כף החיים/אורח חיים/תמב

כף החיים ‏ אורח חיים תמב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] תערובת חמץ עוברים עליו וכו'. אין לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אעפ"י שעבר על שני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. הרמב"ם פ"א דין ג' ואופן התיקון למי שעבר עיין לעיל סי' של"ד.

ב

ב) שם. תערובת חמץ עוברים עליו וכו'. לשון הש"ע הוא כלשון הרמב"ם פ"ד דפסק כר' אליעזר דעל תערובת חמץ בלאו ועל חמץ נוקשה בלא כלום לכן לא כתב ג"כ דעוברים על חמץ נוקשה כסתם מתני' דפ' אלו עוברים וכן מבואר לקמן סי' תמ"ז סעי' י"ב יעו"ש. ומ"מ לכתחלה אסור להשהותו בפסח. ח"י או' ב' ואם שהה אותו אינו נאסר אחר הפסח כמ"ש לקמן סי' תמ"ז סעי' י"ב יעו"ש.

ג

ג) וכתב המ"מ שם דהרמב"ם פסק פ"א שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אלא א"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס (והוא ג' ביצים כמ"ש הרמב"ם פ"א וכ"ה דעת הש"ע אלא שי"א ד' ביצים כמ"ש לעיל סי' שס"ח סעי' ג' וסי' תרי"ב סעי' ד' יעו"ש) ובודאי לדבריו ה"ה כאן שאינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס וזהו הפסק הוא העיקר. ויש מן הגאונים סוברים שאפי' בפחות מכאן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי הרמב"ם כך שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו יעו"ש. וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ שם דלענין זה לא שני לן בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו יעו"ש. וכתב העו"ש או' א' דכ"מ מדברי הר"ן וכן עיקר. וכ"נ דעת מ"א סק"א וא"ר או' א' וכ"כ ח"י או' א' דהסכמת אחרונים כדעת הפו' אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה. וכ"כ המק"ח או' א' וכ"כ הגר"א ר"ז או' א' ח"א כלל קכ"א או' א' ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברים דטעם כעיקר דאו' אבל מין במינו (כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב בקמח תבואה שלא נתחמצה) דמדאו' ברובא בטל ומותר לאוכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאו' אך מדרבנן אסור לשהותו דילמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח (אפי' באכילה ר"ז או' י"ג) כיון דלא עבר על ב"י וב"י (כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז בדברי האחרונים) וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשא"מ דינא הכי. ח"י שם. וכ"כ חק יוסף או' א' ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רמ"ד. וקמח חטים עם קמח שעורים וכדומה מין בא"מ מקרי. א"א או' א'.

ד

ד) ואם אין שום ממשות חמץ רק טעם חמץ (כגון תבשיל שנתבשל בכלי א' עם חמץ וקבל טעם חמץ ואין בו כלום ממששו ר"ז) כתב שם העו"ש דאסור להשהותו בפסח ועובר עליו בב"י. וכ"ה דעת חק יוסף שם. אבל ח"י שם כתב דמשמעות הפו' אינו כן ואף למ"ד טעם כעיקר דאוריותא ה"ד לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לא לעבור בב"י וסיים דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן וצריך ביעור בנמצא תוך הפסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור ועכ"פ יש להתירו בהנאה ואיסור אכילה בזה אינו אלא חומרא בעלמא. וכתב דכן הדין בכל הני שמותרין מדאו' להשהותם ורק מדרבנן נאסר להשהותם לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן אם עבר ושהה מותר. וכ"כ המק"ח או' א' ר"ז או' ז'.

ה

ה) וכתב עוד שם העו"ש דגם בנתבשל בכלי ב"י (ר"ל שבישלו בקדירה שבישלו בה חמץ באותו היום) יש להחמיר שלא להשהותו בפסח יעו"ש. מיהו גם בזה חנק עליו ח"י שם וכתב שאין להחמיר בזה כלל ומותר להשהותו יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. ר"ז או' ח' ח"א כלל תכ"א או' א' ומיהו בתשו' חת"ס סי' ק"ח העלה דבדבר חריף אסור להשהות ובשאר דברים מותר יעו"ש. וכתב שם המק"ח ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח עכ"ל ונראה דמ"ש לכלי פסח הוא ל"ד אלא ר"ל לכלי שראוי להשתמש בו בפסח והוא כלי שאין משתמשין בו חמץ אלא בצונן וכמ"ש לקמן סי' תכ"א סעי' כ"ב יעו"ש. ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' י"ד שכתב דמרקחת או שומן העומדות בקדירות חמץ מותר להשהותם יעו"ש. והביאו שע"ת או' א'.

ה) ואם בישל או נכבש בפסח אפי' בכלי אינו ב"י צריך לבער. ח"א שם. וזה לדעת האוסרים טעם לפגם בפסח כמ"ש לקמן סי' תמ"ז סעי' יו"ד בהגה אבל לדעת הש"ע שם מותר אפי' באכילה כמבואר בדברינו לשם בס"ד ולענין דינא עיין בדברינו לשם או' רל"א יעו"ש.

ו

ו) וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מה"ת מותר לערבו לכתחלה ולהשהותו. וכ"כ הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן. מ"א סק"א. וכתב דכ"ה דעת הש"ע יעו"ש. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רמ"א.

ז

ז) ובמין במינו אפי' לח בלח בפחות מס' מותר לקיימו. וחמץ שהוא מעמיד אפי' בדיעבד אסור אח"פ מ"א כאן ובסי' תמ"ז ס"ק י"א. מק"ח או' א'.

ח

ח) שם. עוברים עליו וכו' ישראל שיש לו ריחים וטוחן כל השנה סולת וכו'. חייב לבער הכל ואם לאו עובר על בל יראה ובל ימצא. הרדב"ז בתשו' הנדפסות בפירדא סי' תקפ"ט מחב"ר או' ב'.

ט

ט) שם. כגון המורייס וכותח הבבלי וכו'. כותח הבבלי שמפררין בו פירורי לחם להחמיצו. ושכר המדי שנותנין בו שעורים ומים ומחמיץ. טור. והמורייס יש בה ג"כ תערובת חמץ. לבוש.

י

י) שם. כגון המורייס וכותח הבבלי וכו'. וכולם ע"י תערובת מים דאל"כ הא ק"ל מי פירות אין מחמיצין. כ"כ הרי"ף והרא"ש והב"ד ב"י. ועיין לקמן רסי' תס"ב.

יא

יא) שם. וכל כיוצא באלו וכו'. דהיינו חומץ האדומי וזיתום המצרי וכל הני דקחשיב במתני' ר"פ אלו עוברים. ח"י או' ד'.

יב

יב) שם. וכל כיוצא באלו וכו'. וגם יין שרוף הנעשה מתבואה חמוצה כתב בתשו' מ"ב סי' נ"ח דהוי חמץ גמור וגרע מתערובת חמץ יעו"ש. וכ"כ הר"מ מטקטין בתשו' נדפסת בריש הרי"ף דפוס קראקה בסדר נשים יעו"ש. ח"י שם. וכ"כ בשו"ת שער אפרים סי' ד' וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' רצ"ה ופסק"ו בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ד ומור"ם שם בהגה דיין שרוף שעושין מיין נסך אעפ"י שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו יעו"ש. וכתב בס' בית הילל שם דה"ה לענין חמץ בפסח שעושין יין שרוף מן התבואה אסור בפסח ואעפ"י שאינו רק זיעה מן התבואה אפ"ה הרי הוא כאיסור חמץ עצמו יעו"ש. וכ"כ נחלת שבעה ססי' ל"ז דיין שרוף של חמץ עובר ב"י וב"י ומקדשין עליו קידושא רבא דכמשקה הוא חשוב יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בית יעקב סי' נ"ז יעו"ש והב"ד י"א בהגה"ט וכתב ודלא כתשו' יד אליאו סי' נ"ו שהניח בצ"ע יעו"ש. ואין חילוק בין הנעשה מתבואה חמוצה או הנעשה משמרי שכר. ח"י שם. חק יוסף או' ג' מק"ח או' ב' ועיין לקמן סעי' ה' בעניין השכר וחילוק יש דשכר היינו ששורין החטים או השעורים לבדם או עם דברים אחרים עד שמפיג טעמם במים והוי כמו יין ושותין אותו וכמו שעושין יין מצמוקין אבל יין שרוף הוא מן הזיעה ומיהו לפעמים קורין גם ליין שרוף שכר וכמ"ש לעיל סי' קנ"ח או' ל"ז יעו"ש.

יג

יג) מים שרופין שמוציאין מגרוגרות בכלים של חמץ ועוד שלשין אפר וקמח ומדבקין הכסוי עם הכלי כדי שלא יצא הרוח אם מותר לשתותן בפסח. עיין בתשו' בית יהודה סי' מ"ז שהעלה דאין טעם להתיר אלו המים שרופין לשתותן בפסח ואפי' ביו"ט האחרון אין להקל יעו"ש. והביאו הברכ"י סי' תמ"ז או' ח"י. מיהו השע"ת סי' תס"ב או' יו"ד כתב נראה להקל ביו"ט אחרון יעו"ש ועיין בתשו' הנז' שסיים ואין תקנה אלא לדבק בטיט וכיוצא בלא שום עירוב קמח כלל יעו"ש והביאו השע"ת שם ועיין לעיל או' ה' ולקמן סי' תמ"ז או' קמ"א ודו"ק.

יד

יד) יין שיש בו ספק שנפלו חטים קודם פסח מותרים אפי' לד' כוסות מכתב שלמה סי' ד' ועיין להרב משחא דרבותא דל"א על חיטה שנמצא בפך השמן דאין לבטל מאותו שמן בפסח יעו"ש. רו"ח או' ב'.

טו

טו) שם. ואינו ראוי לאכילה. דהו"ל כנוקשה ע"י התערובת. מ"א סק"ב. חק יוסף או' ד'.

טז

טז) שם. מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דילמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ בחמץ נוקשה דאסיר ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. ח"י או' ה'. מק"ח או' ג'.

יז

טוב) שם. אפי' נתנן שעה אחת וכו'. ומשמע לאו דוקא אלא אפי' בפחות משעה נמי ודומיא דקילור דלקמן ומיהו נראה להחמיר דשעה א' דוקא ובפחות משעה צריך לבער. פר"ח. אמנם ר' יונה על הרי"ף ריש פ"ה דברכות כתב דבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר"ל שעה דוקא אלא זמן מועט יעו"ש. וכן הרב חק"ל חא"ח סי' קי"ד דף ר"מ ע"ב תמה על דברי הפר"ח הנז' דאיך לא ראה דברי ר"י והתו' שכתבו דשעה לאו דוקא יעו"ש והביאו היפ"ל בסי' זה יעו"ש. ומיהו נראה דהכא הוא לפי הענין דכל זמן שראינו שנפסד ונבאש החמץ א"צ לבער אם יהיה בפחות משעה או יותר.

יח

חי) שם. הרי זה מותר לקיימו. מפני שע"י העורות מסריח החמץ ונפסד.

יט

יט) שם. תוך ג' ימים חייב לבער. דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמן סעי' ב' לענין פת שעיפשה יעו"ש. מ"ב או' ז'.

כ

ך) שם. וכן הקילור וכו'. והטעם בכל הני כתבו האחרונים משום דליכא למיגזר דילמא אתי למיכל מיניה כיון שאינו ראוי לאכילה משא"כ חמץ נוקשה שאעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק יעו"ש והתריאק"ה אעפ"י שמשמע לקמן סעי' ד' דאיכא קצת אנשים אוכלים אותה מ"מ אינו ראוי לרוב בני אדם אפי' ע"י הדחק שהרי אינה אלא לרפואה למי שנשכו נחש או חמת זוחלי עפר ודמיה יקרים ואינו נעשה אלא למלכים כמ"ש הר' מנוח פ"ד הילכך אין לגזור דילמא אתי למיכל מיניה. מאמ"ר או' ג'.

כא

כא) שם. וכן הקילור וכו'. קילור ואספלנית של עכו"ם בפסח מותרת דשלא כדרך הנאתו קעביד אעפ"י שאם היתה של ישראל היתה אסורה משום בל יראה אבל בשל עכו"ם של אחרים אתה רואה ואף שנתן לו העכו"ם רשות אין דעתו של ישראל לקנותה ואין אדם קונה על כרחו. כ"כ צרור המור ששמע מפי הרשב"א והביאו הברכ"י או' ג' ועיין לקמן רסי' תס"ו.

כב

כב) שם. מותר לקיימן בפסח וכו'. אבל באכילה אסור כמ"ש לקמן סעי' ד'.

כג

כג) שם. מותר לקיימן בפסח. וכל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח כגון למכרו לעכו"ם או שאר מיני הנאות. ר"ז או' כ"ד.

כד

כד) וכתב בשו"ת פני יהושע סי' ט"ו באחד ששכח בלילות צוקר מחופה שקדום וענים ושאר מיני גרעינין ונזכר תוך הפסח וכתב ששאל לאומנים ואומרים שמבשלים הצוקר במים ומחפים אותם בצוקר וצריך קמח לזה שא"א לחפותו בלא"ה וא"כ הוי מי פירות עם מים ואינו אלא חמץ נוקשה והסכימה דעתו דחמץ נוקשה מותר לשהותו יעו"ש. מיהו השע"ת או' א' חלק עליו וכתב דאין להתיר בזה להשהותו ואם נזכר תוך הפסח צריך לבער אמנם אם דרך עושי המלאכה שאין נותנין הקמח עד שהמים רותחין היטב אפשר קצת להקל משום חליטה יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ז.

כה

כה) [סעיף ב'] הפת עצמה שעיפשה וכו'. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ"א סק"ג. ח"א כלל קכ"א או' ד' ומשמע דאחר זמן איסורו היינו אחר שש וכ"כ הר"ז או' כ"א. מיהו המק"ח או' ד' כתב דוקא כשנסרח בפסח אבל אחר שש מותר לקיימו ומותר לאח"פ יעו"ש.

כו

כו) שם. ונפסלה מלאכול הכלב. אבל אם לא נפסל רק מאוכל אדם חייב בביעור מדאו' אם לא שנסרח ולבסוף נתחמץ. מק"ח שם.

כז

כז) שם. ונפסלה מלאכול הכלב. ודוקא פת שעיפשה דכשהיה פת היה אוכל גמור בעינן שיופסד מאוכל כלב אבל עיסת חמץ שעיפשה בנפסל מאוכל אדם לבד מיקרי חמץ נוקשה דמעולם לא היה שם אוכל עליו. מק"ח סוף או' ב' בביאורים. אבל בס' מגן האלף אוסר אפי' עיסה שבתחלת עשייתה לא היתה ראויה לאדם מפני שראוי לחמץ בה עיסות אחרות ועבר עליה בב"י אף שאינה ראויה לאדם ואינה קרויה נבילה. פת"ע או' ה' ועיין לקמן או' צ"ד.

כח

כח) שם. ומלוגמא. פי' תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם. שאדם לועס ונותן ע"ג מכה. והרמב"ם בפי' המשניות פ"ח דשביעית משנה א' ובפ' כ"ד דכלים משנה ג' פי' מלוגמא הוא מלא לוגמא. שלועס חטין ע"ג מכתו. ח"י או' ז' א"ר או' ד' ועיין לקמן רסי' תס"ו.

כט

כט) שם. ומלוגמא שנסרחה וכו'. ומיירי שנסרח אפי' לכלבים כמו בעיפשה אבל בראוי לכלבים אף שאין ראוי לאדם חייב לבערו. א"ר שם.

ל

ל) שם. ומלוגמא שנסרחה וכו'. פי' שנסרחה קודם פסח ואעפ"י שנתחמצה קודם שנסרחה כיון שנסרחה קודם פסח א"צ לבער. ב"ח. מאמ"ר או' ד' אבל נסרחה בפסח אם נסרחה ולבסוף החמיצה א"צ לבער ואם החמיצה ואח"כ נסרחה צריך לבער. ירושלמי פ' כל שעה דף ט' ע"ב. וכ"כ הר"ן והביאו ב"י וב"ח יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח' חק יוסף או' ז' חמ"מ או' ח'.

לא

לא) [סעיף ג'] בגדים שכבסו אותם וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ד ומשמע שם מדברי המ"מ דאפי' תוך ג' ימים מותר בכה"ג שהרי כתב דדומה כעריבה שנתן לתוכה עורות ובעריבה כבר ביאר דבריו המחבר בסמוך דאפי' תוך ג' ימים מותר ולפ"ז מ"ש הרב בהגה תוך שלושים לפסח ל"ד אלא ה"ה אפי' תוך ג' מותר. עו"ש או' ג' וכ"כ א"ר או' י"ב.

לב

לב) שם. בגדים שכבסו אותם וכו'. ומ"מ אסור להציע אותם הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יכרך קצת מהן לתוך מאכל. מ"א סק"ד. א"ר או' ו' חק יוסף או' ח' מיהו ח"י או' י"א כתב דנוהגין באותן הבגדים שמכבסין בחלב חטה ללבשן בשעת אכילה ואין קפידה כי אין דרך לפרור מהן שום דבר והמ"א מיירי בענין שמתקנין אותן עם קמח עד שהוא עב קצת שדרך לפרור כמבואר בלשונו עכ"ד. וכ"כ הר"ז או' כ"ו וח"א כלל קנ"א או' ה' דהא דצריך להסירן בשעת אכילה היינו אם יש בהן ממשות קצת ויש חשש שיפרך מהם לתוך המאכל יעו"ש. ועיין לקמן ססי' תמ"ז בהגה.

לג

לג) ואם נפל בגד זה למאכל י"ל אף אין ס' שרי כיון דנפסל מכלב. וה"ה אם שם קמח בשק הנכבס עם חלב חטה אף בפסח יש להתיר הקמח וירקד בנפה כל מה שיש לברר. א"א או' ד' ועיין לקמן או' ק"א.

לד

לד) שם. שכבסו אותם בחלב חטה. וכ"כ רבינו אב"ן על כרים וכסתות שטחין אותם במי סובין שא"צ לבער שאין שם אוכל עליו שמאוס הוא ואינו ראוי לכלב. טור וב"י. וכן בגדים ששורין בסובין לאחר כיבוסן מותר ללבשן בפסח דבטל חימוצן. רוקח סי' רמ"ו. ח"י או' ט' ועיין לקמן סי' תע"ג או' קכ"ד.

לה

לה) שם. וכן ניירות וכו'. ואפי' בניכר החמץ לחוץ שרי ב"י. אמנם הב"ח כתב דכוונת הרמב"ם דאין החמץ נראה וניכר וכסברת התה"ד (שהביא בהגה) אבל אם נראה מבחוץ אסור יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם מהרי"ו סי' קצ"ג דחלונות שדבקו בהם נייר בקמח צריך להסירם כיון שהחמץ נראה בעין עכ"ל מיהו הפר"ח הסכים כדעת הב"י דאפי' ניכר ונראה מבחוץ מותר כיון שנתייבש קודם זמן ביעור יעו"ש. וכ"כ השו"ג. זכ"ל. וה"ד בנדבק תוך שלושים אבל קודם שלושים לכ"ע שרי כמ"ש לקמן או' ט"ל ואו' מ"א.

לו

לו) שם ובן ניירות וכו'. הכובעים והבוניטי"ש שמדביקים אותם בבצק מותרים בפסח. גו"ר כלל ד' סי' י"א. שע"ת או' ז' וכן נוהגים בשאלוניק"י לדבקם אפי' בערב פסח קודם זמן הביעור. שו"ג. זכ"ל. ומזה אתה למד לכורכי ספרים שמדבקים הניירות בבצק דכל שנעשה קודם זמן הביעור מותר.

לז

לז) שם. שאין צורת החמץ עומדת. ואינם ראויין לאכילה אפי' לכלב והוי כעפרא בעלמא ואין איסור חל עליהם. לבוש.

לח

לח) שם בהגה. תוך ל' לפסח. ל"ד אלא דה"ה תוך ג' ימים כמ"ש לעיל או' ל"א.

לט

לט) שם בהגה. ויש מחמירין וכו'. דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי. תה"ד. מ"א סק"ה. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' יו"ד. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"א או' ו'. והא דסגי כאן בל' יום ולקמן סי' תמ"ז סעי' ה' בהגה כתב מור"ם ז"ל גבי חבית שדבקו נסריו בבצק בעי ב' חדשים תירץ מ"א באו' הנז' דשאני התם דחיישינן שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה. והי"א בהגב"י סי' זה תירץ דשאני התם דהבצק שרוי ביין ונשארת בלחותה אבל כאן שאינו שרוי מתיבש במהרה יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תמ"ז או' קע"ב.

מ

מ) שם בהגה. ויש מחמירין וכו'. ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירין לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלושים יום. מ"א סק"ה. והיינו אם יש קצת ממשות מחלב חטה. וכמ"ש לעיל או' ל"ב יעו"ש.

מא

מא) שם בהגה. ויש מחמירין אם נראה מבחוץ. ולא נעשה קודם ל' יום. וסיים בתה"ד שם והמחמיר לטוחן טיט מבחוץ תע"ב. והמדקדקים נוהגין להסיר כל הבצק ולתקן החלונות קודם פסח. ח"י.

מב

מב) שם בהגה. אם נראה מבחוץ. והט"ז סוף סק"ב כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשות כלל כשיתייבש ואז אפי' אם נראה מבחוץ לית לן בה יעו"ש. ואם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע. מ"א סק"ה. מיהו הא"ר או' י"ב כתב דבפסקי מהרא"י שם בסי' קמ"ט מבואר דאף שאין כזית חייב לבער אם עשה עבה תוך ל' יום משום דלפעמים יש כזית באורך ודלא כמ"א עכ"ל. ומשמע דאם אין בכל הדיבוק כזית אף במה שתחת הנייר לכ"ע א"צ לבער אף אם נעשה תוך ל' ונראה מבחוץ. וכ"ז לדעת המחמירין שכתב בהגה אבל דעת הש"ע כבר כתבנו לעיל או' ל"ה יעו"ש. וכתב הר"ז סוף או' כ"ה דטוב לחוש לסברת המחמירין וכ"נ דעת ח"א כלל קכ"א או' ו' ודעת המדקדקים כבר כתבנו לעיל או' מ"א יעו"ש.

מג

מג) [סעיף ד'] דבר שנתערב בו חמץ. פי' חמץ גמור בעודו משובח. מ"א סק"ו. ור"ל דאם נתקלקל ונעשה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטל בס' כמ"ש המ"א לקמן סי' תמ"ז סק"ה ולמה אוסר כאן באכילה אפי' נתערב בו כל שהוא.

מד

מד) שם. או שאינו מאכל כל אדם וכו'. אלא לחולים לבוש. וכ"כ לעיל או' ך'.

מה

מה) שם. אעפ"י שמותר לקיימו. שהרי נפסד טעם החמץ והו"ל כפת שעיפשה ומלוגמא שנסרחה דסעי' ב'.

מו

מו) שם. אסור לאכלו וכו'. אבל בהנאה מותר. מ"א סק"ז. ח"י או' י"ג. חק יוסף או' י"א. מק"ח או' ז' ואפי' יש בו הרבה מותר בהנאה. חמ"מ או' ג'.

מז

מז) שם. אלא כל שהוא ה"ז אסור לאכלו. והגם דלקמן סי' תמ"ז סעי' ד' סתם כמ"ד אם נתערב קודם פסח אינו חוזר וניעור י"ל דהתם מיירי בנתערב ואינו ניכר אבל הכא מיירי בנתערב וניכר אלא שנפסד טעמו ע"י התערובת והו"ל כמו פת שעיפשה ומלוגמא שנסרחה דסעי' ב' דאסור לאוכלה ומותר לקיימה. ועוד עיין בדברי האחרונים מ"ש בזה

מח

מח) שם. ה"ז אסור לאכלו. היינו מדרבנן דמשהו אינו אלא מדרבנן ודוקא בפסח עצמו אבל קודם פסח משש ולמעלה מותר דאז חמץ בס' עו"ש סוף או' ד' ונותן טעם לפגם. אף אין ס' שרי. א"א או' ו' ועיין לקמן סי' תמ"ז סעי' ב'.

מט

מט) שם הגה. ולקמן סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה ית' דיש חולקין ומתירין וכו' בא לבאר ור"ל דלא בכל תערובת חמץ קודם פסח נאסר באכילה דבנתערב ואינו ניכר יש חולקין ומתירין. מ"ש והכי ק"ל ר"ל כמ"ד אינו חוזר וניעור אבל לא בכל דבר אלא דוקא אם נתערב לח בלח וכמ"ש בהגה שם ומה שלא ביאר סמך על מה שכתב שם. ועיין פר"ח סי' תמ"ז סעי' ד' ואחרונים מ"ש בזה שם וכאן והנלע"ד כתבתי.

נ

נ) [סעיף ה'] שכר שעושין מחטים וכו'. היינו ששורין החטים או השעורין במים לבדם או עם דברים אחרים ומהפכין אותם בכל יום עד שמפיג טעמם במים והוי כמו יין ושותין אותו וכמו שעושין יין מצמוקין, ועיין באו' שאח"ז ולעיל או' י"ב.

נא

נא) שם. שכר שעושין מחטים וכו'. דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא חדא דעיקרו משעורין ואפי' לא הוי ביה אלא טעמא לחוד טעם כעיקר דאורייתא ועוד דאפי' לא היו נותנין השעורין אלא לקיוהא כמו שכר המדי אפ"ה אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס הלכך חייב לבערו. ב"ח. מיהו מ"ש אפ"ה אית ביה הרבה וכו' הלכך חייב לבערו כבר כתבנו לעיל או' ג' דהסכמת הפו' אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס חייב לבערו יעו"ש. ומ"ש טעם כעיקר דאו' איכא פלוגתא בזה דלדעת רש"י (חולין צ"ח ע"ב) טעם כעיקר אין אסור אלא מדרבנן וכ"פ הרמב"ם בה' מאכלות אסורות פט"ו דין ב' אלא שדעת התו' שם (ובע"ז ס"ז ע"א) דהוי דאו' וכ"ה דעת הטור כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א סק"ח והפר"ח. חק יוסף או' י"ג. שו"ת ח"צ סי' ך'. ועיין עוד מזה בב"י יו"ד סי' צ"ח יעו"ש.

נב

בנ) שם. חייבין לבערו. ואם אינו מבער עובר ב"י וב"י. עו"ש או' ה' ח"י או' ט"ו. מק"ח או' ט'.

נג

גנ) שם. חייבין לבערו. ואפי' נתערב בדבר אחר אותו התערובת אסור בפסח. מהרי"ל סי' צ"ז. ננה"ג בהגה"ט. עו"ש שם. מ"א שם. ח"י שם. א"ר או' יו"ד. חק יוסף שם. מק"ח שם.

נד

דנ) השכר שקורין באשכנז מע"ט א"צ לבערו מן הבית אלא יעשה מחיצה י"ט בהרחקה יתירה ומה שאין שותין אותו משום עירוב קמח. וכן נהגו שלא לבער שליהי"ץ קומפוש"ט מה"ט ומ"מ יצניע אותו ויעשה היכר דלא ליתי למיכל מיניה. מהרי"ו סי' קצ"ג כנה"ג שם.

נה

הנ) העושין יין צמוקין וכדי לעשות מראה וצבע ליין מסננין אותו על נייר של צוקר הצבוע בלא"ה כידוע אסור לשתותו בפסח אבל מותר להשהותו לאחר הפסח. נשמת אדם שאלה כ"ה.

נו

ונ) יי"ש הנעשה ממאלץ אסור ד"ת דאף שנשתנה טעם המאלץ מ"מ כיון שעיקרו של המאלץ לעשות היי"ש הו"ל כפירות עפוצים מאד שאין ראוים לאכילה כשהן חיים ונאכלין ע"י בישול במים או עם דבש וצוקר דאף שנשתנה טעמם ע"י בישול וטיגון במלתייהו קיימי. שו"ת ח"צ סי' ך' והביאו שע"ת או' ג' יעו"ש.

נז

זנ) מיני מרקחת מבלילות סוקר ודבש ומחפין בבלילה זו מיני קטניות וגרעינין נראה דיש לחוש שמא נזדייפו בקמח שעירבו במקום הסוקר ואם עירבו בו קמח ודאי סולת נקייה נתערב בהם דדמי טפי לסוקר ואנן מחזיקין הסולת לחמץ גמור מפני שלוחתין החטים במים קודם טחינה אמנם כמדומה לי דלא נהוג עלמא לאסור וראוי להורות לתת לעכו"ם מחוץ לבית במתנה גמורה ויחזור ויזכה בהם לאחר הפסח. תה"ד סי' קי"ט. ב"י. ועוד יש לחוש שיתחמץ הקמח במים כשמערבים אותו עם הצוקר ומי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש לקמן סי' תס"ב סעי' ב' יעו"ש ועוד יש מיני בלילות שמחפין אותן בעיסה מלמטה וצוקר מלמעלה ויש עוד מיני מתיקה שצריך לערב עמהם חלב חטה שקורין בערבי נש"א וע"כ כל מיני מתיקה שיש בהם חשש שמעורב עמהם קמח או חלב חטה צריך לבערם קודם פסח דהיינו למוכרם או ליתנם לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה כנז' ואם הוא בעה"ב ולא ידע שאלו המתיקה מעורב עמהם קמח או חלב חטה ושהה אותם אצלו בפסח ולא ידע עד לאחר הפסח אז צריך לשאול לאומנים אם לא יש ס' אסורים בהנאה ואם יש ס' מותר כמ"ש לעיל או' ג' יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' כ"ד.

נח

חנ) קוונפיסיס נהגו לתתם לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה ואחר הפסח לוקחם ממנו דיש לחוש לזיוף בסולת או חלב חיטה. מהריק"ש בהגהו' מחב"ר או' ח' כס"א או' ג'.

נט

נט) שם. וכן אם העמיד גבינות וכו'. ואפי' יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. עו"ש או' ה'. מ"א סק"ח. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' יו"ד. מאמ"ר או' ו' ר"ז או' יו"ד. ח"א כלל קכ"א או' ב'.

ס

ס) והא דק"ל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל אינו אלא מדרבנן. כ"כ האו"ה כלל כ"ה והביאו מ"א שם. וכ"כ העו"ש שם. וכ"כ הפרח. חק יוסף שם. ח"א שם. ומ"ש שם המ"א דבטור משמע דס"ל דאסור מדאו' כתב עליו ח"י או' ט"ז דאין דבריו מוכרחים וכ"כ חק יוסף שם דכל הפו' ס"ל דאינו אלא מדרבנן. ואע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עבידי דלא בטיל הוא מדרבנן מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפי' בדיעבד אם השהה אותם לאחר הפסח. ומיהו במקום הפ"מ אפשר להתירו בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח. ח"י שם. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רנ"ה.

סא

סא) חומץ שנתחמץ בשמרי שכר יש לו למכרו לגוי קודם פסח ולומר לו אם תשמרהו לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר. הרשב"א בתשו' סי' תת"ן כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ה' מ"א סק"ט.

סב

סב) אם בישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו אסור להשהותו בפסח. תשו' הרמב"ן סי' ח' והביאו מ"א שם וכתב וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר הו"ל. זה וזה גורם ושרי כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ט"ז. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. ר"ז או' י"א. ח"א כלל קכ"א או' ב' ועיין בט"ז ובש"כ שם דאם היה באיסור לבד כדי להחמיץ אפי' יש גם בהיתר לבד כדי להחמיץ אינו נקרא זוז"ג ואסור יעו"ש. מחה"ש. ומיהו יש מקילין בזה אעפ"י שאין שם מעמיד אחר ממ"ש ב"י ביו"ד ססי' קט"ו במי שהעמיד חלב בחלב חמוץ של עכו"ם דלאחר ג"פ כלה האיסור יעו ש ועיין חמ"מ או' ט"ו ומאמ"ר או' ו' ונה"ש או' ג' וע"כ נראה אם עבר ושהה אין לאסור אחר הפסח וכן הסכים המק"ח שם. וכ"כ בשע"ת או' י"א.

סג

סג) גבינה שהעמידו אותה בקיבה שהיתה מלוחה בכלי הבלוע מחמץ אעפ"י שאסור לאכלה מותר להשהותה. הרדב"ז ח"ב סי' קמ"ד. ובחדשות ח"א סי' תפ"ז כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ה' ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ עיין סי' תמ"ז סעי' ה' (ר"ל דכל מה שמקיל רמ"א שם בדבר שנתבשל בכלי חמץ הי"ה הכא. מחה"ש) ודוקא שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז. מ"א סק"ט. חק יוסף שם. מק"ח שם. חמ"מ או' יו"ד. ח"א שם.

סד

סד) שם. וכן אם העמיד גבינות בחלא וכו'. וה"ה אם שופכין לתוכו חמץ או שכר או יי"ש כדי להעמידו הוי ג"כ דבר המעמיד. וכ"כ בתשו' נחלת שבעה סי' ל"ה דאם לא מכרו קודם פסח הגבינה ששפכו לתוכו יי"ש יש לאוסרו משום דלטעמיה עבידי ולא בטילי. וכ"פ בתשו' מהר"ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח. וכן הסכימו האחרונים סי' תמ"ז סעי' י"א יעו"ש. ח"י או' ט"ז. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. ודע דמה דלטעמיה עביד דוקא כשנתן הרבה עד שנתן טעם כמ"ש ביו"ד ססי' צ"ח יעו"ש. גם דבר המעמיד צריך שיהא בו כדי להחמיץ. א"ר שם. וכבר כתבנו לעיל או' ס' דבכ"ז דבר המעמיד או לטעמיה עביד אם בדיעבד השהה אותם לאחר הפסח ויש הפ"מ סגי בהשלכת הנאת המעמיד לים המלח יעו"ש.

סה

סה) ובענין מי דבש שקורין מע"ד עיין ט"ז סק"ד מה שהאריך בזה ומסיק דיש מקילין לשתות ביו"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז סעי' ה' בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל ביו"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן ק"ל סתם כלים אינם ב"י וביו"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בפל השנה ביורות שעושין בו יי"ש דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם ביו"ט האחרון דשמא מערב בו שכר עכ"ל. והביאו ח"י או' ט"ז. מ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה. א"ר שם או' כ"ב. חק יוסף שם או' ל"ו. ר"ז שם או' מ'.

סו

סו) שם. אם העמידו גבינות בחלא וכו' חמאה התוכה שנותנין בתוכה קמח או סולת בעודה רותח והחמאה קולטת טעם הקמח ועי"כ מתקיים ימים רבים ואח"כ מסננין החמאה והחמאה נשאר נקי מכל קמח ושכח למוכרו עם החמץ. עיין בתשו' עולת שמואל סי' נ"ו שכתב דזה לא מקרי דבר המעמיד דהא ההיתוך אפשר בלא קמח והקמח הוא רק שלא תסריח וגם הקמח לא ליתת ולא נתחמץ והחמאה הוא מי פירות ויצא הדבר להיתר בעני והפ"מ יעו"ש. והביאו פ"ת. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' קמ"ח.

סז

סז) חמאה ששרה בה פת וקמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת והקמח לנהר וימכור החמאה לכותים. א"ר סי' תמ"ז או' מ"ה. והביאו ח"י בסי' זה סוף או' א' וכתב דמיירי שהקמח היה סולת או שנתערב מים עם החמאה דאל"כ בלא"ה מי פירות אין מחמיצין.

סח

סח) אם נתנו יין בחביות של יי"ש והחביות היו ישנות מזמן רב ושתו מן היין והרגישו טעם יי"ש יש מי שאסר אותו אחר הפסח אבל הרב פמ"א ח"ב סי' ע"ה התירו אחר הפסח. י"א מ"ב בהגה"ט או' ו' ברכ"י סי' תמ"ז או' י"ט. שע"ת שם או' מ' ועיין לעיל או' י"ג.

סט

סט) [סעיף ו'] ויש להם על מה שיסמוכו. ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירה אלא יש סמך למנהג מן הירושלמי. מאמ"ר או' ו'.

ע

ע) שם. יטיח עליו וכו'. וזה מהני אפי' יש במקום ההוא כזית ויותר כדלקמן סעי' ט' יעו"ש.

עא

עא) [סעיף ז'] בצק שבסדקי עריבה וכו'. והיינו בעריבה שאין לשין בה כל השנה אבל עריבה שלשין בה עיין לקמן סעי' י"א.

עב

עב) שם. אם יש כזית במקום אחד וכו'. ואע"ג דודאי מבטל ליה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל. רש"י. ר"ז או' כ"ז.

עג

עג) שם. חייב לבער. ואם אינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט כמ"ש בסעי' הקודם.

עד

עד) שם. אם היה עשוי לחזק וכו'. ואין חילוק אם היה זה בשולי העריבה או בשפתה. כ"ה לדעת הש"ע שפסק כהר"ף והרמב"ם שפסקו כלישנא בתרא ולא כאביי דמחלק כמבואר בב"י. ועיין בביאורי הגר"א.

עה

עה) שם. אם היה עשוי לחזק וכו'. ואעפ"י שיש בעריבה הרבה חצאי זיתים בהרבה סדקים אם הם עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים הרי הם בטילים לגבי העריבה. ר"ז שם.

עו

עו) שם. בטל במיעוטו. ואין שייך לומר הכלי מצרפו דכיון דעשוי לחזק הכל בטל לגבי כלי. עו"ש או' ו' והיינו שביטלו או שעדיין רוצה לבטלם כגון שהוא קודם שעה ששית בע"פ. ר"ז שם.

עז

עז) שם. ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעי' י"א כן מוכח בסמ"ק. אבל דעת הרבה פו' דאם אין עשוי לחזק אפי' פחות מכזית חיוב לבער. מ"א סק"י. ח"י או' י"ז. חק יוסף או' ט"ז. והוא שראוי לאכול קצת אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער. הגמ"י פ"ב בשם הרא"ם. ב"י. מ"א שם. א"ר או' י"ד. חק יוסף שם.

עח

עח) שם. ואם לאו חייב לבער. והרא"ש כתב דלא האריך לברר בדינים אלו לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא ואפי' הדבק בכותלי הבית. והביאו הטור וב"י, ח"י שם.

עט

עט) [סעיף ח'] היו בו שני חצאי זיתים וכו'. והיינו נמי שעשוים לחזק או לסתום בו נקב דאל"כ בכל ענין צריך לבער כמ"ש בסעי' הקודם.

פ

פ) שם. כל שאלו ינטל החוט וכו'. ואף אם הוא יבש דעי"ז אינו ניטל דמיפרך ואלו היה לח היה נקלף כולו כאחד חייב לבער. חידושי רע"א בשם הירושלמי. פת"ע או' י"ז.

פא

פא) שם. חייב לבער. דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד. רש"י. וכזית במקים אחד אפי' עשוי לחזק חייב לבער כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ העו"ש או' ז' ופשוט דבזה החוט מצטרף עמהם כיון דהו"ל כזית במקום אחד.

פב

פב) שם. חייב לבער. ואעפ"י שביטלן. ר"ז או' כ"ז. ועיין לעיל או' ע"ב.

פג

פג) שם. א"צ לבער. והיינו שעשוי לחזק כמ"ש לעיל או' ע"ט. וכ"כ מ"א ס"ק י"א. חק יוסף או' י"ז. וגם מיירי שביטל אי שרוצה לבטל כמ"ש לעיל או' ע"ו.

פד

פד) שם. א"צ לבער, וה"מ דלא בעי להשתמש בעריבה בפסח וגם הבצק הוא במקום שעשוי לחזק העריבה ואז בטל אבל אי בעי להשתמש בה אע"ג דעשוי לחזק וחשיב כעריבה צריך לבער משום דלא יערב ליה בהדי דההוא דמשתמש בו ויאסר ואי בעי למילש בה בפסח צריך להגעילו בשפיכת רותחין עליה שהרי נשתמש בה חמץ כשלש בה חמץ. ראב"ן דף ע"ב. חקת הפסח או' ו' ועיין לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז.

פה

פה) שם. אבל בבית וכו'. ואפי' מדובק בגומות חייב לבער. המ"מ פ"ב דין ט"ו. ב"י.

פו

פו) שם. מפני שפעמים מקבץ אותם. כשמכבד את הבית והוי כזית במקום אחד. גמ' ופירש"י שם.

פז

פז) שם. הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים וכו'. וכתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית. אבל המ"מ (שם דין ע"ז) והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דהו"ל כמו עשוי לחזק. מ"א ס"ק י"ב. וכן הסכים מער"ק על הרמב"ם פ"ב דין ט"ז. וכ"פ החמ"מ או' י"ד. ר"ז או' כ"ט. ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם (ר"ל קודם זמן איסורו) צריכים ביעור. מ"א שם. ועיין א"א או' י"ב שכתב באין דבוקים קאי אבל הר"ז שם כתב דגם אדבוקים קאי.

פח

חפ) שם. הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים וכו'. י"א שאף בבית א"צ לבער אלא פירורין של עיסה אבל פירורין של פת אינן נחשבים לכלום ואני אומר שאף פירורין של פת מבערין אותם בתחלה כשהן נראין לעין כדרך שאמרו בפירורין של עיסה. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' אלו עוברין. כנה"ג בהגה"ט. עי"ש או' ז'.

פט

טפ) שם. אלא מבטלו בלבו ודיו. דזהו בעיא בגמ' ולא אפשיטא אם מצערפין ואם ביטל הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק אבל אם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן איסורו שאין יכול לבטל חייב לבער בכל גוונא דאז הוי ספיקא דאו' ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' י"ט. מק"ח או' י"ב.

צ

צ) [סעיף ט'] חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל וכו'. ר"ל שנתעפש ונפסל מאכילת הכלב קודם זמן איסורו. וכ"כ הלבוש. חמ"מ או' ז' ח"א כלל קכ"א או' ד' ומשמע אבל אם לא נפסל קודם זמן איסורו רק מאכילת אדם ואח"כ נפסל גם מאכילת הכלב חייב לבער כיון דבזמן הביעור היה ראוי לכלב. ועיין לעיל או' כ"ה.

צא

צא) שם. ונפסל מאכילת הכלב. דמשנפסל מאכילת הכלב נפיק ליה מתורת אוכל והו"ל עפרא בעלמא. ב"י בשם הרי"ף.

צב

צב) שם הגה. קודם זמנו. אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי. ב"י בשם הר"ן. וה"ה לחמץ שנתעפש אעפ"י שנפסל מאכילת הכלב אם נפסל לאחר זמנו לא פקע איסוריה בהכי. פר"ח. ועיין לקמן סי' תמ"ה סעי' ב'.

צג

צג) שם. שאינו ראוי לכלב. ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות. ב"י בשם הר"ן. מ"א ס"ק י"ד.

צד

צד) שם. שאינו ראוי לכלב. ואין חילוק בין חמץ לשאור. הרמב"ם פ"א והמ"מ שם דלא כראב"ד. מ"א שם. אבל הפר"ח כתב שהעיקר כראב"ד דשאור אעפ"י שהוא נפסל מאכילת הכלב חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו לחמץ בו כמה עיסות אלא א"כ יחדו לישיבה וטח פניה בטיט וכ"נ עיקר יעו"ש. וכ"נ דעת הנה"ש או' ה' יעו"ש.

צה

צה) שם. או שיחדו לישיבה וכו'. כלומר דאז אעפ"י שלא נפסל מאכילת כלב. עו"ש או' ח' וכ"ה בתו' פסחים מ"ה ע"ב.

צו

צו) שם. וטח אותו בטיט וכו'. ומשמע דתרתי בעינן יחדו לישיבה וגם טח אותו בטיט וכ"מ מפירש"י אבל הב"ח כתב דאי לא טחו בטיט אפי' יחדו לישיבה חייב לבער אבל טחו בטיט אפי' לא יחדו לישיבה שפיר דמי דמשום דמאיס נתבטל ממילא יעו"ש. וכ"כ העו"ש שם.

צז

צז) שם. וטח אתו בטיט וכו'. משמע שצריך לטוח אותו מכל צד וכ"כ קרבן נתנאל פ' אלו עוברין לדעת הרא"ש יעו"ש ומיהו גם לפירש"י שכתב שטח פניה לתקנה לישיבה נוכל לפרש ג"כ מכל צד ומ"ש פניה ר"ל כל צד הנראה שכל הנראה נקרא פנים.

צח

צח) שם. מותר לקיימו בפסח. וכן מותר בהנאה. טור.

צט

צט) שם. מותר לקיימו בפסח. אבל באכילה אסור דכיון דאכיל ליה אחשביה כמ"ש הטור בשם ר"י אברצלוני והרא"ש, וכ"כ רי"ו נ"ה חי"ג דהרוב הסכימו דאסור באכילה. וכן דקדק התה"ד סי' קכ"ע ממ"ש הרמב"ם בדין הטריאק"ה דאסור לאכלו ודלא כפר"ח והרשב"ץ במאמר חמץ דף כ"ז ע"ב יעו"ש. ער"ה או' ה' וכ"כ הב"ח דאנחנו נוהגין כהרא"ש. וכ"ה דעת הש"ע שסתם כדעת הטור. וכ"ה דעת האחרונים. ומיהי גם לדעת הרא"ש ודאי דאין חיוב דאו' בזה דהא ביוה"כ כי אכל אכילה שאינה ראויה פטור. ט"ז סק"ח. ונראה דה"ד בחמץ שנתעפש או נחרך דבטיל ליה מתורת אוכל אבל בחמץ שיחדו לישיבה וטחו בטיט חיובא דאו' נמי איכא אי אכיל מניה בפסח כיון דאיתיה בעיניה ולא פטרו אותו אלא דוקא מן הביעור משים דביטליה ע"י יחוד וטיחה.

ק

ק) [סעיף יוד'] דיו שהוא מבושל וכו'. והוא שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו. תה"ד סי' קכ"ט והביאו ב"י. אבל דיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. עו"ש או' ט' ח"י או' י"ט. א"ר או' ט"ז. חק יוסף או' כ"ג. חמ"מ או' ד' ר"ז אד ל"ד. ח"א כלל קכ"א או' ז'.

קא

קא) שם. מותר לכתוב בו. ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכוונה אסור דאחשביה. תה"ד שם. מ"א ס"ק ט"ו. ולפ"ז פשוט דאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפי' ברובא בעלמא בטל כיון דעפרא בעלמא הוא ולא אחשביה באכילתו בזה כי אין כוונתו רק לאכול המאכל וזה פגום לגמרי מעיקרו. וה"ה לדיו שמדפיסין בו שנעשית ע"י פתיתי חמץ ופגום מאד הוא. ח"י או' י"ט. א"ר או' י"ז. מק"ח או' י"ד. חמ"מ שם. ר"ז או' ל"ג. ומיהו עיין בתשו' הרשב"א סי' תצ"ט שכתב דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב אפי' נתערב במחצה על מחצה או יותר מותר באכילה יעו"ש אבל י"ל דזהו משום דס"ל כמ"ד כיון שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו הו"ל כעפרא בעלמא ושרי אפי' באכילה כמ"ש לעיל או' צ"ט והא שכתב מחצה על מחצה או יותר הוא משום דאינו נאכל לבדו כיון שהוא פגום אבל אין הכי נמי אפי' לבדו שרי אבל לדעת הסוברים דאסור באכילה כמ"ש באו' הנז' צריך ליבטל ברובא.

קב

קב) דיו שעשה עכו"ם לעצמו מכולו שכר אסור לישראל בהנאה דחמץ עכו"ם אסור בהנאה בפסח (כמ"ש לקמן סי' תמ"ג סעי' א' בהגה) ואם לקח מעכו"ם דיו בחו"ה דפסח ויש ספק שמא נעשה משכר כולו ובפרט ברגילין בו אף שזה מדרבנן אסור. ספרים הנכרכים ע"י אומן עכו"ם תוך הפסח מחמץ גמור ואח"כ מערבין בו דבק אף שנפסל עתה מכלב מ"מ חל שם חמץ עליו מקודם ואסור וא"כ אסור לקיים הכריכה שנעשית בפסח וכ"ש ליתן לעכו"ם בחו"ה דפסח לכריך דהוה כרוצה בקיומו של איסור. גם אותם כלים שמתקנים האומנים עכו"ם בדבק עם קמח ומים בפסח יש לאסור להשתמש בו בפסח ליתן בו טוב"ק ואם נתערב בהרבה שנעשו קודם פסח י"ל דהוי דשיל"מ ולא בטיל. א"א או' ט"ו.

קג

קג) [סעיף יא'] אין לסמוך וכו'. לא מיירי הכא לענין להגעילן ולהשתמש בהם בפסח דא"כ למה הוצרך לאסור משום צירוף כזית דהא אפי' במשהו אסור אלא מיירי הכא לענין להצניען. ט"ז סק"ט. ועיין לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז.

קד

קד) שם. כי א"א לנקרן וכו'. ל"ד אלא ר"ל דרוב פעמים א"א לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר ליתנן במתנה לעכו"ם וכו' ט"ז שם,

קה

קה) שם. כי א"א לנקרן וכו'. אבל הרדב"ז ח"א סי' תפ"ח כתב דזו חומרא יתירא ולא נהגו בה אבותינו ולא אנחנו אחריהם דהני נשי דידן זהירי ובקיאי ומבקרין שלא ישאר בהם כלל. כנה"ג בהגה"ט. והמ"א ס"ק ט"ז כתב דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשים בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עכ"ל. והביאו ח"י או' ך' א"ר או' י"ט חק יוסף או' כ"ה. מק"ח או ט"ו. חמ"מ או' ט"ז. ר"ז או' ל"א. ומ"מ אין לשין בהם בפסח ואם עבר ולש בה אחר הגעלה יש להתיר. א"ר שם. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז דהמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות וכו' יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' קצ"ד.

קו

קו) שם. והכלי מצרפו. כלומר דכיון דלא עשוי לחזק ודאי דהכלי מצרפן. עו"ש או' יו"ד וכתב על דברי הלבוש דלא דק יעו"ש.

קז

קז) שם. עד לאחר הפסח. לא שיאמר לעכו"ם כן (ר"ל לא שיאמר לו עד לאחר הפסח) אלה יתנם לו במתנה גמורה (ר"ל בלי שום תנאי כמ"ש לקמן סי' תמ"ח סעי' ג') ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו. מ"א ס"ק י"ז. ואע"ג דבכל עקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מקדושי אשה שמא גבי חמץ החמירו הערמה. ואם ירע עינו ושמא אינו מאמין יטחנו בטיט ואז בטל החמץ שבו, וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות ועצי מגלגלין וכל כלים ששמשו בהם מעיסה מה"ט. דרשות מהרי"ל והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ד' ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' כ"ו. ר"ז שם. מיהו השכנה"ג שם כתב על דברי מהרי"ל הנז' דאין כן מנהגינו אלא שגוררין אותן מהבצק שבו ומצניעין אותם במקום צנוע. והביאו א"ר שם.

קח

קח) שם הגה. שמניחין בהם קמח וכו'. דיש לחוש שמא בא עליו מים ונתחמץ ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו ושאין בו דבר שצריך לפסח ואותם שלשים כל השנה בבתיהם צריכים לגרור הכותלים במקום הלישה. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט,

קט

קט) שם בהגה. שמניחים בהם פת. היינו בסלים של נצרים. מ"א ס"ק י"ח. א"ר או' ך'.

קי

קי) שם בהגה. על שק קמח וכו'. ודין השקים עיין לקמן סי' תנ"א סעי' ח"י בהגה וסי' תנ"ג סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

קיא

קיא) שם בהגה. וצריכה כבוס וכו'. ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבא הבצק נדבק בו וצריך כבוס בחמין ואפר וחביטה. מ"א ס"ק י"ע. ח"י או' כ"א. א"ר או' כ"ב. חק יוסף או' כ"ח. ונראה דצריך ג"כ להתיר התפירות והטלאים קודם כיבוס כמ"ש לקמן סי' תנ"א סעי' ח"י בהגה לענין שקים יעו"ש.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---