בית מאיר/אורח חיים/תסב

בית מאיר ‏ אורח חיים תסב

סעיף ב' מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ הש"ע סותם ואינו מפרש אם הוא חמץ גמור או נוקשה אבל הטור אף שכתב רבות הדעות מכל מקום אינו מביא דעה לומר שמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וזה לענ"ד מבואר הכי במנחות דף נ"ד דת"ר אין מחמיצין בתפוחים ומסתמא ההלכה כת"ק ואין ספק אצלי שזה אינו מתפרש אלא שאין מחמיצין עיסה דלחמי תודה שכבר נילש במים וירצה להחמיץ בהתפוח במקום השאור קמ"ל דלא ואילו הי' חמץ גמור אמאי לא. א"ו דאינו אלא נוקשה ולאפוקי מהפר"ח שכתב דההוא אפשר דאיירי בלא מים ולדעתי לא אפשר (האמת דתמוה לי מאוד מה שלא מצאתי להרמב"ם ז"ל שהעתיק דין ברייתא זו לא לגבי לחמי תודה ולא לגבי שתי הלחם מ"מ ברייתא מפורשת היא) אך הפר"ח כתב שמשמעות הרי"ף ורמב"ם הוא שמי פירות עם מים הוא חמץ גמור ובהרמב"ם אפשר מדנקיט סתם דעם מים מחמיץ איכא למשמע הכי ומ"מ אין מוכרח כ"כ אבל בהרי"ף א"י משמעותו ועיין בהר"ן וש"ג ומשמעות דקדוק לשון הרי"ף שכתב בתר הברייתא ובודאי דהא מתני' בשמן ע"י מים היא שנוי' משמע הא מימרא דר"ל אפשר דאיירי בלא מים וכדכתב הה"מ להרמב"ם דמה דאמר אין חייבין על חימוצו כרת ל"ד וה"ה דמותר נמי ואפשר נמי דאיירי עם מים ולא הוי אלא נוקשה וכרת הוא דליכא הא איסורא איכא ומרש"י ז"ל לענ"ד נמי מוכח דס"ל דמי פירות עם מים נמי אינו אלא נוקשה אף דס"ל בלא מים נמי הוי נוקשה ומה שפי' לר"ל בלא מים לא לדיוקא הא עם מים כרת נמי חייב דא"כ מה דוחקי' למוקים הברייתא ג"כ בלא מים ודאינו אלא נוקשה ומכח זה מוכרח נמי למוקים מה דתני ישרף היינו במועד ולא בי"ט אף לשטתו דמוקים דינא כרב בכפיות כלי דוקא בביטל ועיין סי' תמ"ב. לוקים להברייתא עם מים והוי חמץ גמור וישרף היינו מיד בי"ט א"ו דאף רש"י מודה דאף עם מים אינו אלא נוקשה כדמוכח מהברייתא דמנחות הנ"ל ומה שמפרש לדר"ל בלא מים אינו אלא להורות האמת לדעתו דאף בלא מים הוי נוקשה ואולם ראיתי בספר נ"ב סי' כ"ב כתב תוך ד"ה ואפילו נלענ"ד דלדידן דס"ל נוקשה דרבנן ע"כ מי פירות עם מים חמץ גמור הוא דאל"כ קשה לר' יהודא היכי משכחת חמץ בכל המנחות דהא כולם בשמן עשוים:

וזה להדיא דלא כהטור שבסי' תמ"ב פסק דנוקשה דרבנן והכא פסק מי פירות עם מים אינו אלא נוקשה והוכחתי לאו מידי הוא שכל שמגבלו במים באה אזהרת החימוץ על הנעשה חמץ בשעת גיבולו במים טרם יצק השמן לתוכה אף דמצות יציקת השמן הוא תחילה כדאיתא ברמב"ם פי"ג מה' מע"ק היינו כדי לקיים מצות בלילה ומ"מ הרי נאמר שם נמי לא בלל כלל כשר וממילא ה"ה פשיטא דכשר כשגבלה במים והדר יצק השמן ועל גיבול זה הוא דהזהירה התורה ותדע הרי התוס' מנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין כתבו ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפי' בלא מים וכו' הוי נוקשה והא דדחק רשב"ל לשנויי מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטרך לשנויי הכי משום ר' יהודא וכו' וקשה דא"כ מה משני מגבלן במים ומה בכך הא אכתי אינו אלא נוקשה כדמוכח שם בהברייתא דאין מחמיצין בתפוחין וכדנקטו התוס' שם בכל הדבור לפשיטות דמי פירות עם מים אינו אלא נוקשה וכדדאין נמי לשנייהו דלעולם אפילו בלא מים וכן מה דסיימי אע"ג דבלא מים נמי הוי נוקשה דמכל זה מבואר דאפילו עם מים אינו אלא נוקשה ומה משני א"ו כדכתבתי דכל דכשמגבלה במים בדיעבד כשר שוב בא האזהרה דחמץ על שעת הגיבול במים טרם שבא השמן דודאי הוא חמץ גמור שוב כתב שם ריש דבריו לשטתו דמדמשני מגבלה במים שמ ש"מ דמי פירות עם מים חמץ גמור ולבסוף מסיק הגמרא דר"ע הוא וכתב וא"כ אי ס"ד דמי פירות ומים נוקשה הוא ור"ע סובר שהוא דאורייתא איך יהי' לדידן דרבנן הואיל וסבר ר"י שהוא מדרבנן אטו שבקינן ר"ע ועבדינן כר"י שהוא תלמודו וכו' וגם זה בלא הנ"ל אף לשטתו לאו מידי הוא דאטו מה דפסקינן נוקשה דרבנן עיקרו על ר"י דשיאור הוא הא עיקרו נבנה על פי הרבנן דפליגי על ר"א ואמרו על תערובות בולא כלום וכ"ש נוקשה בעיני' אלא דהרמב"ן ותוס' והרא"ש סברו דגם ר"י ס"ל דנוקשה בולא כלום וכדביארתי בסי' תמ"ב ע"ש לכן לענ"ד אין בכל דבריו שם עיקר ולהלכה לענ"ד מי פירות עם מים אינו אלא נוקשה ואולם גוף הדין שרצה מורה א' שם בחטה שנמצא בפסח בגרעמזליך שנעשה משומן ודבש ומים להתיר בס' מטעם דמי פירות עם מים אינו אלא נוקשה ולפי דעת המ"א בסי' תס"ז סק"ח דחמץ נוקשה בטל בס' בזה כבר הסכים הפר"ח ריש סי' תמ"ז להחמיר אפילו נוקשה במשהו ובסי' תס"ז סעי' ט' עושה בזה פלוגתא בין הרמב"ם למהרא"י דהרמב"ם ביאר בכל שאינו חמץ אלא דרבנן בטל בס' ולמהרא"י במשהו מטעם דכל דתיקן רבנן וכו' ויראה נמי דכל פוסקים המחמירים בנמצא חטה במליחת בשר לאסור במשהו לא ס"ל כהמ"א אלא כהפר"ח וכן יש לדייק מהטור הכא שכתב ומי פירות עם מים הוי נוקשה וכו' הלכך חטה שנמצאת בדבש או ביין מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים משמע אבל הי' בו מים אסור וברור שלא דן על החטה אלא על הנמצא תוכו אף דודאי בטל בס' וכן מוכח שהבינו הפר"ח סק"ו וכן בספר בשמים ראש סי' של"ג אוסר נוקשה במשהו יהי' מי שיהי' וכן מוכח בתשו' הרשב"א סי' ג"ן שכתב להדיא משמן של הגאונים שאסרו יין שנפל לתוכן שערי או חטי אי איכא מיא בחמרא. לכן בודאי מההוא טעמא לחוד א"א להתיר אך היכא דאיכא עוד צדדים להתיר איכא לאצטרופי להרבות צדדי היתר כדי ליסמוך על השאלתות וק"ל סעיף ג' מותר ללוש ביין וכו' בשעת הבציר:

הנה לשון הש"ע ודאי מורה דמותר אפילו בלא שימור משום דהוי כיין גמור מי פירות בלא מים ואינו מחמיץ וביותר מבואר הכי בהסמ"ג מקור דין זה שהרי מביא שם במצות ל"ת דף ל"א תחילה הירושלמי דמי פירות בלא מים נמי מחמיץ ועל זה מסיק ושמא הירושלמי סובר כאביי דאסר ואנן קי"ל כרבא דשרי ומעשה הי' והתיר ר"י ברבי אברהם ללוש מצות ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אעפ"י שאי אפשר ליין בלא טפת מים ואף לכתחילה רגילים לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי הנכרי אעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה וכן רבינו משה הי' מתיר חומץ מי פירות הרי להדיא שמביא המעשה לראי' להורות כרבא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל:

ובודאי יש לתמוה שהרי לפני זה כתב בעצמו לשון הרמב"ם במה דברים אמורים שלא נתערב בהם שום מים אבל אם נתערב בהן מים כ"ש הרי אלו מחמיצין והוא קושי' כל האחרונים על הש"ע ולהכי מביא המ"א דברי הכנה"ג ואחריו החזיק הפר"ח וביותר בסי' תס"ז סקט"ו בלשון זה על דברי השל"ה וזה אינו מחוור כלל דמי פירות עם מים סתם אמרו וכו':

ומעתה ע"כ לפרש כמו שפירשתי לעיל בשם מהרי"ט דלאו שנתבטלו מתורת מים מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו המים עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין וכו' ומעתה אין לחלק כלל בין מים מרובים בין מים מועטים דאי שעירבו מים בהיות היין תוסס אפילו מרובים נמי נתבטלו ונעשו יין ואם ביין עצמו אחר שנעשה יין ואפילו טיפת מים שנתערבה עמהן יש להם דין מי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ועם שדברים אלו דברי טעם הם ומילי דסברא שע"י התסיסה אף המים נהפכו ליין וכדפסק נמי רבינו יונה המובא בח"י סי' תס"ז ס"ק י"ו לגבי בשר בדבש עכ"ז א"א לבאר בו הסמ"ג חדא הרי דקדק הואיל וכבר נתבטלו קודם לישה דמשמע דכל דקודם לישה הוי ביטול ותו הרי כתב נמי אע"פ שא"א ליין בלא טיפת מים משמע בלא זה מה שנותנים להתיר ניצוק נמי א"א בלא מים וכי נימא דזה הא"א שכתב היינו דוקא מה שנפל לתוכו בעודו תירוש או מקודם ותו לסברא זו שהמים שבאו לתוכו בעודו תירוש נשתנו מברייתן ע"י התסיסה ונעשה יין איך אפשר שיתיר הניצוק ע"י סליק מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הא אין כאן אינו מינו כלל אחרי שהמים גופייהו נתהפכו ליין והוי מינו בשמא ובטעמא א"ו או דכל הסברא ליתא או דבאמת לא נתנו המים עד אחר התסיסה. ובשעת הבציר ל"ד והכי איתא באמת בהב"י י"ד סי' קל"ד שהורה ר"ת לישפוך מים בהחביות משום היתר הנ"ל דהיינו אחר שהוא יין גמור ולא תירוש ומה שהח"י סק"ו וס"ק י"ב תופס לברור שההיתר אינו אלא ללוש בו ושאינו ממהר להחמיץ אבל שימור צריך מפני מקום המים מלבד שהוצאתי לעיל ברור מלשון הסמ"ג שיש לו דין מי פירות בלא מים ואין מחמיצין כלל אף גם המעיין בהסמ"ג משמע שאינו פוסק כלל החומר דממהר להחמיץ מי פירות עם מים אלא סותם כשטת הרי"ף ורמב"ם ומ"ש שם ובהכי איירי ההוא דאמרינן אם לש תשרף לא כתב אלא לבאר דלא כרש"י אבל לדינא פוסק כדכתבתי. ותו מה דחושש הח"י למקום המים לענ"ד אין לו מקום כלל ואין שייך בדבר לח המתערב מעט במרובה ונחבל ע"י הורקה מכלי אל כלי לומר בו מקום לא מצינן זה אלא בחביות יין שנפל לים דוקא דקוו וקיימו שחששו להטובל שם דלא עלתה לו טבילה אבל במים שנתערבו ונתרוקנו מכלי אל כלי ונתנדנד בטלטולו מה מקום שייך בזה עיין זבחים דף פ"א דאפילו לר"א קיי"ל יש בילה ולרבנן לכ"ע יש בילה לכן העיקר ע"כ לחלק כדכחב בעל הג"ה למ"א בין  נתערב קודם הלישה בין נתערב בשעת הלישה או בעוד שנמצא החטה בתוכו שאז מחמץ בכ"ש אף שבאמת איני יודע סברה לחלק בזה מ"מ ע"כ הכי משמעות דעת הסמ"ג וש"ע וצ"ע. ועיין עוד סי' תס"ד:

(סעיף הנ"ל) ללוש כתב הח"י סק"ה הנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילש בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים שמרים מי פירות דהלא וכו' מ"מ מי פירות מקרי עכ"ל מדבריו יש ללמוד שמותר ללוש עיסה ביין בלא מים ולהחמיצו בשמרי יין וחלילה ליסמוך עליו בזה שהרי איתא דף כ"ח ע"ב אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו וכתבו תוס' פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח וכו' אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמיבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בה כרת ויש בה לאו הרי להדיא דשמרים אינם מי פירות כמו יין ובודאי בטילה דעתו נגד תוס':

סעיף ה הלש עיסה במי פירות טוב לעשותה פחות מכשעור עיין ח"י ומדבריו איכא למשמע דבכל מי פירות ואפילו משבעה משקין יש ספק ע"פ דעת הרא"ש והאמת שאף לשון הש"ך י"ד סי' שכ"ט הכי משמע שכתב על לשון הש"ע והרא"ש פוטר וכן הברטנורא מסתפק בדבר אבל כבר כתבתי בצדו בלשון זה כל ספק הרא"ש אינו אלא במי בצים או מי פירות שאינס מז' משקין אבל בז"מ אפילו בלא שום מים חייב בברכה בלא ספק ועיין בהרא"ש הלכות חלה ובתשו' הרשב"א סי' תס"ד ודוק כי כל ספיקו היינו מדריב"ל וברייתא דרשב"י והמה גופייהו מרבים כל ז"מ ולהכי לא כתב הטור אלא וטוב ליזהר שלא ללוש במי בצים לבדן וכן העיקר מחלוקת האמוראים שמוקמו למתני' דחלה דלא כר"ע דס"ל מי פירות לא הוי חיבור לטומאה לא איירי אלא במי פירות שאינן מז' מינים ע"ש בפ"ג מט"י בהברטנורא וע"כ מה שמסופק במס' חלה במי פירות היינו מי פירות דומי' דמי בצים שאינם מז"מ עכ"ל שם. כעת ראיתי המ"א מביא נמי הכי בשם הדרישה לכן הברור שאף הש"ע הכא לא כיון אלא למי פירות שאינם מז' מינים והא דבי"ד סתם דחייב אפשר סמך אדהכא כדכתב הח"י ויהיה איך שיהיה פסקו דהכא לענ"ד נכון (ומשום ספק ברכה ודלא כמ"א ופר"ח כדמבואר בב"י ותדע שהרי לא נזכר בהב"י כלל חומרת רמ"א שאין לנו עתה כהן מוחזק) דבי"ד הכרעתו ליפסק דחייב היינו משום שכתב בב"י שם שהרמב"ם אף לפי הנוסח שבפנינו אינו מזכיר אלא יין שמן ודבש שהוא ז' מינים מדלא מחלק בהדיא ש"מ דכהרשב"א ס"ל ומדהרמב"ם והרשב"א מסכימים סותם כותייהו אבל לענ"ד משמע איפכא מדשינה לשון המשנה הכולל בלשון קצר כל מי פירות ופורט באריכות יין שמן ודבש משמע שדוקא הנהו ולא מי פירות שאינם מז' מינים ומה שהט"ז מקשה על עיצת הב"י ללוש פחות מכשעור שהרי מפקיע מידי חלה יראה לענ"ד דלק"מ דעד כאן לא מקשה הגמ' הכי בד' מ"ח ע"ב אלא אהנהו נשי דאפו קפיזא קפיזא דהיינו עיסות מרובים שהיה צריך להם באפי' זו בזה אסור לחלק קמחו ללוש פחות מכשעור כדי להפקיע מחלה משא"כ כשאין צריך לו אלא עיסה פחות משעור הנשמע שמחויב דוקא לאפות יותר מהצריך לו שעור חלה דוקא ובודאי רשאי לאפות מה שצריך לו ופטור מחלה ועל דרך זה הוא דלומד הב"י מי שאין צריך לו אלא למשל עיסה אחד יצמצם שיהא עיסה זה מעט פחות מהשעור וכיון שאינו אופה יותר אין כאן שום הפקעת איסור ומה שהמ"א הקשה דיאפה כשעור ויטול חלה בלא ברכה מדוע לא קשה לו הכי על הטור י"ד שניתן עצה ליתן בו מים כדי שיהא מחויב ודאי ליקשי נמי מה כולי האי יטול חלה בלא ברכה א"ו דנכון שלא להכניס עצמו לספק שיהא מוכרח לעשות המצוה בלא ברכה. ובי"ט של פסח שא"א במים נותן הב"י עצה שיהא ודאי פטור וק"ל:

סעיף ז יש לברר המלח הנה הטור חשבו למי פירות והב"י חושש לדעת הר"ן שכיון שהוא תולדת המים לא נקרא מי פירות וקש' ומ"ש מיין צמוקים דמביא הב"י בשם הרשב"ץ דהוי מי פירות ואמאי הא נמי תולדת המים הוא ואי משום דנשתנה הא מלח נמי נשתנה וצ"ל דלא דמי משום דיין צמוקים נשתנו ע"י דבר שהוא מי פירות ודאי ונעשה כמוהו משא"כ מלח דנשתנה מעצמו ואיכא למימר דבתר מעיקרא אזלינן ועיין סימן תס"ז בח"י ס"ק י"ו משני הכי קושי' המ"א על רבינו יונה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף