אליה רבה/אורח חיים/תמב

אליה רבה ‏ אורח חיים תמב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] ויש אומרים שחייב וכו'. בשולחן ערוך סתם ופסק כסברא זו, ובכסף משנה פרק ד' הסכים דאפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כיון דמכל מקום יש בו כזית חמץ עובר בל יראה. כתב מגן אברהם אם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח דבטל ברוב מדאורייתא שרי גם להשהותו מדאורייתא, עד כאן, ואם עבר ושהה אם נזכר תוך פסח צריך לבערו מדרבנן ואם לא ביערו עיין סוף סימן תמ"ז מה דינו לאחר פסח. כתב עולת שבת שומן מדייסא שאין בו ממשו אלא טעמו עובר עליו בבל יראה דטעם כעיקר דאורייתא, עד כאן, ודעת גיסי בספר חק יעקב דדוקא לאכילה טעם כעיקר אבל לא להשהותו אך מדרבנן דאסור להשהותו ואם עבר ושהה מותר בהנאה אחר פסח. כתב עולת שבת ושומן שנתבשל בקדירה בן יומא יש לאסור לכתחילה להשהותו לעניות דעתי דחמץ שמו עליו ולא הוי נותן טעם בר נותן טעם, עד כאן, ועיין סימן תמ"ז ס"ק. ונראה דמיירי שהכלי בן יומו היה בלוע מחמץ הרבה עד שידוע שאין ששים במה שנתבשל בתוכו דבזה מודה תוס' דף ל' כמו שכתב חק יעקב סימן תמ"ז ס"ק י"ט ובזה מתורץ השגתו כאן, ועיין באליהו זוטא הקושיא שהקשיתי בזה על בית יוסף, ועוד יש בידי ולא הבאתיו כיון שאין נוגע לדינא:

ב

[ב] אבל דבר וכו' שגם איסור וכו'. והא דנוקשה אסור להשהותו אף שהוא דרבנן כמו שכתב בסוף סימן תמ"ז צריך לומר דבתערובות הקילו יותר מנוקשה בעיניה ודלא כעולת שבת:

ג

[ג] וכן הקילור וכו' מותר לקיימא וכו'. אבל באכילה אסור לכולי עלמא דמיירי הכא הרמב"ם שאין בו ששים. ובזה מיושב תמיהת גיסי על המגיד בפירוש דברי ראב"ד דאי מיירי הראב"ד מזה הוה ליה לכתוב השגתו בסוף פרק ד' דמיירי בנתבטל בששים והיינו מה שכתב הלבוש סעיף ד' ולא הכא עיין שם ודו"ק:

ד

[ד] ומלוגמא וכו'. פירוש תחבושת עשוי מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס אותן על גבי המכה או שלועס חיטים ומיירי שנסרח אפילו לכלבים כמו בעיפשה אבל בראוי לכלבים אף שאין ראוי לאדם חייב לבערו:

ה

[ה] [לבוש] קודם זמן וכו'. דאחר זמן איסורו צריך לשרוף לעפר ודוקא שנתחמצה קודם שנסרחה או עיפשה אבל נסרחה קודם שנתחמצה אפילו אחר זמן מותר להשהותו דלא חל איסורו עליו:

ו

[ו] בגדים וכו'. ומכל מקום אסור להציען על השולחן, וכל שכן שאסור ליתן בהם קמח בפסח וגם צעיפי נשים הרגילין לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל (מגן אברהם :

ז

[ז] שאין צורת וכו'. פירש בתרומת הדשן שאין מבחוץ ואף דאיסור בל יראה הוא אפילו במטמיני שאני חמץ נוקשה (חק יעקב), והלבוש סיים בטעמו יותר דאין ראוין לכלב וכו' ועיין סעיף ו':

ח

[ח] [לבוש] ויש מתירין בנתערב וכו'. לכאורה קשה בטרייאק"ה פשיטא בתערובת חמץ מיירי וצריך לומר דהכי קאמר דוקא טרייא"ק שהוא דבר שנתערב אבל דבר שאין נתערב צורת החמץ עומדת שהזכיר קודם אסור לכולי עלמא מכל מקום אינו מדוקדק למה לי לומר נתערב הא בלאו הכי נשמע מדאמר כיון שנתבטל ובאינך לא שייך לומר נתבטל בששים, ונראה לי דאתי לאפוקי במערב במזיד כדי להשהותו דאסור כמו שכתב סימן תמ"ז סעיף ב' ושם יתבאר:

ט

[ט] דיש וכו' שנתבטל וכו'. הקשה גיסי בחק יעקב סימן תמ"ז הא הטור פסק דאין חוזר וניעור ואפילו הכי פסק דין דרמב"ם בטרייק"א אלא צריך לומר דמודה בטרייק"א דחוזר וניעור כיון שממשות חמץ בתוכו ואין מתערב יפה כמו שכתב ראש יוסף עד כאן דבריו. ואני מצאתי בפרישה שפירש להדיא דהטור לא סבירא ליה כרמב"ם בטרייק"א ולא הביאו אלא להוכיח דיש חילוק בין אכילה לניעור, עד כאן, ועוד מצאתי להדיא כדברי רמ"א ולבוש במגיד סוף פרק ד' דהמתירין לקמן מתירין הכא גם כן וכן כתב כסף משנה [בבית יוסף] סימן תמ"ז בד"ה ומה שכתבו דחוזרת וכו' וכן כתב הוא גופיה בשם הכלבו גם הט"ז שכתב בטרייק"א לא נתבטל דהוא מעמיד אשתמיטתיה פוסקים הנזכרים לעיל ועיין סימן תמ"ז ס"ק י':

י

[י] שכר וכו'. ואם נתערב בדבר אחר נידון כמו שאר תערובת חמץ:

יא

[יא] אם העמיד וכו'. דדבר המעמיד לא נתבטל אפילו באלף, והוא הדין אם שפכו לתוכו חמץ או שכר או יין שרף כדי שיהא חריף אף שכבר נעשה הגבינה והועמד בקיבה מכל מקום הוי לטעמיה ולא בטל ואפילו שהה עד אחר הפסח אסרו בתשובת נ"ש סימן ל"ה. וכתב חק יעקב אף דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עביד לא בטל רק מדרבנן מכל מקום הוי כמו בעין ואסור בשהה אחר הפסח, ומכל מקום אפשר דלא גרע מנתערב פחות מששים שעבר עליו פסח דסגי בהשלכת הנאת איסור לים המלח כמו שכתב סימן תמ"ז סעיף י"א, אך מגן אברהם כתב בשם רמב"ן דכולו אסור, ומכל מקום בהפסד מרובה יש להקל בהנאת איסור לים עד כאן לשונו. וקשה דברמב"ן לא כתב דהוי בעיניה אלא לענין דאסור להשהותו, אבל בעבר ושהה לא מצינו דאסור כיון שהוא דרבנן, ומהר"ם מלובלין בתשובה דאסור לעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו פסח שאני דעבר פסח על שמרים בעין ממש, אך מצאתי בספר אמרכל שלו בשם ראבי"ה דבש שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו ואם עבר ושהה אסור אחר הפסח דבאכילתו יש איסור דאורייתא כמו כותח עד כאן לשונו, ופשוט דאם היה גם כן דבש היתר הוי זה וזה גורם ומותר, ואם באחד לבד להחמיץ עיין ביורה דעה סוף סימן פ"ז. ודע דמה דלטעמיה עביד דוקא כשנתן הרבה עד שנתן טעם כמו שכתב ביו"ד סוף סימן צ"ח. גם דבר המעמיד צריך שיהא בו כדי להחמיץ. כתב רדב"ז גבינה שהעמידה בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאכלה ומותר להשהותה, עד כאן, ודוקא שהיתה הקיבה מעת לעת בכלי חמץ וכמו שכתב ביורה דעה סוף סימן פ"ז (מגן אברהם), וצריך עיון דהוי נותן טעם לפגם אחר מעת לעת, ואפשר דהוי חריף ולא משמע שם הכי ועיין סימן תמ"ז סעיף ה' בשומן בכלי חמץ. כתב מגן אברהם בשם תשובת רמב"ן סימן ח' דבש שבישל עתה היה רביעי או חמישי מדבש שחמצו משמרי שכר ואסרו, עד כאן, וכן כתב ראב"ן דף ע"ב, ומזה תמהתי באליהו זוטא בסוף סימן תמ"ז על מה שהתיר בשיירי כנסת הגדולה לעשות מחלב שלישי שנעשה מחמץ עיין שם באריכות, ולדינא אפשר להקל בעבר ושהה. והנה בעולת שבת כתב על דין דמהר"ם הנזכר לעיל בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכו' זה לשונו, אינו ברור לדינא דלכאורה אינה דומה לדבר שלטעמיה עביד, עד כאן. ותמיהני הא מהר"ם סימן קכ"א מביא ראיה ממרדכי וכן פסק בשולחן ערוך ביורה דעה סימן קכ"ג סעיף ט"ו המחמיץ בשמרי יין כל עיסה אסור בהנאה ואפילו באלף לא בטיל:

יב

[יב] [לבוש] תוך שלושים וכו'. והוא הדין תוך שלושה והא דנקט תוך שלושים היינו לדיוקא דקודם שלושים אף בבצק עמה מותר כדמשמע מפסקי מהרא"י סימן קמ"ט, ומבואר שם דאף שאין כזית חייב לבער עם עשה עבה תוך שלושים משום דלפעמים יש כזית באורך (דלא כמגן אברהם):

יג

[יג] [לבוש] טוב לטוח וכו'. כן כתב תרומת הדשן על הרמב"ם (וגן נטע טעה וסבר שרמב"ם כתב כן):

יד

[יד] ואם לאו וכו'. דוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית אין צריך לבער ועיין תשובת בית יעקב סימן ק"ו:

טו

[טו] אלא מבטל וכו'. ואם לא ביטל קודם זמן איסור צריך לבער:

טז

[טז] דיו שהוא מבושל וכו'. קודם פסח אבל נתבשל בתוך הפסח אסור עיין סעיף ב':

יז

[יז] מותר וכו'. ואפילו ליתן קולמוס לתוך פיו כדי להחזיקו דלא חיישינן שיטעום דאף שטועם אינו מכוין (תרומת הדשן), ואם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב במאכל בטל ברובא, והוא הדין לדיו שמדפיסין בו (חק יעקב):

יח

[יח] [לבוש] וחוט וכו'. נתחכם שלא לכתוב בלשון השולחן ערוך שכלי מצרפו משום דקשה ליה בסעיף ח' דמצריך חוט בצק ולא קשיא דהתם הם במקום דבטלין במיעוטין (מלבושי יום טוב), ועיין ב"ח ונחלת צבי:

יט

[יט] במתנה וכו' גמורה וכו'. שלא על מנת להחזיר, וכן המנהג לעשות לדפי מוליתות ועצי מגלגלין וכל כלים ששמשו בעיסה (מהרי"ל). כתב בשיירי כנסת הגדולה דאין כן מנהגינו אלא שגוררין אותו מבצק שם ומצניעין אותו במקום צנוע, עד כאן, ואפילו בעריבה שלשין בו, נראה מב"ח דאינו אלא משום חומרא ולא מצד הדין, וכל זה בעריבות העשויות מנסרים אבל עריבה קטנה העשויה מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק כתב מגן אברהם דפשיטא דיכול לנקרן, עד כאן, ומכל מקום אין ללוש בהם בפסח, ואם עבר ולש בה אחר הגעלה יש להתיר:

כ

[כ] [לבוש] שמשתמשים בהם פת וכו'. היינו בכלים של נצרים (מגן אברהם):

כא

[כא] [לבוש] אבל השקין וכו'. עיין סימן תנ"א סעיף י"ח וסימן תנ"ג סעיף ו' שכתב שקין ישנים, ונראה דלאו דוקא אלא הוא הדין שק חדש שנתנו בתוכו קמחא דפסחא אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קמח לפסח צריך להתיר התפירות וטלאים וזכורני שכך היה דורש זקיני הגאון ז"ל, וצריך עיון אם נתן קמח בלא התיר תפירות אם יש להתיר אפילו באכילה אפילו בשקים ישנים כיון דליכא אלא חששא, עד כאן לשוני באליה זוטא וגיסי (סמך אנפשיה) והתיר בחק יעקב סימן תנ"א:

כב

[כב] כיבוס וכו'. בחמין ואפר וחביטה (מגן אברהם) התפירות וכו' אף האימרא שהוא שולי השק (חק יעקב):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.