בית מאיר/אורח חיים/תמא

בית מאיר ‏ אורח חיים תמא

סעיף א' ומשכונו בידו כתב המ"א ובש"ג כתב אם הקנהו (וצ"ל נמי מעכשיו) לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אע"פ שלא מסרו לגוי עד אחר פסח שרי והוא שלא יהא באחריות הישראל עכ"ל ועיין בח"מ סי' קכ"ג סעי' י"ד דצריך לקנות בסודר של הגוי עכ"ל המ"א ועיין נמי שם בספרי מודע לבינה כי שם אחרי שהארכתי ליישב פסק ר"ת כתבתי נמי שם תו הרבה לתמוה הפ"י על פסק דר"ת דהא מקרא מלא דבר הכתוב וזאת לפנים בישראל דמבואר דוקא בישראל ולענ"ד ודאי דמודה ר"ת דפסוק זה ממעט גוי מגוי דאינו קונה בחליפין משא"כ כשחד צד הוא ישראל (והוכרח לזה מדמצינן דעבד כנעני נקנה בחליפין ואם גופו קונה ממונו לא כ"ש וא"כ ע"כ בישראל לא ממעט אלא כששני הצדדים עכו"ם) אבל כשהמקנה ישראל אעפ"י שהגוי הקונה נמי אינו ממועט כדיליף ממשמעות דסוגי' דכסף מקנתו שוב ראיתי שהוכחה זו ליתא כדאיתא בכורות דף י"ג ע"ש אלא מסברא אפשר דסובר הכי מכח משמעות דסוגי' דכסף מקנתו) ומדברים אלו נלענ"ד להכריע כתשו' ר"ש כהן שמביא הש"ך בתר הכי דבגוי לגוי אף ר"ת מודה (וגם דלא כתשו' ר"ש מדינא שמביא שבגוי לישראל אף ר"ת מודה ואדרבה בגוי לישראל ליכא מאן דפליג) ותשו' אלו אינם בידי כל הנ"ל דחקתי ליישב פסק ר"ת במה דאפשר:

ואולם אמינא שהרמב"ם ז"ל ודאי חולק עליו ומנא אמינא ממה דאיתא בסי' רל"ה סעי' ה"ו בח"מ בשמם דקטן אינו קונה ואינו מקנה ע"י חליפין ונתן טעם על שאינו מקנה משום דקנין חליפין מתורת שטר נגעו בו הואיל דלכתיבה עומד וקטן לאו בר מיכתב שטרא עילויה ומה שאינו קונה בחליפין כתב טעם שלא יהא עדיף מחצירו שאינו קונה כיון שאינו בר שליחות וחצר משום שליחות הוא הרי מבואר שמי שאינו בר שליחות אינו קונה ע"י חליפין וה"ם גוי דנמי אינו בר שליחות כמבואר בח"מ סי' קפ"ח ופשיטא כיון דממועט מאתם גם אתם ממילא הוא ממועט מדין שלוחו כמותו ואינו יוכל בשום אופן לזכות ע"י שליח (ועיין במ"א סי' תמ"ח סק"ד) ומכ"ש ע"י חצירו. נמצא להרמב"ם לדעתי ודאי דאינו קונה ע"י חליפין:

ומזה יש מקום אתי ליישב קושי' הה"מ פרק כ"ט מה"מ שמנ' להרמב"ם ללמוד ק"ס מדין חצר ואולם קצת בדרך חדוד דהוקשה לו קושי' ר"ת על ס"ד לילף משדה עפרון דאשה נקנית בחליפין וש"מ משם דאף גוי מקנה לישראל בחליפין וגם כדכתבתי מדאשכחן דעבד כנעני נקנה בחליפין וכנ"ל מכל זה הוכיח דגוי מקנה לישראל בחליפין ואף הרגיש בקושי' הש"ך ממס' ע"ז דמוכח משם דגוי אינו קונה מישראל בחליפין ושפט מזה דק"ס הוא קנין מורכב מצד המקנה ענינו מתורת שטר ומצד הקונה זכייתו מתורת חצר ונמצא לק"מ דישראל מגוי קונה בחליפין שהוא בר כתיבה שטר עליה וגוי מישראל אינו קונה הואיל דלאו בר שליחות הוא כמו קטן (אך להאמת משמעות לשונו פ"א מה' זכיי' דאפילו ישראל מגוי אינו קונה בחליפין). היוצא מזה עכ"פ דהרמב"ם ודאי חולק ומכיון שדינו נתפס להלכה בסי' רל"ה באין חולק מה יפה עשו כל הפוסקים שלא השתמשו בהיתר ר"ת לגבי איסורי' כמו בכור או חמץ בפסח. ולענ"ד אף ר"ת גופיה לא סמך על ראיותיו כ"א לעסק הרשאה שבל"ז בקנין קל אתינן עליה ולכן לא העתיקוהו הפוסקים כ"א לגבי מה דאשכחו בהדיא דעבד עובדא וסמך עליה וכדאי הוא לסמוך עליו במאי דסמך אנפשי' ודו"ק עכ"ל ומעתה גם מה שכ' הש"ג או אגב קרקע אין לו מקום אלא כשמקנה הקרקע ע"י שטר דאילו בחזקה וכסף אינו קונה כמבואר בח"מ סי' קצ"ד או שיקנה להגוי הקרקע בכסף לחוד ע"י משיכה וכדכתב הח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד ע"ש:

והגיע הזמן ולא פרעו מותר כתב המ"א קשה הא אפילו .. הניחו ביד עכו"ם מ"מ אילו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל עיין סי' ת"מ במה שהארכתי לתמוה על הרא"ש איפכא דאפילו המשכון ברשות הישראל א"י האחריות מהיכי ולדידיה פשיטא דאפילו ברשות הגוי אחריות האונסים עליו ומח"מ אין שום ראיה להיכי דאמר מעכשיו וכמה הדעות מרוחקות. אף גם הכא קשה לו מאחריות אונס לחוד ובסי' ת"מ פשיטא לו שמה שהוא באחריותו אם חזר והפקיד ביד גוי אחר על אחריותו דשרי ולא חש למה דהשתא קם ברשותו לאונסין מטעם שומר שמסר לשומר וע"ש מה שכתבתי:

כתב המ"א סק"ג ד"ה ודע וכו' וצ"ע אי לא אמר לו מעכשיו וכו' כדאיתא בחולין פ"י ולענ"ד נראה דמחולין ליכא למילף משום דשם הטעם דהיכי דמשתרשי ליה הוי כמכרן דמחויב לצאת ידי נתינה לכהן אבל הכא יש ללמוד ממה דאיתא בר"ן מס' נדרים דף מ"ז פירושו למתני' דב"ק ד"ה והוי יודע כתב בשלמא לווה ובעלי חובין באין ונפרעין שפיר דבעלי חובין לאו מדעתיה קא מפרעו דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה וכו' אלא בע"כ ב"ד מגבין להן ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן וה"ה הכא אם הגוי מחזיק בהמשכון ונפרע מיניה אע"ג דאיהו ממילא מתהני לית לן בה ואף דשם אין היתר זה אלא באם אין לו מה יאכל כדפי' רש"י בב"ק היינו להלות לכתחילה על סמך זה שלא לפדותו שפיר אינו נכון ליגרם לנפשו הנאה מן האסור לו בהנאה ולא הותר לו אלא באין לו אבל ודאי יש ללמוד מזה היכי דלוה לתומו כדי לפדותו בעוד קודם פסח והרהין החמץ ביד הגוי ולא פדאו ועבר עליו הפסח שאינו מחויב לפדותו כדי לבערו דאמרינן הגוי בע"כ גובה אותו ואיהו ממילא מתהני דהא ודאי נלמד משם דזה לא מקרי נהנה מאיסור הנאה מן התורה דא"כ וכי מפני שאין לו מה יאכל נתיר לו איסור דאורייתא אמנם בהגיע פסח כדי שלא יעבור בבל יראה דאורייתא ולשטת הפוסקים בהמכילתא עכ"פ מדרבנן יראה שמחויב לומר בפני שנים שמקנה להגוי שיהיה שלו לחליטין בעבור חובו ואז חצירו קונה לו ואינו עובר עליו אך דברינו היכי דלא נתן על לבו להחליטו ועבר עליו הפסח דזה לענ"ד שרי כנ"ל:

ובזה מרווח לי יותר מה דאיתא גיטין דף מ' ע"ב דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ופרש"י חמץ נכרי שהלוה את ישראל ושיעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקיע לשעבודיה דנכרי והוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה והקשה הפ"י דמה אירי' ולא הרהינו הא אפילו הרהינו אצלו כל דלא אמר מעכשיו הרי הוא אסור בהנאה דגוי מישראל לא קנה משכון ול"ק דנהי דודאי אף בהרהינו נאסר בהנאה מ"מ הפקעת שעבוד לא שייך כל היכי דהרהינו דהפקעת שעבוד לא מקרי אלא דומי' דהקדש ושחרור דאף שאין ללוה לשלם ממקום אחר נפקע השעבוד ומפסיד המלוה משא"כ בחמץ שהרהין הא להנ"ל אפילו יש ללוה לשלם אינו מחויב לפדותו והגוי מעכב במשכונו ואולם האמת אפילו לדעת המ"א דאם יש לו לשלם מחויב לפדותו תינח אם יש לו אבל כשאין לו לשלם ממקום אחר מאן מירמי' מידי' דהגוי וכי בשביל שלדידן נאסר בהנאה יהא הדין נותן לכוף הגוי להחזיר משכונו חנם ובודאי מחזיק במשכונו ולא שייך כלל הפקעת שעבוד משא"כ בלא הרהינו וע"י שנאסר בהנאה מדהוי חמץ של ישראל אתי איסור הנאה זה ומפקיע לשיעבודיה דגוי ואסור לישראל ליתנו לגוי דזה הוי פורע חובו באיסורי הנאה ואף כי אין לו לשלם ממקום אחר נפסד הגוי אלא דהוי ס"ד דמפני שע"י איסור הנאה זה נפקע שעבוד הגוי יהיה נקרא חמץ של גוי קמ"ל רבא דמ"מ נקר' של ישרא' ונאסר ונפקע שעבודו אמנם דברי רש"י בב"ק דף צ' שכתב והא דתנן וכו' צ"ע קצת אבל גם זה לק"מ וכונתו ל"ד אלא בהרהינו וגם אמר מעכשיו ואך דיוק דהפקעת שעבוד אינו אלא בלא הרהינו ודו"ק:

סעיף ב ישראל וכו' אם משכון הח"י מביא בשם ראש יוסף קושי' הא אפילו שהחמץ ביד גוי נאסר לשטת הרא"ש וש"ע דלא כהגאונים ע"ש וכתב הח"י ול"נ דלק"מ דאל"כ אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונות מגוי וע"ש ויש לתמוה דא"כ בדינא דסעיף א' למה הוצרך הרא"ש הטעם דבעי הרהינו משום דלא ליהוי באחריות הישראל (ועיין סי' ת"מ מה שהוצרכתי לדחוק בטעם זה) ות"ל דאם לא הרהינו הא מכ"ש דגוי מישראל לא קנה בכסף לחודי' כאשר באמת מההוא טעמא כתב הבעל מלחמות שצריך הרהינו ונראה לבאר הדברים מדבאמת אין הדבר מוכרע והוא במחלוקת האמוראים ופוסקים אם יש קנין בגוי בכסף להכי לא ניחא לו לבאר הטעם דהרהינו בהש"ס נה משום דכסף לחוד לא קנה כדי שלא יהא מוכרח מסתימת הש"ס ההלכה דגוי אין לו קנין כסף ומבאר הטעם משום האחריות דזה לכ"ע ובדינא דהכא דהיינו סיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי כתב ומיירי נמי שהרהינו ואמר לו מעכשיו כדי שלא יהא מוכרח מהמתני' איפכא דכסף לחוד קונה להכי מבאר דס"ד כסף לא קנה מוקים הסיפא נמי בשהרהינו והטור וש"ע שהקפידו וכתבו לדינא אם משכנו בידו משום דמסיימו והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פדאו אסור והיינו משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור ואילו לא משכנו בידו אף שאמר לו מעכשיו לא הוי אלא ספק חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דדילמא מעות לא קנה והוי חמץ של גוי וספק דדבריהם שרי משא"כ בידו דודאי הוא של ישראל ואסור אבל, לכתחילה תוך הפסח באמת י"ל שמחויב לבער משום ספק תורה וזה מדויק מדאך מסיימו אבל אם לא אמר מעכשיו אע"פ שמשכנו בידו מותר והוא שאין אחריות על ישראל ולא כתבו נמי אבל אם אין המשכון בידו אע"פ שאמר לו מעכשיו מותר משום דלא קנה בכסף וזה היה מותר אפילו הוא בבית הגוי באחריות הישראל משום דהוי מקבל אחריות חמץ הגוי בביתו של גוי דשרי א"ו משום דבאמת מותר אינו דהא בהגיע פסח חייב לבערו משום הספק תורה דכסף קונה לו למפרע ושמא לא יפדנו הגוי ועיין ט"ז סק"ג וח"י דלא כהמ"א סק"ד:

[סוף הסימן] כתב המ"א ומשמע מזה וכו' דישראל מישראל קונה משכון אזיל בזה לשטתו בסימן תמ"ג סק"ה בשם הב"ח וע"ש מה שכתבתי:.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף