בית מאיר/יורה דעה/צח

בית מאיר ‏ יורה דעה צח

הלכות תערובות

סעיף א' בט"ז סק"ב בא"ד ותירץ כו' ובמידי דרבנן מהני מסל"ת. נ"ב כן מביא הפר"ח א"ח סי' תמ"ב בשם רשב"א גופי' בתשו' סי' תצ"ו:

שם בהג"ה ולענין מין במינו וכו'. עיין ש"ך העלה להלכה דלא אזיל רבא בתר שמא אלא באיסורין שהם במב"מ ביתר מכדי נתינת טעם אבל בדברים שמב"מ ברובא בטל לדידן ומבשא"מ בס' ודאי מודה רבא דבתר טעמא אזלינן ועם כי דבריו מסתברים בטעמם מ"מ קשה לי לפ"ז הסוגי' דע"ז דף ס"ו ע"א דאמר אביי מנא אמינא לה וכו' הנה מדמה אביי איסור שנפל להיתר לדין צירוף איסורים שנפלו יחד דאם בזה אזלינן בתר טעמא לשווינהו מין אחד כי היכי דליצטרפי כן מהראוי לילך בתר טעמא לשוי' מב"מ. ולדברי הש"ך הנ"ל מה הדמיון הא לענ"ד אף רבא מודה הכא כיון דאיירינן בתבלין שנפלו לתבשיל אינו מינו שאיסורו בנ"ט דהיינו במה שנרגיש טעם האיסור בהיתר ומה"ת דלא נימא לצירוף האיסורין מפני שטעמן שוה מצטרפו שהרי טעם האיסור נרגש ע"י מתוק הקדירה. הן אמת שזה לפרש"י אמנם לפי' התוס' ד"ה תבלין שפירשו ומצטרפין היינו לענין איסור מאתים ניחא דזה הוא למעלה מנתינת טעם. אבל במח"כ אין מובנים לי דבריהם כל עיקר שכתבו ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפילו בלא נתינת טעם כגון וכו'. וא"י הא שיעורא דמאתים אינו אלא במב"מ וכיון דהכא איירי בתבלין ג' מינים. הא א"א שיהיו כל הג' מינים מב"מ עם מה שנפל לתוכן. וע"כ ר"ל דביבש אפילו מבשא"מ נמי צריך מאתים. ומלבד שקשה מציאת תערובות מבשא"מ ביבש מפני שהוא מינכר אף גם צ"ע מה"ת יהא חמור מבשא"מ יבש מלח שהוא בנתינת טעם וצ"ע:

עיין בד"מ מחולק עם האו"ה בדין מב"מ בשמא דהאו"ה כתב שאף שחלוקים בשמם. אם הם חתוכים הוי מב"מ בשמא דכולהו חתיכות בשר או דג מקרי. ולהד"מ לא נראה כי אם אחר שם העצם יש לילך. ולענ"ד נראה ראי' לדעת האו"ה והכי הכריע נמי הפר"ח בפשיטות מדאיתא בפ' ג"ה דף ק' דמקשה ר"ס לאביי מכדי וכו' ורבא נמי משני התם קושי' זו ומה קשיא לי' לרבא דהא רבא סובר דבתר שמא אזלינן ודג טמא וטהור בלי ספק חלוקים בשמם וא"כ רב דאוקי אמורא על דרשא דרבב"ח נקיט מילתי' בכולל מה דשייך אף בדג טמא וטהור דאילו מפני הטמא אינו אוסר במשהו מדאינו מינו בשמא. משא"כ כשנאסר חתיכה טהור בטעמא נעשה נבילה ואוסר שפיר כל החתיכות מפני שהן מינה משא"כ לשיטת האו"ה שפיר מוכרח רבא אף לשיטתי' לשנויי כיון דבחתיכה איירי ושפיר אף טמא וטהור מב"מ בשמא הוי. ואולם כ"ז לשיטת הפוסקים ההולכים בתר הנאסר משא"כ לההולכים בתר האוסר כדאיתא דף ק"ח ע"ב בתוס' ומכ"ש לשיטת ר"א (דבשאר איסורין אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מפני המעורב בו) אפשר דלאו ראי' היא דהא לדידי' י"ל דרבא הכריח עצמו דמה דמוקי רב אמורא אינו אלא משום נבילה ולא בדג טמא דאילו בדג טמא מה בכך שקיבל טעם מן הטמא הא מ"מ אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מן הבלע של הטמא שבו וזה מבשא"מ הוא עם הטהורים ומוכרח לשנויי כדמשני ולעולם כדעת הד"מ ועדיין צ"ע:

הפר"ח סק"ו בא"ד כתב גם מה שכתב דשאור ועיסה ב' מינים הם הוא שבוש וכו'. וכבר כתב הרמב"ן דאע"ג דשאור ועיסה לא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא לא תקשי לאביי ורבא דשאני עיסה הואיל וראוי' להמתין והוי שאור מש"ה הוי לי' מב"מ מהשתא. והנה בדברי הרמב"ן אלו הי' ניחא מה דנתקשיתי מימים ימימה על הסוגיא דפ' כל שעה דרב סבר התם לטעמי' דמב"מ במשהו וגזר חמץ בפסח שלא במינו אטו מינו. והוקשה לי חמץ בפסח היכי משכחת לה מין דאיסור במינו דהיתר הא חמץ ומצה אינו שוה בשמא ואף לא בטעמא. ובהנ"ל ניחא דמשכחת עיסה דחמץ בהדי עיסה דמצה ומן הטעם הואיל וראוי להמתין והוי חמץ וכו' אמנם תמהני מאוד מה יענה הפר"ח לראיות המרדכי מחומץ ויין דלכ"ע מבשא"מ מקרי והרי היין נמי ראוי להמתין עד שיעשה חומץ. וכי גבול ניתן לנו שזה בהמתנת איזה ימים נעשה באפשרות שאור וזה באיזה שבועות וכבר אפשר נמי ליין כשיעמוד בזמן החום במקום החום שיעשה חומץ באיזה ימים'. ולפיכך הנלענ"ד דסברת הרמב"ן לא אזיל אלא אליבא דר' חייא לר"ח דס"ל נבילה בטילה בשחוטה משום דא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחוטה הרי דמשום דאפשר להעשות כמו הבטל חשוב המבטל מב"מ מהשתא כן העיסה משא"כ לדידן דלא פסקינן כר"ח וחשבינן נבילה בשחוטה מבש"מ כמבואר בתוס' מנחות כ"ב ע"ב מרב פ' ג"ה דדרש כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' אוסרת כולו מפני שהן מינה וכן כתב הפר"ח גופי' ס"ק זה לעיל מזה ומסקו שם התוס' דכמה משניות מורים דלא כר"ח אפילו אליבא דר' חנינא א"כ לא קים לן נמי בזה כותי' ולא אזלינן כלל בתר מה שאפשר שיהי' אלא בתר השתא כדחזינן בחומץ ויין. (ועיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ב סעיף ה' שם הבאתי ראי' ברורה מן הש"ס דשאור בעיסה מבש"מ הוא] וכ"ת איך אפשר דהרמב"ן תירץ המתני' דערלה אליבא דר' חייא הא א"כ מצד זה הוא מבשא"מ לרב חסדא דאזיל בתר מבטל כיון דא"א לעיסת חולין שתעשה תרומה ואמאי יהי' מוכרח לאחד ומאה היכא שאין בו כדי לחמץ. זה לק"מ כשתעיין שם בתוס' הנ"ל שכתבו דיש ליישב תירוץ ראשון דר"ת דהיינו מה שר"י ס"ל מב"מ במשהו היינו בלח בלח ומה דתרומה עולה באחד ומאה היינו ביבש וההוא דפסחים ר"ל דשם נאמר דאף בלח בלח אחד ומאה כר' חייא כלומר דהוי מבשא"מ מדא"א לחולין להיות תרומה לענין משהו ואע"פ שחשובין מב"מ לענין אחד ומאה דלא סגי להו בס'. הרי דנקטו דברי ר' חייא מה דמצריך לענין מב"מ האפשרות שווי לענין ההיתר ואיסור אך לענין החומר דמשהו אבל לענין קו"א לא צריכינן כלל לזה ושפיר נמי ההוא דשאור ועיסה דאף דא"א להיות לגבי השווי דאיסור והיתר מ"מ יש גבי החומר דמב"מ לענין אחד ומאה מצד שווי השמא וטעמא ע"י מה דאפשר להעשות בעתיד אם יתמהמה כמו שדן ר' חייא שווי דעתיד לענין החומר דמשהו ודוק. ואף גם לדבריהם דלשם יש למוקים בתרומה דעיסה ביד בעלים ואפשר לאתשולי עלי' והדר הוי לי' העיסה טבל ויוכל עשוהו תרומה על מקום אחר. יהי' איך שיהי' ע"כ תירוץ הנ"ל לא אזיל אלא אליבא דר' חייא ואנן קיי"ל דהם ב' מינים בשמא ובטעמא מדמיון חומץ ויין וזה ברור. אך א"כ הדרא קושייתי בחמץ ומצה לדוכתה. ובע"כ לומר שאור הוא שקונה שם לעצמו שם העצם להקרא שאור אבל חמץ אינו שם העצם דעיסה ואידי ואידי עיסה מקרי אלא שאנן בפסח הוא שקורין אותו חמץ על שם איסורו והוי כנבילה ובשר שחוטה דחשיב מב"מ בשמא הואיל דתרווייהו בשר מקרי. כן אלו שם העצם עיסה ודוק. שוב עיינתי בספר כרו"פ כתב מדידי' דברים שאין בם ממש ובפרט בכונת הרמב"ן. ומה שהראה מקום לעיין ביש"ש וכתב שקדמו להפר"ח בקושייתו ותירצה. עיינתי בו והוא בפ' ג"ה סי' ל"ב וראיתי שלא תי' מאומה יותר ממה שדחק עצמו הפר"ח תחילה דאינהו איירי בשאור של חיטין ועיסה דשעורין והוכיח הבדל זה מהמתני' גופה מדתנן דוקא שאור של חטין ועיסה של חטים וכבר דחה הפר"ח זה על נכון מדנקטו דומיא דיין וחומץ מבואר דאיירי אף בשניהם של חטים. ובאמת על היש"ש אין לתמוה דנסתייע בחילוק זה דאף נמי לא הרגיש בקושי' הרמב"ן על המתני' גופה אבל על הפר"ח צ"ע. אחרי שמוכח ממתני' זו דמפני שהעיסה ע"י המתנה אפשר להיות שאור חשוב מב"מ בשמא ובטעמא ע"ש העתיד א"כ מה מהני לדידן שפסקינן כרבא וחמירי דחיטי ודשערי חשוב מב"מ א"כ אף אם השאור דחיטים והעיסה דשעורים נמי נימא מדהעיסה אפשר להיות שאור חשוב מהשתא שאור והוי חמירי דחיטי וחמירי דשערי דהוא מב"מ [ומפני קושיא זו אני מוכרח לסוג אחור מדעתי שסברתי לומר מעיקרא אין קושיא למה שאור ועיסה חשוב מב"מ די"ל כיון ששאור בא לתקן העיסה חשוב כמו מים ומלח בעיסה שמסקו תוס' בביצה דחשיב משום כך מב"מ אבל א"כ ודאי קשיא מאי ארי' חטין בחטין אפי' בשעורין נמי ועיין סי' ק"ב] וזה באמת קושיא על המתני' דדייקה שניהם של חטים. ובע"כ צ"ל דדוקא דבר השוה בתולדתו אלא דשוב קנה שם או טעם ונשתנה דומיא דנבילה בשחוטה בזה י"ל אם המבטל אפשר לקנות נמי שם וטעם זה חשוב מב"מ. משא"כ חטי ושערי שבתולדתם משונים בשמם וטעמם אלא ששוב אפשר שיקנו שווי השם ע"י השאור בזה לא אזלינן בתר העתיד אלא בתר השתא ודוק כי צ"ע. ודע שמה שהעליתי לעיל דדוקא לר"ח אזלינן בתר העתיד ולא לדידן דלא קיי"ל כר"ח. רצוני לומר דדוקא ר"ח שמצריך לסוג מב"מ דוקא אף השווי שם הנקנה מתולדת האיסור וזה א"א להמצא אלא ע"י העתיד מוכרח אליביה סברא זו. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ח מה"ת להמציא סברא זו ליזל בתר העתיד. ודוק כי לענ"ד דברים ברורים הם בכונת הראשונים. ועיין פר"ח ס"ק כ"ו תראה דלא אזלינן נמי בתר העתיד לענין דברים חשובים כמו תרנגולת בנוצה דבטל אף דעומד להסיר הנוצה ולהעשה דבר חשוב אזלינן בתר השתא וה"ה בזה:

שם בש"ע ואם נתערב במינו ושאינו מינו. עיין ט"ז וש"ך ובנקה"כ כתב על הט"ז דלא דמי כיון שיש כאן הרגשת טעם ולענ"ד הדין עם הט"ז דבשלמא מין בשא"מ לבדו שפיר הוי הרגשת טעם שנרגש למשל בחלב טעם בשר או במים טעם בשר איסור ושפיר הוי טעם כעיקר ד"ת משא"כ מב"מ דד"ת ברובא בטל משום דלא נרגש שם טעם האיסור אף דנהנה מן האיסור דהא נתרבה המאכל בכמות מ"מ שרי משום דכך גזה"כ כיון דהרוב היתר אף האיסור נהפך להיתר א"כ אם נתבטל פעם אחד מב"מ אם אח"כ נשפך לאינו מינו פשיטא דשרי מדאורייתא ולא שייך לומר שנרגש טעם האיסור בהיתר אלא טעם ההיתר קטעים וה"ה הכא כשנפל באינו מינו ומינו והוא לח בלח נמצא כל מה שמרגישין בהיתר אינו טעם מינו לאו טעמא דאיסור קטעים אלא טעמא דהיתר כיון דבכל אותו טעם שהוא מרגיש הוי רובא היתר וכל אותו טעם נהפך להיתר נמצא לא נרגש כלל טעם דאיסור אלא דהיתר ושפיר שרי ד"ת. שוב ראיתי שכבר הרגיש הפר"ח בסברתי ומ"מ אינו מודה להרשב"א וכתב דאינו דומה היכא דנתבשל בא"מ בס' אזי נהפך האיסור להיתר משא"כ מב"מ ברוב היינו לפי שאינו נרגש טעם האיסור בהיתר שהרי הכל מין אחד ולפיכך הקילה בו תורה להתבטל ברוב אבל לא לומר שהאיסור נהפך להיתר ואפשר דכאן לא אמרינן סלק כיון שהאיסור נותן טעם בחלק שאינו מינו שיש בתערובות עכ"ל ואני אומר לא ס"ד הכי דאם כדבריו דלא נהפך האיסור להיתר א"כ אם נתבטל מב"מ ברובא ושוב נפל הכל לאינו מינו נמי נימא דיאסור מן התורה וזה ליכא למ"ד. ועיין ס"ס ק"ט א"ו דנהפך להיתר וה"ה הכא נמי כיון שבכל טעם שמרגישין באינו מינו הוי תמיד רובא דהתירא ממילא אינו מרגיש אלא טעם היתר. וזה נמי לענ"ד גוף הטעם דאמרינן למ"ד מב"מ במשהו סלק את מינו משום דכל אותו משהו אינו בא אלא על ידי תערובות וביטול ס' אינו מינו נגדו והיתר הוא וה"נ להיפוך. ולכן דייק רש"י וכתב אותו מינו דהיתר אינו מבטל איסור והיינו משום דבעינן דכל אותו חלק משהו שבא לתוך ההיתר יהא כבר מבוטל מאינו מינו ויהא כולו היתר וה"ה הכא דחד טעמא הוא ודברי רשב"א לענ"ד ברורים. וראי' לשיטתו מדברי תוס' חולין דף קי"ב שכתבו דלהכי הי' מותר לבשל שלמים בקדירה שבישל בה חטאת ועיין זבחים צ"ד ברש"י מבואר דלר"ש ע"כ אף בקדירה שבישל בה חטאת היו מבשלים מיד שלמים ולא בשפוד ע"י צלי' דוקא] משום דמן התורה מב"מ ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא. וקשה הא הרוטב נאסרה לנשים וזרים דהוא אינו מינו כמבואר בחולין ונעשה נבילה לגבי זרים ונשים לשיטת התוס' דאף בלח אמרינן חנ"נ ושוב אוסר הרוטב לבשר דשלמים. ואף כי אפשר לדחוק בזה ע"פ דברי תוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה חלב אמאי מותר. ועיין בר"ן שם. אכתי קשה הא הרוטב תשאר באיסור א"ו דאמרינן סלק את שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו ודוק. אחר כמה שנים עיינתי לתומי בספר כרו"פ ומצאתי שקדמני בכ"ז:

סעיף ג בש"ך סק"ט והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה. נ"ב טעם זה כתב נמי הרשב"א על דין הראשון היכא שהאיסור לפנינו והוא אינו בקי לשער אם יש ס' נגד כל האיסור. והטעם שהחכמים השוו מדותיהם נתן על הצרכת השעור נגד כולו ולא במאי דנפק מיני' שם גבי כחל והיינו משום דזה לא מקרי חיסרון חכמה דלכ"ע הוא ומוכרח לטעם שהשוו מדותיהם. ובדין הראשון לא שייך טעם זה כיון שאין זה אלא מקרה לגבי זה שאינו בקי ועיין ט"ז:

סעיף ד' בש"ך ס"ק י"ג דה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי נ"ב ועיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו וגם בש"ך שם ס"ק י"ג:

תו שם אבל כו' צריך לשער נגד כולו. נ"ב עיין סי' ק"ה בט"ז סק"א מ"ש ובעיקר הדין קשה לי וכו':

סעיף ה' בש"ך ס"ק י"ח אבל בהפסד שרי נ"ב אפילו הפסד מועט דאילו הפסד מרובה ת"ל דאין להחמיר משום דהוי לח בלח כדאיתא סי' צ"ב:

בש"ך ס"ק כ"א קרוב לסופו אבל בה"מ וכה"ג יש להקל נ"ב אפילו בבב"ח:

סעיף ט' בש"ך ס"ק ל"ד א"נ נ"מ וכו' נ"ב עוד לע"ד נ"מ ביבש ביבש בא"מ דלכ"ע לא אמרינן בי' חנ"נ כדאיתא סי' צ"ב. ובמב"מ עיין טור וב"י וספר פלתי:

פר"ח סק"ז ד"ה ומעתה בא"ד כתב וא"ל דמעמיד אסור מן התורה וכו' דהא מלתא דפשיטא דמעמיד לא אסור אלא מדרבנן. נ"ב עיין ב"י ס"ס קי"ח מ"ש בשם המרדכי משמע דתולה מעמיד בפלוגתא דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא אף מעמיד דאורייתא:

תוך דבור זה ובתוי"ט נרגש מזה וכתב וכו' משום דמב"מ ומבשא"מ הם שוים בזה. נ"ב א"י מה קאמר דהא מ"מ יפה הרגיש התוי"ט דהא הוי מצי לאשכוחי קולא וחומרא דאם יש בו כדי לחמץ בין שיש מאה ואחד אסור ואם אין כדי לחמץ אפילו אין מאה ואחד שרי:

שם ס"ק הנ"ל ד"ה והנה ראיתי להמרדכי והאגור תוך הדברים המתחיל גם מ"ש דחלב ובשר שני מינים הם ליתא וכו' נ"ב עיין מס' זבחים ד' ק"י מבואר דחלב ובשר מב"מ הוא ולהכי אינו חוצץ שם ס"ק כ"ו וצ"ע לדבריו אמאי מב"מ אינו בטל. נ"ב ר"ל שמקודם זה שהביא בשמו דתבלין בתבלין בטל הביא נמי בשמו דמידי דלטעמא עביד לא בטיל בין במינו בין שלא במינו וע"ש דין כ':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף