר דשרי הכל משום ס"ד לקולא וה"ה במה שהקשה דהיינו בב' קופות ושני נפילות או בחדא נפילה של איסור וא"י אם להיתר או לאיסור דבשני קופות ושני נפילות כיון דלא צריכינן לדון כ"א על החדא דחולין דהא של התרומה אפילו חולין רבתה עלי' עדיין אסורה עד מאה ואחד לכן מסתבר לו דנמי אפילו ברבי' הנופל יהא שרי ועל זה פי' וחילק בין התוספתא שהביא להנהו דינין אבל בהדין שבש"ע לענ"ד כ"ע אפילו הרא"ה מודה דצריך עכ"פ לכל מר כדאית לי' לר"י ולר"ל וכמבואר בהקצר ודוק:

ודע דראיות הרשב"א לדינו דלר"י צריך עכ"פ שוה בשוה מקושי' הגמרא ממקוה. המעיין בתוס' יבמות ד"ה נתן סאה לתירוצם א' אינה ראי' ע"ש ודוק. וכה"ג הראי' מן התוספתא להיפוך נמי חלושה מאוד דודאי אפשר לפרשה כנהוג נתינת תבלין במאכל שהוא המועט ומכ"ש שוה בשוה לר"י אלא דמסתבר לו בלי ראי' לומר בכגון זה ס"ד לקולא וכן מבוארים דבריו בחידושיו ליבמות שהקשה קושי' זו. והשמיט ראי' זו ע"ש וק"ל:

סעיף הנ"ל כתב הפר"ח סק"ה מסתברא לי שה"ה אם יש לפנינו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור והי' כאן קדירה של איסור ונפל אחת משתי החתיכות לתוכה ואין ידוע איזה הוא דתלינן לקולא והחתיכה הנשארת מותר ובני מוה' חיים השיב על זה שדומה להנאמר סעיף ו' אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל (ונאסרו שתיהן) ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזה נפל שתיהן אסורות. והיינו משום כיון דנחית לאיסור לא אמרינן שאני אומר למפרע לחזור ולהתירו וה"ה בזה אחרי שנאסר אינו חוזר להיתר. ובזה הראי' מתלינן טהור בתלוי ליתא כי זה לא נחית מעולם לטומאה. ואפשר דאיירי כשהיו ניכרות בעודם זה אצל זה שהימין הכשר והשמאל האיסור ואחר נפילת האחד הוא דנולד הספק על הנשאר וק"ל. ועיין נמי ש"ך כללי ס"ס בסי' ק"י סעי' כ"א ועיין נמי שם מה שכתבתי:

סעי' ג'. הי' האיסור של תורה וכו'. דין זה למד התה"ב דף קי"ג מקושי' הגמ' פרק א"ע ע"ש וק"ל וכתב ואי קשיא לך אי הכי מה קשיא לי' הא ע"כ ההוא דב' קופות לאו דאורייתא ואף לכשתמצא לומר בתרומה דאורייתא דע"כ במב"מ הוא דאי בשא"מ כגון חטין בשעורים לעולם אינו בטל דמינכר וע"כ במינו ובמינו ליכא למ"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כבר תירצו בתוס' (בנזיר ובחולין) דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא אף במינו הי' לן להחמיר מדויבנן בדכותה ולא נימא שאני אומר. ואני תמה לתי' זה איך אפשר מה דפסק על פי זה אחרי שאנן פסקינן כזית בכדי א"פ דאורייתא ואפילו נמי טעם כעיקר בשאינו מינו דאורייתא והי' לנו להחמיר במב"מ מיהו מדרבנן. ואלולי דמסתפינא לשלוח יד הי' נראה לומר שפלטתו הקולמוס ומכוין לתי' תוס' פרק אלו עוברין קושי' זו דמסתבר להמקשן למוקים אף בא"מ קמח חטים בקמח שעורים. שוב ראיתי שקדמני בזה הכרו"פ. אלא שהעתיק קושי' תוס' דחולין כדי שיעלה תירץ הרב שמביא שם. אבל להמבואר לשון תה"ב הנ"ל הקושי' אינה עולה כלל. ותירוץ הכרו"פ גופי' ודאי אינו לא מצד עצמו ולא מצד לשון התה"ב דמשמע עיקר דינו הוא בתרומה ומשם למד לשאר איסורין וצ"ע:

ועתה בכתבי על הסדר אמרתי הלא הדבר תמוה על התה"ב שיהא סתור תוך כדי דבור. ולהכי נלענ"ד דדיניו לא איירי הכא כלל לענין לאכול התערובות כמו שהן עם הנופל לתוכו. אלא דאיירי כשהחתיכות הנופלים ניכרים בתוך התערובות ומשליכן לחוץ אלא דכיון שאין ס' נגדם אילו איסור לתוך היתר נפל הי' אוסר עד ס' מדרבנן לזה אמרינן שפיר שאני אומר אף למה שהעלה להחמיר כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא היינו לאיסור ולא ללקות עליו. והסוגיא לא אמרה אלא אי כזית בכדא"פ דאורייתא ללקות עליו בכה"ג מהראוי להחמיר עליו אף במינו. דהיינו תרומה בחולין אילו תרומה בזמן הזה דאורייתא ונפל זה לזה במינו אף כי מן התורה בטל כיון דמדרבנן בעינן מאה ואחד. ובא"מ בדאורייתא כה"ג לקי בכדא"פ מהראוי להחמיר בכה"ג במב"מ שלא לדון בשאני אומר. אבל כמו הנ"ל שסילקו ספיקי האיסורין ואילו בשא"מ כה"ג אף דאסור מדאורייתא מ"מ אין לוקין עליו שוב אף במינו דנינן בשאני אומר. ומינה דלפ"ז אילו כן כונת התה"ב באמת. בודאי כונתי לנכון בהקונטרס דדינא דנ"י בנתערבו חתיכות חשובות מב"מ בדמיון דשתי קדירות דא"א לדון בם שאני אומר לאכול התערובות כמו שהוא שזה ממש היא קושי' הגמרא ואי אמרת שהרי בכגון זה במבשא"מ לוקה בכזית בכדא"פ ומה"ת לדון במב"מ בשאני אומר לתי' תוס' זה ודוק ואולם באמת אף פירושי דחוק כי כנראה איירי אף דינין אלו בסגנון אחד עם איסורי דרבנן וצ"ע:

סעיף ד בסופו עד שירבה ההיתר ס' וכ"ת א"כ מה צורך לפעולת שאני אומר לזה כתב התה"ב דנ"מ לגבי איסורים ששיעורן למעלה מס' כמו ערלה ותרומה. והאחרונים העתיקו מהנ"י, שהנ"מ לגבי חתיכות חשובים. ועיין בזה בהקונטרס כי צ"ע רב:

סעיף ז בש"ך ס"ק י"ט. עיין סי' ק"צ מה שכתבתי לט"ז ס"ק ל"ו כי שייך להכא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף