בית מאיר/אורח חיים/תמב

בית מאיר ‏ אורח חיים תמב

סעיף א' כתב המ"א בא"ד אבל בתוס' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פליג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף וכ"כ הר"ן הנה תלה תניא בדלא תניא כי התוס' אינם מביאים ראיה אלא מן ר' מאיר דברייתא שבדף מ"ג ולר"מ הרי לוקה עליו. וראייתם אינה אלא דאפילו חמץ שאינו בבל יראה חייב לבערו שלא יבא לאכלו ומזה אין שום סתירה לפסק הטור דלא מסתביר לו שיהא שייך גזירה בדרבנן אך בהר"ן מבוארים הדברים כדכתב בשם התוס' בלשון זה ולא מיבעי' לתנא דמתני' דס"ל דהרי אלו באזהרה אלא אפילו למ"ד נוקשה בעיני' בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמרא אלמא אפילו מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאל"ה אמאי ישרף ישהה וכו' (ומ"ש המ"א ולדעת הטור צ"ל וכו' מלבד שאין זה בכונת סתימת המשנה אלא אף נמי קשיא לפי זה מה דקדק הגמרא דף מ"ג שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה הא מזה לא נשמע דדילמא הברייתא נמי איירי בי"ט וישרף שלא לעבור בבל יראה לכשיתחמץ ונהי דבאמת דאסור בהנא' ממה דנאמר בסופה והאוכלו בארבעים דאתא לר"מ וע"כ דמרבה אותו מכל מחמצת לא תאכלו וממילא לר' אבוהו אף הנאה בכלל מ"מ הוי להגמרא לאקשויי מן זה ונותנו לפני כלבו א"ו משום דמזה אין הוכחה לחזקיה ועיין בתוס' דף כ"ג ע"ב לכן דייק משיאור ישרף ולדברי המ"א מזה לא מוכח מידי) והאמת שכדברי הר"ן במה שסובר דטעמא דר"י דפוטר בשיעור דידיה הוא משום דסבר נוקשה בולא כלום כן נמי מבואר בהמלחמות בהמליצתו בעד הרי"ף שפוסק כחכמים דר"א ולא כסתם משנה כתב בלשון זה דהאי סתמא לאו דסמכא משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם סתם בריש פרקין דקתני הרי אלו באזהרה ומחלוקת בשלהי פרקין דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשה בעיני' לא עבר עלי' בלאו וכן כתב הרא"ש אבל תמה אקרא מנ"ל ללמוד מדר"י דס"ל נוקשה בולא כלום הא בחולין דף כ"ג ע"ב נשאר בתיקו איבעי' דר' זעירא טעמא דשיאור דר"י לר"י אי משום דספיקא הוא אם חמץ או מצה ולהכי פטור משום דהוי התראת ספק או משום דברי' הוא לא חמץ ולא מצה וא"כ דילמא לעולם ס"ל נמי נוקשה בלאו כסתמא דמתני' והא דפוטר היינו משום דזה גופא ספק אם הואי חמץ נוקשה. ואדרבה לדבריהם ז"ל דשיאור דר"י הוי נוקשה הא מוכח משם דמחייב בנוקשה דאל"ה מה בכך דספק חמץ נוקשה הוא איך אפשר דיוצא ידי חמץ הא אף אם חמץ הוא אינו אלא נוקשה דרבנן ומדאורייתא מותר בפסח. והאמת שבעבור דהוא הכל קשיא לי על זעירא מה הכניסו לבית הספק הזה ולמה לא לומד טעמו דר"י בפשוט כדהבינו הגאונים הנ"ל דלהכי פוטר מדס"ל נוקשה בולא כלום רציתי לומר לפ"ר דמוכח מזעירא דשיאור דר"י כקרני חגבים באמת לא הוי נוקשה כלל והספק אם הוא חמץ גמור או מצה ומה דאיתא דף מ"ג שמעינן לר"מ נוקשה בעיני' בלאו דמשמע דשיאור הוא נוקשה היינו כדפרש"י כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר וי"ל דהיינו שיאור דר"מ הכסיף פניו אבל דר"י שהוא כקרני חגבים שהוא חימוץ יותר באמת ראוי לאכילה ואם חמץ הוא חמץ גמור וא"כ הא עכ"פ אם ספק הוא הרי ודאי דאסור באכילה מן התורה וכמו כן אם הוא ברי' מ"מ אסור באכילה מן ד"ת והוי כחצי שעור דאסור מן התורה (וכן תוס' במנחות דף נ"ד כתבו אך דרך ספק ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש סוף ד"ה אין] ואין לוקין עליו ואילו כן עכ"פ אין קשיא מזה על הטור שאיירי באיסור אכילה דרבנן אבל לבי מהסס בזה ומסתביר יותר בזה כדעת הגאונים דאף שיאור דר"י עדיין אינו ראוי לאכילה מכח דחימוצו אינו אלא במקצת והוי נוקשה דאל"ה אלא דראוי לאכילה מחמת חמיצתו המרובה יותר משיאור דר"מ א"כ לא שייך לספוקי נמי בו אם מצה הוא או ברי' שהרי מחמת חמיצתו הוא דראוי לאכול א"ו שעדיין אין ראוי לאכול ואם חמץ הוא אינו אלא חמץ נוקשה אלא דמסופק אם לא מצה או ברי' הוא וא"כ לא די דלא נשמע משם דס"ל לר"י נוקשה בולא כלום כנ"ל אלא אדרבה לפ"ז מוכח משם דעת הטור מכח מה דקשיא לי כנ"ל מה הכניס לבית הספק לזעירי כנ"ל ולא פירשו כדפירשו הגאונים הנ"ל א"ו משום דסברת הטור אמתי דבדרבנן לא שייך הגזירה דדילמא אתי למיכלוהו קשיא לי מ"ט דר"י דשיאור ישרף א"ו הוכיח דס"ל נמי נוקשה בלאו ומ"ט דפטור ע"כ או משום דהוי ספק נמי אי מצה הוא והוי התראת ספק כדפרשי' ובאכילה אסור מן התורה וכן אם הוא בריה איסור האכילה ד"ת כנ"ל ולהכי אמר ישרף מגזירה דדילמא אתא למיכל ויהיה איך שיהיה א"י לתרץ ץ דעת הגאונים הרמב"ן ודעמיה ודברי הטור ברורים באין גמגום לענ"ד:

שוב עיינתי בתוס' מנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין ראיתי שכתבו ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי וכו' והא דדחק רשב"ל לשנויי הכי משום ר' יודא כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא חשוב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא כדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ודבריהם נמי קשאים מה מדמו עיסה של מי פירות לחוד דהוי נוקשה לדר"י דשיאור הא בחולין הנ"ל מבואר דטעמא דר"י בשיאור או משום דמסופק אי חמץ או מצה הוא או משום דסבר ברי' הוא ואדרבה משמע שם דס"ל דר"י נמי ס"ל נוקשה בלאו רק בשיאור מסופק כנ"ל ומן הסוגיא דף נ"ג שתוס' מביאים אין ראי' מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י נהי דלא אפשר דאזיל להצד דטעמו דר"י משום הספק דפשיטא דא"כ מכח ספק חמץ הוא בכלל הלאו דלא תאפה חמץ אבל באי להצד דטעמא דר"י משום דברי' הוא דאז אפשר דאפילו בחצי שעור אינו ואינו אסור אלא מדרבנן ויותר היה לתוס' לומר דרוצה לשנויי אליבא דת"ק דר"א פסחים מ"ג דס"ל על תערובות בולא כלום וכ"ש נוקשה בעיני' בולא כלום וכדפסק הרי"ף וכן תירץ באמת הפר"ח בסי' תס"ב ע"ש אבל מדבריהם נראה דנראה להם דוחק מה שפירשתי לדעת הטור דלר"י נוקשה בלאו. רק דבשיאור דידיה מסופק אם לא מצה או ברי' הוא דכיון דשיאור נקטה הגמרא דפסחים הנ"ל לנוקשה ודאי אילו ר"י סובר למדרש מכל לרבות נוקשה לא היה שיאור דידיה יצא מכללו ולא היה מקום לספוק בו דשמא מצה או ברי' א"ו דר"י לא דרש כלל לרבות נוקשה אלא מדקתני שיאור ישרף שמעינן כדפי' רש"י דמבחוץ בלא דרשה דקרא או דמסופק בשיאור דידי' דשמא חמץ גמור או מצה ולהכי פוטר או דס"ל ברי' הוא ושפיר כתבו תוס' לפ"ז כדי לצאת דעת ר"י תירוץ דמגבלה במים וא"כ היינו נמי דעת הרמב"ן והרא"ש הנ"ל שכתבו דמדר"י נשמע דלא ס"ל נוקשה בלאו ה אך עכ"ז אין הכרע לסברת הר"ן דאפילו מה דלא אסור באכילה מן התורה אלא מדרבנן אסור בשיהה דלא כסברת הטור דאדרבה משמע מדדחק זעירא ליכנס לבית הספק ולא בפשוט דאף דסבר ר"י נוקשה בולא כלום מדמ"מ מדרבנן אסור כדכתב נמי הטור וכל הפוסקים שוב אסור בשיהה וישרף אלא משמע כסברת הטור, ואולי הר"ן סובר דלהצד דברי' הוא ודאי אינו אסור אלא מדרבנן ואינו בדמיון דחצי שיעור ולהכי פשיטא לו מדאינו פושט דע"כ מספקא לי' דאילו ברי' הוא למה ישרף אלא ש"מ דמ"מ שפיר דישרף אבל הטור ס"ל דאף לטעם ברי' ס"ל דאסור מן התורה בדמיון דחצי שיעור. ובזה עכ"פ סליק פסק הטור ברור אמנם מפירש"י יש ללמוד שלא כדעת הטור שהרי דף ל"ו ד"ה אין לשין כתב לפיכך אם לש ישרף מיד ובמועד קאמרו ולא בי"ט וכו' וקשה הרי רש"י פי' דף ו' דינא דרב בכפות כלי דוקא בביטול והכא הא נעשה בי"ט וע"כ כתב הכי מדפי' שאינו אלא נוקשה וסובר להלכה נמי דנוקשה בולא כלום ואינו אסור באכילה אלא מדרבנן ולהכי א"א לשורפו ביום טוב והרי מכל מקום קתני דישרף ולא ישהנו עד אחר המועד ויהא מותר באכילה ש"מ כדעת החולקים על הטור ובאמת צ"ע לפ"ז מה הכניס זעירא לבית הספק לר"י דשיאור ודוק כי עדיין צריך עיון וכן לשטת הר"ן כנ"ל צ"ע זה:

תו כתב המ"א וכתב הטור ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנים אותו בו אלא לקיוהא בעלמא. ולכן בעינן כזית בכדא"פ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. ואיירי במבש"מ ובי"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה היינו כותח דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כך אסור ואינו בטל במיעוטו וכו' ותימא דהא בגמרא מוקי דכותח מיירי שיש בו כזית בכדא"פ הא לא"ה שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור עכ"ל המ"א ואיני יוכל לכוין בלשונו דמדמוקים בכזית בכדא"פ נשמע מיני' הא לא"ה שרי הא אדרבה הסוגי' מסיק דאין באכילתו כהוגן כזית בכדא"פ אם לא ע"י אכילה שבטלה אצל כל אדם ולהכי ליכא לחיובו מטעם כזית בכדא"פ כי אם מטעם היתר מצטרף לאיסור וא"כ מי הגיד לו דבליכא כזית בכדא"פ דשרי כדמסיק וצ"ל דס"ל דמאורייתא שרי ומדרבנן אסור כלומר מה דדייק הא לא"ה שרי היינו מדאורייתא הא מדרבנן אסור וזה אינו אלא דאפילו אין בו כזית בכדא"פ נמי אסור מטעם היתר מצטרף לאיסור לר"א:

אמנם דברי הרשב"א צ"ע מצד אחר דמה הראיה משם דלא בטל במיעוטו דהיינו מבשא"מ דלית ביה טעמא דאיסור דמ"מ אינו בטל מדרבנן מפני שנותנו בכיון ומה ענין דד' מיני מדינה להכא דמדינא דאורייתא אתינן עלי' מטעם היתר מצטרף לאיסור וגם באמת יש שם עכ"פ כזית בכדא"פ דאינו בטל במיעוטו ואולם דברי רשב"א אלו אמורים נמי בהראב"ד שבהרא"ש פרק השוכר את הפועלים על המתני' דאלו אסורים ואוסרים בכ"ש בלשון זה והראב"ד תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה במשהו וזה לא נזכר בשום מקום ואי משום הנך דאלו עוברין לאו משום משהו מיתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהן וכבר פי' מגמרא אחד מהן או זתים המצרי תלתי חטין והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולת החמץ שיש בהן וכיון שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובים כאילו הכל חמץ וכו' וה"נ איתא לשון הרשב"א בתשו' סי' ל' בלשון זה וחמץ בפסח אעפ"י שאוסר בכ"ש הנ"מ באכילה אבל בהנאה אין אוסר וכו' שוב כתב נמי ואלו חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אינו אוסר בכ"ש בהנאה אא"כ ממכשירי המאכל כאותן השנוין במשנת א"ע זתים המצרי וחבריו עכ"ל ויש לתמוה נמי דמנ"ל דדיני דא"ע אוסרים בכ"ש בהנאה הא שם לא היה כ"ש אלא באמת כדכתב הראב"ד וכדבאמת אף בכותח היה כזית בכדא"פ:. והנלענ"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי הפר"ח סי' זה כתב ועוד מסתביר לי דאפילו דאיכא כזית בכדא"פ כיון דליכא טעמא בטל ברוב ותדע דהא כיון דליכא טעמא הוי לי' כמב"מ דליכא למיקם אטעמא דמיבטל ברובא וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפרק ג"ה וכו' אך קשה לזה שהרי כתב רש"י בפרק א"ע בסוף הסוגי' דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח לית להו טעם כעיקר דאורייתא ואעפ"כ אמרינן התם בסוגי' אי כזית בכדא"פ אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א ומשני הנח לכותח דלית ביה כזית בכדא"פ וכו' אלמא דאפילו מאן דלית לי' טעם כעיקר אי איכא כזית בכדא"פ לוקה וה"ה לדידן דקי"ל דטכ"ע דאורייתא אי איכא כזית בכדא"פ אפילו דליכא טעמא משמע דלקי וכו' ע"ש. והנה קושייתו ע"פ שטת רש"י קשה נמי על ר' אלעזר דמה בכך דדרש כל לרבות עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור הא ע"כ ר"א נמי לית לי' טכ"ע דאל"ה למה לו הדרשה דכל וכמו דס"ל להפר"ח דמאן דלית לי' טכ"ע אף על כזית בכדא"פ לא מחייב משום דהאיסור גופיה בטל ברוב ה"נ איך אפשר לחייב על פי היתר מצטרף לאיסור הא אין כאן איסור כלל כיון דנתבטל ברוב אבל לענ"ד מעיקרא אין כאן קושי' דע"כ לא אסרו הרשב"א והר"ן דהיכא דליכא טעמא לא שייך כזית בכדא"פ אלא בדליכא טעמא כלל מן האיסור שאז האיסור בטל וכה"ג באמת אף לר"א אי אפשר לחייב מטעם היתר מצטרף לאיסור משא"כ כשיש בו טעם האיסור מה בכך שהטעם עצמו אינו כעיקר ושרי מ"מ הרגשת טעם זה אינו מניח להאיסור להתבטל והוי דומיא דאיסור הניכר וממילא מדהאיסור אינו בטל חייב על כזית בכדא"פ לכ"ע ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור אפילו בדליכא כזית בכדא"פ וכן להטור אפילו אין בו טעם חמץ מ"מ הקיוהא דאתא מיניה דמינכר מכחו שהחמץ בו פועל שהאיסור לא יתבטל וחייב לרבנן בכדא"פ ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור והן הן דברי הרשב"א שבב"י סי' ק"ל דשלומד מד' מיני מדינה שנמי עכ"פ או דלית להו טכ"ע דאורייתא כשטת רש"י או דמיירי שאין בם טעם כשטת הטור אלא שנותנין לקיוהא וקשה הא כיון דתנן אלו עוברין דהיינו מתבערין מן העולם כדפי' הר"ן ש"מ דעכ"פ אסורים נמי בהנאה וקשה בשלמא לענין אכילה שפיר י"ל כדכתבתי כיון שנרגש האיסור תוך ההיתר אף דההיתר מכח זה לא נאסר מן התורה מ"מ כיון דנרגש לא נתבטל ושפיר שייך היתר מצטרף לאיסור משא"כ לענין הנאה שאינו נרגש לא הטעם ולא הקיוהא קשיא למה אסרוה כמו דכתב הר"ן סברא זו לשטתייהו בפרק בתרא דע"ז ונימא דלא שייך לענין הנאה כלל היתר מצטרף לאיסור כיון דנתבטל ברוב והוכיח מזה דדבר שבכיון מערב אסרו מדרבנן דלא ניבטל ולהכי שפיר דאסור אף בהנאה מדרבנן ולמד מזה בקל וחומר לענין אכילה דלא שייך ביטול מדרבנן בדבר הניתן בכיון והראב"ד שמוקים לי' או בדאית בהו הרבה שבודאי יש בו טעם אלא דטכ"ע לאו דאורייתא ס"ל ומ"מ להכי אסרוהו מדרבנן מדאינו משהו או ע"פ דברי הרשב"א מד יתנו בכיון להכשיר המאכל ומעתה לענ"ד אין שום תימא בדברי הרשב"א עיין ודוק:

ואולם הפר"ח בקיצוריו ד"ה והראב"ד. כתב שגם הרשב"א ורבים עמהם דטכ"ע דאורייתא לאיסורא בעלמא ולא למלקות וכו' ולפי מה שהוכחנו לעיל דלדעתם ז"ל אי ליכא טעמא מיבטל ברובא ע"כ לומר דס"ל דבכותח אית בי' טעם חמץ וכ"כ הראב"ד וכו' א"י ליישב לפ"ז דברי הרשב"א הנ"ל שבב"י סי' קל"ד דאם הם מדאורייתא אסורים באכילה מצד טעם כעיקר למה לא יאסרו בהנאה ג"כ מההוא טעמא מדאורייתא וכן דבריו שבתשו' סי' ל' אינו מורה לכונ' זו והעיקר כדכתיבנא הנלענ"ד ודוק. סעיף ב ומלוגמא שנסרחה ודוקא שנסרחה קודם פסח או נסרחה ואח"כ נתחמצה יראה לענ"ד דה"ה בשל גוי אף שנסרח בפסח שוב אף ישראל מותר לקנותו בפסח כיון דכל זמן שהוא ביד גוי לא חל עליו לשום בר ישראל איסור בל יראה ושוב כשנסרח ונפסל מאכילת כלב והוי עפרא לא חל עליו האיסור דבל יראה וא"כ מה דאיתא ברמב"ם פ"ה מה' יסודי תורה הלכה ח' דמותר לעשות רטיה או מלוגמא מחמץ בפסח ואפילו שלא במקום סכנה וביאר שם הכ"מ הביאו הח"י סי' תס"ו דהיינו דוקא בשל גוי וע"י שאילה ואם כבר נסרחה אפילו שנסרחה ביד הגוי בפסח מותר הישראל אף ללקחה ולהתרפאות בה אפילו שלא במקום סכנה ואינו דומה למה שמביא הח"י בשם התה"ד דדיו שבישל גוי בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו דשם ביד גוי חל עליו איסור הנאה קודם שנפסל אבל בל יראה הא לא חל ביד גוי וקודם שבא ליד ישראל נפסל מאכילת כלב ודוק:

סעיף ג בגדים וכן ניירות עיין ט"ז והח"י כתב ולענ"ד אין כאן אפילו קצת תימא דודאי קולן של סופרים דהוי חמץ נוקשה אף שניכר החמץ מ"מ אינו עובר בב"י כמ"ש לעיל מסקנת הפוסקים דנוקשה בעיני' ולא כלום אלא דמ"מ אסור לקיימו דדלמא יבא לאכלו וזה דוקא היכי דניכר החמץ משא"כ בקלף הנדבק על גבי טבלא כיון שאינו ניכר תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ותמוהים דבריו דאטו קולן של סופרים שהנייר עצמו מיתקן בכך שייך למגזר גבו שיבא לאכלו ועיין בדבריו עצמם סק"ה והעיקר דהפוסקים אף שפסקו דנוקשה בולא כלום היינו לענין דיעבד דעבר ושהה אף לכתחילה לקיימו חשו להסתם משנה ולהכי חיפשו לחלק בין קולן של סופרים ושפיר כתב הט"ז דאין טעם לחלק בין ניכר לאינו ניכר וק"ל:

סעיף ה אם העמיד גבינות כתב המ"א וכתב באו"ה דד"ת בטל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כתב דחשוב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאורייתא דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו והפר"ח מדנמי מחליט דדבר המעמיד אך דרבנן מניח הטור בתימא והח"י נמי כתב ואע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמא עביד דלא בטל הוא רק דרבנן כמ"ש תוס' פרק כל הזבחים (דברים אלו לא מצאתי בתוס' זולת דף ע"ג ע"ב בד"ה אלא שם הוכיחו הכי בדין דבר חשוב ואין ענין לזה כלל ועיין פר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה ודבריו שם מסתברים יותר ממה דסותר עצמו בסי' ק' סק"ג) והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפילו בדיעבד אם השהה אותן עד לאחר פסח ואפשר שזה דעת הטור ודבריו אינם מובנים דלהחלטתו דאינו אסור אלא מדרבנן ומדאוריתא שרי באכילה מאין יבא איסורו אפילו להשהותו לכתחילה לשטת הטור ומכ"ש לאסור בדיעבד אם שהה לכ"ע:

ואולם אית' במרדכי בשם רבינו טובי' הובא בב"י י"ד ס"ס קי"ח כ' ועוד נראה לר"ט דאפי' לשמואל דאמר שמעמידין אות' בעור קבת נבילה דאפי' אם ת"ל דדבר המעמיד הוי כבית שאור שחימוצו קשה מ"מ אי שם אלא נ"ט ורש"י פסק דטעמא הוי דרבנן ואף לדברי ר"ת דטכ"ע דאורייתא למה וכו' משמע מיני' דדבר המעמיד תלי' בפלוגתא דטעם כעיקר ולשטת ר"ת נמי הוי דאורייתא וכן משמע לשון רבינו שמשון בן אברהם בתשו' שבמרדכי פרק כל הבשר שכתב והא דלא קתני ואם יש בו כדי להעמיד טעם מפרש בדבריו דאסור משום נותן טעם. משמע נמי מיני' דקורא להעמדה גופה טעם. וא"כ לא נפלאת היא אם גם הטור בשיטתייהו ומה שהפר"ח הנ"ל כתב בשם הרמב"ם פט"ו מהמ"א דהוי דרבנן. מלבד שאין מוכרח כולי האי שמה שמסיים כל אלו השעורין וכו' דקאי נמי על אם יש בו כדי לחמץ אלא אפילו אם נמי קאי עליו אין ראי' שהרי פוסק טעם כעיקר ל"ד ומה שמביא נמי שתי תשו' רשב"א עיין בדבריו כי לא איירי כלל מדבר המעמיד אלא מדין ברי' ומ"מ י"ל בדבר המעמיד כדעת ר"ט הנ"ל אבל יש ראי' ברורה לענ"ד כדעת האו"ה דהנה איתא בחולין דף קט"ז המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ולא מיבעי' למה דדייקו תוס' מיני' דף צ"ט ע"ב סוף ד"ה לא וכתבו משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשובה טעמא וה"ה חימוץ ומשני שאני שאור שחימוצו קשה (ר"ל שאני שאור שחימוצו חשוב טעם ולא קיוהא מפני שחימוצו קשה) הרי לדבריהם מבואר דהעמדה היכי שנתבטל בס' האיסור לאו כלום הוא ומה שכתבו בע"ז דף ל"ה וי"ל דדוקא נקיט נבילה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחיטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע"ג דאקומי קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן. ע"כ ר"ל משום דבנבילה איכא בה איסור דאורייתא כלומר ויש לספוק דיש בו בנ"ט והוי א"ד ובשל גוים לא התירו ע"י טעימה כמבואר בהיש"ש הנ"ל בשם הראשונים משא"כ בב"ח אף אם יש בה בנ"ט וגם אקומי קמוקים לא תימא דיהא נחשב ע"י ההעמדה כביטול ויהי' איסור תורה דמ"מ כיון דצונן הוא אינו אלא דרבנן אבל ביתר מס' לדעתם ההעמדה לא מידי הוא ושטה זו תופס היש"ש שמביא המ"א ונסתייע מר"ת שפסק הכי והוא בתשו' רבינו שמשון ב"א שהעיד הכי בשם ר"ת אבל באו"ה כלל כ"ה כותב בשם ר"ת רק דמדאורייתא אינו אוסר וכבר הרגיש הפר"ח בסי' צ"ח בסתירת עדות זה וגם מה שמחלק שם היש"ש בין איסורי הנאה דאית בהו משום העמדה לאיסורי אכילה כתב הפר"ח הנ"ל שאינו מחוור) אלא אפילו לדעת רה"פ שתפסו סברת הר"י מג"ש דטעם מתני' דלעיל משום דבב"ח ליכא למימר דכיון דאקומי קמוקים לא בטל דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא האי באפי' קאי והאי באפי' קאי והיא שטת הרמב"ם מכל מקום הא מקשה היש"ש שם בלשון זה דמאחר שחזינן בב"ח שאין הולכין אחר המעמיד ה"ה בשאר איסורים נהי דבב"ח דרך בישול אסרה תורה מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין ואם איתא דהוי אזלינן בשאר איסורין אחר המעמיד ה"ה בב"ח באיסור דידי' שהוא מדרבנן וכה"ג מקשה הפר"ח י"ד בסי' הנ"ל וכתב וק"ל דמה בכך דבטעמא תלה לי' רחמנא אכתי ליתסר מדרבנן משום מעמיד דומי' דנבילה ודחק שם והוא בסק"ז תוך ד"ה עוד כתב וע"ש כי הוא שם רק מביא לשון תירוץ הרשב"א ושפיר מקשה אבל לתירוץ לשון הר"ן לענ"ד מעיקרא לק"מ דדוקא בנבילה שייך לומר שגזרו מדבריהם דהיכי שהאיסור מעמיד ליהוי ולא ליבטל כאילו הוא בעין משא"כ בב"ח דגוף הבשר היתר ואין כאן אלא עור כ"ש שאינו נותן טעם ובטל בס' ואין כאן אף טעם בב"ח איך יגזרו על האיסור דלא ליבטל הא אין כאן איסור כלל ואף מדרבנן דכל כמה דלא יהיב טעמא ההוא באפי' קאי והאי באפי' קאי וכ"ת נהי דעור לא יהיב טעמא בחלב הא החלב יהבה בי' טעמא ויש על העור מ"מ איסור דרבנן ולא ליבטל מפני העמדתו זה ניחא אילו היינו צריכים לבטל אף העור אבל אינו כן אלא דהעור בתר ההעמדה נזרק לחוץ וכל הביטול אינו אלא להשרף היוצא ממנו וזה השרף מיד כשיוצא הא נתבטל בס' ואיהו גופי' עדיין לא נעשה נבילה מדאינו ע"י ביטול כדאיתא בפר"ח י"ד סי' פ"ז סס"ק ז"ך אלא חלק השרף בשר לחודי' קאי וכן חלק השרף חלב לחודי' וכיון דחלק השרף בשר נתבטל בס' שוב אין כאן איסור בב"ח כלל דליגזרו עליו דלא ליבטל ודוק באופן דנקטינן דשטת הרמב"ם ברורה. עכ"ז מוכח מזה דלא כדעת ר"ט ודעמי' דיהי' ההעמדה גופה נחשבת טעם ולמ"ד טעם כעיקר ד"ת אף דבר המעמיד לא בטל מדאורייתא דא"כ ודאי נשאר הקושי' דנימא דע"י ההעמדה נעשה האיסור בב"ח מדרבנן כמו שנעשה ע"י טעם:

ועדיין נשאר לבאר מה שמחליט נמי האו"ה דמילתא דלטעמי' עביד דנמי דרבנן וכבר כתבתי דמה שלמדו האו"ה בק"ו מדבר המעמיד בודאי ק"ו פריכא הוא כדאיתא בפר"ח הנ"ל בהג"ה דמסתביר טעמו דלשם אמנם במס' נדה דף מ"ז איתא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה דברי ר"מ ור"י ר' יוסי ור"ש פוטרין ופלוגתייהו הוא משום דר"מ ור"י סוברים חלה בזמן הזה דאוריית' ולא אתא דימוע דרבנן ומפקע לחלה דאורייתא ומזה הוכחה ברורה למה שהעלתי בספרי קנין דעה סי' צ"ח דלא כהפר"ח שכתב על דברי האגור דשאור ועיסה שני מינים הוא דשבוש. הוא אלא דבאמת שני מינים הם ע"ש שהארכתי דאילו כדעתו שהם מין במינו הא לר"י מב"מ לא בטל ד"ת ותינח דימוע יבש ביבש דמודה ר"י דד"ת בטל כדהעלו תוס' בכמה מקומות אבל שאור בעיסה הא מבואר בתוס' מנחות דף ק"ב ע"ב שכמו כן הי' יכול להקשות מההוא של שאור ושל חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה דאין לח ומתערב יתר ממנו וא"כ אילו שאור ועיסה יהי' מב"מ למה לר"י חייב בחלה א"ו כדהעלתי שם דהוי מבשא"מ) וזה ניחא בדימוע אבל בעיסה שנתחמצה נימא דהוא נמי דאורייתא מטעם דכל דלטעמא עביד לא בטיל כדאיתא בחולין דף ו' א"ו משמע דאינו אלא דרבנן ואף דתוס' שם דוחים די"ל דאך לענין זה הוא דרבנן שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה ולא לענין איסור מ"מ כיון דמסקו ממקום אחר לענין דימוע דהוא דרבנן לכל ענין ה"ה משמע למחמץ וא"כ י"ל ה"ה תבלין דנמי בחד סוג נקטינהו הש"ס חולין הנ"ל עם שאור נמי אך מדרבנן כדעת הפר"ח סי' ק' הנ"ל הגם דזה ניחא לדעת המ"ב שבפר"ח סי' צ"ח ד"ה וקודם שכתב שנראה מן הגמרא שהטעם שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא היינו מפני שנ"ט בהיתר וא"כ הוא ממש חד סוג עם תבלין משא"כ להפר"ח שם שדחה לדבריו (ועדיין צ"ע) והעלה דטעם דמחמץ דהוא דבר האיסור הוא הניכר דומיא דמעמיד ולהכי לומד שם מדאיסור מעמד במשא"מ ה"ה לחמץ ע"ש שהאריך א"כ אפשר עדיין יש לחלק בין מחמץ דאף שהעלינו משמעות הש"ס דאינו אלא דרבנן היינו משום דטעמו אינו אלא קיוהא כדכתב שם הפ"ח נמי אבל תבלין אפשר דאפילו ביותר מס' כל שמרגישין טעמו הוי דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא מ"מ מדנסיב לה הש"ס בחדא שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא ולא בטלו משמע יותר כדעת האו"ה ופר"ח בסי' ק' דתרווייהו אך דרבנן ועיין בספרי קנין דעה סי' שכ"ד מה שהוצרכתי לדחוק בלשון הרא"ש שבתשו' כלל ב' סי' ב' דמשמע מיני' דאפילו בשאור הוי דאורייתא מטעם דמילתא דלטעמא עביד לא בטל וצ"ע אם לא באמת אזיל בשטת המ"ך הנ"ל דמה דשאור לא בטל היינו מפני שנ"ט וסובר באמת דחיות התוס' בסוגי' דנדה הנ"ל לעיקר ולא כדהוצאתי משמעות דליהוי חד עם דימוע וא"כ מידי דלטעמא עביד לא בטל הוי דאורייתא (וכן סובר בפשיטות התי"ט במס' טבול יום פ"ג משנה ד' אך בתשו' הרא"ש מ"מ צ"ע מפני שאף על ככר יהיב טעם זה ממה שודאי אינו אלא דרבנן:] ונ"מ דהנה איתא בפר"ח סי' תמ"ז אחרי שהאריך להשיג על הטור ופוסק דאפילו נתערב אחר פסח חמץ שעבר עליו הפסח בפחות מס' נמי מותר מ"מ כתב שמרים של שכר שעבר עליו הפסח וכן שאור וכיוצא בו אם העמיד גבינות בהם או החמיץ בהם עיסה אסורים דדבר המעמיד לא בטל כמבואר בטור סי' זה בשם הר"י ז"ל והא ודאי טעמא בעי כדכתב הח"י סוף ס"ק ט"ז ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמי' עביד לא בטל או משום דבר המעמיד לא גרעו מנתערב פחות מס' וא"כ למה אוסר הפר"ח כל הגבינות והעיסה. בפרט לשיטתי' בי"ד דהכל אינו אלא מדרבנן:

אמנם זה ל"ק די"ל אף שאינם אלא מדרבנן מ"מ מדחזינן דהחמירו בו חכמים יותר מתערובות פחות מס' ודאי מגרע גרע שהרי בחולין דף ו' הנ"ל איתא דעל תערובות דמאי לא גזרו אפילו בנ"ט גמור ועל השאור והתבלין גזרו ואסרו אפילו באלף ש"מ דמ"מ מדבריהם אינו בכלל תערובות וכן העלה הב"י בי"ד ריש סי' קי"ב דשאור של גוים לא בטל אף דלא גזרו על תערובות פת גוי ואפילו בפחות מס' וכן בדבר המעמיד מצינן בע"ז דף ל"ה דמורייס אף שנותנין לתוכו יין להשביח דודאי הני בפחות מס' מ"מ לרבנן שרי בהנאה משום דליתי' לאיסורא בעיני' אלא בתערובות ואילו העמדת גבינה חשוב כמאן דאיכא בעיני' א"כ חזינן דהנהו ענינים מדבריהם אינו בכלל תערובות שפיר דה"ה אינו בכלל תערובת דלא קנס ר"ש וכיון דעבר על השמרים בבל יראה ושייך למקנסי' שוב אף אלו ענינים אינם בכלל תערובת דלא קנס ר"ש אלא קנסינן לי' ואסור ואולם זה ניחא בהועמד גבינות בחמץ שעבר עליו הפסח אבל אם הועמדו בחמץ לפני הפסח ועבר עליהם הפסח ודאי איני יודע טעם כלל לאוסרם נהי דלהשהותם לכתחילה אסור להחולקים על הטור וס"ל דאף במידי דרבנן גזרינן דילמא אתא למיכל כמבואר ריש סי' תמ"ב והיינו טעמא דהרשב"א סי' תת"ן מ"מ אם השהה אותם בדיעבד נהי דנימא דלא חשוב תערובות אלא בעין מה בכך ומי גרע מנוקשה בעיני' דמבואר ס"ס תמ"ז דאחר פסח שרי הואיל דלא עבר על בל יראה וזה בדבר המעמיד אבל במידי דלטעמא עביד דלא בטל דומיא דעובדא דנ"ש שמביא הח"י הנ"ל תלי' בהנ"ל אם הוא דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא י"ל דאסור לאחר פסח למסקנת הח"י ריש סי' תמ"ב דעובר עליו בב"י ואפילו ליכא כזית בכדא"פ אבל אם אינו אלא דרבנן כדעת האו"ה ופר"ח סי' ק' הנ"ל נמי א"י טעם לאיסור אחר הפסח דמ"ש מנוקשה בעיני' והאמת המשמעות הר"י שבטור ס"ס תמ"ז שכתב ושאור כיון שהוא דבר המעמיד אפילו אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמי' עביד לא בטל משמע ברור דקאי אפילו ביטלו שוגג לפני פסח שאסור אחר פסח כריש לישני' שם וע"ש פי' דבריו בב"י וא"כ יהא נשמע נמי מיני' דס"ל דמידי דלטעמא עביד לא בטל ד"ת ושאור בעיסה נמי מחמת טעם הוא כדעת המנחת כהן הנ"ל ודלא כפר"ח אלא שנותן עליו דין שניהם מעמיד ולטעמא עביד וכן עיקר וצ"ע:

ודע שמה שמביא המ"א בשם הרמב"ן סי' ח' בהתשו' המיוחסת אינו בנמצא גלל כן א"י כלל מקומו איו ובגוף הדין שזה הי' רביעי או חמישי לו. עיין בהפר"ח סי' תמ"ז סעי' י"א קרוב לסוף ד"ה בטל בס' כי צ"ע דברי הרמב"ן שמביא תו מביא המ"א בשם רדב"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה והספר אין בידי ולפענ"ד למה דנהיגין ליפסק חוזר וניעור אף הי' מותר לאוכלה דנהי דקיבה הוא דבר המעמיד דלא בטל הא אזלינן בתר העיקר כדאיתא בי"ד סי' ק"ה סעיף י"ד ואולי הרדב"ז חושש לגבי איסור חמץ לשיטת הפוסקי' בב"י סי' ק"ה על החולקים על פסק הש"ע שם וצ"ע בהספר, סעיף ז ואם לאו חייב לבערו כתב המ"א ודוקא וכו' אבל דעת הרבה פוסקים וכו' בתשו' ח"צ סי' פ"א כתב דפלוגתייהו אם נאמר חצי שעור אסור מן התורה בשאר איסורין דלאו אכילת איסור וכבר הרגיש עליו המגיה למ"ל ריש פרק י"ג מה"ש דמבואר דאף לענין אפי' בשבת שייך חצי שעור אסור מה"ת אמנם בספר שאגת ארי' סוף סי' פ"א מחליט ג"כ ובכולי שמעתא דבצק שבסידקי עריבה מוכח דבפחות מכזית אפי' איסורא דרבנן נמי ליכא וכתב ונ"ל ליתן טעם לדבר דמאי שנא לענין ב"י דליכא איסורא כלל בפחות מכשעור משא"כ בכל איסורין דקי"ל ח"ש אסור מה"ת היינו משום דאמרינן התם דהטעם משום דחזי לאיצטרופי וה"ט לא שייך אלא באיסורי אכילה (וזה ודאי ליתא דכן נמי שייך בכל איסורי שבת כנ"ל) דקיי"ל אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו. הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל בכדא"פ עד שישלים עמו לשיעור כזית נמצא האי כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים השיעור אבל גבי ב"י דאפילו אם ישלים לבתר זמן לכזית אינו עובר אלא על מכאן ולהבא וכל זמן ששהא אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע אפילו לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשעור כלל דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשעור וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור על שהי' זו של פחות מכשעור לענין ב"י למפרע לית לן בה עכ"ל ודבריו תמוהים דמי הגיד לו נבואה זו דלבתר שהשלים עד כזית לא עבר על למפרע ומ"ש דאיסורי שבת ואי משום דמסתביר לו הכי מפני שבכל איסורים אם לא נצטרף החצי שעור דלמפרע לא משכחת כלל האיסור אף להבא דהא השני נמי אך חצי שיעור א"ו דנצטרף ההוא דלמפרע משא"כ בב"י דאף אי לא נימא דעביד איסורא למפרע מ"מ מאז והלאה דצירף החצי שעור שני ונעשה חמץ שעור שלם ממילא עובר על ב"י מאז והלאה על השעור שלם אף זה לאו מידי הוא דהא אף לענין מלקות שייך צירוף כדאיתא מס' שבת דף ע"א ד"ה משני מינין וא"כ הא ידוע דמלקות דב"י ליכא אלא ע"י מעשה שקנה או חימץ עיסה כדאיתא בהרמב"ם וא"כ הגע עצמך אילו קנה או חימץ פחות מכזית ושוב קנה או חימץ עד שהשלים לכשעור הא ודאי דא"א להקנותו על דמאז והלאה משהא שעור שלם דזה לאו שאין בו מעשה הוא אלא ע"י הצירוף דלמפרע מלקין אותו על המעשה דעביד הרי להדיא דמקרי שפיר חזו לאצטרופי:

לכן לענ"ד אי נימא הדברים בדעת הרא"ש דפחות מכזית א"צ ביעור אפילו באינו דבוק הוא מטעם דלא שייך באיסור ב"י חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ כתי' הא"נ שכתב הח"צ א"נ י"ל דאף דבכל איסורין פחות מכשעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא כשעשה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מכשעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה דבר שמראה שמחשיבו לא אמרינן בו חזי לאצטרופי וא"כ ודאי לא פעל הש"א מאומה דהא הפודה ודאי מחשיבו] ליישב מה דקשה על שטת תוס' מביצה שהקשתי אף אני ת"ל מכבר וגם כבר היא מבוארת בספר פ"י לביצה. [ודבריהם ישבתי על פי תי' הא"נ שבח"צ. דפחות מכשעור אין היתר אלא היכי דלא עביד מעשה ובאופן זה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה לענין האיסור והתוס' שפיר הוכיחו וא"א לומר כדתי' שם נמי קושי' ע"י פחות מכשעור דהיכי דפודה ועביד מעשה מחשיבו ודאי דחצי שעור אסור מן התורה וזה ברור] אמנם האמת אגיד דלדעתי מעיקרא אין דברי הרא"ש נוגעים בהענין דחצי שעור אסור מן התורה אם לאו אלא כדכתב הפר"ח לשטת רש"י בלשון זה ויותר נ"ל דס"ל לרש"י דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ולהכי מיחייב לבעורי אבל בבית כיון דמתלכלך ומאיס בחצי זית לא גזרו רבנן ובסק"ח כתב והרא"ש שכתב דלאו דוקא דבוקים אפשר דס"ל כמ"ש לעיל דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ודבריו מוכרחים שהרי הרא"ש לא הכריע להדיא דלא כרש"י והרי רש"י להדיא פוסק דעל שפה או מגבו אפילו פחות מכזית עובר ובודאי דלא ס"ל דאין בזה משום חצי שעור לא אסר בב"י ומוכרח טעמו ואפילו לפי' ר"י דשלא במקום לישה ופחות מכזית תמיד אינו עובר נ"ל טעמם פשוט דמדמי פחות משעור זה לפירורים דממילא בטלו כמו שההכרח לומר להמ"ד בגמרא לקולא דפחות מכזית אפילו אינו עשוי לחזק אינו עובר דטעמו פשוט דמדמהו לפירורין דממילא ביטלו וה"ה בצק פחות מכזית דנמי לא חשוב לאפותו ובטל ממילא ולהרמב"ם הכל מפני שעכ"פ דבוק לכלי וזה אפילו אם למ"ד עובר הוא מד"ת דחצי שעור אסור מן התורה ודוק:

סעיף ח הואיל ואלו וכו' עיין מ"א מביא הרא"ש והה"מ וכתב ופשוט הוא וכו' ואם לא ביטלם צריך ביעור ובפסקי מהאר"י סי' קס"ד מבואר איפכא שהרי כתב ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא פרק א"ע ושם בפסח איירי דלא שייך ביטול וגם המעיין בהרא"ש יראה להדיא דקאי על דברי הרמב"ם שנתן טעם על האיבעי' דלא איפשטה הואיל והן דבוקין לכן הספק דאם לא ניחש שיתקבצו לא צריך ביעור הא אילו לא היו דבוקים לא היה איבעי' כלל דבלא החשש שיתקבצו נמי היו צריכים ביעור בלא ספק ולא היה הביטול מועיל משא"כ עתה הביטול מועיל כדי שיהיה ספק דרבנן וע"ז כתב הרא"ש דלאו דוקא דבוקים אלא אפילו אינם דבוקים נמי האיבעי' דאילו בלא חשש שיתכנשו א"צ ביעור מפני שהם פחותים מכזית ועתה שהוא ספק מועיל הביטול מבואר מיני' דלפחות מכזית לחוד דודאי אין ספק ל"צ לא ביעור ולא ביטול כדכתב מהרא"י הנ"ל וכן הבינו הח"צ וש"א הנ"ל. ודבריו אינם מובנים וצ"ע:

סעיף ט ונסרח עד שאינו ראוי לכלב עיין מ"א מביא הרא"ש בדין אלמודי ופירשו בפי' מעוקם כדי לתמוה על הטור והוא ללא דבר וגרם לו זה מפני שהעתיק הי"א קמ"א בט"ס י"א שמותר אחר הפסח דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ולא הרגיש להבנתו הי' ראוי להיות תיבה זו מיד י"א שמותר אחר הפסח בהנאה ותו דבאמת חמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה אלא שט"ס הוא. וכן השמיט הח"י תיבה זו בההעתקה ופי' הרא"ש הוא פשוט דתחילה כ' יש רוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכיל' דעפרא בעלמא הוא. ר"ל כדמובא דעה זו בהר"ן משום דאכילה כזו אינה אלא הנאה ופליג עלייהו הרא"ש ושוב מביא המורייס יש מי שאומרים שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר והיינו נמי אכילה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו והיינו ע"פ הדעה הקודמות שחושבים אכילה זו אך להנאה ע"ז השיב הרא"ש בשם רבותיו וכתב ומשום שחרכו קודם זמנו וכו' ועוד אפי' לשטתייהו לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא שהם סברו דאכילה זו אינה אלא הנאה משום דלאו אורחי' לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחי' למיכל הכי ודאי אסור אף לשטתם וזה ברור ולא איירי הרא"ש אלא מאיסור אכילה מה דהעתיק הטור בשמו ומאיסור הנאה לא איירי כלל ומשום דבאמת אין בו טעם אלא שמא לא חרכו יפה והיא מילתא דלא פסיקא ולא חש לי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף