בית מאיר/אורח חיים/תמג

בית מאיר ‏ אורח חיים תמג

סעיף א' הג"ה ובשנת העיבור עיין מ"א כתב והלבוש סי' רל"ג כתב לחשוב מהנץ החמה עד סוף וצ"ל עת השקיעה וכן הוא בלבוש ואין ביניהם אלא דבר מועט ע"כ. אין ר"ל בין דעת הב"ח ולבוש שזה אינו כי להב"ח אוכלין ה' שעות ההשוי כדכתב ריש דבריו ואילו להלבוש קודם כל אוכלין מע"ה שע"ה ההשוי' י"ב מנוטין דהיינו הד' מילין שמן ע"ה עד הנץ כי המיל הוא ח"י מנוטין ועיין סי' תנ"ט בח"י ושוב אוכלים שליש היום שהוא לחשבונם מהנץ עד עת השקיעה והשקיע' גופה ג"כ ד' מילין שהוא שעה י"ב. מנוטין וכשתסיר מן היום שני זמנים אלו שאינו בא לחשבון היום דהיינו הד' שעות שהוא שליש היום אין אותו שליש כי אם ד' שעות ההשוי' י"ב מנוטין נמצא אוכלים מע"ה ה' שעות ההשוי' כ"ד מינוטין והרי ההבדל מה שאוכלים יותר לדעת הלבוש כ"ד מינוטין ואין זה זמן מועט א"ו ר"ל לדעת הלבוש שהוא מיקל אין בין הדעות שבש"ע אלא זמן מועט דהיינו אך ששה מינוטין כי אף לדעה ראשונה שהוא לענין היום מ"מ אוכלים עד ששה מינוטין לפני השני שעות שקודם חצות ואולם כל זה לפי מה שממשיל שהיום אינו מע"ה עד צ"ה כ"א ט"ו שעות אבל בשנת העיבור לפעמים היוה מע"ה עד צ"ה י"ז שעות ואף לדעת הלבוש יש ביניהם הרבה כי אם אוכלים קודם כל שעה י"ב מינוטין כנ"ל מע"ה עד הנץ ושוב אוכלים ד' שעות זמניים שהוא שליש היום הנשאר כשתסיר שני זמנים הנ"ל והוא י"ד שעות ההשוי' ל"ו מינוטין נמצא השליש ד' שעות נ"ב מינוטין ואי אפשר לאכול מע"ה כי אם ששה שעות ד' מינוטין נמצא ההבדל בין דעה אחרונה שהיא שתי שעות קודם חצות כ"ו מינוטין שהוא קרוב לחצי שעה ומזה תבין דלשטת הוא החומרא שאז אין אוכלים מע"ה כי אם ה' שעות מ' מינוטין אם היום ארוך כנ"ל ומה שבח"י בשם מנחת כהן דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן לי' מע"ה עד צ"ה ע"כ הוא ט"ס ודוק:

סעיף ב ואם לא בא בעליו ימכרנו לגוי ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אם אינו חייב באחריותו כתב המ"א אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד וכו' והוא בשם הב"ח ואחריו נמשכו כל האחרונים אף הח"י וספר ש"א בסי' פ"ג והפר"ח כתב ביתר שאת בסי' מ' תוך אריכות דבריו אחר שהביא שטות הרמב"ן דכל שהפקיד חמצו אינו עובר המפקיד ע"פ המכילתא כתב ולפי זה ה"ה לחמצו של ישראל ברשות הישראל אחר שלא באחריותו דשניהם אינם עוברים מן התורה. והכא הוסיף ידו שנית לכתוב חייב לבערו זהו לפי דעת הטור והמחבר וכו' ואפשר שיצא להטור דין זה במכ"ש (ובזה נעלם הסוגי' ערוכה ב"ק דף צ"ח ע"ב דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים עליו לבערו דלכל הפחות היינו כדי שלא יעבור הגזלן עליו שהוא באחריותו) וכו' אבל לפי מה שהעלתי בס"ס ת"מ דבעינן תרתי לעבור עליו שיהא שלו וברשותו הכא כל כמה דלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר אחד משניהם ואינו מחייב לבערו (א"י אף לשטתו הא הר"ן הוכיח אף לשטת החולקים על הש"ע שבסי' ת"מ ע"פ המכילתא מ"מ מודים דמדרבנן חייב המפקיד לבער ואם לא ביער אף מדרבנן קנסו לאסור החמץ בהנאה ודאי עובר המפקיד עכ"פ על מצוה דרבנן ולמה לא יהא הכא הנפקד חייב לבער כדי שלא יעבור המפקיד על בל יראה דרבנן ומי נתן לו רשות לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן:

ואולם כל שטה זו דהאחרונים אינם אלא תימא בעיני דהרי לשטתם יפה כתב הפר"ח דלשטת הפוסקים כהמכילתא ה"ה חמצו של ישראל ברשות ישראל אחר שלא באחריות דשניהם אינם עוברים מן התורה א"כ הוי הדין תורה דלא יראה ולא ימצא אלא תשביתו אך חוכא ואיטלולא דכל אחד יפקיד חמצו ברשות חבירו וחבירו יפקיד אצלו חמצו להסגיר בחדר בטוח אך יתנו שפטורים מכל אחריות ותשביתו למה נאמר ואולם אפילו לשטת הרא"ש דהמפקיד תמיד עובר (ועיין בפ"י שמבאר בטוב ראיות רבינו יונה שכתב עליו הרא"ש שאינו מבינה והיא לענ"ד ראי' מבוארת מתלמודן דנראה דלהכי אפיק הר"י המכילתא מהלכתא על פי תלמודן כי באמת פירוש הרא"ש ז"ל בהמכילתא אין לו מובן) תמה אני איך אפשר לומר הכי דמלך דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אפילו של ישראל הא דף ה' ע"ב מצרכינן תרי קראי חד לנכרי שלא כבשתו וחד לנכרי שכבשתו ואם נכרי שכבשתו לא נלמד מנכרי שלא כבשתו וה"א דשלך מקרי מכ"ש דאין ללמוד ישראל שהרי זה ודאי כבשתו ומה"ת ללמדו ישראל מנכרי שכבשתו ולכל הפחות אף אי נימא דרוצה ללמוד שניהם כאחד מי לא הי' לו לומר אין לי וכו' ישראל ונכרי שכבשתו מנ"ל:

ותו יש לתמוה הסוגי' דף כ"ט דמשני רב אחא בר יעקב המתני' ר"י אלא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' מה שאור דראי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואיך אפשר דאם דישראל אחר נמי מותר איך מחלק המתני' בין של ישראל לשל גוי ת"ל דאף של ישראל דומיא דשל גוי דהיינו של אחרים נמי מותר ולתי' רב אחא הא לא באנו כלל למדה דקנס וכן רב אחא גופי' הא לא קאמר אלא האוכל שאור של גוי שעבר עליו הפסח לדברי ר"י אינו לוקה. אף גם הקשה לי כה"ג המופלא מו"ה משה וואדסלאווי שאין דברי תוס' שם ע"ב אזלו כלל במה שכתבו דסוגי' דחולין אזלה לס"ד דרב אחא דא"כ מה צריך כלל לטעם דאחלופי לכן הברור בעיני דלא כהבנת כל האחרונים הנ"ל אלא כדפירשו רש"י והר"ן להדיא אבל אתה רואה של אחרים גוים [והכי נמי מצינן דמכנה אך גוים בשם אחרים בעבודה זרה דף מ"ג ע"ב שאני ר"ג דאחרים עשו לו ובמנחות דף ק"א ע"ב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים והיינו משום דמלת לך לא נאמר בפרטות ליחיד אלא שכלל ישראל מכונים באיש אחד ואמרה התורה דשלך חמץ של כלל ישראל (וכל ישראל קרוים בלשון יחיד כדאיתא ברש"י חולין דף קל"ה ד"ה למעוטי] אי אתה רואה אבל אתה רואה דאחרים דייק ולא קאמר אבל אתה רואה דחברך והיינו משום דאחרים היינו גוים או דהקדש דאינו עכ"פ דישראל וכה"ג דהפקר נמי שרי דאינו של שום אדם מישראל ולזה דייקו כל לשונות הפוסקים וכן לשון רש"י דף מ"ו ע"ב שכתב ומשום פקדון נמי ולא כתב ומשום אחריות נמי ליכא עיין וק"ל אבל כל שיש של אחד מישראל בביתך אתה מחויב לבערו וכן מוכח להדיא מקושי' תוס' דף ה' ע"ב ד"ה אבל וכן מבואר בתורת חיים להדיא שכתב דף ד' תוך ד"ה על בלשון זה והכי פי' על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' הוא וכו' לפי שהבדיקה מוטלת על בעל החמץ אע"פ שאין הבית שלו ומוטלת נמי על בעל הבית אע"פ שאין החמץ שלו כיון שהבית שלו דקי"ל כל מי שיש לו חמץ בביתו אע"פ שאין החמץ שלו כיון שהבית שלו עובר עליו מדכתיב בכל גבולך. והיינו כדכתיבנא מדאינו ממועט מלך והרי הוא בגבולך] וכן אם החמץ שלו אע"פ שאין הבית שלו עובר עליו ע"כ וכן עיקר ומה שהפר"ח כתב בסי' מ' והכא ביותר וכן יש להוכיח מן הסוגי' שאינו מחויב המפקיד לבערו אלא למכרו אם מוצא מדאמרינן בגמרא אמר רב יוסף כמאן אזלא הא שמעתא דר' כרשב"ג דתנן המפקיד פירו' אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומ' מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה כלו' דאי אליבא דת"ק כי היכי דהתם לא יגע בהם ה"נ לא יגע בהם ואם איתא מי דמי שאני הכא דאף ת"ק מודה שמחויב לבער כדי שלא יעבור המפקיד בבל יראה א"ו כדאמרן והכי נקטינן עכ"ל. מימי לא ראיתי ראי' מקופחת כזו כי א"י כלל מה קאמר דלרשב"ג שאמר לא יגע בו ולס"ד אפילו אבודין לגמרי פשיטא דאינו רשאי למכור קודם זמן הביעור ולכשיגיע הזמן יבער מכח חיובו דאורייתא דלא יעבור בבל יראה. ואדרבה לדעתו איך מסיק הסוגיא דהכא רשב"ג מודה מפני שאבודין לגמרי הא לדעתו אינם אבודין לכן אעפ"י שכתב והכי נקטינן לא תאבה ולא תשמע לו אלא להש"ע ומיני' לא תזוע וחייב לבערו היינו לענ"ד מדאורייתא כדי שלא יעבור הוא והמפקיד בבל יראה ודו"ק:

(סעיף הנ"ל) חייב לבערו כתב המ"א ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד דהא ש"ח שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב ה"נ הו"ל למכרו קודם זמן איסורו וכו' ומיהו אם החמץ בעין א"ל הרי שלך לפניך והח"י כתב בעיקר הדין שכתב המ"א שאם החמץ אינו בעין כגון שביערו תוך זמן איסורו דחייב הנפקד לשלם. וכן משמע בתשו' שער אפרים סי' כ"ח אין דבריו נכונים דהרי  הרמב"ם וח"מ כתבו דאין הנפקד מחויב למכרו רק משום השבת אבידה לבעליו ואי מש"ה לא אירי' כלל דודאי לולא הסברא למה שאמרו חכמים דמשום השבת אבידה ימכור ממילא כשלא מכר הי' פשיעה אלא שהשואל הסביר הדברים יותר וכתב הרי שאינו חייב מדין שמירה אלא מדין השבת אבידה לבעלים אינו חייב באבידה לטפל במכירה כולי האי אך מ"ש נמי השואל אך נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך פסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא (כלומר דמההוא טעמא דהיזק שאינו ניכר אבידה לבעליו ואי מש"ה זה לא אירי' כלל דודאי לולא הסברא דהשבת אבידה פשיטא דמשום השמירה אי אפשר לחייבו דאנוס הוא דמאי הו"ל למיעבד וכי רשאי למכור דבר שאינו שלו משא"כ הוא יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בפרק הנזקין) ואגניבה פטור כיון שלא פשע בגניבה והוא ש"ח זה ליתא כמבואר בב"ק דף ע"א ע"ב דאף לראב"י דס"ל דאף לאחר שנגמר דינו החזירו שומר פטור נמי משום דיכול לומר הרי שלך לפניך מ"מ אם נגנב ממנו חייב והוי הגנב גורם לממון ושם בסתם שומר איירי דהיה ש"ח:

והח"י משיב על דברי שואל הללו בלשון זה ודאי אינו דאם זו פשיעה היא על שלא מכר וא"כ אם היה תבעו תוך הפסח דאז לא היה יכול לומר הרי שלך לפניך דמי שהכל מצווים עליו לבערו באותו פעם וכאילו שרוף ועומד נמצא שאינו מחזיר לו כלום ומה"ט נקטו הש"ס ופוסקים חמץ ועבר עליו פסח אומר הרי שלך לפניך משא"כ תוך הפסח וכדאיתא שם בב"ק דף צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושרפו פטור דהכל מצוין עליו לבערו וכו' לענ"ד דברים אלו ליתנייהו כלל ואפילו תוך הפסח יכול לומר הרי שלך לפניך דאטו כי מיהדר אחר פסח מיהדר לו מידי הא אסור בהנאה ומ"מ חשוב השבה משום דהוי ביזק שאינו ניכר וה"ה תוך פסח ואי משום מה שטוען לפי שהכל מצווים לבערו וכאילו שרוף דמי שור הנסקל לראב"י יוכיח דמצי אומר לו הרי שלך לפניך אף דלאחר שנגמר דינו נמי הכל מצווים לסקלו. ומה שדקדק מדנקיט ועבר עליו הפסח לענ"ד פירושו פשוט שעבר על החמץ השעת איסור הנאה שבפסח. ואדרבה אילו כדעתו ועבר עליו כל הפסח מיבעי ליה. ומה שמביא ראיה מדף צ"ח הרי מבואר הטעם דפטור משום דמצווה לבערו ואדרבה לדעתו למה לו ההוא טעמא ות"ל דאז לא היה דבר הגורם לממון א"ו דליתא:

ואולם בעיקר הדברים שסבר השואל לומר שאין דברי המ"א נכונים אני בע"ד מסכים עמו לחלוטין כי דמיון המ"א מעיקרא לש"ח שהיה יכול להציל ברועים ומקלות בחנם שחייב אם לא קידם והציל אינו דומה כלל כי כל שומר מחייב עצמו בדבר הנמסר לידו לשומרו והוא מטעם כיון שזה קיבל על עצמו שמירתו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו הרי זה קרוב למזיק כדאיתא בספר א"ז לב"מ סוף פרק השוכר את הפועלים בשם הרשב"א ליישב בדברים אלו קושי' הראב"ן ע"ש ולכן כשיכול להציל הפיקדון ע"י רועים ומקנות שלא יתאבד הוי פושע משא"כ לטפל במכירה ולהשיג מעות בעד הדבר שהופקד בידו זה מראשית לא קיבל עליו ובמה נתחייב בטורח זה הא מעות מעולם לא בא לידו ואיך יקרא פושע אם לא עשה ומה שנאבד ונאסר בהנאה הרי אנוס הוא ואי משום מה שחייב במכירה מטעם מצות השבת אבידה אטו בהשבת אבידה גופה אם העלים עיניו ולא שב וע"י זה נאבד האבידה מי איכא למ"ד דמחייב לשלם משום פשיעתו. וזה נראה לי ללמוד ע"פ מה שכבר כתבתי כמה פעמים שנוח לי יותר ללמוד מסתימת ראשונים מפירושן של אחרונים ואם זה דין אמת שאם ביערו חייב לשלם איך יסתמו ואם לא מכרו חייב לבערו ולא יסיימו חידוש כזה שחייב לשלם וכן רבי גופי' שאמר לו צא ומכרו בשוק ולא הזהירו אם לא תמכר תהא חייב לשלם דהא ודאי חייב לבערו וכן נמי מה דאיתא בח"מ סי' רצ"ב המפקיד פירות והרקיבו וכו' מוכרן בב"ד וההוא הרקיבו איירי בשהרקיבו אך יותר מכדי חסרונן ולא הרקיבו כולן כדאיתא בהסוגי' דף ל"ח ולא נשמע שם מעולם דאם לא מכר והרקיבו כולם דאז הא' אינו יכול לפטור בהרי שלך לפניך כמבואר שם סי' שס"ג גבי גזלן משום דהוי היזק הניכר א"ו דליתא ואפילו לא מכר והרקיבו כולם וההרקבה גופה באונס נעשה פטור מטעם הנ"ל דהמכירה מעולם לא נתחייב בה ואין צריך כלל לטענת הרי שלך לפניך:

ולהכי לענ"ד לא מיבעיא אם עביד כדין וביער דפטור אלא אפילו אם בשכחתו לא נתבער ואפילו היה זה הנפקד ש"ש ונגנב נמי פטור כיון דלא נתחייב כלל מטעם פושע שוב אף שפשע בשמירת הגניבה אינו חייב על הגניבה שהרי כבר אסור בהנאה ופשע בשמורה דלאו מידי שוה ואינו דומה למה שהבאתי לעיל דף ע"א דב"ק דשם פשע בשמירת השור בעוד שהיה ממון ונתחייב עכ"פ בהשבה ומדלא יכול לומר הרי ש"ל חייב אבל בנ' פטור מתחילתו עד סופו ומה שהח"י כתב שבתשו' ש"א מסכים עם המ"א אי בעינא אמינא הרי לא גמר דבריו שם כלל ואי בעינא אמינא דשותף שאני ודלא כמו שכתב בנו שהיה רק נפקד דא"כ למה מזכיר כלל בהשאלה השותפות והוא מפני ששותף עומד ומשועבד שישא ויתן לימכר הסחורה אף קודם שתוזל ולהכי אפשר דמקרי פושע במה שלא מכרו וגדולה מזה מצינן בח"מ סי' קע"ו סעי' י"ד בהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנו היה פשיעה וחייב לשלם לחבירו אף דקי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וע"ש סי' שס"ב סעיף י' והאמת שהנחתי דין זה בצ"ע אם יש לומר בזה שותף גרע עכ"פ אפשר דיש ללמוד משם החומר הנ"ל אבל בשומר בעלמא יראה לענ"ד ברור כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף