בית מאיר/אורח חיים/תסא

בית מאיר ‏ אורח חיים תסא

סעיף א' בש"ע ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש כתב המ"א וקשה דהא צד העליון שבתנור בולע ג"כ מחמץ וכו' והעתיקו הח"י ומסיים וכן יש לינהג במה שאנו קורין רעהר ולהטיח כל סביביו ולענ"ד ע"כ המ"א איירי מתנורים שבגמרא ואפשר סובר דאף בצד העליון היו מדביקים פת דאל"ה צ"ע מה הוקשה לו ומפני מה יהא נאסר צד העליון אי משום קליטת ריח כבר מבואר בת"ח כלל ל"ה דין ו' כי לא נמצא ריח ופיטום לכלי שיחזור ויפטם לאוכל ואי משום הזיעה זה נמי מבואר שם בת"ח דזיעה אינה אלא בדבר לח כמו קדירה ולא בנאפה שהוא יבש וכל זה יש להוכיח מזבחים צ"ה ע"ב שקורא לצלי בתנור בישול בלא בלוע ואי משום מה שהקשה שם המ"י ממ"ש הטור בא"ח דכסוי של ברזל שמשימין אותו על החררה שנאפת על הכירה שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו והכריח מזה לחלק לענין חמץ ולענין הגעלה לכתחילה כל זה לענ"ד אינו אלא בכסוי שהוא סמוך ודבוק ממש על החררה עד שברוב פעמים נוגעת בו דבזה י"ל דאף באפי' יש זיעה קצת אבל בתנור שרחוק צד המעלה מן הפת הרבה לא מסתביר לענ"ד שיהא שייך בדבר יבש כמו פת דצד העליון בולע מן הזיעה וא"כ ברערין שלנו שאין מכניסין בהם כל השנה קדירות כלל לבשל לענ"ד די אם מטיח גם מן הצד בגובה טפח מחשש שמא הונח תוכו לחם חמץ ונגע גם מן הצד אבל יותר למעלה לא צריך וק"ל:

בהג"ה וכשמכשירו ע"י היסק טוב וישר הוא וכו' הוא לאפוקי מדעת הי"א דבאותו היסק שמסיק התנור לאפות בו די לו אם מכוין ומכשיר ג"כ התנור ועיין בב"י במה שרצה לומר שאין חילוק בין טפקא דהיינו בוכי' של חרס לשל לבנים ותמיד יש הכשר ע"י מליא גומרי ומ"ש כאן אסור לאפות בה בפסח היינו בלא הכשר. ולפ"ר הדברים תמוהים שהרי הרב נטוראי מבדיל וכתב דתנור שאופין בו כל השנה מותר לאפות בו בפסח וטפקא וכו' אסור ואילו בלא הכשר אטו תנור בלא הכשר שרי א"ו דסובר נמי בדעת רב נטוראי לכל הפחות כדעת י"א אלו דבהיסק אחד סגי ואפשר נמי אף דלא כדעת הרב רבינו יונה שמביא הטור בתר הכי דצריך כיון לשם הכשר. וקצת דייק הכי לשון הטור שכתב והרב ר"י כתב דמשמע דרך פלוגתא וא"כ שפיר י"ל פירושו תנור מותר לאפות בו בלא הכשר ע"י ההיסק להאפי' שיהי' הכשירו וכן פי' הב"ח. משא"כ ביב שהסיקו מלמטה ואופין בה כל השנה מבפנים אסור בלא הכשר מקודם ההיסק דהאפי' מפני שההיסק לאפי' הוא מבחוץ והבלוע הוא ע"י הפת הדבוק מבפנים אבל ע"י הכשר ע"י מליא גומרא יש לו הכשר כמו דשל לבנים וא"כ עיין מ"ש הח"י סק"ו אכן באמת נתבאר לעיל סי' תנ"א וכו' ומסיים וכמ"ש הב"י תחילה לפרש דברי הטור אין ענין כלל לדבריו שבסי' תנ"א אף דלדינא דבריו שם נכונים דבטפקא שהסיקו כל השנה מבפנים אי מליא גומרא ש"ד מ"מ הכא דאיירי להדיא בטפקא דכל השנה הסיקו מבחוץ העיקר כדעת ר"י דיש הבדל בין של לבנים לשל חרס וכדחזר בו הב"י בעצמו על פי' הר"י וכהלבוש וכן עיקר:

סעיף ד יוצא אדם במצה שרוי' כתב המ"א אבל מלשון הרי"ף ורמב"ם ורא"ש משמע דדוקא במים. אגב שיטפי' שיתף להרמב"ם עם הרי"ף ורא"ש כי אדרבה לשון הרמב"ם הוא סתם כלשון ש"ע והפר"ח כתב דמדמוכח על פי פסק הל' דשלקות דטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במבושל הוא משום דבעינן טעם מצה וליכא ממילא ה"ה בשהוי בשאר משקין ולהכי דקדקו הרי"ף ורא"ש ליכתב במים ולענ"ד מוכח איפכא מדר"מ שחולק דיוצאין במבושל הרי דלא בעי טעם מצה ובודאי מה דקאמר נמי יוצאין במצה שרוי' היינו אפי' שרוי' בכל המשקין וכיון דר' יוסי כופל ואומר יוצאין במצה שרוי' כלומר דבזה מודינא לך הרי ודאי דאינו פליג בשרוי' במידי ומתיר נמי אפילו בשאר משקין והסוגי' בברכות לא קאמרה אלא דלהכי אף דלענין שלקות מודה דאזלינן בתר מעיקרא לענין בישול מצה סובר דאזלינן בתר השתא משום דאיכא נמי טעמא דבעי' טעם מצה וליכא אבל בשרי' דלא נשתנית מדמעיקרא מודה לר"מ דיוצאין אפילו בשאר משקין ומן הרמב"ם לענ"ד יש ללמוד שהדיוק במים שבהרי"ף הוא ל"ד כי על הרוב הרמב"ם בתר הרי"ף גריר ואפשר דנקט במים להורות דמבושל אפילו במים אין יוצאין וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף