ישועות יעקב/אורח חיים/תמב

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תמב

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

א

(א) תערובות חמץ. בטור כתב כל אלו לר"א הן בלאו וכתב תערובות ונוקשה ובש"ס פסחים דמ"ג אמרינן ת"כ דר"י דנוקשה לר"א לית ליה עיין ב"י שנדחק וגם דברי הט"ז אינן מספיקין ולחומר הנושא נראה לי דהנה דעת רש"י דאף נוקשה ע"י תערובות אסור ולכאורה הדבר נכון מאוד כוון דנפיק מקרא דתערובות אסור ונוקשה ג"כ אסור מהראוי שאף אם שניהם כאחד ידובקו מ"מ עובר עליו דמ"ש ולכך הוצרך רש"י לפרש דתכשיטי נשים הוא ענין אחר ולא פירשו כדעת הר"ן דתכשיטי נשים הוא נוקשה ע"י תערובות דבאמת אין חילוק ביניהם לעיקר הדין ולפי"ז א"ש הא דדייק הש"ס דנוקשה לר"א לית ליה דאי הוי ס"ל נוקשה ג"כ עובר עליו הו"ל למינקט נוקשה ע"י תערובות דבאמת אין חילוק בינהם לעיקר הדין ולפי"ז א"ש הא דדיייק הש"ס דנוקשה לר"א לית ליה דאי הוי ס"ל נוקשה ג"כ עובר עליו הו"ל למינקט נוקשה ע"י תערובות ומשמעות לשון הברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו משמע דווקא עירוב חמץ דגן גמור הוא בלאו ולא תערובות חמץ נוקשה א"ו דלא ס"ל נוקשה כנ"ל אמנם לכאורה אין הדבר מוכיח דנוכל לומר דנוקשה בעיניה אסור לר"א משום דקרא אתי לנוקשה ומ"מ אי אפשר ללמוד מזה לנוקשה ע"י תערובות עפ"י מה שכתב הרמ"ה הובא בריטב"א חידושי מכות על מה שכתבו הקדמונים דאף לר"ש דס"ל כל שהוא למכות היינו בעיניה אבל לא על ידי תערובות דהטעם בזה דעיקר טעמיה דרבי שמעון משום דאחשביה באכילתו אף בפחות מכשיעור חשוב אכילה אבל בתערובות דאוכל באמת כשיעור רק דאין בו איסור רק פחות משיעור א"כ אין ראיה דמחשב אכילת איסור דשמא מחשב התערובות א"כ ה"ה בזה בנוקשה שאינה ראוי לאכילה אף דחייבה התורה כשאוכלה בעיניה היינו משום מחשבתו אבל בתערובות אינו מחשב את החמץ ולא חייבה תורה אמנם אי נימא דמתנין אתיא כר"א ומתניתין נקיט אלו עוברין והיינו בבל יראה כשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ובראיה לא שייך לומר אחשביה כיון דלא קעביד מידי כמ"ש זקיני החכם צבי בתשובה ומ"מ עובר ש"מ דלא מטעם אחשביה קאתינן עלה וא"כ ה"ה ע"י תערובות ושפיר דייק דנוקשה לר"א לית ליה ואמנם אי נימא דמתניתין באמת אתיא כר"מ ולר"א באמת אין עוברין עליו בבל יראה א"כ נוכל לומר דלר"א עובר עליו באכילתו בעיניה מטעם אחשביה ולא ע"י תערובות א"כ אין לנו ראיה דנוקשה בעיניה לר"א לית ליה וא"כ א"ש דהש"ס דייק ת"כ די"י דמתניתין דאלו עוברין כר"מ ולא כר"א וע"כ א"ש לשון הטור שכתב ולדבריו אסור להשהותן ולא נקט עובר בב"י דבךל יראה אף לר"א אינו עובר בנוקשה טעם הדבר דנוקשה ע"י תערובות לית ליה דר"א הנ"ל בנוקשה כפי מה שכתבתי ודו"ק היטב כי הוא תירוץ נכון יותר מתירוצי האחרונים שראיתי בזה:

עיין בט"ז ס"ס א' מה שהביא בשם הרב"י דאף לרבנן דפליגי אר"א וסברי דתערובות אין לוקין עליו אבל איסור תורה איכא והקשה הרב הנ"ל דא"כ קשה אמאי לא מוקי מתניתין דאלו עוברין כרבנן דר"א ובאמת אין לוקין ומ"מ עוברין מן השולחן מן התורה ואף דקתני כי הרי אלו באזהרה ומצינו כה"ג במס' יומא גבי אכילת ח"ש דקתני הרי הן באזהרה אף שאינו חייב מלקות וכבר הקדימו רבותינו בעלי תוס' בפסחים דף מ"ג בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקש' למלקו' אפילו איבסור לא היה בו וכוונתם כקושיית הט"ז וכדי ליישב דעת הפוסקים דס"ל דיש איסור תורה ואף לרבנן דלר"א נראה לי דבאמת דעת הראב"ד דאף נוקשה שנתערב אסור בלאו לר"א והא דקאמר במתניתין אף תכשיטי נשים לאו לאפלוגי את"ק אתי אלא דמוסיף עיין בס' תומת ישרים להראב"ד ז"ל והנה כבר ביארתי בחידושי לקמן בסי' תרי"ב דבאוכל ח"ש שלא כדרך אכילה אינו אסור מן התורה אף לדעת הפוסקים דשלכד"א אסור מן התורה וטעמא דידי כיון דהך אכילה בשלכד"א אין בה מלקות א"כ לא חזי לאצטרופי למלקות ולכך אינו אסר מן התורה ומעתה אומר אני דלרבנן דנוקשה אינו עובר עליו בלאו אף אי נימא דאסור מן התורה מכל מקום על ידי תערובות אינו אסור מה"ת דבאמת הא דאסור מן התורה בתערובות אף דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס מ"מ אוכל ח"ש דאסור מן התורה ואמנם בנוקהש ע"י תערובות כיון דאף אם יאכל עוד בא פן שיצטרף לכזית אינו לוקה כיון דבנוקשה ליכא מלקות א"כ לא שייך בזה לומר דחזי לאיצטרופי דבדבר דליכא מלקות למאי חזי לאיצטרופי וא"כ יקשה למה בנוקשה ע"י תערובות עוברין מעל השולחן וע"כ דבנוקשה שייך מלקות וממילא דה"ה בחמץ דגן גמור ע"י תערובות דהרי המשנה כללו כאחד הרי אלוב אזהרה ומשמע דשוין הן שפיק דייק מאן האי תנא דחמץ דגן גמור ע"י העריבות ונוקשיה בעיניה בלאו ומסיק דאתיא כר"א ודוק:

ב

(ב) תערובת חמץ. אמרתי לבאר קצת דיני נוקשה ותערובות כי האחרונים קצרו בו ביותר ותחלה אומר אני לבאר מה שכתב הטור דדבר שאינו אסור מן התורה מותר להשהותו עד אחר זמנו וכתב המ"א דהתוס' חולקים ע"ז שהביאו ראיה מהך שיאור ישרף דאסור להשהות חמץ נוקשה והנה באמת התוס' כתבו הדבר לענין נוקשה למאן דס"ל שהיא מן התורה אלא דמ"מ אינו עובר בבל יראה לשיטת ר"ת ולפי תירוצם האחרון שכתבו דלכך גזרו חז"ל בחמץ דילמא אתי למיכל מיניה משום שהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה לכך החמירו חז"ל וע"ז כתבו דאע"ג דבחמץ נוקשה ליכא בל יראה לשיטת ר"ת מ"מ גזרו חז"ל משום לא פלוג וע"ז הביאו ראיה מהא דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים אף דליכא בל יראה והיינו למאן דסבירא ליה נוקשה דאורייתא אבל למאן דס"ל נוקשה אינו אסור רק מדברי סופרים אין ראיה לסתור דעת הטור דפשיטא דאין לדמות דברי סופרים כדברי תורה אמנם כיון שהתוס' דייקי מהך דשיאור ישרף דאסור להשהות א"כ הרי מבואר במשנתינו דאף דמדרבנן אסור להשהותו דהרי מבואר שם שיאור ישרף והאוכלו פטור הרי דנוקשה אינו רק מדרבנן ומ"מ אסור להשהות ואמנם אחר העיון הדבר נכון דהרי בלא"ה קשה למה לא הביאו התוס' ראיה ממתניתין דבודאי אין בו מו משום בל יראה אף לשיטת רש"י דנוקשה עובר עליו בב"י היינו למאן דס"ל האוכלו בארבעים אבל למאן דס"ל האוכלו פטור פשיטא דליכא בל יראה ומ"מ אסור להשהותו מדקתני ישרף ונלענ"ד דבאמת לכאורה אפשר לומר כמ"ש הרב במ"א דאיירי ביום טוב ולכך אי אפשר לאפות אותו ואם ישהנו עד עבור יום טוב יתחמץ ולכך ישרפנו קודם אמנם באמת זה אינו דביו"ט אסור לשורפו דהוי הבערה שלא לצורך דאך היכא דאיכא בל יראה דבר תורה דעת הרבה פוסקים דאין לשרפו ביום טוב דהוי הבערה שלא לצורך אוכל נפש וכ"ש בזה דעדיין ליכא בל יראה אלא דאתי לכלל בל יראה כשיהיה חמץגמור איך ישרפנו כעת אמנם באמת המגן אברהם לקמן סימן תמ"ה אהך דאסור להנות מגגחלתו הקשה דהא חמץ לבדו אי אפשר לשרפו רק עם עצים וא"כ באפה בו את הפת הוי זה וזה גורם וכתב דכיון דאסור במשהו ולא שייך ביה ביטול אף זה וזה גורם אסור עכת"ד ולקמן סימן תמ"ה אבאר דבריו באריכות והנה דעת הרב בתה"ד דלמאן דס"ל נוקשה אינו רק דרבנן אינו אסור במשהו וא"כ יוכל לשרפו ולהנות מגחלתו והוי הבערה לצורך משא"כ למאן דס"ל נוקשה דבר תורה אסור במשהו אף שאין בו כרת כמ"ש המ"א לכך הביאו התוס' דאי' מן מאן דס"ל נוקשה דבר תורה וא"כ אין הכרח שהתוס' חולקים על הטור ודו"ק היטב:

והיותר נראה דבאמת אנן קיי"ל כחכמים דס"ל מפרר וזורה לרוח אלא דהא דקאמר ישרא' היינו דאף שריפת שפי' דמי ואמנם קשה כיון דמפרר וזורה לרוח מצד הדין אין יכול לשרוף ביום טוב דכיון דהוי הבערה שלא לצורך וע"כ דלא איירי ביו"ט וא"ש ראיות התוס' ומה יש ראי' לסתור דעת הטור ג"כ דיש ראיה מהך דשיאור ישרף והאוכלו פטור דאיך אפשר לאוקמי ביו"ט כיון דנוקשה בודאי די בפירור למאן דס"ל נוקשה דרבנן איך יבער אתו ביו"ט ואמנם בהך מילתא דכתבו התוס' דנוקשה מותר לאחר הפסח אף לר"י לא ידעתי מאין למדו הך מילתא ובעיני נראה פשוט למאן דס"ל נוקשה דרבנן (והיינו ר"י דס"ל כן משום דגזרו אטו חמץ גמור ה"ה לאחר הפסח אסור מה"ט ודוקא לדידן דחמץ גמור לאחר הפסח אינו רק מדרבנן משום דקנסו אותו הואיל ועבר בב"י א"כ בנוקשה לא קנסי כיון דאינו עובר בב"י אבל לר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור מה"ת כיון דגזרו נוקשה אטו חמץ גמור בתוך הפסח ה"ה לאה"פ כמו דקאמר הש"ס בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכיון דהך דשיאור ישרף והאוכלו פטור ר"י קאמר לה לכך אסור לאחר הפסח ג"כ מדרבנן ואמנם למאן דס"ל נוקשה בתוך הפסח דבר תורה היינו רק בתוך הפסח אף דאיכא ג' קראי היינו לחמץ גמור) כמ"ש התוס' ואנן לא מצינו שגזרו חז"ל אפי' חמץ גמור כיון דנוקשה דבר תורה ובזה א"ש דברי הטור ואין מדברי התוס' סתירה לדבריו ובאמת דלשון התוס' תמוה מה הוצרכו לפלפל בזה אי נוקשה מותר מן התורה לאחר הסח בלא"ה הא סוגיא דהתם בהך דשיאור ישרף והאוכלו בארבעים ר"מ קאמר לה ור"מ ס"ל כר"ש דחמץ גמור לאחר הפסח מותר מן התורה רק דרבנן קנסו הואיל ועבר עלה בבל יראה ואי נימא דנוקשה מותר להשהותו פשיטא דלא שייך קנס ונראה לי דלחזק דבריהם אמרו כן דאף לר"י אין כאן איסור תורה ולר"מ אף איסור דרבנן ליכא כיון דס"ל כר"ש כמבואר לקמן סוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו והבו בכל מ"ש בזה:

והנה בענין נוקשה ותערובות חמץ צריך אני להרחיב הדיבור כי לדעתי יש בו דינים מחודשים שלא נתבאר בדברי הפוסקים בש"ס דפסחים דף מ"ב במתניתין דאלו עוברין חשיב תערובת חמץ ונוקשה שאסורים מן התורה ואין בהם כרת ופירש"י דאף בבל יראה עוברין וכן מדקדק ריב"א מלשון עוברין דמשמע מן העולם וצריכין ביעור ור"ת כתב דאין בהן לאו דבל יראה רק באכילת אסורים ועוברין היינו מן השולחן ולכאורה קשה אף לשיטת ר"ת צריך ביעור מן העולם דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה וכמו שכתבו התוס' בעצמן דף ב' בד"ה אור לי"ד והוכיחו מהך דשיאור ישרף דאל"כ יוקשה אף אי נימא דעובר בב"י הא מן התורה סגי בביטול וע"כ דצריך ביעור מדרבנן משום דילמא אתי למיכל מיניה ומאי ראיה מייתי ריב"א מלשון עוברין לשיטת רש"י והנראה בזה דבאמת הנ' ג' מיני אומנויות דמבואר במשנה מלבד דאינו חשוב חמץ גמור יש בהן עוד צד להקל משום שאינו ראוי לאכילה והאוכל אותם חשוב שלא כדרך אכילתן וכמו שפי' רש"י בעצמו שם בכל הסוגיה אלא דהתוןרה ריבתה מלשון מחמצת אף שאינו חמץ גמור מ"מ לוקין עליו ואף שאינו ראוי לאכילה והנה ידוע דבדבר שאינור אוי לאכילה רק למקצת בני אדם מהני מחשבת האדם לחשבוא כילה וכמבואר לקמן בש"ע ויבואר באריכות ומעתה נוכל לומר דהתרוה חייבה באוכל נוקשה אף שאינו ראוי לאכילה משום כיון דאוכל אחשביה באכילתו ולכך לוקין ואף דבשאר דברים לא מה ני מחשבתו ללקות כאן ריבתה תורה לחייב על מחשבתו או דראוי לאכילה קצת ולכך מהני מחשבתו לחשבו אכילה גמורה והנה הרמ"ה כתב והובא בריטב"א מס' מכות בהך דר"ש אומר כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דקשה מה חילוק יש בין מלקות לךקרבן וכתב דעיקר טעמא דר"ש דגס"ל דמחשבתו מהני למלקות אבל לקרבן כיון דקיי"ל דאכילת איסור לא חשיבה אכילה א"כ לא מהני מחשבתו דאפשר לכך מחשבו לפי שלא ידע דהוא אכילת איסור ואלו היה יודע לא היה אכלו ובשוגג לא שייך אחשביה עכת"ד ומעתה נראה לפענ"ד אף דגלתה תורה דחייב בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה היינו באוכל בעתיד דאחשביה לאכילה אבל בשוגג דלא אחשביה לא קעביד איסורא ואף איסור בשוגג ליכא ולכך לא שייך לגזור בזה דילמא אתי למיכל מיניה כיון דאף אם יאכל ממנו כיון דלא ידע אם קעביד איסורא דזה עיקר החשש כיון דלא בדילי מיניה יבוא לאכלו והיכי דלא ידע לא אחשביה לאכילה כלל ולא קעביד איסורא כלל ולכך לא שייך לגזור בזה דילמא אתי למיכל מניה וזה ברור מאד:

ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הטור דכתב כל אלו לר"א הןבלאו משמע דס"ל דאף בנוקשא לר"א בלאו ובש"ס קאמר ת"כ דר"י דנוקשה לר"א לית ליה ובזה אתי שפיר דהתוספות הקשו דילמא לכך לא חשוב ר"א נוקשה משום דכ"ש הוא ותירצו דה"ל לאשמעינן דלית ביה כרת ולכאורה קשה ע"ז דילמא עיקר הטעם דנוקשה הוא כ"ש מתערובת משום דאחשביה באכילתו אבל בתערובת לא שייך אחשביה כיון דיש בו דבריםא חרים אין החשיבות על החמץ שבתוכו וכומו שיבואר ומעתה כשחייב מלקות על התערובת כ"ש על נוקשה אבל הא דקאמר הש"ס יכול יהא ענוש כרת לכאור' אין נ"מ לדידן דהרי קמי' שמי' גלי' אי חייב כרת ע"כ צריך לטומר דעיקר הנ"מ מזה דמשום שכל זדונו כרת יש בשגגתו חטאת וכבר כתבנו דבשוגג לא שייך אחשביה וכיון שכן לענין דוגג נוקשה ותערובת שוין המה ולכך לא הוצרך להשמיענו לענין כרת בנוקשה וכ"ש לפמ"ש בריטב"א שם דה"ט דרכ"ש דס"ל כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דאף בחיוב כרת לא אמר כן אחשביה וכן כתבו התוספות במסכת שבועות דף כ"א עש"ה א"כ קשה נימא באמת דלענין מלקות חשבינן נוקשה לכ"ש ולענין כרת וקרבן לא חשוב יותר מתערובות אמנם הדבר נכון מאד לפי מה שכתבתי דאי מטעם אחשביה קאתינן עלה לא שייך לגזור דילמא אתי למיכל מיניה וא"כ יוקשה לשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם וע"כ אף בלי סברת אחשביה נוקשה עדיף מתעורתב וא"כ ה"ה לענין כרת ה"ל לאשמועינן אבל אחר דמוקמינן מתניתין דאלו עוברין כר"מ דס"ל להדיא דנוקשה לוקין עליו א"כ שפיר נוכל לומר דנוקשה לר"א אית ליה מטעם אחשביה וכ"ש היא מתערובת ולענין כרת לא הוצרך להשמיענו דלענין כרת וקרבן לא שייך סברת אחשביה וכמ"ש ודו"ק היטב ובזה כתבתי במקום אחד לענין הא דקי"ל דהמקדש בשש שעות אף בנוקשה אין חוששין לקידושין אף אי נימא דנוקשה אסור מן התורה מ"מ בשש חשוב תרי דרבנן כיון דעיקר הטעם דהחמירו חז"ל בשש מושם דילמא שבע הואוהאדם טועה וסובר דכעת הוא שש שעות א"כ כיון דלדעתו אין כאן איסור כלל אף שהוא באמת אסור מ"מ לא שייך בזה סברת אחשביה דבשוגג לא אחשביה ואסור רק הטעם אטו חמץ גמור וחשוב תרי דרבנן ובזה נתיישב קושית הרב בעל חק יעקב על הפוסקים דהוכיחו דדעת רש"י דאף דתרי דרבנן אין חוששין לקידושין כיון דפירש דאיייר בתחילת שש וחטי קורדנייתא היא דרבנן ש"מ דאף בתרי דרבנן אין חוששין ותמה הרב הנ"ל דילמא דעת רש"י דנוקשה אסור דבר תורה ואין כאן רק שעות דרבנן ובזה א"ש ודו"ק:

בטור כתב וע"כ אם קידש ב' אשה אינה מקודשת והאחרונים האריכו בענין זה מאד עיין בס' ח"י וגם אנכי חזון הרבתי בספרי ישועות יעקב לאבהע"ז סי' כ"ח וכאן אוסיף בזה דברים מה שנלענ"ד בהבנת הענין וכבר כתבתי לעיל סי' תמ"ב דהא דקאמר ר"ג המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתי אין חוששין לקידושין פירש"י דהיינו מתחילת שש והוי שעות דרבנן והתוס' כתבו דהיינו מסוף שש וחיטי קוטרדנייתא הוא נוקשה דאינו רק חד דרבנן וכ' דלפי שיטת רש"י אף בתרי דרבנן דהיינו בתחילת שש וחמץ נוקשה אין חוששין לקידושין ולשיטת התוס' אין לנו ראיה שלא לחוש לקידושין רק בחמץ דרבנן ושעות דבר תורה והרב בס' ח"י תמה ע"ז דאין ראיה דאולי ס"ל דנוקשה דבר תורה ואינו רק שעות דרבנן וחמץ דאורייתא שהוא חד דרבנן ואני אומר שהאמת שלדברי רש"י ז"ל אף בתרי דרבנן א"צ גט דהנה כבר הקשו התוס' שם דף כ' אמאי אינה מקודשת הא יכול' להנות מאפרן דקיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו דאין באפר שוה פרוטה ועדיין קשה ניחוש שמא שוה פרוטה במדי אמנם כבר כתבתי במקום אחר דהך דשוןה פרוטה במדי היינו רק היכי שהאהש אמרה לדידי שוויה לי אבל כאן שמקבלת קידושין והוא אינה מקדשה באפר רק בגוף הדבר וכיון דאין באפשר שוה פרוטה אינה מקודשת וטעם הדבר דבאמת יש לנו שני טעמים דאין אשה מקודשת בפחות מפרוטה או דאינו חשוב כסף ואפילו שניהם מסכימים על הענין וגם דאין רצונה להתקדש בפחות מפרוטה והנה הך דשוה פרוטה במדי ביאור הדבר דע"י זה ששוה פרוטה במקום אחר חשוב ממון לקדש בו את האשה אבל מ"מ לגבי חשיבות הענין שהאשה תהיה מסכמת לההקדש בזה דאין רצונה להתקדש בפחות מפרוטה בזה לא מהני מה דשוה פרוטה במקום אחר כיון דאין בו שווה פרוטה בכאן והאשה תוכל לקנות דבר כזה בפחות מפרוטה אין מקום לומר שלא יהיה לה גנאי להתקדש בדבר כזה ואמנם לשיטת התוס' קשה כיון דנוקשה אינו רק מדרבנן ושיטת הטור דדבר שאינו רק מדרבנן מותר להשהותו עד אחר זמנו ומותר בהנאה וא"כ קשה אמאי לא תהיה מקודשת דהרי אחר הפסח תוכל להנות ממנו וצריך לומר כיון דכעת אסור בהנאה לא חשוב ממון גמור רק גורם לממון ומה שיהיה שוה לאחר זמן אינו רק גורם לממון אבל מילתא דפשיטא טובא שאין גנאי להאשה להתקדש בזה כיון שבאמת הוא שוה פרוטה ויותר ומה בכך שכעת אינו שוה פרוטה רבים המה אשר יקנו סחורה שכעת אינו שוה ולעת מצוא יחזיקו הסחורות ויקחו בעדה כאשר תאוה נפשם וכיון שכעת חשוב ממון גמור ורצון האשה להתקדש בזה בודאי מהראוי שתהיה מקודשת וכיון דמצד חשיבות כסף מהני מה שהוא שוה פרוטה במדי ומצד דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקני נפשה הרי באמת לאחר הפסח שוה יותר מפרוטה וזה ברור מאד:

ואמנם אי נימא דנוקשה אסור מן התורה ואסור להשהותו עד אחר הפסח אתיש פיר דכיון דקדשה בדבר שאין בו שווה פרוטה והיא לא אמרה לדידי שוה אינה מקודשת במה שיש באפר זה שוה פרוטה במקום אחר כיון דאין האשה רוציתלהקנות נפשה בפחות מפרוטה דגנאי היא לה וכמ"ש לזה לא מהני מה ששוה פרוטה במקום אחר אמנם לפי מה דקיי"ל חמץ בפסח מפרר וזורה לרוח הוי ליה מהנקברין דאפרן אסור אך כבר כתבתי בזה במקום אחר דלדידן דקיימא לן חמץ לפני זמנו מותר בהנאה ואין בו איסור לאו אלא דמצד איסור תשביתו קאתינן עלה דהיינו דאסור ליהנות מן החמץ דאי נהנה ממנו אין זה השבתה אבל אחר שכבר נשרף החמץ ונתקיים עשה דתשביתו מותר להנוש באפרו כיון דאין איסור הנאה על החמץ בעצמו רק מטעם דאין זה השבת' ואמנם רב דס"ל שם דף כ"ט הלכה כר"י דחמץ לפני זמנו ואחר זמנו אסור אף אפרו אסור וא"ש אבל לדידן דקיי"ל לפני זמנו מותר עכ"פ אף דאסור לדידן אבל עפרן מותר ולכך השמיטו הפוסקים דבר זה ועיין בבעה"מ ר"פ כל שעה וא"ש דברי הטור ואמנם בש"ס פרק כל שעה דף כ"א שם הגירסא אמר ר"נ אמר רב יוחנן (וצ"ל דר"ג שמעה מרב ושמעה מר"י) ור"י ס"ל הלכה כר"מ דחמץ לפני זמנו מותר ואף דאסור מטעם השבתה עכ"פ אפרו מותר צריך לומר דס"ל באמת נוקשה דבר תורה ואסור להשהותו ובזה אתי שפיר לשון רש"י דבפרק כל שעה כתב דע"כ מתחלת שש דאל"ה מאי אשמעינן דאין לומר דר"י אתי לרבות חמץ דרבנן דהיינו נוקשה דלדידייה באמת נוקשה דרבנן כיון דמותר להשהותו ואף כעת חשוב ממון עכ"פ כיון דאפשר דשוה פרוטה בעקום אחר בודאי צריכה גט וכיון דנוקשה דאורייתא ע"כ עיקר הרבותא שעות דרבנן אבל לרב אין לנו הוכחה דאיייר בתחלת שש דנוכל לומר דס"ל נוקשה דרבנן והוי חמץ דרבנן ומ"מ כיון דאסור לפני זמנו בהנאה אף אפרו אסור עכ"פ מבואר מזה היטב דלשיטת רש"י לדידן דקיי"ל נוקשה דרבנן אם קידש בו אשה מקודשת כיון דאנן קיי"ל כר"ש דחמץ לפני זמנו אין בו איסור לאו רק עשה דתשביץתו ובזה אפרו מותר ואף דאין באפר שוה פרוטה מ"מ חייישנן שמא שו"פ במדי ורצון האשה להתקדם בזה כיון דרשאי להשהותו עד עבור הזמן ואין לה גנאי בזה דהרי באמת החמץ שוה הרבה אלא דאינו חשוב ממון כעת והיינו לענין הקניה כעת אבל למ הלא תרצה האשה להתקדש בזה ומה בכך דכעת אינו שוה וכמו שכתבתי בזה לעיל והדברים ברורים כשמש:

והנה זה לי זמן רב כתבתי בתשובה דלשיטת ר"ת דנוקשה ותערובות אף למ"ד שהן מן התורה אינו עובר עליהם בבל יראה יש להחמיר באפרן יותר מן חמץ גמור דבאמת הקשו כולם לדידן דקיי"ל דמפרר וזורה לרוח א"כ חמץ הוא מהנקברין דאפרן אסור וכתבתי בחידושי סי' תמ"ה דכיון דעיקר הטע' לחלק בין נשרפין דאפרן מותר לנקברין דאפרן אסור כמ"ש התוס' במס' תמורה דכיון דצויתה התורה לשרוף א"כ ה"י דבר שנעשה מצותן ומותר אח"כ להנות ממנו אבל נקברין עדיין לא נעשו מצוותן והיינו בשאר איסורים דקבורתן אין חיוב מן התורה אבל בזה דהתורה אמרה תשביתו ולרבנן היא בכל דבר ולר"י הוא בשריפה אבל מ"מ אף לרבנן מצות התורה בוא להעבירן מן העולם והרי נעשית מצותו ומות רלהנות מאפרן והיינו בחמץ דמור דעובר עליו בב"י וישנן בכלל מצות השבתה אבל נוקשה דאינו בלאו דבל יראה ובכלל מצות עשה דתשביתו פשיטא דאפרו אסור וא"כ הא דנקט רב אפילו חיטי קירדני נז' דמשמע דבחט' קורדניית' שהן נוקשה יותר ראוי לחוש לקידושין ולפמ"ש נהפך הוא דיותר ראוי שלא לחוש לקדושין בנוקשה דאפרו אסור אבל חמץ גמור אפרו מותר וע"כ דס"ל לרב דנוקשה אינו רק דרבנן דגזרו אטו חמץ גמור ולא החמירו בו יותר מחמץ גמור דאפרו מותר ואף לר"י דס"ל חמץ בשריפה אבל נוקשה פשיטא דאינו בשריפה דהרי ליכא ביה לאו דב"י וא"א למילף מנותר ואמנם לפ"ז קשה לר"מ דס"ל נוקשה מן התורה ואי אינו עובר עליו בב"י אפרו אסור ואמאי קאמר שיאור ישרף הא קיי"ל כל הנקברין לא ישרפו דילמא אתי ליהנות מאפרן ובשלמא לרבנן דאמרי אף מפרר דמשמע שרי פ' ג"כ שפיר דמי היינו כמ"ש דמ"מ אפרן מותר דנעשית מצותן אבל בנוקשה קשה וצ"ל דהא דקאמר ישרף היינו קודם זמן איסורו דמותר להנות ממנו ואף לאחר זמן מותר בהנאה דארכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו אבל ביו"ט אי אפשר לאוקמי דאז פשיטא דאסור לשרפו ובזה נדחין דבסרי המגן אברהם לכאורה דכתב דאין ראיה מהך דשיאור ישרף דנוכל לאוקמי ביום טוב ולפמ"ש א"א לאוקמי ביום טוב אמנםן אחר העיון הדבר נכון דראיות הע"א הוא ממתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור דס"ל

נוקשה דרבנן דגזרו אטו חמץ גמור ואמנם אפרו מותר דלא גזרו יותר מן חמץ

גמור ואמנם ראיות התוס' דאף לשיטת ר"ת צריך ביאור ראייתם מדברי ר"מ דאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים דס"ל נוקשה מן התורה ולדידיה אפרו אסור בנוקשה ואמאי קאמר ישרוף הא כל הנקברין לא ישרפו וע"כ דלא איירי ביו"ט וא"ש ראייתם אבל אפשר דהתוס' מודים לשיטת הטור דאי אינו אסור רק מדרבנן מותר להשהותו כיון דמהך דשיאור ישרף והאוכלו פטור אין ראיה ובזה מדוקדק לשון התוס' שם ודוק היטב כי קצרתי:

ובגוף הענין אי עובר בב"י בתערובת נוקשה למ"ד שהוא אסור מן התורה באכילה דעת רש"י דעוברין עליו בב"י ור"ת כתב דהרי לולי קרא דכל מחמצת לא תאכלו אף באכילה היה מותר ומהכ"ת יעבור בבל יראה והאמת דלכאורה אין זה קושיא כ"כ דנוכל לומר דבודאי לשון חמץ משמע דוקא חמץ גמור ואי לא הוי כתיב מחמצת הוי ממעט נוקשה ותערובת אבל לענין ראיה אף דכתיב לא יראה לך חמץ לא נתמעט נוקשה ותערובות דהרי שיטות התוספת דאף לר"י דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור היינו חמץ גמור אבל נוקשה ותערובת אינן אסורים רק בתוך הפסח וידוע הא דקאמר הש"ס שם דף ו' שני דברים אינן ברשותו של אדר ועשה הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו לענין ב"י דכיון דאין לו זכיה בגוף הדבר לא מיקרי חמץ שלך כלל והנה לענין בל יראה קיי"ל דאף בגורם לממון חייב דהרי אף בקבלת אחריות עובר עליו בבל יראה וא"כ אי מות רלאחר הפסח מהראוי שיתחייב עליו בב"י דעכ"פ גורם לממון הוי וכמבואר בש"ס דפסחים דף ק"ט וא"כ יותר יש לעבור בב"י בחמץ נוקשה ותערובת מחמץ גמור דזה מותר לאחר' הפס' וזה אסור וא"כ קרא דלא יראה חמץ אינו ממעט נוקשה רק מרבה דאף בחמץ גמור עובר בב"י דעשה אותו הכתוב כאילו הוא ברשותו ואמנם לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר אף בחמץ גמור א"כ קרא דלא יראה חמץ למעוט אתי דדוקא בחמץ גמור עובר בב"י ולא בנוקשה ותערובת והמ"א כתב בשם הרמ"ך דאף דליכא כזית בכדי אכילת פרס עובר עליו בב"י כיון דמ"מ יש בה כזית דבשלמא לענין אכילה אינו מצטרף לכזית אבל לענין ראיה מ"מ יש בו כזית והוא נמצא בביתו והרב הנ"ל כתב דבמין במינו כיון דדבר תורה ברוב בטל מואר להשהותו ואני תמה בזה דהרי קיי"ל בש"ס דמסכת בכורות דף ל"ג גבי אפר פרה שנתערב באפר מקלה דיש חילוק בין טומאת מגע לטומאת משא דמטמא במשא אף שנתבטל ברוב דמ"מ נושה הוא את הטומאה אצלו וה"ה לענין לאו דלא ימצא מ"מ החמץ נמצא בגבולו ומאי ענין ביטול ברוב לזה ודוקא לענין אכילהנ דבשעה שאוכל אמרינן דאוכל את ההיתר אבל לענין לאו דבל ימצא לא מהני ביטול ברוב דבכל מקום שהוא ברשותו הוא:

ג

(ג) תערובת חמץ עוברין עליו בב"י. כבר כתבתי שדעת הטור דאם אינו רק איסור דרבנן מותר להשהותו עד אחר זמנו וכתב המגן אברהם דהתוס' חולקין ע"ז והביאו ראיה מהך דישאור ישרף ואמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהיה מותר אף לר"י דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור היינו בחמץ גמור אבל בנוקשה דליכא חד קרא לא ונדחק הרב ליישב ראיות התוס' לדעת הטור ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דלר"י דס"ל חמץ גמור אסור לאחר הפסח מן התורה ונוקשה אינו רק מדרבנן אף בתוך הפסח וחזי' דגזרו בזה חמץ נוקשה אטו חמץ דגן גמור א"כ כמו דגזרו בתוך הפסח נאסור נוקשה אטו חמץ גמור ה"ה לאחר הפסח משא"כ לדידין דקיי"ל דאף חמץ גמור מותר לאחה"פ מן התורה ואינו אסור רק מטעם קנס דעבר עלה בבלי יראה אבל נוקשה דאינו אסור מה"ת לא החמירו להשהותו ומות רלאחר הפסח והנה לכאורה קשה לדעת הטור מהא דקאמר הש"ס המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין וכתבו רבותינו בעלי התוס' דחיטי קורדנייתא הוא חמץ נוקשה וקשה אמאי לא תהיה מקודשת הא יכולה להשהות החמץ עד עבור ימי הפסח ויהיה מותר בהנאה ואין לומר כיון דעכשיו לא שוה מידי לא חשוב ממון לקדש בו את האשה וכמו דקאמר הש"ס גבי אוכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל למאן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמיא אף דמותר לאחר הפסח מ"מ כיון דכעת אסור בהנאה לא חשוב ממון אמנם אחר העיון זה אינו דבאמת גוף הדבר תמוה מדוע לא יהיה נחשב ממון גמור דאנן חזינן מעשים בכל יום שאדם קונה סחורה שיהיה בידו לעת הצורך ואחר זה מוכר אותה בדמים יקרים אלא דכיון דכעת לא שוה מידי ואסור בהנאה אינו משלם חומש אבל קרן פשיטא דצריך לשלם וכ"כ הרב בספ"י אבלך כאן מהכ"ת לא תהיה מקודשת בזה ונלענ"ד טעם הדבר כמ"ש התוס' כיון דמקדש באיסורי הנאה וזה גופא חשוב הנאה שמקדש בדבר זה את האשה לכך אמרינן דאף בדיעבד אינה מקודשת וכ"כ הר"ן בנדרים והארכתי בזה בחידושי לטור אבן העזר סי' כ"ח ואין הטעם משום דהיא אינה יכולה להנות ממנו דאצלה באמת חשוב הנאה מה שתוכל להנות ממנו אחר הפסח אלא דכיון דמקדש בו את האשה בפסח או לפני זמנו חשוב נהנה ממנו בפסח לכך אינה מקודשת ובזה ביארתי בחידושי הא דדייק הש"ס פסחים דף ז' כיון דאסור דרבנן עלה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה דלבטליה והביא ראיה מהך דר"ג דמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין והקשה הרשב"א אמאי לא דייק דאיסור דרבנן אין מקדשין בוא ת האשה מתוספתא דמקדש בתקרובת עכו"ם אין חוששין לקידושין ותקרובת עכו"ם אינו אסור בהנאה רק מדרבנן ובזה אתיש פיר דבאמת אי נימא כיון דאשה בפחות משוי' פרוטה לא מקניא נפשה פשיטא דאין חילוק בין אם הוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן יהיה איך שיהיה מכל מקום אין האשה יכולה להנות ממנו אמנם בזה כיון שמותר אחר הפסח ויכולה האשה להנות ממנו גמרה ומקני' נפשה אלא דמכל מקום בטלו חז"ל הקידושין כדי שלא יהנה ממנו וחזינן דאף שלא יגיע רק לכלל איסור הנאה דרבנן וחזינן דחז"ל בטלו הקידושין וה"ה לענין ביטול חמץ עשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך הוצרך הש"ס להבי' מהך דר"ג דמהך תוספתא דתקרובת ע"ז נוכל לומר דהטעם משום דאין האשה יכולה להנות ממנו אבל מהך דר"ג שפיר הביא ראיה ודו"ק היטב. ואמנם עדיין קשה כיון דרב כר"י ס"ל דחמץ לאחר זמנוא סור כמבואר בש"ס לקמן דף ק"ט ע"ב א"כ ה"ה בנוקשה אסור מדרבנן עכ"פ כמו דאסרינן בנוקשה בתוך הפסח ה"ה לאחר זמנו וא"כ כיון דלא חזי לאחר זמנו אמאי תהיה מקודשת ומנ"ל להוכיח דאיסורא דרבנן כדאורייתא דמיא הא שפיר נוכל לומר דמטעם דהאשה אינה יכולה להנות לכך אינה מקודשת ואפשר לומר דדוקא באיסור חמץ תוך הפסח דבחמץ גמור חייב כרת דכך החמירו לאסור נוקשה ג"כ אבל לאחר זמנו דאינו רק איסור לאו לא החמירו לאסור נוקשה אטו חמץ גמור כיון דאף בחמץ גמור ליכא כרת והא דס"ל לר"י שיאור ישרף לדידיה ס"ל דאף באיסור לאו גזרינן נוקשה אטו חמץ גמור או אפשר דטעמא דרב לאסור נוקשה לא מטעם דגזרינ' נוקשה אטו חמץ גמור אלא דלפי מה שפירש"י דעובר בב"י בנוקשה והקשו התוס' מנ"ל דאסור בב"י הא ליכא קרא לאסור ב"י וכתבו הפסוקים כיון דכחחמץ ממילא עובר בב"י והא דה"א שאינו אסור באכילה הוא משום דהוי כאוכל שלא כדרך אכילתו שהוא חמץ ולכך אף דלמאן דס"ל נוקשה מותר באכילה אינו עובר בב"י ג"כ מ"מ מדרבנן אסרו דשם חמץ עלה אבל לאחה"פ מותר דבשלמא בתוך הפסח כיון דאיתרבי תערובת חמץ מקרא דכל מחמצת אלא דמ"מ לא מרבינן נוקשה לפי שהוא שלא כדרך אכילתן ובשלכד"א קיי"ל דאסור מדרבנן אבל אח"ז דלא איתרבי לא אסרו חכמים אבל ר"י דס"ל דאסור מדרבנן משום דגזרינן נוקשה אטו חמץ גמור דהרי לא דריש כלל מקרא לאסור רק חמץ גמור ונוקשה דאסור מדרבנן משום גזירה אטו חמץ גמור וכיון דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת נוקשה אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ גמור כנלענ"ד ברור. ובזה ישבתי לשון רש"י ז"ל דכאן כתב סתם חמץ משש שעות היינו מתחלת שש ובפרק כלך שעה בהך דר"ג אמר רבי יוחנן חמץ משש שעות ופירש"י ע"כ מתחלת שש דאל"ה מה אשמעינן ובזה אתי שפיר דרש"י ס"ל דרב כר"י לגמרי ס"ל ונוכל לומר דנוקשה אינו רק דרבנן וכשיטת התוס' ואיירי בסוף שש ואי דקשה אי נימא נוקשה דרבנן חשוב ממון גמור שיוכל להשהותו עד אחר הפסח דנוכל לומר דאף אחה"פ אסור גזירה אטו חמץ גמור כיון דרב כר"י ס"ל אבל בפרק כל שעה הגירסא רבי יוחנן ור"י ס"ל כר"ש דחמץ לאח"ז מותר וע"כ דנוקשה דאורייתא ואסור להשהותו וע"כבתחלת שש קאי ודוק היטב:

ד

(ד) תערובת חמץ. כדי לבאר דינים אלו ראיתי לבאר תחילה דיני טע"כ והמלא בכל חרמיו וכבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד וכאן אבאר ההכרחי לנידון שלנו בדינים אלו וזה החלי הנה בענין הא דקיי"ל דטכ"ע נחלקו הקדמונים אי אמרינן דע"י נתינת הטעם נהפך ההיתר להיות איסור או דההיתר במקומו עומד והאיסור במקומו עומד רק מאחר דלא ידעינן איה מקום האיסור הנבלע בחו' ההית' לכאורה אסרינן לא כו' ההיתר משום חלק האיסור הנבלע בו והנה נראה דעת רוב הפסוקים דלא אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור ומה"ט חתיכה הבלו' מאיסור כשנפלה לתוך ההיתר אי"צ ששים בהיתר רק נגד האיסור הנבלע בתוך החתיכה לדעת רבינו אפרים הובא בתוס' מס' חולין דף ק' ואף לדעת האומרי' דחתיכה עצמה נעשה נביל' בכל איסורים שבתו' אינו רק חומר חז"ל דגזרו אטו בשר בחלב ואינו רק באיסור לח שנבלע בתוך החתיכה ולא בלח שנבלע בתוך לח והיינו דמן התורה ל"א דנהפך ההיתר לאיסור אמנם באיסורין דקיי"ל היתר מצטרף לאיסור והיינו שאם נבלע חצי זית היתר לתוך חצי זית איסור לוקין על אכילתו בזה כנלענ"ד ברור דאמרינן דנהפך ההיתר להיות איסור וע"כ אף עךל חלק ההיתר לוקין ולכך גילתה תורה משרת ענבים לא ישתה דהיינו דהאיסור חל על חלק שריות הענבים דהיינו המים ששורין בהן ענבים המה אסורים וכמו כן בכל איסורים דאמרינן בהן המל"א הדין כן הוא ודבר זה למדתי מתורתו של הרשב"א בחידושי מסכת חולין דף כ"ח דבקדשים דאמרינן המל"א אמרינן הענ"נ מן התורה וכמו גבי בשר בחלב כיון דשניהם נעשו איסור צריך אח"כ שישים נגד חלק ההיתר עייש"ה ובזה כתבתי במקום אחר בתשובה ליישב דברי הר"ר יקר הביאו התוס' במסכת נזיר דף מ"ד ובמס' ע"ז דף ס"ח ובמסכת מעילה דף י"ח מה שהקשו התוס' דלר""ש משרת למה לי דלענין טע"כ נוכל ללמוד מגיעולי נכרים דלר"ש גע"נ לאו חידוש הוא דהרי ס"ל בעלמא נותן טעם לפגם אסור ואין לומר דמשרת להיתר מצטרף לאיסור דהרי ר"ס ס"ל כ"ש למנות ול"ל צירוף ההיתר למלקות וכ' הרר"ז ליישב דהא דס"ל לרבי שמעון כל שהוא למכות היינו כשהוא בעין אבל לא אם נתערב דכשנתערב בעינן שיעור כזית וי שנ"מ בהע דהמל"א לענין אם נתערב והביא ראיה לזה מהא דקאמר ר"ש הערלה וכלאי הכרם מצטרפין וקשה לר"ש צירוף למה לי א"ו דבתערובת לא אמרינן כ"ש למכות עיי"ש בתוס' בע"ז ובנזיר הנ"ל ותמהו כולם דבש"ס דשבועות דף כ"א בעי' שם אי ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דכ"ש למכות או דוקא בשבועה הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט מהא דקאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית מפת ומיין חייב ואם איתא למה לי לצרף לכזית ולדעת הר"ר יקר הנ"ל דילמא ר"ע כר"ש ס"ל ואמנם כיון דבתערובות אף ר"ש מודה לכך צריך צירוף לכזית והדבר תמוה מאוד וכבר ראיתי לאחד מחכמי הזמן בדור שלפנינו שכתב בתשובה ליישב דברי הרר"י בענינים דחוקים שהורה בעצמו שהם דחוקים אך כי סיבת חומר הקושיא דחקו לזה ואני אומר דברי הרר"י נכונים מאד דבאמת בכל התורה דקיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור פשיטא דחשוב חצי שיעור ע"י תערובות כיון דאין ההיתר נהפך לאיסור אבל בנזיר וקדשים דקיי"ל המל"א אין עלה שם תערובת כלל ולכך במעילה שכתבו התוס' לענין ערלה וכה"כ דבעינן צירוף כזית אף לר"ש כיון דאין ההיתר משתנה בענין איסורים כארלו א"כ שם תערובת עלה וכמו כן מה שהקשו התוס' דלמה לי קרא דמשרת להורות דהמל"א בנזיר הא בלא"ה אף בכ"ש חייב לר"ש ע"ז תירץ הרר"י כהוגן דאי לא נכתב קרא דמשרת להורות דהמל"א הי' עלה שם חצי שיעור ע"י תערובת דאינו מחייב לר"ש אמנם אחרי שגילתה התורה קרא דמשרת דממנו ילפינן דהמל"א א"כ מילתא דפשיטא דהיתר נהפך לאיסור ואז כיון דפקע שם ההיתר שוב לא חשוב ע"י תערובת ומעתה לא בענין צרוף כזית דאף אם בכל האכילה ליכא שיעור כזית מ"מ חייב מלקות דכ"ש למכות לר"ש ושם תערובת כבר פקע ע"י האיסור דמהפך ההיתר להיות איסור וא"כ שפיר דייק הש"ס דר"ע לא ס"ל כר"ש דאי ס"ל כר"ש צירוף לכזית למה לי הרי אף אי ליכא בין הכל רק חצי שיעור דאסור מן התורה וממילא פקע שם היתר מן מה שנבלע בתוכו וחייב מלקות ג"כ וזה ברור ובזה ישבתי לנכון קושית התוס' שם שהקשו דילמא ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל אך דכאן יש לנו ראיה דאינו לוקה על פחות מכשיעור מדגלי קרא דמשרת דהמל"א ש"מ דבפחות מכשיעור אין לוקין ונשתנה איסור כזית מכל איסורי תוןרהובזה אתי שיר דבאמת אף אי נימא דכ"ש למכות מ"מ צריך קרא דמשרת להורות דהמל"א דאי לא כתיב קראד משרת היה ע"ז שם חצי שיעור ע"י תערובות דמודה ר"ש דאין לוקין עליו ובעינן שיעור שלם ללקות ע"י תערובת וא"כ מקרא דמשרת אין לנו ראיה דבנזיר ישתנה הדין משאר איסורים לענין מלקות עך ח"ש ושפיר דייק ל"ל כזית ודוק היטב:

ובזה אמרתי ליישב בחידושי מילתא דקשאי בה זה כמה שנא' בהא דיליה הש"ס במס' פסחים דף מ"ג דהמל"א בנזיר משום דכתיב משרת ומץתמה הש"ס אמאי לא ילפינן מנזיר לכל איסורין שבתורה ומשני משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דגבי חטאת כתיב יקדש להיות כמוב שאם פסול' היא תיפסל וכו' וקאמר דאי כתיב חטאת לא ילפינן נזיר מניה דחולין מקדשים גמרינן אלא דלכתוב בנזיר ונילף חטאת מניה דקדשים מחולין לא ילפינן והילכך הוי לךיה שני כתובים הבאים כאחד והקשתי דהא הש"ס במס' זבחים דף ל"ז הקשה אהא דקאמר יקדש להיות כמוה שאם פסולה תיפסל וניתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני יקדש עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ צריך קרא דיקדש דאל"ה אף דנילף מנזיר הוי אמינא דניתי עשה ונדחי לא תעשה והוא קושיא גדולה אח"ז שמעתי שכבר הרגיש בזה דלכאורה קשה הא דקאמר הש"ס ניתי עשה ונידחי ל"ת דאטו מי איכא עשה לאכילת קדשים פסולים אמנם רש"י ז"ל פירש ניתי עשה דכשרה ונדחי לא תעשה דפסולה והיינו משום דיש חלק קדשים כשרים ומעורב בו חלק קדשים פסולים וא"כ בעת אכילת הבשר הוא מקיים העשה ובאכילת הפסול הוא עובר על לא תעשה וא"כ ניתי עשה מחלק הכשר ונידחי לא תעשה מחלק הפסול ואמנם כשאנו אומרין דמהפך חלק ההיתר לאיסור א"כ ליכא כאן כלל עשה באכילתו דבקרבן פסול ליכא עשה באכילתו וצריך לומר דהך סוגיה דזבחים כסוגיא דנזיר דחטאת אתי לטכ"ע ול אלהיתר מצטרף לאיסור ואי אמרינן דאין המל"א א"כ אין ההיתר נהפך לאיסור ואל נעשה נבלה ורק שאסור לאכלו משום חלק האיסור שיש בתוכו וע"ז שפיר קשה ניתי עשה דכשרה ונדחי לא תעשה דפסולה אבלך לפי סוגיא דהכא לר' עקיבא דס"ל דקרא חטאת להיתר מצטרף לאיסורו נהפך חלק ההיתר להיות איסור בלא"ה לא קשה ניתי עשה ונדחי ל"ת ושפיר דייק דלכתבו בנזיר ונגמור חטאת מניה וע"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ודוק היטב:

והנה בש"ס שם בהא דקאמר ר"י דכל איסורין שבתורה אין המל"א חוץ מאיסורי נזיר אקשינן עלה מהא דתנן המקפה של תרומה וכו' והאמר עלה ר"י הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ש"מ דהמל"א ומשני מה כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס וקאמר וכזית בכא"פ דאורייתא אין וכו' ואקשינן עלה מהא דתנן שני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אורמ חולין לתוך חולין נפלו ואם דאורייתא הוא אמאי אמרינן שאני אומר ותמהו התוס' בזה דכ"ש אי אמרינן המל"א בכל איסורין שבתורה קשה אמאי אמרינן שאני אומר (והביאו גירסת הש"ס בנזיר דקאמר עלה ולטעמך) ועפמ"ש יתבאר לשון הש"ע כאן כמין חומר דהנה התוס' במס' יבמות דף פ"ב הקשו אמאי לא אמרינן שאני אומר רק בדרבנן הא אף בדאורייתא נימא אוקי תרומה אחזקתה דחולין המה בחזקתו שלא נפל בהן תרומה ותירצו שם כיון דהספק אינו על גוף החולין רק על מה שנפל לתוכן אל מקומינן אחזקה והנה לכאורה דברי התוס' במסכת יבמות סותרין למ"ש הם בעצמן במס' פסחים בהך דתשע צבורין דמבואר להדיא דאף אם הספק אינו על הביאה רק אי חמץ שקל או מצה שקל שייך חזקת בדוק וכבר הרגיש בדבר בס' מגיני שלמה אמנם באמת הדבר נכון מאוד דשם אינו מוציאין הבית מחזקתו כיטון דהוא בחזקת שאינו צריך בדיקה וכעת הוא בחזקת שצריך בדיקה אבל כאן האיסור הוא אסור מתחילתו וההיתר גם כעת נשאר היתר רק שאנו מסופקין היה מקומו של ההיתר וא"כ כשאתה דן על חתיכה זו אם הוא היתר או איסור אין אנו מוציאין אותה מחזקתה ואמנם היכיכ דנהפך ההיתר להיות איסור א"כ כשאתה אומר איסור לתוך היתר נפל אתה מוציא את ההיתר מחזקתו ושייך לומר אוקמיה אחזקה ומעתה אי אמרינן היתר מצטרף לאיסור שפיר נוכל לומר דלכך אמרינן שאניא ומר משום דיש כאן חזקת היתר לומר היתר לתוך היתר נפל כיון דאי נימא איסור לתוך היתר נפל נהפך ההיתר להיות איסור אבל כיון דאמרת דלא אמרינן המל"א אלא משום דאית ביה כזית בכא"פ ואיירי שאוכל כל הפרס דאז כבר אכל שיעור כזית וכיון דלא נהפך ההיתר לאיסור ומ"מ יש בזה איסור תורה אמאי אמרינן שאני אומר דמספק ניזל לחומרא בשל תורה וחזקה ליכא כאן כיון דאין ההיתר משתנה זהו הגירסה בכאן (ובנזיר אף אי יש גירסה זו קושית הש"ס אמאי אמרינן שאני אומר היינו דלשון שאני אומר משמע מספיקא ובטעם חזקת היתר לא שייך לשון שאני אומר) ודודק היטב כי הדבר נחמד מאוד:

אמנם עדיין קשה לי לפמ"ש בחידושי לטור יורה דעה סי' צ"ט בהא דפסקינן שם דעצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר והקשה הב"ח למאי דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה בכל איסורין א"כ העצמות שקבלו טעם מן האיסור נעשו נבילה ואוסרין את ההיתר והרב ט"ז והש"ך דחו דבריו דבכלי עצם דניתר בהגעלה לא אמרינן דנעשה נבילה עייש"ה וכתבתי שם דבוודאי דבר זה לא נעלם מעין הבדולח אלא דכוונתו רצויה עפמ"ש רוב הקדמונים דודאי יש בעצמות ג"כ טעם כמו שיעיד החוש אלא דהתורה התירה טעם האיסור שבעצמות וכן הרא"ש בפג"ה מדמי לה לג"ה דיש בו לחלוחית טעם והרב פרי תואר הביא דעת הקדמונים האלו באריכות וכתבתי שם דדבר זה דהתורה התירה טעם האיסור שבעצמות נלמד מהא דכתיב בבשרה לא בעצמות וכו' וכיון שכן קושית הב"ח נכונה דכיון דיש בהן טעם ונהי דהוא טעם היתר נימא דנעשה נבילה מחמת שקבלה טעם מן האיסור וזה ברור בכוונת הב"ח וצריך לומר דהני פוסקים באמת לא ס"ל תענוג רק בבשר בחלב והרב בעל המפה אפשר דלא ס"ל כדעת אלו קדמונים אמנם לפמ"ש דבקדשים כיון דקיי"ל המלא נהפך ההיתר להיות איסור ובעינן ששים גם נגד ההיתר ותענוג מן התורה א"כ פשיטא דעצמות של איסור אוסרין את ההיתר כיון שקבלו טעם וא"כ יוקשה לנו סוגיא דזרוע בשלה חולין דף צ"ט בהא דקאמר שם מ"ס בשר בהדי בשר משערינן והדבר תמוה כיון דבקדשים תענוג מן התורה למה אינו צריך ששים נגד העצמות שקבלו טעם ונעשו נבילה והוא קושיא גדולה והנראה לפע"ד בביאור הענין דלכארוה קשה אמאי לא מצרפינן הרוטב לבטל טעם הזרוע ובשלמא לרבא דס"ל דטעם בקדשים אף טעם משהו אסור לשיטות רש"י ז"ל והקשו התוס' מכמה מקומות דבקדשים ג"כ בטל ברובא במין במינו וה"ה מין בשא"מ בששים ואמנם מהרש"ל ביש"ש פרק ג"ה סי' מ"ו כתב דדעת רש"י דדוקא במב"מ כיון דליכא טעם כללל אפילו טעם משהו בטל ברובא אף בקדשים אבל דיש כאן נתינת טעם ששים מ"מ איכא טעם קלוש ולרבא חטאת לטכ"ע אתי עייש"ה ביש"ש ולפי"ז א"ש דבאמת הא דמהני מאה ושישים היינו משום דהוי מב"ע ובאמת אף רוב מהני אלא דחומרא גמרינן מיניה כמבואר בש"ס שם אבל אי נימא דרוטב יצטרפו לבטל הזרוע והוי מין בשא"מ ואסור במשהו כיון דיהיב טעמא וע"כ דהאיל בעצמו מבטל וא"כ אמרי' סלק שאינו מינו כאלו אינו ואמנם לאביי דס"ל חטאת להמל"א קאתי ולא ס"ל דטעם משהו אסור בקדשים א,כ במין בשא"מ א"כ בטל בס' וא"כ ניצרף את הרוטב לבטל הזרוע אמנם זה אינו דהרי אביי לא ס"ל הך מילתא דרוטב מסייע לבטל דלקמםן דף ק' פליגי בדבר זה אביי ורבא אי אמרינן דרוטב מסייע לבטל והנה כבר כתבתי לקמן סי' תס"ז בהך ענינא דתרי משהו בשם הר"ן דהא דפליגי אביי ורבא אי הרוטב מסייע לבטל היינו היכי דאיסורו מחמת עצמון דאז יוצא מחתיכה לחתיכה אף בלי רוטב א"כ כיון דאי"צ להרוטב לאסור א"כ אינו מצטרף להתיר ג"כ אבל באיסור הבלוע דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב א"כ ע"כ מחמת הרוב אתה בא לאסור א"כ הרוטב מצטרף להתיר והנה בסי' ק"ה מבואר דדעת הפוסקים דאף היכי דאמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה מ"ע חשוב איסור בלוע לענין זה דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב עיין בש"ע שם ובש"ך ומעתה אתי שפיר דכיון דעצמות מצד עצמן אינן אסורים וגם הטעם שבעצמות אינו אסור אלא דאנו באין לאסור משום הבלוע שנאסרו העצמות מהם וזה חשוב איסור הבלוע דאף דנעשה נבילה מידי איסור בלוע אינו יוצא ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכיון דמחמת הרוטב קאתינן עלה שוב מצטרף הרוטב לבטל טעם הבלוע בעצמות ודו"ק היטב:

והנה בש"ס דפסחים דף מ"ד שם בהא דקאמר לרבי עקיבא דסבירא ליה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף