בית מאיר/יורה דעה/פד
סעיף ה' נשאלתי קמח שהתליע ע"י מילבי"ן מה דינו והוריתי לאפות פת ולמכרו לאינו ישראלים בעלי בתים כמשמעות הש"ע שאסור למכור הקמח לא"י. ואף שלענ"ד דברי הפ"ח שם בכונת הריב"ם נראה ברור. ודלא כבעל פרי מגדים שדחה דבריו בב' ידים כי כבר עשיתי סמוכות לדבריו דע"כ מה שלומד הגמרא מן הברייתא סברת היינו רביתייהו היינו אך מלישנא דברייתא מדקתני ואינו נמנע דאילו מן הלימוד של תורה דכל אשר במים להורות על שבתוך בורות וכו' אין ראי' דאי משום הקושי' ודילמא פירש לדופני דמנא י"ל דהתורה איירי בבורות מלאים על כל גדותם באופן דליכא למיחש כלל לדילמא פירש על הדופן מבפנים ולדילמא פירש מחוץ לבור על השפה בל"ז מבואר בהש"ע דליכא למיחש. ומכ"ש דלא קשה על התורה להפוסקים דספיקות ד"ת שרי אלא ש"מ דעיקר ההוכחה הוא מלישנא דברייתא ואינו נמנע דמשמע בכל אופנים בין הבור מלא או חסר וע"כ היינו מטעם דהיינו רביתייהו. וממילא מזה מוכח שהיא סברה חיצונה ולאו דוקא במים מטעם גזה"כ. מ"מ לא רציתי להורות נגד הכרעת הש"ע יען דאף לדברי הפר"ח י"ל כמו דמחלק הפר"ח בסברא בין דבר גוש לדבר הנבלל ה"נ י"ל דלא שייך הכי רביתייהו אלא במים שידוע שהלחות שבתוך הכלי מתפשט ע"י בלע עד למעלה במקצת ולכן היינו רביתייהו משא"כ בדבר יבש כקמח נהי דלענין בלילה חשוב לח מ"מ לענין זה ודאי יבש הוא בטבעו שאין הכלי שואב לחותו למעלה ואפשר דלא שייך גבי' היינו רביתייהו. ואולם אי מש"ה מ"מ בכונת הריב"ם ודאי יפה כיון וסמכתי עליו בזה אף דבסי' קל"ד משמעות הש"ע דוקא למכרו פתות ולא פת שלם אפילו לא"י אינו פלטר ע"ש בט"ז שדחק בטעמו. ובנדון הנ"ל הורתי אף למכרו שלם. שוב חזר השואל ושאל האם יטול חלה מזה וזה צ"ע קצת דהנה מצד שמיוחד לא"י בשעת לישה אין לפוטרו דהא משמעות הש"ע סוף הלכות חלה שהוא לשון הרמב"ם פ"ו מה' בכורים משמע שאין לפטור אלא המיוחד לחי' ובהמה אבל בשייחד לנכרים דהיינו שהישראל עשה עיסה לא"י פועליו חייב בחלה והכי משמעות יותר בלשון הרמב"ם פרק הנ"ל סוף הלכה י"ב. ובאמת שק"ק לי כי היכי דממעטינן להרמב"ם מיוחד לחי' ובהמה ואפילו סולת נקי' ע"פ הספרי דעריסותיכם כן יש נמי למעט המיוחד לא"י כדחזינן גבי לכם בביצה דממעטינן עכו"ם וכמו כן אין לילף לחיוב מעיסת ארנונא שמבואר סי' הנ"ל סוף הלכות חלה בב"י וד"מ וב"ח שחייבת בחלה ואפילו בברכה משום הרמאין דשם עיקר החשש של הרואים היינו כדאיתא ברש"י מס' פסחים דדילמא ישאר לישראל ומי שיראה הישראל אכלו בלא חלה יחשידנו אבל היכא דודאי לא יבא לאכילת ישראל כנ"ד או כדין דסימן קל"ד ליכא למיחש לזה ואין לחייבו מההוא טעמא כלל. וחילוק זה מוכרח מדינא דש"ע סי' הנ"ל סעיף ג' דסותם לפטור שותפות א"י ואפילו אין הא"י עומד על גביו בשעת הלישה ולא חיישינן להרואים. וא"כ אפשר ליישב מה שהקשיתי תוך הגה"ה הנ"ל ולומר דבאמת אף המיוחד לא"י פטור ד"ת אלא דמדרבנן חייב דילמא מימליך ויאכלנו ויש חשש הרואים משא"כ במיוחד לבהמה וחי' יש לידחוק דליכא למיחש להכי משום דמאיס לי' אף לשיטת הרמב"ם דאיירי דלא עשה בו שום סימן. ואולם בל"ז צ"ע שהרמב"ם וש"ע השמיטו כל דין זה של עיסת ארנונא. אמנם בנ"ד בלא כל הנ"ל יראה לענ"ד דנ"ד ודסי' קל"ד במחלוקת שנוי' דבמס' סוכה דף לה איתא דהיתר אכילה לכ"ע בעינן ואל"ה מבואר ברש"י דלא מקרי לכם וכה"ג ודאי דפטור מחלה מטעם דלא מקרי עריסותיכם וכן מוכח שם בתוס' ד"ה אתיא לחם. ועיין בספר כפות תמרים ביאור דברי תוס' זה ומבואר בא"ח סי' תרמ"ט במ"א בשם הש"ג דה"ה אתרוג הנאסר מחמת בליעת איסור. נמצא דלרש"י ותוס' פטור מן החלה כיון דלי"ל היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם. ואין לומר כיון דמדאורייתא ברובא בטל ליהוי מחויב דז"א כיון דחלה בזה"ז דרבנן אתא איסור דרבנן ומפקיע מחלה דרבנן כדאשכחן בהרמב"ם מה' בכורים פ' הנ"ל ובהר"ש פ"ק דמס' חלה דאתא דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דרבנן. ואולם לשיטת הרשב"א שם בחידושיו לא אפשר למעט מתיבת לכם או עריסותיכם כל מידי שהוא שלו ואפילו ערלה חוץ ממע"ש למ"ד ממון גבוה הוא דהוי של אחר ע"ש ודוק וממילא כ"ש מידי דאסור אך באכילה ומותר בהנאה דמקרי עריסותיכם. וכנראה אף הרמב"ם בשיטה זו דנהי דפוסל אתרוג של טבל כל ז' לאו מטעם לכם אתא עלי' דאילו מטעם לכם לא נפסל אלא ביום ראשון וכן מביא בספר כ"ת דהמציא הרמב"ם בפי' משניות דכל מידי דלא ראוי לאכילה לא מקרי פרי ע"ש ודוק. וא"כ הוריתי ליטול חלה בלא ברכה. או שיגבל עיסה כשיעור המחויב ויטול ממנו על הכל ע"י צירוף סל או שיליש פחות מכשיעור ויזהר שלא יצרף. שוב כתבתי ואבאר עוד מה שכתבתי בקיצור דהרמב"ם בשיטת הרשב"א אזיל דר"ל מדחזינן שפוסל האתרוג של טבל כל ז' ש"מ עכ"פ דל"ל סברת התוס' בד"ה לחם לחם ע"פ ביאור הכ"ת דס"ל בזה דלא כרש"י אלא דטבל מקרי אית בי' היתר אכילה ומשום דאית לי' תקנתא בתיקון מעשר. דהא הרמב"ם פוסל אותן כל ז' משום דאסור הוא. וא"כ קשה אליבי' קושי' התוס' בד"ה לחם לחם אלא ש"מ דס"ל היתר, אכילה ודאי א"א למדרש בדבר שמותר בהנאה מלכם או עריסותיכם כ"א דפסול טבל באתרוג היינו דבעי היתר אכילה לכ"ע מדרש פרי דלא מקרי מה דלית לי' היתר אכילה. ואך דין ממון למאן דבעי הוא דדרש לי' מלכם או עריסותיכם אבל מה דאית לי' היתר הנאה דהיינו דין ממון כמו טבל ודאי דלא ממעט מעריסותיכם. (ומה שפוסק פ"ו מה' בכורים דמע"ש דוקא בירושלים הוא דחייב. ומשמעותו הא בגבולין לא היינו משום דלר"מ בגבולין אף לא דין ממון אית לי' דכיון דממון גבוה הוא אסור בהנאה ולא זיכה לי' רחמנא בגוי' אלא ההיתר אכילה בירושלים. וגדולה מזו מצינן בכורות דף ט' חד מסקנא דאפילו לר"י אסור בהנאה בגבולין ע"ש) וניחא נמי בזה אליבי' קושי' תוס' מטבל דחייב בחלה כדחזינן נמי דל"ל כלל סברת התוס' דהירושלמי איירי בשיש לו ה' רבעים בלא חלק הכהן שהרי בפ"ו מה' בכורים מיסתם סתם לדין זה אלא ש"מ דלא בעי כלל בחלה היתר אכילה ומה שמסיים הגמרא או דילמא ש"ה דכתיב עריסותיכם תרי זימני לא כדמשמע דמחדא זימנא הוי ממעטין לכל הפחות היתר אכילה. דז"א דהיתר אכילה א"א כלל למדרש מעריסותיכם אלא ר"ל כדדחיק הרשב"א לשיטתי' דמחד זימנא אפילו' דין ממון לא ילפינן אך דוקא בחלה הואיל דכתיב ב' זימני וא"כ אף לשיטת רש"י אמינא אף דמבואר דעתו בפירוש דלגבי אתרוג מלכם ודאי דממעטינן דבעי היתר אכילה לכ"ע לאפוקי טבל דלא. מ"מ כדי להצילו מקושי' תוס' ד"ה לחם נלענ"ד דסובר דוקא מלכם איכא למדרש לכל דרכי הנאה דהיינו היתר אכילה לכ"ע משא"כ מעריסותיכם מודה להרמב"ם דטבל מקרי עריסותיכם כיון שיש בו דין ממון והפי' של עריסותיכם תרי זימני נמי כמו להרמב"ם ורשב"א באופן דאף לשיטת רש"י י"ל דנ"ד חייב בחלה חוץ לשיטת התוס' וגם שיטת הר"ן משמע כנ"ל דפטור. ואולם שיטתו צ"ע וכבר עמד על מקצת הענין הת"י ע"ש ודוק. שוב עיינתי וראיתי שכל עיקר שיטת הרשב"א צ"ע דאיך אפשר לומר דא"א למעוטי מלכם מה שאין רשות עלי' וטעמא דערלה ותרומה טמאה משום דכתותי וכו'. דהא בקדושין נ"ג מסיק בעצמו בחידושיו כדברי תוס' דלשם ודבכורות דף ט' דמה דנאמר בפרק חלק דף קי"ב דעיסת מ"ש בגבולין לכ"ע פטור אין הטעם משום דממון גבוה הוא אלא אף לר"י כדהוכיחו דאשה מתקדשת לר"י אף בגבולין. אלא הטעם מפני שאין לו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם והרי שם לרבנן כולו ממונו נמי הוא אלא משום דאין בו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם וה"ה דלא מקרי לכם. גם צ"ע משיטה הנ"ל על דברי התוס' סוכה דף הנ"ל ד"ה מפני שכתבו והוי מצי למימר וכו' ופירושם עיין מהרש"א ומהרש"ל דר"ל דמ"ש בגבולין מקרי יש לו היתר אכילה ע"י פדיון ור"ח בבכורות ס"ל דין ממון נמי בעינן. וכ"ז אינו עולה לדבריהם קדושין ובכורות הנ"ל דשם מוכח דלא מקרי היתר אכילה בגבולין ע"י פדיון וצ"ע. ולשיטת הרשב"א ע"כ לידחוק דשאני חלה דכתיב עריסותיכם ב' זימני שפיר ממועט אפילו ממונו כל שאין לו היתר אכילה משא"כ מלכם לחוד ס"ל דלא שייך למעט מה דאין רשות אחרים עלי' ודוק:
בט"ז ס"ק ז' עיין בו מחלק בענין חשש תקלה. ולפ"ר יש ראי' לדבריו מחולין דף ו' ע"ב אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה דכיון דטמאה אינה נוגעת אבל לא בזמן שהיא טהורה דהואיל דמסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל הרי שבדבר שעסוקין בו חיישינן אף בזמן מועט. ועיין נמי פסחים דף י"א מבואר נמי הכי:
שם סק"ח ובהג"ה ש"ד וכו' ואם שרצה בנפה. נ"ב כאשר הגירסא בהגהות ש"ד שלפני נכון קצת דברי הב"ח דז"ל ואם שרצו בקמח אסורים ואם נשארו בנפה אסורין:
סעיף ו' בש"ך ס"ק י"ט וגם מ"ש הפוסקים וכו' נ"ב עיין ח"ר דף נ"ח כתב ובשלהי פרקין ס"ז ע"ב פרש"י דטעמו' משום כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות כאלו מהלכת ע"ג קרקע ומלשון רש"י דקדקו רבותינו בעלי התוס' שאותן התולעים בפולין וכו' כמבואר בש"ע:
סעיף ח' אינו מתקיים יב"ח. נ"ב והוי עפרא ח"י שם:
סעיף ט' אבל ג'. נ"ב עיין סי' ק' ט"ז סק"ו:
בש"ך ס"ק ל' וכן מחלק הרוקח בין זבוב לתולעת בפרי. נ"ב אפשר רוצה לחלק בין תולעת הגדל בפירי שאין נפשו של אדם קצה בו דומי' דתולעי גבינות וכן דחק הדרישה בס"ס ק"ד. אבל לענ"ד החוש מכחיש סברה זו. ולענ"ד הרשב"א הורה לנו היתר פשוט אפילו לקדירה מאכל חריף דהיינו בחלא:
בש"ך ס"ק ל"א ואע"ג דמדברי הר"ן וכו' היינו דאזיל לטעמו נ"ב אכתי הא יש ספק אם פירש כלל וכ"ת דלזה נמי אמרינן שהוחזקו ביותר שפירשו כמו שפירשו אלו ג' א"כ אף לספק נמוח נדון הכי כמו שאלו ג' לא נמוחו כן היתרים. ועיין בח"י סי' תס"ז סק"ה ואולי דאיירי כשאותן הנמצאים אפשר ג"כ שנימוחו קצת מהם ואינו ניכר:
בט"ז ס"ק ט"ז. אבל וכו' אמרינן מעלמא עיין ח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה :
שם מביא בשם הר"ן דמשום חד ספיקא לא שרינן לי'. ובספר חידושי מהר"ז שפירא שעם ספר ח"י החדשים מביא תשו' בשם רב חריף בסוגי' דיבש בלח הקשה למה יגרע ההוא ספק דרבנן משאר ס"ד דקיי"ל דשרי וכתב ומהר"ן אין ראי' וכו' ודבריו אינם נראים לענ"ד דאם איירי הר"ן שהשלשה אינם נמוחים אין ראוי לכנות כלל בשם ספק דכמו שנעשה התבשיל מוחזק בתולעים ע"י ג' ה"ה דנעשה מוחזק בתולעים שלא נימוחו ומאי זה שכתב מאי איכא ספק נמוח וגם העיקר דלא נמוחו לא ביאר כלל או דאיירי שאותן הג' היו קצתם נמוחו. וגם אילו היו כולם נמוחו לענ"ד ודאי דשרי דהוי הוחזק בתולעים שנמוחו. ועיין בח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה רק דמיירי כנ"ל וראי' לדברי ממה דפסקינן ס"ס ק"א ואפילו נתחתכו רובן לא מהני להתיר השאר. ובזה נדחו דבריו שכתב להתיר בפת הואיל ומתערב יפה והאיסור נהפך להיתר דהא בחתיכות שנתערבו נמי נהפך האיסור להיתר. אלא נראה הטעם דלא מבעיא לדעת הט"ז וש"ך שבסי' ק"י דזה הוי סתירת החזקה ולק"מ אלא אפילו לדעת הפר"ח בזה מודה דמעמידין הדבר על חזקתו ולא נשתנה והוי כמו דלא אמרינן לא מחזקינן ריעותא לחומרא מכ"ש דלא אמרינן לקולא ולגבי הס"ס הוא דמחשבינן לספק כמו שמביא בעצמו בשם המ"א ואפשר נמי הואיל ועיקר החשש איסור הוא להחזיק ריעותא כדמביא הב"י לשון הרשב"א דתחלה רצה להתיר מטעם זה לחוד והס"ס כתב לועוד מש"ה מיחשב נמי ספק כזה לס"ס משא"כ היכא שהוחזק בתולעים פשיטא דמשום ספק נמוח לחוד לא אפשר למשרי כדאיתא ס"ס ק"א. אמנם לשון הפר"ח שכתב שהוא ספק דאורייתא ודאי צ"ע. וגם מ"ש חידושי' הנ"ל טעם דהוי ספק בגוף האיסור נמי אינו כדמבואר בת"ח בשם או"ה והאחרונים הביאו דספק אם הוא ברי' שרי והעיקר לענ"ד כדכתיבנא. ואף למה שמביא הפר"ח בס"ס ק"א בשם המהרא"י הדברים הנ"ל נכונים. ועיין נמי סי' ק"ז תשו' הרשב"א סי' שכ"ה ודוק:
ש"ע סעיף י"ג ראי' לדין זה לא מצאתי וספר א"ח אין בידי . והפר"ח ס"ס ס"ד מביא ראי' ויש לדחותה. אך עיין סי' קכ"ב דינא דהרשב"א בגוף ספר תה"ב ובפרישה שם וגם בפר"ח שם מה שמביא בשם הר"ן כי לפ"ר קשה לי דא"כ מאי מקשה פ"ק דביצה ד' ע"ב והא אין מבטלין כו' הא התם איירי שנפלו לתוך התנור וא"כ לימא דאיירי כשצריך להתנור לאפות בו וכל כונתו אינו ליהנות בהעצים אלא ליהנות מן התנור ויש לידחוק דא"כ עיקר חסר והוי צ"ל וצריך לתנור. וכ"ת דזה נשמע מדנקיט שנשרו ז"א דבל"ז מוכרח לינקט באופן זה כי היכי דליהוי כל טלטולו ע"י דמקלי קלי איסורא לאפוקי אילו נפלו לחצר לא הי' רשאי לטלטלם לתנור ע"י ביטול כיון דהוי דשלי"מ. וכעת אין עמדי לעיון כל הצורך:
סעיף י"ד והוא שירקד וכו' נ"ב כדי לראות אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח ברחייםף פר"ח ס"ק י"ז בא"ד וסיים הרשב"א אלא שורפן. נ"ב עיין תשו' הרשב"א סי' של"ד תמצא כי מן הרשב"א אין ראי' דהוא פי' הסוגי' לישראל וע"י הודעה נמצא לא נזכר כלל היתר דמעט מעט בש"ס. ומן הטור א"ח לשיטתו ודאי היתר ברור הוא אך לגירסת הה"מ להרמב"ם איכא לספוקי. ועיין מ"א סי' תס"ז והח"י לא דק במה שתי' הרמב"ם ע"פ הרשב"א ע"ש ודוק:
בס"ק נ"ב כתב ואין להקשות כו' שר"ל שאין בהם כ"כ שיהי' כמחצה של היתר. נ"ב דבריו תמוהים דהא משליך גופי התולע ובפליטת טעם אינו איסור אפילו הוא שוה בשוה. ולענ"ד העיקר בפי' הרשב"א כדכתבתי על גליון הש"ך:. בס"ק ל"ג השיג על הט"ז וכתב ואם הוא חושש שפי' ממקום למקום וכו' גם ז"א. נ"ב בזה לא דיבר נכונה על הט"ז דהט"ז איירי כשנמצא התולעים בראזניש וחשיב אז פירש כשבאים מהראזיינש על העיסה ולא כמו שהעתיק הפר"ח שנמצאו בקמח דאז שפיר היינו רביתייהו אבל נדון הט"ז הוי כפירש מפרי לפרי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |