בית מאיר/יורה דעה/צט

בית מאיר ‏ יורה דעה צט

א

סעיף א' תבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול. ויש להסתפק דילמא הי' בתוכו מוח וע"י הרתיחה נמס וליכא ס' בתבשיל נגד אותו חלל שבעצם. עיין בספר שו"ת שבמ"י שאלה ט"ז העלה לאיסור ראי' נכונה סעיף ה' אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הש"ך בשם התוס' דהיינו מדרבנן. משמע אבל ד"ת מותר לכתחילה לבטל איסור וכן מבואר להדיא בר"ן. וצ"ע הא בפ' כל הבשר דף קי"ב כתבו תוס' ומיהו אין ראיה משם וכו' ע"כ התם הוי טעמא משום דמב"מ ד"ת בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וביאר הנקה"כ בסי' צ"ג דבריהם מדקשיא ליה א"כ למה הצריכה תורה כלל מריקה ושטיפה וכתב דדברי תוס' היינו לבשל שלמים יום שני דעדיין לא הוי נותר ועדיין לא נאסר הקדירה. וכה"ג בקדירה שבישל בו חטאת כתב כיון דתחילת בישולו לא הוי אלא בשביל זכרי כהונה וממילא נתבטל ברוב שפיר אבל ודאי אם כבר נעשה נותר דנאסר הכלי לא שייך לומר בי' אוקמוה אדאורייתא וכתב דאל"כ לא היה צריך גיעול כלל לקדשים עכ"ל. ודבריו נמי צריכים ביאור דלמה אם כבר נאסר הכלי לא שייך לומר אוקמוה אדאורייתא. ולפ"ר ע"כ היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ היכא דבשעת הביטול הוא ההיתר ואח"כ הוא דיעבד ומה"ט גבי קדירה שבישל בו חטאת כיון דאין כונתו אלא לבשל בשביל הכהנים לא הוי כמבטל איסור כדאיתא בט"ז סק"ז סי' הנ"ל וא"כ הא מוכח מזה דאין מבטלין הוי דאורייתא דאל"ה למה צוותה התורה כלל להגעיל כיון דמב"מ ד"ת ברובא בטל ומה שנתבשל בקדירה פשיטא דהוי רוב נגד הבלוע בו ולמה יהא הבלוע חמיר מחתיכת נבילה גופה. אך לפ"ר בל"ז קשיא דלמשמעות הפוסקים כל היכי דלא מכוין לבטל וליהנות מן האיסור לא שייך אין מבטלין וכו' א"כ אף אם נאמר דאין מבטלין הוי ד"ת אכתי קשה למה הצריכה תורה להגעיל ואי משום אין מבטלין הא אין כונתו כלל ליהנות מן האיסור כי אם לבשל היתר בהקדירה. ולפ"ר להנ"ל ע"כ לומר דסברת האורחת חיים אינו אלא אם האיסור דאין מבטלין אינו אלא דרבנן והיינו משום גזירה דילמא יאכל האיסור בעיני' וזה לא שייך אלא במתכוון ליהנות משא"כ אם האיסור דאין מבטלין הוא ד"ת והיינו ע"כ משום דאמרה תורה לא תאכל נבילה דרך משל ממילא ה"ה לא תעשה דבר המביאו לידי אכילה דהיינו ע"י ביטול. א"כ באמת אין לחלק דמ"ש אם מתכוין ליהנות או לא סוף סוף יודע דנבילה יאכל ואסור. כן עלה על רוחי. אבל ראיתי בפר"ח ס"ס ס"ד מביא בשם הריב"ש הוכחה לדין הא"ח מה שנראה מוכח שסובר דאף אם הוא ד"ת מ"מ שרי באין מתכוין לבטל. [ומה שהפר"ח שם מתמיה על הראיה והניחו בתימה כבר כתבתי בצד הריב"ש דדי בלשון זה. על דבריו והלא אפילו הי' במים שעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורים משום דאין מבטלין. כתבתי ר"ל דהא ע"כ דהמים אסורים דאילו מותרים הרי עברו על איסור תורה דאין מבטלין איסור לכתחילה ודבריו סובבים ע"ד ממ"נ אם המים אסורים ולא עברו על אין מבטלים לא הועילה ההגעלה ואם מותרים הרי עברו על אין מבטלים א"ו דמותרים. ומ"מ לא עברו משום דאין הכונה לבטל. וראי' זו בעינה הוא בר"ן פרק א"מ שמביא הט"ז סי' צ"ט. וכן הוא בש"ך סי' קל"ה ס"ק כ"ט בשם המרדכי ע"ש אבל באמת אין בו טעם של עיקר שהרי אין כונתו לבטל אלא להכשיר כדהוכיח הריב"ש. ובזה סרה תלונת הפר"ח ס"ס ס"ד ע"ש] וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע. מימי חורפי. ובמ"א הארכתי לבאר כונת הנקה"כ ע"ד אחר ומשנה לא זזה ממקומה:

שם עבר וביטלו אסור למבטל עצמו וכו' ולשאר כל אדם מותר. דין זה חידש רבינו הרמב"ם בונראה לי ואחריו החזיקו כל הפוסקים. ולפ"ר עמדתי משתומם הא כל דין זה עולה מר' יוחנן בירושלמי כל איסורין שבתורה שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין דסובר כר' יוסי ור"ש דאמרו בהנזקין דף נ"ד נפלו ונתפצעו בשוגג יעלה במזיד לא יעלה ואילו דלאחרים שרי איך י"ל לא יעלה הא מ"מ עולין הוא לגבי אחרים. וגם לשון ר' יוחנן במזיד אסורין משמע אסור לכל. ועיינתי בהרמב"ם פי"ו מהמ"א ה' י"א וראיתי דאף גוף דין זה דנפלו ונתפצעו מפרש במזיד לא יעלה אך לגבי דידי' דז"ל ואסור לפצוע וכו' שאין מבטלין איסור לכתחילה ואם עשה כן קונסין אותן ואוסרין עליו כמו שבארנו. דהיינו שם פט"ו כתב אבל לאחרים הכל מותר. ושם הלכה כ"ו כתב כיצד הרי שנפלה סאה ערלה לתוך מאה סאה לא יביא מאה סאה אחרת ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים ואם עבר ועשה כן הכל מותר. וע"כ מה שכתב והכל מותר היינו לאחרים שהרי עבר מזיד הוא ולזה כתב כמו שביארנו. וכתב הכ"מ דלמד הרמב"ם ז"ל חידוש זה ממבשל בשבת. וע"כ היינו מדמיון מבשל במזיד דלר' יהודה אסור רק לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת אף דגבי מבשל בשוגג דר"י קניס לבו ביום. ומזה דייק הסוגי' בהנזקין דקניס שוגג אטו מזיד. הא קניס בו ביום אף לאחרים מ"מ מסתבר לו דלענין איסור עולמית אינו חמור משבת ואך לו ולא לאחרים. ואולם מדברי תוס' סנהדרין דף ל"ג ד"ה מה שעשה עשה מוכח להדיא דס"ל דלא יעלה היינו אף לאחריני דאל"כ לא מקשו שם מידי דנהי דר"מ קניס שוגג אטו מזיד מ"מ מה שעשה עשה לגבי אחרינא דשרי א"ו דהבינו לא יעלה בפשוט אף לאחרינא אך על הרמב"ם גופא קשה לי שבפ' י"ג מה' תרומה מביא המתני' דתרומות ומסיים אם במזיד הכל מדומע ולא פירש דוקא לו ומשמע ברור אף לאחרים וצ"ע:

תו שם עבר ובטלו. כתב הפר"ח כגון וכו' ור"ל לאפוקי אם בשוגג הניח חתיכת איסור שאינו ראוי להתכבד בין רוב חתיכות היתר דזה אף בשוגג אסור לו. וזה נמי על דרך שכתב ס"ק י"ב ע"ש. וזה דבר תימה דבסי' ק"ט סתמו כל הפוסקים חתיכה שאינה ראוי' להתכבד כו' חד בתרי בטל ואין גם אחד שמבאר דוקא שנעשה התערובות דוקא ע"י אונס או מעצמו ולא בשוגג דאז אסור עכ"פ לו. ואולם כבר כתבתי בצדו דאין שייכות לדבריו אלא לשיטתו שהוציא מהרמב"ם דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסור תורה וכן הוא בכרו"פ ע"ש. ואין להקשות עליו הרי שנינו גיטין דף נ"ד נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ופרש"י נתפצעו ואח"כ נפלו יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דקנסו שוגג אטו מזיד והרי מסקינן שם דלר"מ בדרבנן קניס ובדאורייתא לא קניס ור"י איפכא בדאורייתא קניס ובדרבנן לא קניס וא"כ ממ"נ אם אין מבטלין איסור תורה קשה לר"י אף נתפצעו תחילה לא יעלו דהא בדאורייתא קניס ואי אין מבטלין דרבנן קשה לר"מ מאי ארי' שנפלו תחילה אפי' נתפצעו תחילה נמי לא יעלו די"ל נהי שנתפצעו אחד שוגג וא' מזיד ודאי איירי שוגג דומיא דמזיד בידים מ"מ נפלו איירי בנפלו מעצמם דלא שייך כלל למיקנס ושפיר. וזה נמי נראה דעת תוס' סנהדרין הנ"ל שהקשו מנפלו ונתפצעו דלא אפשר למוקים המתני' דבכורות כר"מ מדקניס שוגג אטו מזיד ובאמת ממתני' זו משמע איפכא דנתפצעו והדר נפלו יעלו. א"ו דכך כוונתם מדחזינן דבנתפצעו שוגג קניס אטו מזיד וע"כ נפל היינו מעצמו ובזה הוא דדייקינן הא נתפצעו והדר נפלו יעלו אבל בשוגג לר"מ דקניס בדרבנן ממילא לשיטתם דאין מבטלין אינו אלא דרבנן לר"מ קניס אף שוגג. אבל א"כ קשה לי מה מקשה הסוגי' חולין דף ק' וליבטל ברובא הא שם נתבטל תנן דהיינו ודאי ע"י שוגג ולא בנפל מעצמו וא"כ לשיטת תוס' דלר"מ כל איסורים בשוגג אינם בטלים מטעם קנס מה הקושי' לימא דמתני' ר"מ היא. בשלמא הא אין להקשות דלמה דוקא לר"מ ששה דברים אין מקדשין די"ל דזה אפילו בנפל מעצמו. משא"כ דברים שאינם חשובין דבטלים אבל המתני' דנתבשלו ודאי שפיר מצי מוקים כר"מ דהא בל"ז אף למאי דקאמר הניחא אי כל שדרכו נמי אליבא דר"מ נאמר. אך בזה י"ל כדי דבזה ניחא לו למוקים המתני' כר"מ משום דבכך הלכה כותי' או את שדרכו או כל שדרכו. אבל לשיטת הראב"ד לדעת הפר"ח ודאי קושיא מה כולי האי נימא ממתני' ר"י הוא דקניס שוגג אטו מזיד בדאורייתא והוא אליבא דהלכתא ולהכי אף בשוגג אסור ויש לדחוק מדסתם מתני' ר"מ לא ניחא לו למוקים המתני' דלא כותי']. הן אמת דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דהקנס אינו אלא להמבטל יש לידחוק דמתני' זו דתנן ואם לאו כולם אסורים משמע להש"ס אסורים לכ"ע דומיא דאם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואך לשיטת הסוברים דהקנס הוא לכ"ע הוא דיש להקשות. ותו קשיא לשיטת תוס' ממתני' דערלה פ"ג דאף באורג מצריך ר"מ דוקא מלא הסיט דבר חשוב אף דאורג הוא ודאי שוגג ות"ל דאפילו אינו חשוב הא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד לשיטתם דאין מבטלין הוא דרבנן משא"כ להרמב"ם ניחא אף אי ס"ל אין מבטלין דרבנן דמשום שאמר ר"מ ידלק הבגד המורה שאסור לכ"ע הוא דמצריך דבר חשוב. ואולם עד הנה פלפלתי לשיטת הפר"ח אמנם בהתה"ב אף שנמי מביא דף קכ"ב דעת תוס' והראב"ד מה שמחולקין באין מבטלין חי דאורייתא או דרבנן ואינו מכריע. מ"מ כתב שם סוף ע"ב בלשון זה איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ"ל אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אפילו מדאורייתא אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו שאין מבטלין איסור לכתחילה ואצ"ל שאין מערבין אותן בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שריבה עליו אם בשוגג מותר. הרי להדיא דאף שעירב בידים בשוגג דמותר. וע"כ או דסובר מדספק הוא אי כתוס' או כהראב"ד הוי ספק בקנס דרבנן ולא קנסינן בשוגג. א"נ והוא העיקר לענ"ד דסובר דאף לשיטת הראב"ד מ"מ ודאי דאינו איסור לאו אלא דהוי כמו חי שיעור דאסור מן התורה ולאו אין בו ומדלא מצינן דקניס ר"י שוגג אטו מזיד אלא במבשל בשבת וכדומה איסורים שהם בלאו ובדרבנן קיי"ל דלא קנסינן. יותר יש לנו לדמות הדין דאין מבטלין לדרבנן ולומר דלא קנסינן גבוי ואין להקשות דא"כ למה לו להגמרא להאריך בפ' הנזקין נ"ד ע"ב והא הכא ד"ת חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס. ות"ל אפילו אי הי' דבר חשוב ד"ת אינו בטל הא מ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא כמו דרבנן מדאינו בלאו. דבזה פשיטא דיותר ניחא לו להקשות מדרבנן גמור לאלומי להקושי' משא"כ לשיטת תוס' דאינו אלא דרבנן גמור ודאי קשיא. ואין דוחק הכרו"פ מספיק ע"ש וק"ל. וא"כ לדעתי אף דעת הש"ע פשוט ואין הכרח כלל לפרשו כדדחק הפר"ח כגון וכו' וכן מה שדייק ודחק עצמו בס"ק י"ב לפרש הרמב"ם אף לשיטתו שהוציא משמעות מהרמב"ם דסובר כהראב"ד לענ"ד אינו ודבריו פשוטים כדעת התה"ב נמי ומה שדייק בס"ק י"ב מדכתב הרמב"ם כיצד לאו מידי הוא דזה מעמיד להורות דאף בכגון זה בכלל מה שכתב תחלה ואף ע"פ כן קנסו אותו חכמי' ואסרו הכל ודלא נימא דוקא ביטל להדיא הוא דבמזיד אסור אבל בשוגג דסמך עצמו כדביאר הכ"מ דלא שייך קנס בשוגג ודאי לע"ד דמתיר אפילו בביטל להדיא בשוגג אף לו כדמשמע פשט לשונו והיינו דסתמו כל הפוסקים בסי' ק"ט. וכן עיקר לענ"ד לדינא ודוק:

ה

סעיף ה' בט"ז סק"ט. נ"ב וז"ל מ"ל פט"ו מה' מ"א ועיין במ"ש רבינו ? מהלכות תרומות דין ח' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. ונראה שדין זה סותר למ"ש תוס' וצ"ע עכ"ל:

בש"ך ס"ק ט"ו. דאע"ג דנעשה פעם אחד נבילה כו'. נ"ב ומה דקשה ע"ז מאיסור דבוק כבר הרגיש בת"ח עצמו ודחק מאוד באין מבין:

שם בס"ק הנ"ל מתמיה על ההג"ה דאיך אפשר דאם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ דא"כ קשה מדוע מחלק המשנה דתרומות בין שוגג למזיד ת"ל דשוגג ע"כ היינו לא נודע א"כ בשוגג גופ' הי' לו לחלק. וכן מסיק הפר"ח מכח קושי' זו בעינה. ולענ"ד לק"מ דהא הב"י תירץ דהסמ"ק אזיל לשיטתי' דבכל איסורין אמרינן חנ"נ ומצריך לחקור אם נתוסף משום דילמא לא הוי ההוספה ס' נגד כל התערובות דנ"נ. וכתב ומה דקיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים היינו אם נתוסף ס' בכל התערובות ומ"מ במזיד אסור משום קנס וא"כ א"י מה הקושי' על מה שכתבו דצירוף לא מהני אלא אם לא נודע משא"כ בנודע ר"ל דבנודע אף דלא שייך חנ"נ וא"צ ס' בכל התערובות. (ועיין ערלה פ"ב משנה ב' בר"ש ותוי"ט ודוק ואפשר הר"ש משמע ליה מתני' לפרש אפילו בנודע) מ"מ צריך ס' מחדש נגד האיסור עצמו והתערובות הראשון כיון שנאסר לא חזי לאצטרופי משא"כ במזיד אף דנתוסף ס' נגד כל האיסור מ"מ קנסינן ליה וא"כ מה קשה דהוי ליה לפלוגי בשוגג עצמו בין נודע ללא נודע דהא עיקרא דדינא דקנסינן במזיד לא הוי ידעינן כלל ונ"מ אם הוסיף ס' בהאיסור דאם הוי אמר בנודע דאסור ע"כ היינו אם אין בנפילה שני' כדי ביטול האיסור ומשום דנודע לא חזי לאצטרופי אף דלא נ"נ אבל אם בנפילה שני' כדי ביטול האיסור ה"א דאפי' במזיד שרי וזה מה שבא התנא למשמיענו א"כ אף דלשיטתם לישנא דמתני' דקתני ואח"כ נפלו מיירי בלא נודע משום דמשמע דלא נפל חולין שנית כפי ביטול האיסור רק ע"י צירוף מ"מ מה דקתני במזיד אסור היינו נמי בכל ענין אף דנפל שנית כדי ביטול האיסור משום קנס אף דכבר נתבטל ברוב משמיענו דמ"מ קנסינן ליה. וגוף הסברא שתהא הידיעה מחלקת מלאצטרופי לענ"ד נכונה דאם הידיעה גורמת ההיתר וכדאיתא בש"ך סקכ"א שאפשר גם דעת הרמ"א הכי. ולענ"ד ודאי הכי הוא א"כ למה לא יהא הידיעה גורמת האיסור אף היכא דלא שייך נ"נ לענין דלא לאצטרופי עכ"פ ההיתר הראשון לבטל האיסור ודוק:

שם בס"ק הנ"ל האריך להשיג על האו"ה והת"ח סי' פ"ה והוכיח דכ"מ ששייך חנ"נ כמו לדידן בשאר איסורין ונתרבה עליו טרם שנודע שאינו מועיל. והאמת לפי דברי הד"מ דמשמע שר"ל הכי אף בבב"ח. ודאי לענ"ד הדברים תמוהים מצד הסברא. שאחרי שהתורה אמרה כשנתבשל בב"ח ויהיבי טעמא נאסר ולוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב איך יעלה על הדעת שקודם שנודע לא נעשה נבילה. אטו כי אוכל כזית חלב בלי ידיעה שהי' חלב לא יתחייב חטאת. אמנם כאשר אני רואה הדברים מסודרים בהת"ח. והאו"ה אין בידי] יראה דלא אמר דבריו אלא על דבר לח ביבש דשאר איסורין דכיון דאין נ"נ אלא מדרבנן י"ל שפיר דכל שלא נודע לא חל עליו שם איסור ומצטרף. ואפשר דן הכי מהיקש מה דאיתא בש"ך ס"ק כ"א שהידיעה גורמת היתר ה"ה לומד דהידיעה פועלת דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין. וכן משמעות הת"ח גופי' שהבינו אך בשאר איסורין שהרי כתב בסי' י"ז ואפשר אף דקיי"ל חנ"נ א"צ לחקור מאחר דד"ת אם ריבה עליו בשוגג מותר. ודברים אלו אין להם מקום אלא בשאר איסורים. ועל זה סובב והולך נמי הסעיף ח' בשם או"ה. וא"כ אין בכל ראיות הש"ך סתירה מה שכ' ראי' מהש"ס הא שם בבב"ח. ומה שכתב מדהוקשה לראשונים מהמדומע וכו' זה לק"מ התנא סותם אין המדומע וכו' ולא יבאר העיקר דדוקא בלא נודע. הא סתם דימוע אחר דימוע הוא על הרוב בנודע. ומ"ש שמוכח מן הסמ"ק וטור בדין תחב כף של חלב שצריך ב' פעמים ס' הא שם בבב"ח. ואדרבא לפ"ר מן הסמ"ק ראי' להאו"ה שהרי הסמ"ק נמי פוסק חנ"נ בשאר איסורין ולמה העמיד דינו דוקא בבב"ח אלא משמע משום דדינו ל"ש אלא בלא נודע כדמבואר שם בש"ך ובשאר איסורין בלא נודע עדיין לא נ"נ ומה שהש"ך שם סק"ד כתב דהסמ"ק מרמז זה מדלא כתב ב' פעמים ומשמע אפילו כמה פעמים ומשום דס"ל דחנ"נ בשאר איסורים. כבר השיגו הפר"ח דמזה לא משמע מידי אף לשיטתו שחולק על הב"י ע"ש. ומ"ש מתשו' הרא"ש וכו' ע"ש היינו ג"כ מדלא ניחא להו למוקים סתמא דוקא בלא נודע כדמוקים לי' האו"ה, ומ"ש. והכי משמע נמי מדברי מהרא"י כבר כתב הת"ח ואפשר דגם מהרא"י מודה וכו' ע"ש. ומ"ש שכן משמע להדיא דעת הב"י והיינו מדסתם ולא פירש דאיירי בנודע כבר מביאו הת"ח ומ"מ ניחא לו דברי האו"ה. לכן בכל זה הי' נראה דעת האו"ה בשאר איסורין נכון. ויראה דהיינו נמי טעם האו"ה במה שהביא בשמו הט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד אם נפל טפת חלב על קדירה עם מים אצל האש ובתוך מעל"ע בשלו בה בשר אפילו לא היה ס' במים נגד הטיפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך הקדירה גם כן בפעם השניה לא תעבור ואפילו אם עברה לפנים תחילה דמ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר ג"כ בפעם השני לא תעבור ואפילו אם עוברת לפנים תחלה ולא הי' במים ס' נמצא אותה החלב לא נתבטל בהמים ואח"כ ע"י הבישול חוזר ובולע הקדירה מן התערובות מים והחלב שלא נתבטל מ"מ אין בקדירה וכו' זה ברור כונת האו"ה אבל אינו עולה עם דעת הש"ך] וע"כ הכי פירושו ואפילו אם עוברת לפנים תחלה וא"כ ניחוש כמו דפעפע תחילה לפנים ככה פעפע הנשאר בעובי הדופן כי ניחוש שמא לא פעפע הכל בפעם הראשון לפנים כדפסק הש"ך ס"ק כ"ז ואותו משהו הנשאר יפלוט בפעם השני בבשר כדקיי"ל בהג"ה לזה כתב דמ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע וכו' ר"ל דהא ע"כ אין החשש אלא שנשאר עד שאין במה שבעובי הקדירה לבטל החלב הנשאר בו מ"מ מסתמא יש באותו עובי בליעת מים ג"כ שהרי הקדירה טרם שנפלה הטיפה עלי' היתה בלועה ממים. נמצא לו יהא שהבלוע בהעובי מים עם חלב הנשאר הי' שוה בשוה מ"מ אם דרך משל המים שבקדירה לא הי' נגד כל הטיפה אלא ארבעים מ"מ בפעם השני הא אין צריך לשער אלא נגד חצי הטיפה ושוב יש בו יותר מס'. וקשה הרי נימא אילו בישלו בקדירה זו תבשיל אחר בתר שבישלו בו בשר זה הא צריך לשער נגד כל הקדירה דנהי דהבשר שרי מ"מ הקדירה אסורה שהרי בלע בשר לגבי החלב הנשאר בתוכו ונעשה כל הבלוע בתוכו נבילה אף המים שהי' בתוכו וא"כ נימא נמי דמיד שבלע בשר אף המים שבתוכו נעשה נבילה. ויצטרך בהבשר לשער נגד כל הקדירה. א"ו דאזיל לשיטתו דטרם שנודע לא דנינן לגבי שאר איסורין חנ"נ וזה לגבי המים חשיב שאר איסורין כדאיתא בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב. אמנם נהי דמן הש"ס שהביא הש"ך לא נשמע אלא בבב"ח כנ"ל מ"מ מהתוס' שם מוכח כדעת הש"ך אף בשאר איסורין שהרי הקשו דמאי משני גדי אסרה תורה ולא חלב הא לו יהא כן מ"מ הא הבשר נ"א ומי עדיף חלב זו שבלעה החתיכה ממים ולא יהא חתיכת נבילה שבלע מים והמים הא נעשה נבילה ושוב אוסרים כל החלב מטעם מב"מ ומה קשה להו הא כיון שהתורה לא אסרה החלב הא לא נעשתה נבילה אלא כמו שאר איסורין ונימא כיון שנתערבה תוך יתר החלב קודם שנודע התערובות לא נ"נ ומנ"ל להוכיח הדינין שהמציאו שם א"ו דס"ל כדעת הש"ך וכן מרש"י חולין ק"ט שפסק איסור דבוק חנ"נ ואוסר הבשר מטעם מב"מ. ואף שהת"ח גופי' הרגיש באיסור דבוק ודחה אין מבין לדחייתו ודוק. ואף אי נימא דהאו"ה מוקים התוס' ורש"י סוברים חנ"נ אף בשאר איסורין ד"ת והוא פוסק דרבנן מ"מ קשה עליו מאיסור דבוק שבעצמו פוסק ודוק:

ו

סעיף ו הג"ה כזית חלב וכו' ואח"כ נפל כו' מותר. כתב הש"ך ובת"ח כתב דאפילו לכתחילה אף דהאמת שבת"ח כתב הכי נלענ"ד שבכיון חזר בו ומשום דלא עדיף מפת שאפאו עם הצלי דאסור לכתחילה למיכלא בכותחא. ול"מ לשיטת הרי"ף דחשיב לי' דשיל"מ דה"נ דכותי' אלא אפי' לשיטת הר"ן דלשם להטעם השני שכתב דמשום חומר דבב"ח החמירו ה"ה הכא דלכתחילה אסור אך לטעם הראשון דבריר כיון שנרגש נראה כאיסור אין ראי'. אבל מ"מ אטעמא ניקום ונסמוך. לכן לענ"ד לכתחילה אין להקל במים שמצוי מאוד אם לא בשעת הדחק דחשיב כדיעבד. ועיין נמי סי' צ"ה סעיף ג' בהג"ה ומכ"ש משהו דחמור לכמה פוסקים לענין חמץ בפסח וק"ל:

ז

סעיף ז בט"ז ס"ק ט"ו בא"ד וכאן אין ההיתר וכו' דהא כל הכלים השוה להיתר. משמע אפילו קטנים. נ"ב ההבדל שנתנו בין כלי קטן לגדול היינו כדי לבטל שיעור מסוים כגון כזית או חצי זית אבל כל שאמרו לבטל קליפת הכלי אם כלי גדול יש במה שבתוכו לבטל הקליפה שהיא ג"כ גדול אף בכלי קטן יש במה שבתוכו לבטל קליפתו שהוא ג"כ קטן:

תו שם מקשה ואמאי הביא בסי' קל"ה. נ"ב עיין פ' השוכר את הפועל דף ע"ד ע"ב תמצא ראי' לדין זה בסוף ד"ה דרש רבא. ואין בזה אפילו ריח קושיא:

תו שם משיג על ראית הרשב"א לדין זה. ולפ"ר יש ראי' מפסחים דף ל' דמקשה הגמרא לישהינהו עד אחר פסח תימה לר"י מ"מ הא תנן אין מבטלין כו' ולשיטת הרשב"א לק"מ דשם א"א לבא לידי נתינת טעם דחמץ כל איסורו אינו אלא משהו כדאיתא בתוס' ור"ן שם. ומתירוץ גזירה דילמא וכו' היינו נמי כדביאר הרשב"א דבכלי שתשמישו במיעוט חיישינן ע"ש. אמנם נראה לפי מ"ש לעיל דלמ"ד אין מבטלין דאורייתא י"ל דלא שייך לחלק בין כונתו ליהנות מן האיסור ללא. ה"ה נמי דין הרשב"א מסתבר דלא שייך אלא אם אין מבטלין דרבנן להכי הכא דאין כונתו לבטל וא"א לבא לידי טעם שרי ועיקר ההיתר משום דאין הכונה לבטל וכדאיתא בפרישה סי' קכ"ב משא"כ התוס' ע"כ דלא ס"ל הסברא דאין כונתו לבטל דאל"כ מעיקרא לא מקשו מידי והיינו משום דס"ל הכא דהוי דאורייתא אבל הרשב"א ע"כ ס"ל דאין מבטלין דרבנן ושפיר פסק אמנם אין מזה סתירה למה שרציתי להוכיח לעיל לפסוק אין מבטלין ד"ת מקושי' הגמרא הנ"ל אם נאמר כתי' סברת הרשב"א משום די"ל בהגמרא דאזלה לרב דאית לי' מב"מ במשהו ואליבי' לא מוכח מידי דאין מבטלין ד"ת מהכשר כלי מקדש ומה"ת לומר דאין מבטלין דאורייתא ומקשה שפיר ע"פ סברת הרשב"א משא"כ לדידן שפסקינן מב"מ ברובא יש ללמוד מהכשר כלי מקדש דהוי דאורייתא דין דאין מבטלין. וא"כ אפשר נמי דאין חילוק בין כונתו לבטל. ואף דין הרשב"א עדיין צ"ע. אמנם דין האורחת חיים גופי' אפשר דחשיב כדיעבד דלא סגי בלא"ה להסיר רגלי הדבורים וכדתירצו תוס' בפסחים הנ"ל דקדירה של חרס חשיב דיעבד וכ"ש הכא. ולפ"ז בקדירה של חרס באיסור משהו עכ"פ ראי' ברורה להתיר מתירוץ תוס' הנ"ל דקדירה של חרס לגבי איסור משהו הוי דיעבד וה"ה הכא באיסור משהו בקדירה של חרס ודרכו להשתמש בשפע וא"כ עתה נהפך הוא לסברת הרשב"א לא מוכח דקדירה של חרס חשיב דיעבד וא"כ אם נאמר אין מבטלין דאורייתא י"ל אף בשל חרס אסור ולדעת התוס' יש ראי' להתיר עכ"פ בשל חרס ודוק וכנלענ"ד להורות בשל חרס עכ"פ כהרשב"א ודוק זה נמי מימי חורפי:

פר"ח סק"ח וכן מוכח דעת הרמב"ם. נ"ב תחילה כתב מוכח ולבסוף משמע. ולענ"ד אפילו ריח משמעות אין כאן:

שם ס"ק י' כגון שהי' ברי'. נ"ב היינו ע"פ דבריו דלקמן ד"ה נמצינו למדין וכו' ויראה שאזיל בזה לשיטתי' ס"ק ח' שמשמע לו מרמב"ם דאין מבטלין הוא ד"ת משא"כ אם הוא דרבנן שרי בכל אופן בשוגג וכדאיתא להדיא בתה"ב שכתב ואצ"ל שאין מערבין בידים כדי לבטלו עבר ובטלו אם בשוגג מותר אמנם הסוגיא דגיטין משמע באמת כשיטת הראב"ד וכדעת הפר"ח ועיין כרו"פ. עיקרן של דברים אלו עיין לעיל סעיף ה' מה שהעליתי לדינא בד"ה תו שם]:

שם קרוב לסופו תוך ד"ה הנה לענין דין. והיינו מתני' דתנן סאה וכו' אלא דהכא מתני' מיירי כשלא ידע בה. נ"ב לענ"ד לשון ולא הספיק להגביה ודאי כולל אף אם ידע בה וזה דעת הראב"ד שלא ניחא לו לומר דראב"ש לפרושי להת"ק אתא עיין בדבריו לעיל תוך ד"ה איברא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף