בית מאיר/יורה דעה/קיב

בית מאיר ‏ יורה דעה קיב

הלכות מאכלי נכרים

סעיף ו' הג"ה ואותן נילי"ש שקורין קיכליך כתב הש"ך דוקא שבלילתן עבה וכו' כ"כ בת"ח שם. נ"ב ע"ש כי בזה למד זכות על התשב"ץ שפקפק להחמיר בבלילתו רכה. אבל בסי' ס"ט פסק להתיר אף בנילוש שזכר פה דהוא בלילתו רכה ומשום דאף בהו מסיק בש"ע א"ח סי' קס"ח שאם קבע עליהן מברך המוציא. וכן העלה הפר"ח דהעיקר בזה תלוי ועיין נמי ריב"ש סי' כ"ח:

סעיף יד כותח וכו'. עיין ט"ז ופר"ח. וא"י איך מיישב הפר"ח קושי' מן הסוגיא שהרי שם נאמר ונשקול מיני' קלי וניקום. ולדבריו הא כל עיקר הכמחא אינה נעשית אלא אחר שהועמד הגבינה. ולענ"ד אין כדבריו אלא הכמחא היא נעשית מגוף החלב כמו שקורין זויר"ה מיל"ך והיא בתערובת עם הנסיובי והכי נאמר בריש אלו עוברין ואף לדבריו א"י במה מיישב מה שמביא הט"ז בשם המרדכי בשם ר"ת בלשון זה כל עצמות אני מתיר גבינות הגוים בחלב שחולבין לעשות גבינה אבל לא בחלב שחלבו לאכילה ולפיכך שזה (כלומר גבינה זה אני אוסר). ולהפר"ח מ"ש חולב לגבינה ונעשה גבינה ומ"ש חולב לכותח ונעשה ממנו גבינה ולהכי לענ"ד העיקר שאין ליישב פסק הגאונים אלא כדכתב הנקה"כ דלא מכוונים להכותח דהיינו הכמחא הנאמר בש"ס. וכדכתב הפר"ח גופי' בסי' קט"ו סס"ק כ"א. ובלי ספק הכמחא שבש"ס והכותח של ר"ת במרדכי הנ"ל הם כותח זה שמזכיר בסי' קט"ו. וכותח הגאונים אפשר דאיירי בכותח שמזכיר פה. ודע שהר"ן פירש כמחא תבשיל של חלב וכן רש"י פירש שכמחא מאכל אבל בהערוך מבואר כותח. והפירוש בדברי הפר"ח הנ"ל איך מפרש ההבדל שבהסוגיא בין דקבעי לה לגבינה ובין דבעי לה לכמחא היינו כיון שהוא קונה מן הנכרי שחלבה לנפשו שפיר יש למיחש שעירב בה נסיובי ומעתה שהוא יעשה הכותח מן הנסיובי הנשארת אחרי הוצאת הגבינה נהי דהגבינה תשתרי אבל הכותח חי אסור משא"כ כותח או חמאה דידהו כיון דלנפשי' עשאה וחולב מתחילה אדעתא דעשיית חמאה וכותח מה"ת יערב בה ושרי'. כן הוא פירושי להסוגיא לדעתו. אבל לענ"ד אינו אמיתי וכנ"ל:

בש"ך ס"ק כ"ג. והאו"ה כתב דינים אלו אפילו בבישולי נכרים. נ"ב ועיין סי' קי"ג סעיף ג' ובפר"ח ס"ק כ"ה שם:

סעיף טז בט"ז סק"י הוכיח הב"י דמותר ליקח שאור של נכרי. עיין ריש הסימן בש"ך. ואין נ"מ מזה לדידן. אך זה נפיק מפומי' דב"י דפת נכרי אוסר בדבר המעמיד. ואולם כל דברי הב"י בזה צ"ע חדא הר"ן כתב וכיון דלשמואל כל שנילש ביד עובד כוכבים אע"פ שלא אפאוהו עו"ג אסור אף לרב דאסר משום חתנות משמע דאסור דהא לא אפליגי בהכי. והרי ברור דלשמואל אי משום זליפתן האיסור ודאי דאך בלישה בלא העריכה האיסור שהרי הזליפה אינה אלא בשעת הלישה דסתמא היא בחמין כדאיתא בהר"ן. וא"כ ממילא ה"ה לרב נמי בלישה בלא עריכה דהא לא פליגי בהכי ואיך דייק מלשון הר"ן להתיר השאור משום דבעריכה נמי תלי' מילתא. ותו לבסוף כתב ואע"פ שכתוב בספר אדם וחוה נ"ה חיה בשם בעל העיטור דחמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא י"ל דהתם משום חשש מעשר המעורב בו חיישינן וכמו שנתבאר דכל דלטעמא עביד לא בטל אפי' בדמאי אבל לדידן דלית לן חששא דדמאי לא מיתסר כלל ושרי לחמץ בו לכתחילה עכ"ל. והוא תמוה שהרי בסוף סי' קט"ו מביא נמי דברי העיטור הללו עם ריש דבריו שכתב הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותרין מיד מפני שהם מחליפין. (ובהר"י גופי' מבואר מה שמביא לו לפי' זה מפני שעל הפשוט קשה לו טובא) ור"ל קושי' תוס' חולין דף ד' דהא פתן אסור באכילה ועוד הקשה דמה"ת יהי' הע"ע משהין חמצן הא יכולים למכרו. ולהכי פי' מפני שמחליפין את השאור לא שמשהין חמץ בפסח ומותר מפני שמחליפין בשל כותים חמצן של ע"ע הוא שאינם מדקדקין במצות כ"כ. (ר"ל שאינם מדקדקין ומכינים לעצמם שאור מבעוד י"ט כדי לאפות מיד במוצאי היום והוא חמץ הנעשה בפסח אלא שמחליפין שאור זה בשאור כותים הנעשה בפסח) ולאחר הפסח מותר באפי' ראשונה מיד מפני שמחליפין את השאור וע"י תערובות הוא ומותר כמו שפירשנו. (ר"ל ומותר כמו שפירשנו היינו מה שפי' מקודם דחליפי חמץ שרי וכדי שלא יקשה הא השאור נמי אסור מכח פת של כותים וכדעת הר"ן דהיינו מה שכתב דא"כ קשיא לן טובא לזה כתב וע"י תערובות הוא) ושוב כתב אבל חמצן של כותים וכו' כבב"י סי' קט"ו. הרי עכ"פ מוכח שסובר השאור לאיסור בעיני' וע"י תערובות לא חייש אף לדבר המעמיד. גם במה שפירש הב"י דהחשש לגבי הכותיים משום דמאי. אילו כן מוכח מיני' נמי ההיפך מדעת הב"י דבדמאי החמיר יותר מבפתן שהרי בפתן התערובות ראשונה כתב להתיר ובדמאי עד תערובות הג'. אך בזה אני נבוך דאפשר דבכותים נמי לא מטעם דמאי חייש אלא מגזירת פתן החמור מגזירה קדומה החמיר משא"כ פת כותים מדמה לדמאי שאינו אוסר תערובות וסובר אף בדמאי דאפילו בדבר המעמיד אינו אוסר. ולפ"ר כן בדין כי למה יהא חמור מב"מ ע"י מעמיד מתערובות מבשא"מ דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא להכי פוסק כתי' הראשון דש"ה דכמאן דעירב בידים דמי ועיין בב"י. [אך עיין פרש"י שם ואפשר דחמיר מפני שהוא העיקר] עכ"פ לענ"ד נשמע מיני' ברור דאוסר שאור בעיני' וע"י תערובות מתיר אפילו במעמיד. וא"כ ה"ה לדידן בפת ממש. אך מ"מ אילו כן דאף בחשש דמאי מקיל אפילו בדבר המעמיד הא ע"כ פוסק כתי' דש"ה דכמאן דעירב בידים דמי והדרא הקושיא לדוכתה שהרי השאור מערב לכתחילה ומה פעל במה שתירץ וע"י תערובות הוא. להכי מוכח פי' הב"י דבשל כותים מחמיר מחשש דמאי וגבי שאור מקיל יותר אפילו בדבר המעמיד ואפי' לערובי בידים. וזה צ"ע דהא דברי הב"י מוכרעים שהרי לא נלמד קולא זו אלא מדין דמאי ומה"ת להקל יותר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף