אלשיך/שמות/כה

אלשיך שמות כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויקחו לי תרומה כו'. לבא אל ענין הכתובים נעיר. (א) אומרו דבר אל בני ישראל ויקחו כו' כי אם כל בני ישראל לוקחים מי יהיה הנותן ומהראוי יאמר ויתנו לי כו'. ואם על הגזברים ידבר איך יחזור ויאמר תקחו את תרומתי. (ב) כי התחיל שלא לנוכח לדבר באומרו ויקחו וסיים לנוכח באומרו תקחו את תרומתי. (ג) אומרו מאת כל איש ולא אמר מכל איש. (ד) אומרו את תרומתי אחר שהוזכרה התרומה כבר וגם מה ריבה האת. (ה) אומרו וזאת התרומה כי מלת וזאת יתירה וגם מלת תרומה והיה אפשר לומר וזה אשר תקחו מאתם זהב כו':

אמנם אלהי ישראל אבינו המלמדנו להועיל לימדנו איכה נעבוד את ה' במעשה הצדקה למען צדקה תחשב לנו כאלו מממונו ניתן לו ית' כי טרם תנתן ביד הגזבר נזכה ונקנה אותה מאתו יתב' ומשלנו נתן לו ואף גם למען תהיה מסולקת מכל בחינה ופינה מהפניות המתגרשות לנותני צדקה אשר לא ברצון ה' המה רק בלב שלם ובכונה שלימה ודביקות עצמיי בינו ית' ובין בני ישראל עושי צדקה ואף גם זאת כי תהיה עבודת הצדקה בקדושה משולשת כי ג' מצות תהיינה יוצאות מצדיה וגם כי תהיה באופן יערב לעושיה ולא תהיה עליו למשא פן ינחם אחרי עשותו אותו והוא כי הנה דרך כל הארץ בהתנדב עם לעשות צדקה לאחת ממצות ה' אשר תעשינה כי יתאספו ראשי עם יחד קדושים אשר בארץ המה ואדיריה ויקהילו את כל עם הארץ ויחד יבאו גדודי' נדיבי עמים עם אלהי אברהם ויתנדבו כמשפטם איש איש אשר ידבנו לבו בהתנדב בפני עם הארץ והנה לא יבצר מאיש שוגה ומפתי ידור נדר לה' והצר לו בהתנדבו ויעצב אל לבו כי יתן בכיס עינו וידאג על די מחסורו ויהי' בעיניו הגזבר הקרב אליו כמוכס העומד מאליו ויש אשר נתון יתן ולא ירע לבבו כהראשון. אך תהיה מתנתו מרובה כי יבוש מאילי הארץ ראשי עם העומדים על הפקודים שלמי' וכן רבי' ולמען בושת פניה' יבוזו כסף יבוזו זהב ולא מלבם ויש תהיה נדבתם מקנאת עם כי נגד פניהם נדיבי עמים אשר כסף לא יחשיבו ומתנתם מרובה והרואים את כבודם יחושו על קלונם אם ימעטו וישוחו נדבת ידם באומר למה נגרע לבלתי הקריב קרבן כספנו וזהבנו כמתנדבים בעם. ויש יפזר יתן למען כי יש אנוש כערכו אשר לא התנדב כמוהו ויש יתן ויחזור ויתן גשם נדבות למען השתרר בקהל קדושים אשר בארץ ההיא באמור מי לה' שש ועושה צדקה כמוני היות עשר ידות על כל מתנדב ומי יעצור בעם. או מי יעשה מלוכה להשתרר על העם מבלעדי. או שעושה להתפאר ראוני שאני על נדיבות אקום ומי יעשה כמעשי וכגבורותי. וההיקש בבחי' ופניות אשר לבב אנוש יפנה המורם מאלה כיוצא בהם. והן כל הפניות האלה קודחי אש מאזרי זיקות במעשה הצדקה ההיא ויחללוה ועוה עוה ישימוהו. וימירו את כבודם בקלון וגם בחרפה ויהיה ממונו אבה ומצותו מחוללת ומביא עליו רעה תחת טובה. וגם אשר לא יפנה דרך חטאים האלה בנפשותם ויעשו צדקה לשמה. עם כל זה בהעשותה בקהל עם ובכנופיא לא תחשב לו מצותיו. שלא יהיה בעצם כנותן מממונו לצדקה אם לא על צד החסד. כי לו יתברך הכסף והזהב. אך אשר נגע יראת אלהים בלבו ורוצה לעשות צדקה כתקנה שלימה באיכות. ומשוללת הבחינות אשר שנא ה' זאת יעשה עודנו בקרב ביתו. והוא ידע בהתנדב עם בינו לבין קונו טרם יתאסף עם יחד יתבודד בביתו ובחומותיו וימלך בקונו בקרב לבו. כמה וכמה טובה הראוי להתנדב במצוה ההיא לשמה שלא לשום פניה ואשר גמר בלבו מיד בינו לבין קונו יפריש מממונו נדבה לה' ויקרא לה שם. בשמחת לבב. ואח"כ ידיו תביאנה אל בית ועד לחכמים והמתנדבים בעם ולגזברי הצדקה יתננה והנה בדרך הזה מעש' ידיו כוננ' עליו כל השלמיו' האמורו' והוא כי מעת הפריש התרומ' מממונו בקרב ביתו לשמו ית' זוכ' בו וקונ' אותו כאלו מוציאו מרשותו ית' כי לו הכסף והזהב ונעש' שלו וכשאחרי כן מוליכו בידו נחשב לו כמוליך ונותן משלו ליד הגזבר. וע"י ההפרשה בינו לקונו אין מבא לשום א' מהפניות המתרגשות. למתנדב בפני כל עם הארץ. גם ג' מצות בידו. (א) ההפרשה. (ב) ההולכה. (ג) הנתינה ביד הגזברים. והן כל אלה ראתה עיני בפסוק הקדוש הזה. שאומר הוא ית' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. הפרשה מממונם בקרב ביתם וע"י כן יחשבו ללוקחים וקונים מאותו ית' אדון הכל התרומה ההוא. וזהו יקחו לי לשמי תרומה מממונם בידם. ואחרי קחתם ההפרשה ההיא ידבר אל הגזברים לנוכח. ואומרו מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי אשר יביא אתו. אחר שהוא תרומתי כי כבר הפרישה לי לשמי מאז כמדובר. ובזה צדקתם מסולקת מכל פנייה רעה כאמור. כי מלבד היותה מתן בסתר. בהפריש אותה. גם נמצאו שלש מצות בידו. (א) ההפרשה וזהו ויקחו לי תרומה. (ב) ההבאה וזהו מאת כל איש שכבר היא אתו כי הביאו. וזהו שפירש להם מרע"ה בצוותו את בני ישראל. ואמר כל נדיב לבו יביאה. (הג') הנתינה לגזבר. והיא תקחו את תרומתי. ובכלל הדבר בא להורות איך מדת ישראל טוב. היתה מרובה ממדת פורענות. והוא כי בעגל זהב אשר עשו לבעל היה בפתאומיות. ולא שהו זמן מה. אולי היו נותנים אל לבם. כי רע עליהם המעשה ומתחרטי'. אך בנדבת המשכן שהוא תיקון העגל. רצה הוא ית' יהיה במיתון שיפרישו מתחלה בביתם כמדובר:

עוד לימדנו ית' באומרו תרומה. ולא אמר נדבה. וגם אומרו תרומתי ולא אמר תקחוה ויסמוך על התרומה הנזכרת. לומר שלא יצוה את עמו. יתן איש את כל הון ביתו רק הפרשה ולא אמר הפרשה רק תרומה לרמוז אל התרומה האמורה בתורה שהיא א' מעשרה היא תרומת מעשר. כמאמר הכ' מעשר מן המעשר. כי שיעור תרומה גדולה. לא פורש בתורה. וזהו הוא אל המון העם. אך מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. שכולל שתי תרומות. (א) במלת תרומתי. (ב) ברבוי האת שהוא ב' עשורים והוא חומש. והוא מאמרם ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והוא הנלמד מיעקב אבינו שאמר עשר אעשרנו לך. וארז"ל שני עישורים דהיינו חומש. ועל שני אלה אמר. וזאת התרומה ולא אמר והתרומה אשר תקחו. הא' באומרו וזאת. (ב) באו' התרומה. ושתיהן מדברים גשמיים שהוא זהב וכסף וכו'. ועל ידי העשות המצוה כתקנה ועשו לי מקדש. מעלה אני עליהם כאלו כלם עושים לי מקדש מכון לשבתי. גם הבלתי עושים במלאכה. רק נותנים הנדבה כי מקנים קדושה בחפצים ושורה שכינה במעשה ידיהם. או יאמר ויקחו כו'. שאומר הוא ית' ראו חיבתי עמכם. כי הלא ממה שהוא שלי באמת. אעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והוא כי יהיה אומרו לי תרומה. כמו לי הכסף ולי הזהב. לי יאורי כי לי כל הארץ. שפירושו שלי הכסף ושלי הזהב. כן יאמר ויקחו ממה שהוא שלי תרומה. וזהו מאת כל איש שאינו שלו רק שהוא אתו עמו. פקדון אשר הפקד אתו מאתו ית'. ושמא תאמר אם כן איפה מה יתנו. על כן אמר אשר ידבנו לבו שהיא נדבת הלב ורצון הטוב את זה תקחו את תרומתי. כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם. אתם כלוקחים. גם הנדבת לב אשר עמם. ולזה לא אמר תרומתם רק תרומתי ואמר וזאת התרומה כו' עם היות ב' תרומות. (א) שלהם והוא הרצון טוב. (ב) התרומה עצמה שהוא שלו ית'. מה שתקחו בעצם מאתם הוא כסף וזהב כו' שהוא שלי ובאחרת ועשו לי מקדש. שע"י הנדבת לב במחשבה נפשיית תזכו שתשרה שכינה בדברים הגשמיים ההם. או יאמר בהקדים שתי הנחות. (א) כי באמת אם איש קטן הערך. יתן מתנה לשר וגדול ויקבל מידו. הלא הנותן למקבל יחשב במה שהחשוב ממנו החשיבו לקחת מידו כאשר חכמי' יגידו כי על כן המקדש את האשה ונתנה היא ואמר הוא. אם אדם חשוב הוא מקודשת במה שהחשיבה לקבל ממנה חשוב כאלו היא קבלה ממנו. ונחשב כאמר הוא ונתן הוא:

עוד שנית במה שהודיעונו רז"ל (מדרש רות רבה) על מעשה הצדקה כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עמו. שנאמר (רות ב׳:י״ט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ופשר דבר הוא כי הבעל הבית נותן לעני ככר או פונדיין גשמיים לסעוד לבו והעני בקבלו נותן לו שכר רוחני לאור באור החיים. ומלאך הנעשה על ידי המצוה אשר לא יערכם זהב וזכוכית:

והנה באמת שתי הבחינות האלה כאן נמצאו וכאן היו יותר מבכל יתר מקומות והוא בהתנדב עם לעשות לו ית' מקדש לשכון יה אלהים כביכו"ל הבחינה הא' מקל וחומר אם בהיות נותן ומקבל בני אדם על יתרון חשיבות מה במקבל על הנותן יחשב הנותן למקבל. ומה גם עתה במלך מלכי המלכים יוצר הכל. יצוה עלינו יקחו לי תרומה לעשות לו מקדש כי חשיבות הלזה על כל יתגדל. כי מה אנו מה חיינו. יחשיבנו ית' לוקח ממנו ומידינו. ואם כן איפה אין לנו לנותן נחשב ללוקח ומקבל כזה. כי ממנו ית' הכל ומידו נתנו לו. באופן כי הננו אנחנו המקבלים ולוקחים ממנו ית'. כי הוא הנותן בהחשיבנו כמדובר. גם הבחינה הב' אין ספק כי יותר הוא ית' עושה עמנו בקחתו מידנו. במה שאנו עושים עמו. כי הלא זאת התרומה אשר יקח ממנו דברים גשמיים. המה זהב וכסף ונחשת כו'. ואשר הוא ית' עושה עמנו לא יערך האושר הרוחני הנמשך למתנדב חלף נתינתו בכל הון שבעולם. הנה שמכל הבחינות. אנו הלוקחים לפי האמת. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו. כי ללוקחים יתייחסו. במה שהוא לי תרומה והחשבתים לקבל מהם. ומה גם שהכל שלי כי מאת כל איש שאינו שלו. רק שהוא אתו כפקדון עמו תקחו. והביטו וראו את אשר החשבתיו. כי אינו כמלך ב"ו. שאם רבים בני אדם יתנו לו עשרת אלפים ככר כסף. יהיה לחשיבות בעיניו כל הסכום יחד. אך לא כל חלק וחלק. אשר יתן כל איש ואיש בפני עצמו. כי הלא מצער הוא. אך לא כן אנכי עם עמי כ"א שמכל איש אשר ידבנו לבו. אעלה עליו כאילו ממנו לבדו תקחו את תרומתי כלה. וזהו מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי. והנה כל זה הוא על הבחינה הא'. ועל הב' שאתם נותנים דבר גשמי ומקבלים ולוקחים אושר. אשר אין למעלה ממנה שאין ערוך אליו. והוא כי הלא וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת כו'. שכלם דברים גשמיים. ואשר אני עושה עמכם לא יערכנו כל טוב. הלא הוא כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזה תכלית האושר כי גם בחיים חייתם. יתדבקו וישכונו עם קונם ית'. הנה כי יותר ממה שהם עושים עמו. הוא ית' עושה עמהם וא"כ בין מן הבחינה הא'. בין מן השני'. אתם הלוקחים בעצם ואני הנותן כמדובר. באופן כי לא לנו התפארות הצדקה בלתי לה' לבדו. כאשר האריך והרחיב ענין זה דהע"ה. בברכו יתברך על הנדבה אשר התנדבו הוא וכל קהל עדת ישראל. לרומם את בית אלהינו ויואל ובירך את ה' כאומרו (ד"ה א' כ"ט) ויברך דוד את ה' כו' ועתה כו' וכי מה אני כו' כי גרים כו'. והוא כי אחר ראותו גשם נדבות פיו. ונדיבי העם כי עצמו מאד. פחד ורגז פן יגבה לבם על התנדבם. ומאומה לא תהיה להם שכר בעמלם על כן. על כן מדאגה מדבר קם בקהל לברך את ה'. הנותן להם כח לעשות חיל. ואחת דבר אלהים שתים זו שמענו. (א) בברכו אותו ית'. לאמר אל יעלה על רוחכם להחזיק טובה לעצמכם על התנדבכם כי הלא אין להחזיק לכם טובה. לברך על הנדבה הזאת בלתי לה' לבדו ולא לכם כי הכל שלו ומאתו ית'. (ב) להמשיך אמרים אמת. כמדבר בעדו ובעד כל קהל עדת ישראל כאלו הוא והם המדברים יחד דברי הכנעת עצמם. והשפל ערכם. והגדיל גדולתו ית' על כל ברכה ותהלה למען ישמעו ולמען ילמדו כל קהל עדת ישראל. ליראה את ה' ולעבדו בכל לבם ובכל נפשם. בענוה ביראה ככל דברי דוד הנאמנים. וז"א ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל והוא המוסר הראשן שידעו כל הקהל כי לה' לבדו הברכה נאותה. ולא להם על התנדבם. ועל השנית אמר ויאמר דוד כי זולת הברכה. ועוד הוסיף אמירה נאותה. אל היות לעיני כל הקהל כאשר יבא בס"ד. מפסוק לך ה' הגדולה והלאה. והתחיל לברך ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אבינו. הוא יעקב אבינו אשר למדנו להתנדב לה'. כאומרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ואמר מעולם ועד עולם שהברכה והשפע תמשך מן העולם העליון משתלשל דרך העולמות. עד העולם השפל. אבל אנחנו לא לנו ה' לא לנו תפארת הנדבה אלינו כי הלא חמשה המה בחינות אשר יפול לב אדם אליהם לייחס את עצמו להתגאות במעשה הצדקה אשר יעשה האדם. ומה גם בהיות הון רב. (א) כי יתן בכיס עינו. ויראה כי רב חילו וכי כביר מצאה ידו. להרבות מאד מוהר ומתן. (ב) על ההתגברות אשר התגבר על יצר סמוך המפציר עד בוש ברוצה להתנדב לעכב בידו. והוא גבור כובש את יצרו. (ג) כי יתפאר באומרו כי ממונו נעשה בית מושב לשכון יה אלהים. (ד) על הטוב הנמשך לאדם ע"י הצדקה. והוא כי בה מצא חיים כי צדקה תציל ממות. ועוד. (ה) נמשכת גם היא מהצדקה והוא הוד שפע ברכה כענין עשר בשביל שתתעשר. והשפע נקרה הוד. כמה דאת אומר (במדבר כ״ז:כ׳) ונתת מהודך עליו וכן ארז"ל (בפסיקתא) כי כשברא הקב"ה את העולם נתלבש בהוד להשפיע התפשטות שפע מלמעלה. אמר דוד הנה חמשה אלה לא לנו ה' המה כ"א לך ה' כל חמשתן כי לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם שלש ראשונות. ועל החיים והשפע שהם שתים האחרונות. אמר והנצח וההוד. לומר אל נא נתגאה לא בחיים ולא בעושר. כי הלא לא חיינו נצחיים ולא העושר לנו כי ימי חיינו אשר נזכה ונחיה לא נצחיים המה כי הנצחיות לך היא ואנחנו גם כי נאריך. לא לנצח יהיה כי הבל ימינו. וכן ההוד והברכה כלה לך היא באמת ולא לנו. כאשר יבא עוד ביאורו בס"ד. ופירש אותם אחד לאחד על הסדר. על הא' אמר כי כל בשמים ובארץ כו' לומר אשר אמרתי כי הגדולה לך היא. הנה הוא כי לו היה העושר נקנה אלינו. על ידי חריצותינו. או חכמתנו היתה הגדולה מתייחסת אלינו. אך לא כן הוא כי אם כי כל בשמים ובארץ כי אין גדולה מתייחסת אל הארץ לבדה רק כוללת בשמים ובארץ כי מן השמים נשפע לארץ וממך הכל כי הלא שלשה המה אשר השפע משתלשל על ידם. (א) השכינה. (ב) ע"י השר. (ג) ע"י מזל. והנה על הא' אמר לך ה' הממלכה היא שכינה הנקראת כך כנודע. ועל הב' אמר והמתנשא לכל לראש. הוא השר המתנשא לאמר כי הוא לכל אומתו לראש ולא יסכים. כי אינו רק צנור בעלמא שיושפעו על ידו מאתו ית'. ועל הג' אמר והעושר והכבוד מלפניך. ומשתלשל ע"י המזל שלמטה כ"א לך ה' הממלכה אשר בארץ והכח המתנשא. כי גם שמזוני תלויים במזל הלא הכל הוא מאתך. כמפורש באר היטב פ' בראשית. ועל הב' היא הגבורה. אמר ואתה מושל בכל. והוא כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) על וה' ברך את אברהם בכל. שהיה מושל ביצרו. שהוא כד"א וכל יצר כו' רע מנעוריו. ע"כ דרשו בכל היצה"ר. ועל זה יאמר לא נתפאר על כבוש יצרנו כי אתה מושל בכל הוא היצר הרע כי אשר אמרתי כי לך ה' הגבורה ולא לנו תתייחס. הלא הוא כי ובידך כח וגבורה כי גם שאנו נתגבר על יצרנו הכח המגבירנו לא משלנו הוא. אך אתה אלהינו לך הכח והגבורה כי בידך הכל כמאמרם ז"ל על צופה רשע לצדיק וכו'. אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנא' צופה וכו'. הנה כי כל הכובש את יצרו. מן השמים יעזרוהו. על ידי איזה זכות שבא ליטהר. ועוד כי גבורתינו קלה כי אינה אלא למלט נפשנו מיד יצרנו. אך גבורתך הוא מקור לכל הגבורים וחזקים כי בידך לגדל ולחזק לכל. ועל הג' היא התפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם אמר ועתה אלהינו וכו'. לו' אילו היינו אנו הנותנים ואתה המקבל היה מתייחס ההתפארות אלינו. אך נהפך הוא. כי אנו המקבלים ואתה הנותן במה שהחשבתנו לקבל ממנו. כענין נתנה היא ואמר הוא שאם אדם חשוב הוא מקודשת שהוא נחשב כנותן במה שהחשיבה עם היותו חשוב לקבל ממנה. ומה גם עתה בני אדם להבל דמה. שיתנו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ויחשיבם לקבל מהם. ואם כן עתה אלהינו מודים אנחנו לך הפך בני אדם. שהמקבל מודה ומשבח לנותן. אך בזה להיות שאנו כמקבלים. מודים אנחנו לך ולכן התפארת הוא לך. ואנו מהללים את שם תפארתך:

ועדיין היה אפשר לומר. כי הן אמת שממנו ית' הכל. ואנו מקבלים במה שהחשיבנו לקבל מידינו. אך לא יבצר מהיות לנו נדיבות לב. כי בחיריים אנו. ותחשב לנו לצדקה בבחינה זו. ע"כ אמר וכי מי אני. כי לא נעצר כח להתנדב כזאת. כלומר שיחשב הנדיבות אלינו. כ"א שגם זה אתה עשית. ולא כמו זר יחשב שיתך בי בחירה לתת. עם היות שהבחירה חפשית כי בדבר זה אינו מן התימא. כי הלא אנו ושלנו שלך, ואתה עושה בשלך כרצונך. וזהו כי ממך הכל וכו'. והוא כי הנותן דבר ביד עבדיו לא יצא אותו הדבר עדיין מיד רבו. שעל כן אפילו לזכות לאחרים אינו זוכה. כי עדיין ביד רבו. כי ידו כידו. כן הוא הממון שנתת לנו עודנו בידך. וזהו כי ממך הכל ומידך נתנו לך. כי עודנו בידך. ועל הנצחיות שהיא הרביעית. אמר כי גרים אנחנו וכו' לומר נצחיותך גם בעולם הזה הוא נצחיות. כי חיינו בעולם הזה הבל המה. כי הלא גרים אנחנו לפניך כי החיים כדרך כל הארץ. שימי שנותינו שבעים שנה. גם שלפנינו אינו גרות. לפניך הם כיום אתמול כי יעבור. וזהו כי גרים אנחנו לפניך ואשר הם מאריכי' יותר מזה שמתייחסים לתושבים. גם אלה אינם מתמידים להתייחס לנצחיו'. רק ככל אבותינו שחיו יותר משבעים וחשבו עצמם לגרים. שהיה העה"ז עראי בעיניהם וזהו ותושבים ככל אבותינו. כמאמר יעקב (בראשית מ״ז:ט׳) מעט ורעי' היו כו' ואברהם אמר גר ותושב. ועל כל ימי יצחק ויעקב. נאמר גר יהיה זרעך כמפו' במקומו בס"ד. ולא עוד כ"א מי יתן. והיינו יודעים מדת ימינו. אך היא כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה. ויהיה ענין מז"ל על פסוק ימיו כצל עובר. וז"ל והלואי כצלו של כותל. או צלו של אילן אלא כצל עוף. הפורח בשעה שהוא עף. שעניינו אצלי כי ימי האדם כצל שתמיד הולך ונסוע. ומש ממקומו. כן האדם יום המות מתהוה אליו. מיום הולדו הולך ומתמעט לחותו השרשי. ואם היה כצל כותל גם שהולך ונוסע הנה יש לו ב' בחינות טובות. א' כי הן האדם ידע לשער כמה יתמיד הצל ההוא. ע"פ סיבוב השמש. הב' כי הוא צל עב. מצל למסתופף תחתיו בעצם בל יבא עליו השמש בשום פנים. אך צלו של אילן. תמצא בו הבחינה הא'. אך לא הב' כי בין הבדים יעבור עליו מה מהשמש יכנו על ראשו. אך צל צפור בשעה שהוא פורח פורש כנפיו. ומפריש בין נוצה לחברתה ומביניהו יעבור השמש. ולא יצל עליו בעצם. נמצאו בו ג' בחינות לגריעותא. (א) שהשמש יכנו וההסתופפו' בצלו הוא הבל. גם עודנו עומד ואינו פורח. (ב) שהוא הולך ונוסע. (ג) שלא ידע איש לשער כמה יתמיד בפריחתו. כי בכל עת ובכל רגע אפשר תכלה בפריחתו לפי אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ושלש אלה הם מקרי בני האדם בימי חייהם. (א) שלא יחסרו לו שמש הצרות יכו בו. (ב) שתמיד לחותו הולך ומתמעט. ומיתתו מתהוית תמיד. (ג) כי לא ידע את עתו ומפחד תמיד יום יום אולי הגיע עד שערי מות. ועל אלה יאמר פה כצל ימינו עלי ארץ והוא כי ב' מיני צל הם בעולם ואין עוד. (א) העשויה בידי אדם ככותל ואוהל. (ב) צל אילן והוא סתם צל ועל זאת יאמר כצל ימינו כו'. שהוא הצל היות' טבעי. היא כצל של אילן. וזה אומרו כצל בפת"ח הכ"ף. שהוא כאומרו כהצל הידוע שהוא היותר טבעי שהוא של אילן. שיש לו הב' חסרונות ומי יתן והיה כך. אך הוא כסוג ג' שהוא של עוף שלא ידע עתו ועליו אמר ואין מקוה שהוא שלא יקוה איש. לחיות סך ימים ושגים בטוחים. רק כצל עוף כמדובר:

ועל החמישית אמר ה' אלהינו כו'. לומר לא יחשב לנו הוד ושפע על שעשינו צדקה כי מי הקדימך. והלא אתה הקדמת. כי כל הממון הזה אשר הכינונו. מידך היה לנו תחלה לא בצדקתנו. ואם יאמר איש א"כ איפה כי משלו ית' הכל. איך תחשב לנו לצדקה. לזה אמר וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב. ולא תרצה הממון. רק היושר לבב והנדיבות. וזהו ומישרים תרצה. וזה אינו חסר ממני כי הלא אני ביושר לבב התנדבתי כל אלה. ועל יתר המתנדבים בעם אמר ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. לומר איני ערב אם אחרי יום או יומים. יתחמץ לבבם על התנדבם. אמנם באשר הוא שם. הנה עתה ראיתי בשמחה וכו'. והשמחה הוראת נדבת הלב טוב. ואמר ה' אלהי אברהם כו' מצא את לבו לשאול מאתו יתברך ישמור זאת לעולם ליצר מחשבות לבבם. והוא במה שנשית לב אל מאמרם ז"ל על פ' מי יתן והיה לבבם זה להם וכו'. שאמר להם הקב"ה כפוי טובה כו' היה לכם לומר תן אתה. והלא קשה כי הבחירה לא בשמים היא. כי אם ביד כל האדם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואיך היה להם לו' תן אתה:

אמנם יובן במאמרם ז"ל (יומא דף ל"ט) בא ליטהר מסייעין אותו כי טרם יתחיל האדם להיטיב אין מסייעין אותו מן השמים. אמנם אחר החילו ממשיכים אותו. ומקרבים אותו אל הכושר והקדושה. ועל כן אמר הוא ית' היה לכם לומר אחר שלבבנו שלם. המשיכהו שיתמיד כך בכשרון הזה. וזה מאמר דוד פה באומרו שמרה זאת היא השמחת לבב לעשות רצונך ליצר מחשבות וכו'. שתמשיך החשק שיהיה כן תמיד שישאר היצר סמוך תמיד נשחט ונכנע תחת היצר הטוב. והכן לבבם הם השני יצרים אליך. שגם היצר הרע יהיה מוכן גם הוא לעבוד את ה'. כמאמרם ז"ל על אברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שהוא הב' הלבבות שהם היצר הטוב והיצר הרע. מצא נאמנים להקב"ה. כי ע"כ לא נאמר את לבו. וזה יכוין דוד באומרו והכן לבבם אליך. או יאמר ויקחו לי תרומה כו'. ענין מאמר מונבז המלך. אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. והוא כי כאשר כל מצוה ומצוה אשר יעשה האדם. שנעשה ממנה מלאך סניגור כן במעשה הצדקה כל פעם ופעם שאדם נותן נעשה אור ומלאך. ומהם מתמלא אוצרו הטוב אשר בשמים ממעל. וזה אומרו אני גנזתי למעלה. נמצא כי הפרוטה גשמית שנותן האדם נעשה ממנו אור קדוש רוחני למעלה. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי. כלומר ע"י מה שנותנים לוקחים לי. ואצלי באוצרם הטוב תרומה. ולהיות באוצריהם כלוקחים. וממה נעשה הלא הוא מהכונה והנדיבות לב. וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ואותה היא שלהם שקנו בנדיבות לבם. מה שאין כן התרומה גשמיית שהם נותנים בפועל כי אותה שלי היא כי לי הכסף ולי הזהב וכו'. ועליה הוא אומר תקחו את תרומתי. הנה כי ב' תרומות הן. (א) הנקחת מאתם של זהב וכסף כו' והוא שלי. (ב) הרוחנית הנגנזת אצלי והיא שלהם. ופירש ואחר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שהיא שלי. אלא שנמצאת אתם זהב וכסף וכו' כי השנית אשר היא שלהם נמצאת אתי. ולא תשלוט בה יד אדם לקחתה:

ח

ועשו לי מקדש כו'. הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה. כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו ית' בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם. וכאשר ראה כן תמה שלמה המלך ע"ה. באומרו האמנם ישב אלהים על הארץ כו'. והן אמת חכמים יגידו כי הן לו היה המעון הזה בהר המוריה. גם כי לא יבצר היות כמו זר נחשב. הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם השער השמים. מקום אל הורדת השפע העליון להעיר על הארץ ולדרים עליה. ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא. כי ע"כ שם הקריבו את קרבנם אדם ונח. ואברהם את יצחק בנו. והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. כמאמרם ז"ל על מכון לשבתך מכוון לשבתך. וע"כ אדם ממקום כפרתו נברא שהוא מזבח אשר שם נוכח המזבח העליון כי שם יקריבו נפשות. ובשל מטה קרבנות אשר הם לעומת גופן. וע"י כן הטיבו אשר דברו רז"ל. באומרם כי הנכנס בבית המקדש של מטה. מעלה עליו הקב"ה כאלו נכנס בשל מעלה והכהן המקריב את עולת איש כאלו מקריב בשל מעלה כי לסיבות הנזכר בית המקדש העליון. היה כיורד ומתלבש בבית המקדש של מטה בכל פרטיו. וכאלו מקדש של מטה ושל מעלה יעמדו יחד. וע"כ לא יפלא שבתו ית' במקדש אשר על הארץ כי שם ביתו ית' העליון כאלו יושב בב' העולמות כא':

וזה אחשוב כיוון שלמה. (מלכים א ח׳:י״ג) באומרו הנה בניתי בית זבול לך לומר הנה זאת חשבתי למשפט כי לא מקדש אחד בניתי כ"א שנים כי בית המקדש של מטה. מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. וזהו בנה בניתי שהם ב' בניינים. א' פה וא' של מעלה. והנה של מטה הנו בעין. אך השני היכן הוא. לז"א בית זבול לך הוא בית המקדש של מעלה. שהוא כמאמרם ז"ל ברקיע הד' הנקרא זבול נמצא שעשיתי מכוון מכון לשבתך. עולמים שתשב בו בב' עולמים כאחד כי יהיה ביה"מ ש"מ כאלו נעתק ובא פה. נמצאו שניהם כאחד הנה. ובגלל הדבר הזה. היה כל הטורח אשר טרח דוד המלך ע"ה. עד מוצאו מקום בית המקדש. אשר נגד שער השמי'. כי היה בלתי ניכר הימים ההם עד בא דבר האלהים אל נתן הנביא. והודיעו כי הוא מקום ארונה היבוסי. כי שם מקום קדוש לה' מאז נברא העולם. והוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. שע"י כן הבית בהבנותו יחשב כב' בתים מסובכים יחד. העליון עם התחתון כאומרו (תהילים קל״ב:א׳-ב׳) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע כו' אם אבא כו' אם אתן כו'. עד אמצא כו' כי הנה שמענוה כו' מצאנוה כו':

וע"פ דרכינו נשית לב אל אומרו (תהלים שם) אם אתן שנת לעיני כו'. ולא אמר אם אנום או אם אישן. אך נשבע לה' וגם נדר לאביר יעקב הוא ית' אשר החזיק את יעקב ע"י נדרו אשר נדר שישלים מאמר יעקב ע"י נדרו זה והוא כי בכלל מאמר יעקב בעת נדרו היה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. והוא המקום אשר היה דוד מבק'. ועל אומרו אשר נשבע לה' פירש שבועתו ואמר אם אבא באהל ביתי היא כילת מלכים שעל מטותם בקרב ביתם. וכן על ערש יצועי שהיא אשר לו בו מצעות החשובות. ועל אומרו נדר כו'. פירש ואמר אם אתן שנת כו'. והוא כי אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש כנודע. כי ע"כ צריך לומר קונם עיני בשיני וידי למעשיהן. כדי שיחול על דבר שיש בו ממש. ע"כ אמר אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה שיחיל הנדר על דבר שיש בו ממש מה שאין כן אם היה אומר אם אנום אם אישן. והיה כל הצער עד אמצא מקום שאותו המקום טרם יבנה בית המקדש הוא לי"י כבר כי קדוש הוא מאליו על היותו מכוון לבית המקדש של מעלה. והטעם כי ע"י כן לא משכן אחד יחשב אשר נבנה כ"א שנים. כאלו העליון מתחבר עם התחתון. וזהו משכנות לאביר יעקב. ופי' ב' העניינים האמורים בפסוק ואמר הנה שמענוה באפרתה וכו'. מה שאמרתי עד אמצא מקום עם יודעי שהמקום הוא הר המוריה הוא כי הר המוריה עצמו לא ידענו ייחוד מקומו. כי הנה שמענוה שהיה באפרתה הסמוכה לירושלים בצדה בין לוז לירושלים. תחת שפוע סולם שראה יעקב. באומרו אין זה כי אם בית אלהים. ואמרו ז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ט) שרגלי הסולם היה בלוז וראשו כנגד ירושלים וחשב דוד היה המקום במקו' עיר מושב ולא בא' מהשדות. ואח"כ מצאנוה בשדה יער בגורן ארונה ע"פ הדבור ואשר אמרתי משכנות לאביר יעקב הוא כי לא יתחשבו הנכנסים בבהמ"ק לבאים במשכן א' שבארץ. רק כבאים בשתי משכנות כאחד של מעלה ושל מטה. וזהו נבואה למשכנותיו. ויסולק דרכנו זה מדוחקי המפרשים אשר נדחקו על אומרו משכנותיו לשון רבים. והוא כי מצאנו מפורש בכתוב קבלת רז"ל כי הנכנס בבהמ"ק של מטה כאלו נכנס בבהמ"ק של מעלה והכהן המקריב בשל מטה כמקריב בשל מעלה כמדובר ומפני שהיה מסתפק אם יבא הוא אל משכנותיו אם יבנה בימיו על כן אמר אם אזכה נבואה למשכנותיו שאהיה בתוך הבאים אל המשכן הבנוי ואם לאו לפחות נשתחוה להדום רגליו. אהיה מכלל המשתחוים במקום ההוא טרם יבנה בהמ"ק כי המקום קדוש מאז והדום רגליו ית' יקרא. וזהו נשתחוה להדום רגליו משא"כ במקום זולתו כי גם כי מלא כל הארץ כבודו על יתרון המקום ההוא נקראת הארץ הדום רגליו יתב':

הנה כי בהמ"ק של מטה זולת היותו מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה. עוד לו כי גם הוא כאילו איכות העליון גם הוא מחובר בו. והיושבים בו כישיבתם בב' העולמות כאחת וההיקש בירושלים עצמה כי ירושלים של מטה מכוון כנגד ירושלים של מעלה כי ע"כ לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום בירושלים וע"כ היתה מכילה כמה אוכלסין כמפורסם ריבויים בדברי רז"ל:

הנה זה כל פרי גודל הדברים הנאמרים באמת. כי גם כי המצא תמצא דרך ישכון אור שכינתו ית' בבהמ"ק בהר המוריה כי שם שם לו ית' שער השמים ומכון לשבתו ית' בבהמ"ק של מעלה. וקרוב לשבתו ית' על העליון שבתו בתחתון כי שם ביתו העליון כמעט כמדובר. וכמאמר אבינו יעקב באומרו אין זה כ"א בית אלהים וזה שער השמים והוא כי מורא עלה על ראשו ויחרד כמאה"כ ויירא ויאמר וכו' ככתוב אצלנו במקומו כי זה דרך מקום קדוש להטיל מורא על האדם. ע"כ כאשר ויירא אז גזר אומר ואמר אין זה כי אם בית אלהים. ועל כן מטיל אימה כלומר איכות שפע בית אלהים העליון ובאומרו כן תמה בדברו באמת באמור (מלכים א ח׳:כ״ז) האמנם ישב אלהים על הארץ או בהמ"ק של מעלה. איזה הדרך דרך ובא לו על הארץ מתחת. ע"כ זאת השיב אל לבו ויאמר וזה שער השמים מקום הורדת השפע מכל העולמות העליונות מכוון לשבתו ית' למעלה בבהמ"ק שלמעלה. וע"כ נחה שקטה תמיהתי אשר תמהתי כי המקום גורם:

אמנם שבת המלך הקדוש באהל ובמשכן באחד המקומות אשר לא כנגד שער השמים גם כי בארץ הצבי יהיה. ומה גם עתה בארץ העמים ולא זו בלבד כ"א גם במדברות ארץ ציה וצלמות מקומות המוכנים לכל כחות חצונים ומכון לשבתם כנודע מספר הזוהר. הנה לזאת יחרד כל לב ויתר ממקומו איך ישתלשל שם שפע הקדושה דרך השר השורר בחלק הארץ ההיא חלילה וחלילה שיהיה כדאי להשראת שכינה. ע"י צנור שר חצוני כי אין כח לזה. אם לא על ידי הבא דרך שער השמים המיוחד אל כוון האחדות כי אין שר ומושל ימשול בו. לשלשל על ידו השפע אם לא מאתו ובידו ית'. וע"כ למלך הקדוש הוכן כסא במקום ההוא אשר כתבנו מיעקב. ואחשבה גם זה כוונו רז"ל באומרם שאמר הוא ית' לאברהם לך לך וכו'. שאמרו בב"ר (פ' ל"ט) שאמר לו הקב"ה עד שאתה מאיר לפני מן החלון בא והאיר לפני בא"י שהכוונה היא הנה ההארה והשפע הנמשך מלפני אל עולם השפל ע"י מעשים הטובים שעי"כ יהיה לי מבא להמצא שכינה בתחתונים כי אתה מסלק חשך טומאת ע"א וגילולים מן הארץ להכינה שאבא בה כאדם שמדליק נר לבא במקום חשך ולא אור כן על רעת יושבי הארץ אשר בגלוליהם החשיכוה וטמאוה להיותה בלתי ראויה להיות שכינה בה. כי ע"כ עלתה כמרז"ל (שם פ' י"ט) מאדם ועד אברהם עד הרקיע השביעי ואברהם היחל להורידה לששי ע"י העבר גילוליהם מן הארץ והקריא שמו ית' בפי הכל והנה המצוה הנעשית בח"ל אשר תחת שר שהשפע הבא על ידה בא דרך צנור צר והנעשית בא"י יש בה שפע מופלג מאתו ית' בלי אמצעות שר ע"כ קרא אל צנור השר חלון בערך הבא דרך הר המוריה הנקרא שער השמים ואמר עד שאתה מאיר לפני דרך חלון בא והאיר לפני בא"י שיהיה דרך ישרה ובהפלגה רבה מוכנת להשראת שכינה על הארץ אם השפע הנשפע בא דרך חלון לאחד מהשרים אם לא דרך שער השמים כאשר כתבנו במאמר בלעם הרשע בפ' (במדבר כ״ד:ה׳) כנחלים נטיו כאשר כתבנו במקומו כי אחרי אומרו מה טובו אהליך יעקב על המשכן שהיה כאהל לשבת במדברות. וגלגל. ושילה. ונוב. וגבעון. אמר משכנותיך ישראל על בית ראשון ושני בהר המוריה. ובא לבאר על ראשון ראשון על אשר אמר טובו אהליך שהיה במדבר ואח"כ בקצה ארץ כנען ולא בהר המוריה כי הלא כמו זר יחשב איך ע"י חלון אחד מהשרים אשר לעומת אהל ומשכן אשר היה במקומות המדבר היה מי נהר השפע בא שם אמר כנחלים נטיו מדרך הלוכן הטבעי אל מקום אחר. כן נטו מבועי השפע המיוחדים המכוונים כנגד שער השמים עד מקום המשכן אשר במדבר ואחר כן בהיותינו בגלגל ושילה ונוב וגבעון שהיו בא"י אז היו המקומות ההם כגנות עלי נהר. קרובים אל הנהר שממימיו הם שותין בקרוב. ואין צריכין הטייה ממקום אל מקום רחוק כן המשכן שבמקומות ההם. למה שמא"י המה דרך השפע שמשער השמים עומד בצדן משא"כ בהיותו במדבר בח"ל שהיה צריך הטייה מכל תחום קדושת א"י אל החוצה אמנם אחרי כן בהבנות בהמ"ק בהר המוריה אז היה כאהלים נטע ה' על יבלי מימי נהר השפע והוא כדברי חכמי הטבע כי האהלים לא נודע מקומם כ"א שנמצאים על פני המים בנהר יוצא מעדן ואומרים שהם בדי אילן נטועים בנהר עצמו. ועל הבית השני אמר כארזים עלי מים. והוא כי בבית הראשון היו בו ב' יתרונות. אחת היותו נוכח שער השמים. שנית שהיה מבושם באש של מעלה ואורים ותומים וארון ויתר דברים הידועים. ע"כ ייחס אותו אל אהלים שהם על המים ומבושמים משא"כ הארזים שכל עניינם אינם אלא שהם עלי מים אך לא מבושמים כן הדבר הזה שהבית השני היה במקום זחילת השפע אך לא היה מבושם בתיקונים ההם כי ה' דברים העיקריים בתיקון השפע חסרו ממנו. הנה כי היות שפע קדושה פונה משער השמים אל המדבר אשר שם ה' חונה שם הלא כמו זר נחשב בכל הכתוב. וא"כ איזה אהל אשר יטעו לו. ואיזה מקום מנוחתו אחרי זאת באהל ובמשכן אשר צוה לנו לעשות עודנו עם ה'. עצור בארץ יסדה לציים. אמנם לבא אל הענין נזכירה משז"ל במדבר רבה (פ' י"ב) וז"ל להקים את המשכן אמר ר' סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למה"ש שיעשו אף הם המשכן ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה והוא משכן הנער ששמו מטטרו"ן שבו מקריב נשמותיהן של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם. ולכן כתיב את המשכן שמשכן אחר הוקם עמו. ע"כ. וכן הוא אומר מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. ע"כ. וראוי לדעת מה ענין המשכן ההוא. אם הוא בית המקדש של מעלה או זולתו. אם הוא הנקרא בהמ"ק של מעלה סתם למה יקראהו משכן הנער. וגם למה מייחד לו זמן. לומר שמקריב נפשותיהן של צדיקים בימי הגלות. ואם הוא אחר מה עניינו. ולמה לא יספיק אחד. ועוד הראיה שמביא בסוף המאמר באומרו וכן הוא אומר מכון לשבתך וכו' הלא הכתוב ההוא לא על המשכן נאמר רק על בהמ"ק שבהר המוריה באו' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. אך אמנם הן אמת. כי לפי איכות הדרוש להעמיק הרחיב עניינו. היה צריך הגבה למעלה מדרך הפשט ואין הרצון כן כ"א לדרוש דרך ישרה שיאחז צדיק דרכו נאחז בסבך בלבו ובשכלו. אשר יאמר כי הוא זה בקצור נמרץ והוא כי למעלה יש מקדש אחד. והוא האמור בכתוב מקדש ה' כוננו ידיך ולמטה ממנו יש משכן מטטרו"ן ומקדש ה' משמש בזמן הבית ומשכן מטטרו"ן משמש בימי הגלות כל' המאמר שבו מקריב נפשותיהם בזמן גלותם ומקדש ש"מ לעומת משכן הנער. וע"כ את בהמ"ק של מעלה קראו יתברך מושב כד"א מכון לשבתך. אך את של מטטרו"ן הבלתי משמש רק בימי הגלות קראו משכן כל' המאמר שהזכרנו. שנאמר את המשכן. שמשכן אחר הוקם עמו. והוא כי אין עניינם שוה כי כאשר יש זכות רב בעולם מתייחסת ישיבתו ית' במקדש העליון. ובימי הגלות והטלטול להעדר זכות והשפע הנמשך מן המלוא העליון. מעט מזער תתייחס ישיבתו ית' אל המשכן העליון. וע"כ כשחטאו ישראל במדבר ונתמעט אור השפע לא זכינו להיכנס לארץ ולהתקיים מקרא שכתוב תביאמו וכו' ואחר הטורח שטרח מרע"ה זכינו אל משכן בלבד והיינו גולים ומטולטלים ממקום למקום דומה לימי הגלות לא זכינו אל בה"מ בנין קבוע רמז אל טלטול שכינה כביכו"ל כי אז לא נתייחס' ישיבתו ית' רק במשכן מטטרו"ן. ובגלל הדבר הזה לא נקראת מנוחה ונחלה. רק שילה ובית עולמים כי בשילה כבר היחל בקרוב ההכנס אל בהמ"ק של מעלה וע"כ היו כותלי המשכן בנין אבנים גם שעדיין מתייחסת ישיבתו ית' אל משכן. ונחלה ובית עולמים נקרא בהמ"ק אשר בירושלים כי אז מתייחסת ישיבתו ית' אל בית המקדש של מעלה והיא נחלה עצמיית והתבסמות העולמות והתאחדם בעצם בשפע רב כאשר יבא. כי ע"כ נקרא בית עולמים. ולהורות ההפרש היה זה אהל וזה בנין כי זה מטלטל רמז אל הגלות וזה רמז אל הקבע. והוא כי הנה אין ספק כי עדיין אין כח בעה"ז לסבול המצא שכינה בארץ אף גם אל בחינה המתייחסת אל משכן עליון במשכן אשר בארץ הוא וגם לא המקדש אשר בירושלים מספיק להכיל בחינה המתייחסת אל מקדש ה' כוננו ידיו ע"כ צוה לנו הוא יתברך להעשות המשכן בדרך ואופן מספיק להעתיק קדושת המשכן העליון למטה לארץ. כאלו שניהם יחד פה באהל מועד וההיקש בבהמ"ק אשר בירושלים עם בהמ"ק של מעלה נמצא כי הוא ית' בחנותו במשכן כאלו חונה בשני משכנות כא' ובחנותו בבה"מ שבירושלים כחנותו גם בבה"מ העליון כאלו חיברה לו יחדו ככל הכתוב למעלה שע"י כן לא יתייחס ליושב אלהים על הארץ. כ"א כיושב במשכן העליון שכנגדו שחיברה לו יחדו על ידי ההכנות אשר נזכיר בס"ד שהם עניינים מספיקים להריק שפע משכן העליון אל התחתון עד גדר שיחשיב התחתון כאלו הובא העליון עצמו למטה ויהיו לאחדים. וע"כ חרש חכם בקש לו הוא ית' הוא בצלאל יודע דעת עליון בחכמה בתבונה ובדעת. הם ג' דברים שבהם ברא אלהים את השמים ואת הארץ. שהוא למען יוכן להעתיק משכן העליון וליחדו עם התחתון כאלו הוא ג"כ למטה כי קדושת כל פרטיו כמעט שבעליון תמצא גם בתחתון בהריק שפע רב עד יהיה הקשר אמיץ כאלו שניהם נתחברו יחד באופן תהיה ישיבתו ית' בתחתון כבעליון. וממוצא דברי רז"ל ואשר נדברנו בם מצאנו ראינו טוב טעם ודעת מה היה שבחר ית' נער ורך כבן שמנה שנים. ויערה עליו רוח אלהים שלא בטבע ולא עשה כן ע"י איש גדול בשנים ובחכמה. אך אין זה כי אם למה שהיה לעשות משכן כנגד משכן מטטרו"ן ולהמשיך משם השפע כמדובר והוא משכן הנער. ע"כ גם הממשיך הקדושה חשב מחשבות הוא ית' שגם הוא יהי' נער:

ונחזור אל הענין והוא כי לא לעושה משכן גשמי יחשב. רק לבונה עולם חדש כי מהוה ומעתיק עולם העליון הוא משכן הנער בעולם השפל וכל פרטי חלקי העליון. ע"כ הוכרח לדעת צירוף אותיות שבהן נברא העולם כי כבורא ומהוה עולם הוא וכוללו בשיעור קטן הכמות ואין זה רק ע"י מחשבת לבו בכונתו בכל מלאכתו בכל פרט ממנו אל דוגמתו בעליון במחשבה מספקת לעשות כאלו קדושת כל פרטי העליון הם בתחתון. כאשר כתבנו על פסוק ולחשוב מחשבות לעשות כו'. עוד שנית עשה אלהים. והוא כי הן אמת שהוכן המשכן לכל הכבוד הנזכר ע"י בצלאל. אך עדין אם השכינה שנסתלקה מעל הארץ ע"י שבעה עד רקיע שביעי גם שע"י ששה צדיקים בא עד רקיע ראשון שהם אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם. אם עדיין היתה נשארת שמה מה יסכון כל מעשה וחכמת בצלאל ע"כ הוצרך משה אדוננו ע"ה. כי הוא הקים כל אפסי ארץ כמשז"ל ומה היתה הקמה זו אל הארץ. אך אחשוב הוא שהקנה הקמה ומעלה בארץ שקשר אותה קשר אמיץ עם העולם העליון הוא הצדיק השביעי שהוריד שכינה לארץ שבקדושתו קדש העולם וחיברו עם העליון. עד גדר שוירד ה' על הר סיני ומשה עלה אל האלהים והוא נתן עילוי אל המשכן. והוא מאמר הכתוב ויקם משה את המשכן כי מרבה האת השנים יחד עם בצלאל. והנה שני הדברים האלה הם הצריכים לקדש המשכן ולהשרות בו שכינה עם שיש עוד שלישית להתמדת קדושתו ולהכנת היות חפצו ית' להשרות שכינה בתחתונים שהוא כשרון כללות ישראל כי כמה פעמים נמנע שפע אל הפרטי. על העדר הכולל כמז"ל (סנהדרין דף י"א) יש ביניכם מי שראוי שתשרה עליו שכינה וכו' אלא שאין הדור ראוי לכך והן כל אלה נמצאו גם בבנין בהמ"ק כי כל החמשה מעלות שבצלאל היו בשלמה. אך לא היה נער קטן כבצלאל כי לא על משכן הנער היה הענין. שיהיה גם הוא נער כבצלאל. וגם השנית מעין משה היתה בו כי ויחכם שלמה מכל האדם. והג' היתה על ידי דוד כי לא שרתה שכינה עד שאמר בעבור דוד עבדך אל תשב וכו'. ומה גם למז"ל (בשמות רבה) כי הובא דוד בארון עד פתח שער המקדש ומקרא מלא הוא כי לא בחר ה' בירושלים לשכן שמו בה עד שבא דוד כדבר שנאמר (מלכים א ח׳:ט״ז) לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד. כי הלא יקשה פתח בעיר וסיים בדוד אלא שלא בחר בעיר עד שבא דוד שבזכותו בחר בעיר. והנה היות בבהמ"ק איכות בהמ"ק של מעלה כאלו חברה לה קדושת העליון הנה כתבנו ונשוב אליו עוד בפסוקים זולתם וגם על המשכן אחשוב כי זה כוונת הכתוב באומרו (תהילים ע״ח:ס׳) ויטוש משכן שילה אוהל שכן באדם לומר כי כאשר נטש הוא ית' משכן שילה. עם היות כי משכן של מעלה היה נדבק אל של מטה עכ"ז לא נטש כ"א את אהל שכן באדם כלומר אך לא את העליון. כי אם שהפרידו מהתחתון הרי כי עד אז יחדו היו:

וע"פ הדברים האלה מצאנו קוב טעם בדברי שלמה אל אשר הקשה לדבר ולומר כי האמנם ישב אלהים על הארץ וכו' כאשר כתבנו כי שתים הנה קושיותיו. (א) על איכות הארץ. (ב) על היות בית בעלת גבול. ועל הא' אמר האמנם ישב אלהים על הארץ ועל השנית אמר הנה השמים וכו' אף כי הבית הזה והנה היה ראוי להשיג על תוכחותיו. אמנם אפשר כי באומרו בפסוק הקודם ובסוף פסוק זה השיב תשובתו הרמתה. והוא בשום שכל והבין אומרו כי האמנם כי הלא מלת כי טבעה להיות נתונת טעם אל הקודם והלא יראה בלתי מתייחס. אך אמר ועתה יאמן נא דבריך אשר דברת לעבדך דוד אבי. ואחשוב שהוא מאמרו ית' אל דוד ושמתי מקום לעמי ישראל והוא כי הוא ית' נדר להשפיעה קדושה בארץ. שהוא איכות בה"מ של מעלה שיורידנו ארץ בבה"מ של מטה. שהוא המקום המכיל וסובל את כל עם בנ"י העצומים והרבים כפלי כפלים כיוצאי מצרים והיו עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ועי"כ לא נפלאה השראת שכינה בבה"מ של מטה כי שם ביתו ית' העליון. והוא כיושב בשני עולמים כאחת. ובזה יאמר יאמן נא דברך אשר דברת וכו'. שהוא ושמתי מקום וכו'. שהוא מקומי הראשון הוא בה"מ של מעלה כד"א אלכה ואשובה אל מקומי הראשון כי בלעדי זה לא יתכן השראתך בבה"מ כי האמנם ישב אלהים על הארץ אף כי הבית הזה אשר בניתי כלומר בבחינת אשר בניתי הוא התחתון. אך לא בבחינת העליון כי בשימך מקום לעמך ישראל. ויהיה בה"מ של מעלה מחובר לזה. נכון הדבר שתשרה בו. נמצא כי יוכרח שיאמן נא דברך כמדובר. ובזה באה ונהייתה תשובת השאלה עמה בכתובים ולא יחסר כל בם. ובזה נבא אל ביאור הכתובים ועשו לי מקדש וכו'. והוא בשום שכל והבין במקרא. למה תחלה קרי ליה מקדש ואחרי כן קרי ליה משכן. ועוד כי אחר שעדיין לא נעשה לא משכן ולא כלים היה ראוי יאמר תבנית משכן ותבנית כלים. ולא המשכן בה"א הידיעה ואז יאמר כליו שמורה על כלים ידועים של משכן ידוע. ועוד או' וכן תעשו הוא מיותר אחר אומרו מתחלה ועשו לי. ולא עוד אלא שמוסיף וי"ו יתירה שלא אמר כן תעשו כ"א וכן. כבא להוסיף על האמור והוא הדבר בעצמו:

אמנם בדברים האלה. כלל הוא יתב' הדרוש הזה אשר כתבנו. והוא כי הלא כמו זר נחשב. ישב אלהים על הארץ ומה גם במשכן בעל גבול ותהי תשובתנו כי יש לאל יד הצדיקים בעלי נשמת אלהים חיים בטוב כוונתם בפעולתם הגשמיית במצותו ית' להשפיע שפע מלמעלה ולהקנות הויית קדושה במעשה ידיהם ולא עוד אלא שיתייחסו לבונים ב' עולמות כאחת כאלו העולם העליונו הוא משכנו ית' למעלה הוא למטה כאלו מאצילים איכות קדושת העליון מלמעלה ומורידים אותו עם התחתון ליחשב המשכן התחתון כשני משכנות יחד עד גדר שתהיה השראתו ית' בתחתון כהשראתו בעליון והוא כי כל מעשה המשכן וכליו הם דוגמת כל חלקי בחינת העליון. נוסף על זה ענין הכונה המספקת להמשיך הקדושה במעשה חלקי התחתון מכל דבר שבעליון מספיק אל כל אחד ואחד מפרטי התחתון כמדובר. וזה מאמר הכתוב אל יקשה עליך לאמר. האמנם ישב אלהים על הארץ כו' כי הלא יש כח בצדיקים לעשות למטה מושב רוחני קדוש. וזהו ועשו לי מקדש. עד גדר יהיה ראוי שושכנתי בתוכם ולא בלבד אל התפשטות כבוד מה בשכון יה אלהים למעלה. ושמא תאמר הלא לו היה בהר המוריה שבהמ"ק של מעלה מכוון כנגד של מטה הלא יתכן. אך לא כן במדבר המשולל זה היחס אל יקשה עליך כי הלא אם יש בהמ"ק של מעלה מכוון כנגד של מטה ג"כ יש משכן של מעלה כנגד של מטה שבכל מקום אשר יהיה של מטה שם יהיה של מעלה מקבל אליו גם כי ילך הלוך ונסוע אל כל מקום שיהיה של מטה גם העליון שם יהו נכחו ובתוכו הוא משכן הנער כמו שכתבנו במאמר הכתוב באומרו ואהיה מתהלך באהל ובמשכן שהוא ית' כביכו"ל מתהלך ממקום למקום בחניות המדבר. ובגלגל. ובשילה. ובנוב. ובגבעון. ולא באהל התחתון לבדו כי אינו כבודו רק באהל ובמשכן יחד. אהל התחתון עם משכן העליון כאלו חובר לו יחדו. וזה יאמר ככל אשר אני מראה כו'. לומר גם כי אין בהמ"ק של מעלה מכוון לזה ואין המשכן דוגמתו. הנה הוא דוגמת ותבנית המשכן הידוע העליון הוא משכן מטטרו"ן. וזהו את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו של המשכן ההוא כי של מטה וכל כליו דוגמתם. וש"ת גם כי נעשה תבניתו למטה לא יהיה פה איכותו לשיוכן לשכון שכינה בו. אל יעלה על רוחך טובה כדבר הזה כי הלא דע לך כי לא תבניתו בלבד תעשו. כ"א וכן ממש תעשו העליון כאלו הוא למעלה והוא למטה עם התחתון. וע"כ תכין חנייתי והשראתי בתוכו וזהו אומרו וכן תעשו. וזהו אומרו ואת המשכן תעשה ולא אמר והמשכן תעשה אך ריבה את הענין כאלו נעשה פה עמו וכן בפרשת ויקהל נאמר ועשה בצלאל ואהליאב כו' את כל מלאכת וכו'. וכן יעשו כל חכם כו'. את המשכן כו'. וכן ויעש בצלאל את הארון ויעש את השלחן ויעש המנורה. ויעש את מזבח הקטורת את מזבח העולה את הכיור ואת כנו את החצר וכו'. כל האתין האלה הנה באו בלי ספק לרבות דוגמתן העליונה כאלו גם הם נעשים פה. כי ע"כ הוצרך לדעת בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ ככל הכתוב למעלה:

עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים. והוא בשוב לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם. אך לא המשיכו הכתובים על ענין זה. ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם והוא כי עדיין צריך לשום לב כי הלא במשכן עצמו היתה שכינה כמאמרו ית'. ונועדתי לך שם כו'. ואומר וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא וכו' וכן אומרו וכן תעשו לפי דרך זה הוא מיותר:

אמנם יהיה ע"ד מז"ל (סנהדרין דף י"א) שבימי הלל הזקן יצאת ב"ק ואמרה יש ביניכם מי שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך כי מה ענין אומרם כמשה רבינו והיה די יאמר שתשרה עליו שכינה. אך הוא כי מאז היתה שכינה למטה טרם יחטא אדם ובהעוותו עלתה לרקיע ראשון. ובדור אנוש לשני. וכן על הסדר הזה עד השביעי ובא אברהם והורידה לששי. יצחק לחמישי. יעקב לרביעי. לוי לשלישי. קהת לשני. עמרם לראשון. משה לארץ. כן היה ראוי הלל להשרות שכינה בארץ בהשתלשלותו. וזה שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו. באופן שעל ידו תתפשט ותמשך לארץ כמרע"ה. ולא עליו לבדו אלא שאין הדור ראוי לכך כי עונותם מבדילים בין הארץ ובין השמים. ואין מבא להשראת שכינה בארץ למענם. והוא מאמר הכתוב היכל ה' היכל ה' המה לומר אל יעלה על רוחכם כי היכל ה' הוא ואיך יניחהו הוא ית'. כי הלא היכל ה' המה וכאשר המה ראויים להשרות שכינה בנשמותם ישתלשל ויתפשט השפע אל היכל ה' כי למענם להיות אתם משכן את שמו ית' במקום ההוא. כי נפשותם הם המשכן האמתי ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא. וזה מאמר שלמה באומרו (מלכים א' ח') יהי ה' אלהינו עמנו שתשרה שכינה בעצמנו כאשר היה עם אבותינו. אברהם יצחק וישראל עבדיו כי האבות הן הם המרכבה. ועי"כ אל יעזבנו ואל יטשנו. משא"כ בהעותנו שיעזוב היכלו ויסתלק כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כ"א ע"י השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שם. וזה אחשוב בכונת הפסוק ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם כמפורש אצלינו לעיל שהוא ויטוש משכן שילה. ואל תתמה איך נטש את משכן קדשו. כי הלא לא עשה הוא ית' עיקר רק מהאנשים כי אהל שכן באדם. אך לא בעצים ובאבנים וע"כ בהעותם נטש משכן שילה כי לא ממנו עשה עיקר כמדובר. ועל זה אחשבה היתה ברכת טוב אשר בירך משה את בני ישראל כמז"ל על וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם כו'. כי מה ענין פסוק ויהי נועם אצל הברכה:

ולבא אל הענין נשים לב אל כפל ענין ומלות שונות באומרו ומעשה ידינו כוננה כו' ומעשה ידינו כו'. אך אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ולא שיעשה עיקר מהמשכן כ"א שויהי נועם ה' הוא השראת שכינתו עלינו בנפשותינו:

עוד שנית והוא מה שכתבנו למעלה כי כשהוקם המשכן של מטה משכן של מעלה הוקם עמו בכל חלקי פרטי. דוגמת התחתון. וזהו ומעשה ידינו אשר פה כוננה עלינו בעליון אשר הוא עלינו ואז על ידי שני הדברים האלה ומעשה ידינו פה למטה. כוננהו מקדושה שהקנינו בעליון. על ידי נפשנו כי הכל תלוי ונמשך מהשראת שכינה על האדם. שבאמצעותו יתכונן העליון והתחתון בהשראת שכינה כאמור. וע"פ הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב ועשו לי מקדש כו'. כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. אחת ועשו לי מקדש שנית שיעשו באופן יתקיים המקדש. במה שיכשירו מעשיהם. להיות עצמם היכל ה' ותהיה שכינתו ית' שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו היכל ה' המה. שויהי נועם ה' עליהם בעצם. וזהו ושכנתי בתוכם כי אין הוא ית' עושה עיקר מהעצים ואבנים כ"א מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב. ופירש על ראשון ראשון מה שאמרתי ועשו לי מקדש הוא ככל אשר אני מראה אותך כו'. ומה שאמרתי ושכנתי בתוכם אל יקשה בעיניכם לומר מי זה יוכל להכין עצמו להיות משכני ית' בו. ומה גם אחר התקלקל הכנתם בעגל. כי דעו לכם כי וכן תעשו כי יש לאל ידכם בטוב בחירתכם. ולהורות להם כי הבא לטהר. ה' עמו לסייעו ולהכשירו בעצם. והמה כבר באו לטהר. כמאמרם ז"ל כי כן עשו ישראל אז מר"ח אלול שעלה משה הפעם השלישית שבא ליטהר. על כן בסוף הארבעים יום שירד משה בציווי המשכן. אמר לו הוא ית' לאמר להם וכן תעשו כאלו פיו יתברך דובר בם לנוכח. לומר אל יתמהו על החפץ כי תאמר להם ושכנתי בתוכם כי הנני בא כמדובר לנוכח אתם. ואומר להם וכן תעשו כאלו לפני הם ואתם אני מאז היחלו ליטהר ומבשרם וכן תעשו ולא עוד אלא שמעלה אני עליהם כאלו הכל הם העושים עם שאני המלמדם ומסייעם להועיל. וזהו וכן תעשו:

עוד יתכן דרך שלישי מורכב מהשנים הנאמרים והוא ועשו לי מקדש שלא יעלה על רוחם שאהל ומשכן גשמי ובעל גבול הם עושים. לשכון יה אלהים כ"א ועשו לי מה שכבר הוא מקדש. והוא ככל הכתוב למעלה כי משכן הנער הם מעתיקים פה כמדובר. ועכ"ז אל ידמו בנפשם שעי"כ מהמשכן אעשה עיקר. כי הלא לא כן הוא כי הלא ושכנתי בתוכם כי היכל ה' המה ואם כשרים יהיו אוועד להם שם ואם לא אטוש משכנם. וזהו ושכנתי בתוכם וחזר אל מאי דפתח ביה. ואמר ככל אשר אני מראה כו'. והוא לומר אל יחשב כמו זר בעיניך להעתיק מלמעלה מה שכבר הוא מקדש שיהיה כאלו גם הוא למטה כמעט כמציאותו למעלה ושיהיה ע"י בני האדם כי הלא אתן לפניך ראיה מוחשת והיא כי הלא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו'. והוא כי הנה בהראות לצורף כף אחת מלאכת ציור ורקמה גם שלא עשה כיוצא בה מימיו. לגודל בקיאותו במלאכה יעשה כמוה. אך אם לא יראה כף של זהב ממש כ"א תבנית כף מצוייר ולא בדבר הנתפס ביד כאשר יראה הרואה צורה מאחורי זכוכית לבנה שלא תשתקע צורה הנראית בה בלב הרואה כאשר בהיות לפניו כלי ממשיי בעל הצורה ההיא. וכן אלו יצוייר יראה האדם לבת אש עשוי הציורים וכפתורים ופרחים. שלא תתחקה בלב הרואה אותם לעשות כיוצא בה כאשר בראותו אותה בגשם קשה הנתון לפניו ואם יבא לעשותם יטעה בפחות ויתר בציוריה כפתוריה ופרחיה ויותר מזה יהיה אם גם תבנית הציור הבלתי ממשיי ההוא לא ראהו הצורף כ"א זולתו והוא יגיד לו את אשר יעשה כי אז לא יצא לצורף כלי אשר ראה תבנית זולתו ולא יעשה כמעשהו. כי המגיד לצורף את אשר ראה יפחות ויעדיף בצד מה מתכונת הצורה. וגם מאשר יאמר אליו ישמיט הצורף. כי לא ידע זולתי ע"פ מגיד. וגם אשר הגיד לו לא ראה הצורה ההיא כי אם בדבר בלתי ממשיי. הבלתי נתפס ומצטייר בשכלו להגיד לצורף ובכן לא יבצר מהתחמץ לבב אנוש באמת באמור. היתכן כי בהראותו ית' אל משה תבנית מנורה משכן וכלים כי לא ראה עצמותם בדבר גשמי. רק תבנית של אש. ובצלאל במלאכה לא ידע ציורי הדברים זולתו ע"פ הגדתו. ואיך יוכל עשות ממש כאשר הראה הקב"ה אל משה על כן מעתה הבטיחו הוא ית' ואמר ככל אשר אני מראה אותך כלו' שאני מראה אותך ולא את עושה המלאכה. וגם את תבנית כו' ולא כלים ממשיים לתפוס הציורים אעפ"כ אני מבטיחך שוכן תעשו ממש בלי פחת וייתור. והנה אין ספק כי אין זה כ"א שאני בעצמי העושה ומשלשל ומשפיע מלמעלה מכל מה שהוא דוגמת כל המשכן וכליו התחתונים. וכמאליו כמעט מצטייר התחתון כל מציאת העליון. ע"י חשוב מחשבות בכונתו. אל מה שלמעלה כמדובר בקודם. וזה שאמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך. כלומר ולא אל עושי המלאכה. וגם לא כלי מצוייר ממשיי נתפס לעין העושה במלאכה. רק את תבנית בלבד ועכ"ז רק בעיניך תביט. כי וכן תעשו כמראה אשר ראית. ואתה לבדך ממש תראה כי ממש כן יעשו כאלו הם בעצמם ראו ויעשה כהם. ולא עוד כ"א לא ועשו כהגדתך אליהם רק כאשר הראיתיך אתה עם שבהגדה א"א לצייר ע"י הגדה בשכל השומע. מה שראה מגיד בעצם כאלו העושה הוא ראה. ואעפ"כ וכן תעשו. ומזה תדין מעצמך ותאמר כי מזה נקח ראיה אל העשות פה מקדש הוא משכן העליון משכן מטטרו"ן כאמור:

ואפשר גם זה בכתוב שאם לא היה מכוין. רק על ציור המשכן וכליו היה מספיק יאמר כן תעשו אך הוסיף וי"ו לומר כי גם העתקה איכות משכן העליון. כאלו גם הוא למטה, כנרצה באומרו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה את תבנית המשכן העליון הרוחני כו'. כי גם זה תובטחו שהעשו כאשר תעשו מציאות מציור אשר לא תראו נמצא כי בכתוב הוא ההכרח. מהעשות הציור באומרו כן תעשו והתולדה בתוספת וי"ו והן כל אלה יפעל אל. ע"י בצלאל אשר כח ואל לו כיד ה' הטובה עליו. ככל הכתוב למעלה:

י

ועשו ארון עצי שטים כו'. הנה או' ועשו בארון. משא"כ ביתר דברים שלא אמר כ"א ועשית. ומה שיראה עניינו. הוא כי כתר תורה אינו ככתר כהונה ומלכות הרמוזים בשלחן ומזבח. כי שם לא כל אדם זוכה למלכות ולכהונה. אם לא לבית אבותם אשר לזרע דוד. וזרע אהרן. אך התורה ידה פשוטה היא לכל. וזהו ועשו ל' רבים:

אמנם הנה בש"ר (פ' ל"ה) ארשב"י ג' כתרים הם. כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השולחן דכתיב בו זר זהב סביב. כתר תורה זה הארון דכתיב ביה זר זהב. למה נכתבים זר ונקראים זר אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זר ואם לאו זר. ומפני מה בכולן כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכלן זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן. ע"כ:

וראוי לשים לב. איך אמר ג' כתרים הם. והלא ד' הם כמאמר התנא וכתר ש"ט עולה על גביהן ושם יקשה זה ג"כ למה מתחלה לא אמר ד' כתרים הם. וגם למה היפך בסדר. שהתחיל במלכות וכהונה. וסיים בארון. שהוא ראשון בפרשה:

ועוד ששאל למה נכתבין זר כו'. והלא לא הל"ל אלא למה לא נכתב נזר. ועוד באו' למה בכולן כתיב ועשית כו'. אלא ללמדך כו' כי אין זה תשובה שלא היה לו לרמוז הרבוי רק בקנינים ולא בקונים כי אמרו ועשו הוא בזוכים לתורה. ולא בדברים שהזוכים בה זוכה בהן ויותר יצדק מ"ש שהתורה מונחת לכל הרוצה ליטול:

אך הנה הוקשה לו בכתוב או' ועשו בארון. ובכל שאר דברים ועשית. וגם מה ענין הזר הזה בב' דברים אלו בייחוד ארון ושולחן ומזבח הקטורת. והנה בארון היה מקום לומר. כי היה הזר כמו שפה לבד לסבב שפת הכפורת סביב. ויהיה עודף מעט למעלה כארגז ששמור יפה. אך בזר האמור בשולחן ומזבח לא יצדק זה. ע"כ אמר שלשה כתרים הם. ואם כן אחר שהזר האמור בשלחן ומזבח. יצדק בהם השני כתרים. א"כ גם האמור בארון הוא על כתר תורה כי יגידו עליו רעיו. וע"כ התחיל משולחן ומזבח המאוחרים ואח"כ הארון כי הם ראיה על הזר האמור בארון. וש"ת א"כ איפה הל"ל נזר. ע"כ התחכם לשאול. ואמר למה נכתבים זר ונקראים זר. לומר שע"י תשובת שאלה זו יתורץ. והוא כי הלא התשובה היא. לומר אלא אם זכה נעשים לו זר ואם לאו זר. כי ע"י כן נדע למה לא אמר נזר כי לא היה נשמע ממנו עונש. הבלתי זוכה:

עוד כיון בשום שכל והבין מה היה שלא שת לב. כי ד' הם. ואיך יצדק אומרו ג' פעמים זר. כי הרביעי איננו. אך הנה כתבנו כי גם זה יקשה למאמר התנא (אבות פ"ד) ג' כתרים הם כו' וכתר שם טוב עולה על גביהן שלא מנה ד'. ואם הוא להיות גדולה מהן הלא גם התורה גדולה מהב' ומנאה. ועוד נשים לב שלא אמר וכתר שם טוב עולה על כולן. אלא עולה על גביהן:

אך הוא כי כתר שם טוב לבדו משולל תורה אינה כלום כי אדרבה לא עם הארץ חסיד. ומי לנו גדול מר' עקיבא. והיה בעל שם טוב בהיותו עם הארץ. והיה אומר מי יתן לי חכם ואנשכנו כחמור. הנה כי הוא לבדו אינו שלימות. וגם כל אחד משלשה כתרים בלי שם טוב אינן כתרים. כי בעל כתר תורה ואינו בעל מעשים טובים. מוטב שנהפכה שלייתו על פניו. ואשר הוא מלך או כהן ואינו בעל שם טוב. הוא גרוע בעיני אלהים ואדם. באופן כי כתר שם טוב לבדו אינו כלום. וגם האחרים אם לא יתקשטו בכתר שם טוב אינם כתרים. וזה אומרו וכתר שם טוב עולה על גביהן. לומר אם תקשני למה לא מניתי ד' הלא הוא כי כתר שם טוב היא עולה. כשהיא על גביהן של הג' הנזכרים. כי היא העולה כשהיא על גביהן. וגם המה יעלו עמו להיות כתרים בעצם שהוא בהיות כתר זה על גבי כל אחד מהן. והוא כי וי"ו של וכתר מושך את עצמו ואחר עמו. לומר כל אחד מהכתרים עולה וכתר ש"ט גם הוא עולה כאשר השם טוב הוא על גביהן. שבלעדיו אין עליה בהן ליקראם כתרים. וע"כ להיות כתר זה קשוט אל כל אחד אינו נמנה בפני עצמו:

וזה ענין מאמר התנא אשרי מי שעמלו בתורה וגדל בשם טוב. ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ו') טוב שם משמן טוב וכו'. והוא כי ר' יהודה עצמו האומר ג' כתרים הם כו' וכתר שם טוב עולה כו'. הרגיש כי הלא אמר שלמה טוב שם משמן טוב. ושמן טוב הם מלך וכהן. המשוחים בשמן טוב כמשז"ל. הנה כי כתר ש"ט לבדו טוב. מכתר כהונה ומלכות הנמשכים בשמן טוב. וא"כ למה תמנה אותם השנים ולא זה. לז"א דע איפה כי לא שבח שלמה. רק כשהשם טוב הוא על גבי התורה כי אשרי מי שעמלו בתורה וגדל בשם טוב כו'. ועליו שהוא על מי ששם טוב שלו הוא על היות עמלו בתורה הוא מה שאמר שלמה טוב שם משמן טוב. כי טוב הוא עם התורה. מעם כהונה ומלכות. אך לבדו אינו כלום כי לא עם הארץ חסיד. ויהיה כי לא הוצרך שלמה להזכיר התורה. עם היות שעל מי שבידו תורה ידבר. על כי א"א יהיה שם טוב מבלי תורה. כי אין בור ירא חטא כו'. וזה יכוין פה רש"י ע"ה. אחרי אומרו ג' כתרים כו'. הוקשה לי כי הלא ד' הם. ואיך יצדקו השלשה זר. ע"כ אמר למה נכתבין זר כו' אלא אם זוכה שהוא שיש לו מעשים טובים דהיינו שם טוב. נעשים לו זר ואם לאו זר. הנה כי כלן בלי ש"ט אינם כתרים. ואדרבה נעשים לו זרים ונכריות. הנה כי השם טוב היא הקישוט והתיקון שלהם ואיך תהיה כתר בפני עצמו. והקשה עוד אם ג' כתרים הם. למה שינה ואמר ועשית ובארון ועשו. ואמר ללמדך כו'. והוא כי הנה אין הקושי מה שנאמר בארון ועשו. כי הלא לא היה משה העושה דבר כי אם בצלאל וכל חכם לב. שיבואו ויעשו את אשר צוה ה'. ואם כן אומרו ועשו הוא הצודק. אך הדבר הקשה. הוא אומרו ועשית בשולחן ומזבח וכיוצא בהן. כי לא היה משה העושה. על כן אמר כי מי שיזכה לתורה כאלו זכה לכולן. כי על כן משה שזכה לתורה. אומר לו הוא ית' בשאר ועשית כאלו הוא עושה וזוכה בכולן. והנה אין ספק כי כל פרטי כל אשר צוה ה' לעשות במשכן ומקדש. הן ושיעוריהן אל דעות ה' המבין צפוני סודות הבין דרכם מעלה מעלה מאשר תשיג יד שכל אדם. ועם כל זה מקום הניח לנו הוא ית'. לשום שכל והבין ברמז הרומז קרוב אל הפשט כי לא יחסר כל בתורת ה'. ונשים לב אל השיעורין האלו באורך ורוחב וקומה ועשות תיבת עץ בין שתי תיבות זהב. ועוד למה עשה עיקר מהתיבת עץ. שבין תיבות הזהב. כאו' ועשו ארון כו'. ואל שתי תיבות זהב שלמות עשאן כטפילות אל של עץ קראן צפוי כאומרו וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. ועוד מה צורך היה אל תיבת עץ במקום ב' תיבות זהב ואין עניות במקום עשירות:

אמנם הנה בתופסי התורה יש שלש בחינות יש יעשה על עושר וכבוד העולם הזה. כי בשמאלה עושר וכבוד. ויש יעשה על עושר טובות העה"ב. הוא עושר פנימי. ויש יעשה למען היותה עץ חיים שבה ידבק בחי העולמים. ועל ג' בחינות אלו באה התורה ואמרה כמדברת אל תופסי התורה הנמשלים לעושי עצמן ארון התורה. ואמרה ועשו ארון עצי שטים. לומר משלשת הבחינות מזו תעשה עיקר. הוא על בחינת עץ חיים כי בה תדבק בחי העולמים וזה רמז באומרו עצי שטים והוא כי עצי שטים עולה במספר קטן ל"ד. וכן עולה מספר חי עולמים. אך טובות העולם הזה הוא עושר וכבוד שבשמאלה. או אפילו עושר טובות העה"ב. לא תעשה עיקר על מנת לקבלם. אך לא יעדרו ממך כי אם יהיו כצפוי. אל הדבקות בו ית'. וזהו וצפית אותו זהב טהור מבית הוא עושר פנימי של טובות העולם הבא. והחוץ שהוא עושר של העולם הזה. וגם כבוד שהוא ועשית עליו זר זהב. שהוא הכתר רמז אל הכבוד שגם ישנו בהעולם הזה שהוא בשמאלה כמדובר. וזה העושר בעה"ז ובעה"ב. יהיה לך סביב כי כל סביבך העטרת תפארת הנמשל לזר תמגנך:

והוא מה שכתבנו בביאור הכתוב כי אין כתר התורה ככתר הזהב שעל ראש מלך או שר. שעם שיתפאר בה יתעתד לשיחמדוה ממנו. ויצטרך שומרים לשומרה פן יקחהו ממנו. אך כתר התורה היא עטרת תפארת. וגם היא תמגנך ותשמרך את עצמך. הפך מהעטרת זהב שבראש מלך. והנה אשר ידבק בתורה שהיא עץ חיים לא בלבד יאריך ימים בעה"ב. כ"א גם בעה"ז וכענין אביי ורבא דמדבית עלי קאתו (ר"ה דף י"ח) והוא עדות הכתוב כי בי ירבו ימיך. וזה רמזה תורה בשעורי הארון אמתים וחצי ארכו. שהוא כי אורך המשך האדם. שהוא היותו בעה"ז ובעה"ב שהוא אמתים וחצי. שעולים ט"ו טפחים. הוא מספר שם י"ה הכולל כל ב' העולמות כי ביה ה' צור עולמים בכל שניהם יהיה ח"י כי אמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו שעולה הכל ח"י טפחים. שהוא חי בין בגוף בין בנפש. בין הגוף הנמשל לרוחב התפשטות היסודות בין לנפש העליונה המתייחסת לקומתו בין שניהם הוא חי. ושיעור הענין אורכו והמשכו שהוא ב' עולמות יהיה חי גופו ונפשו. או ירמוז במציאות הארון כי הנה תופסי התורה יתחלקו לד' בחינות יש יעשה על עושר וכבוד העה"ז ויש יעשה על חיי העה"ב והעה"ז. ויש על אושר ותענוגי העה"ב בלבד ולא יחוש אל הנוגע בעה"ז לא בעושרו וכבודו ולא בחייו. ויש לא יעשה רק על התורה מצד עצמה שלא על מנת לקבל שום פרס לא בעולם הזה ולא בעה"ב. ורמז כי העושה על עושר וכבוד העולם הזה. שהוא משל אל תיבת זהב החיצון עם הזר זהב סביב לא יבצר ממנו שימצא חיים כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. וזהו כי סמוך לו הוא ארון עץ כי עץ חיים היא לו. ואשר יעשה למען היותה עץ חיים לו בעה"ז ובעה"ב כמדובר. גם הוא ימצא עושר וכבוד מצד החוץ כי כן תיבת זהב וזר כבוד סמוך לו מהחוץ עם ימצא עושר פנימי בעולם הבא. כי על כן סמוך לו זהב פנימה. ואשר לא יעשה רק על עושר פנימי הוא על בחינת תיבת זהב הפנימי. ימצא חיים ועושר וכבוד בעה"ז מצד א'. וגם ידבק באור התורה שבלוחות הסמוך לו מבפנים. ואשר יעשה על התורה מצד עצמה. ההוא ידמה אל הלוחות שבפנים אשר השכינה בם בעצם. וכעובדא דשלמה שהראה הפרש שבין מהולים לערלים בפתיחת הארון המהולים נתמלאו פניהם מזיו השכינה והאיש ההוא ידמה אל הלוח שהתורה חרותה בתוכו. שגם הלוח הוא קדוש ורוחני כנודע ואורכן ששה ורחבן ששה וקומתן ששה עולה י"ח כשיעור אדם בינוני י"ח טפחים. וכל עוד נשמתו בו. הוא כלוחות שתורתן בהן. ובצאת נפשו כשבירת לוחות שפרחו האותיות ויכבידו ביד משה. ועם כל זה לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כן הת"ח גם בפרוח נפשו ממנו קדוש הוא לאלהיו:

עוד יתכן בשום לב אל אומרו וצפית אותו כו' לנוכח ולשון יחיד. משא"כ בפסוק ראשון וכן אומרו ועשית עליו כו'. ועוד אומרו ויצקת לו כו' למה הקפיד יהיו מוצקים ולא מהארון עצמו. וגם היות הבדים עצי שטום ומצופים זהב ושיביא את הבדים בטבעות ושלא יסורו ממנו לעולם מה שלא צוה ית' כן בבדי שולחן ומזבח:

אך הנה כנגד ב' סוגים דברה תורה. (א) לומדי התורה שהם רבים מהמחזיקים בידם. (ב) העשיר המחזיק ביד הלומד ותחלה ידבר על לומדי התורה ואומר ועשו ארון יחיו בה כאמור. ואח"כ יצוה על המחזיק בידו ואמר וצפית אותו את תופס התורה. ועושה עצמו ארון צפוי זהב לההנותו ויהיה הצפוי טהור בלי שום פניה. והעיקר הוא מבית מתן בסתר. ואם אי אפשר ומחוץ תצפנו. ורמז משז"ל (ברכות דף ל"ד) כל הנביאים לא התנבאו אלא למחזיקים ביד לומדיה. אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלהים זולתך. וזה ירמוז כי המחזיק בפרהסיא. שרמוז בתיבת זהב החצונה לא יבצר מהיות סמוך לו עץ חיים. הרמוז בארון עץ שאצלו כי עץ חיים היא למחזיקים בה. אך המחזיק בצנעה שמצפהו זהב מבית אורך ימים בצדו ודבקות עם אור תורה שבפנים. אך הת"ח עצמו שהוא נמשל בלוח עצמו שבו תורה הוא לפני' מהכל דבק בו ית' רמז כי עין לא ראתה אלהים זולתך. או מבית משלך ומחוץ משל אחרים או מבית במאכל ומחוץ ללבוש ולא בקבלו ממך יקל כבודו בעיניך כי אם ועשית עליו זר לעטרו ולכבדו סביב בעיני הכל. ועדיין היה אפשר יבוש מלקבל ממך. ע"כ הטוב טוב הוא כי ויצקת לו אתה מעצמך. טבעות ליכנס בהם הבדים לנשאו שהוא כי תמציא המצאות והכנות להטיל מלאי לכיסו כי הטבעות רמז אל ההמצאות. והבדים רמז אל המנשאים אותם במתנותם ע"י ההמצאות. כבדים המנשאים את הארון ע"י הטבעות. ואפשר כי ד' מיני צדקה הגדולים מהשמונה. שמנה הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנות עניים. הם ד' טבעות הנאמרים פה. (א) לתת דרך הלואה. המצאה (ב) לתת באופן שהנותן אינו יודע מי הוא המקבל והמקבל אינו יודע מי הוא הנותן. (ג) שהנותן אינו יודע מי המקבל אך המקבל יודע מי נותן. (ד) בהיפך שהנותן יודע מי הוא המקבל. אך המקבל אינו יודע מי הוא הנותן והן על ד' פעמותיו. לפי ד' בחינות מהלך מדותיו באיזו מהן חפץ יותר:

אמנם אין איכות ארבעתן שוה כי ב' טבעות הן השתי' הראשונות הא' דרך הלואה והב' שאין נותן ומקבל יודעים זה מזה הן על צלעו הא' מצדו הימני של תופסי התורה כי בצל החכמה בצל הכסף וב' טבעות השניות על צלעו השנית שבשמאל. והצד השוה שבכולן כי הבדים הם המחזיקים ביד תופסי התורה יהיו עצי שטים שהוא עץ חיים וגם עושר וכבוד. וזהו וצפית אותם זהב. עוד (ג) כי בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו כי תמיד יהיו המחזיקים ביד הת"ח סמוכים לארון. כי בצל החכמה בצל הכסף לא יסורו לעולם מהיותם דבקים בארון התורה הוא הת"ח. וע"כ לא אמר לא יסורו מהן. ויחזור אל הטבעות כי אם ממנו. שהוא מהארון הוא הת"ח:

טז

ונתת אל הארון את כו'. מהראוי יאמר ושמת בארון את העדות. אך אמר גם שתרא' ארון עצי שטים ומצופה זהב מבית ומחוץ אינו כדאי מצד עצמו להיות בסיס לתורת ה' כי לא יערכנה זהב וכו'. אך ונתת כלו' דרך מתנה תהיה העדות אל הארון כמו שאתן אליך. כאשר כשאתן אליך שמתנה תחשב לך. והוא כמשאז"ל על פ' (תהילים ס״ח:י״ט) לקחת מתנות באדם כי מי האיש שיהיה כדאי לקבל תורת ה'. ונמשך אל הרמז שכתבנו למעלה ואמר תדע למה תשו' בשכר אל לומדי התורה אשר תחזיק בידם. כאמור בלא יסורו ממנו כי הלא אתה תחשב לנותן אל תוך הארון הוא הת"ח את העדות היא התורה שעל ידך הוא לומדה. וגם אשר אתן אליך. כי בזכותך ג"כ אתן לך את תורתי:

יז

ועשית כפרת זהב כו'. הנה ידענו כי אושר העה"ז יתחלק לג'. בני חיי ומזוני כנודע. והנה על קנין חיי כבר נרמז בארון שהחפץ חיים יעסוק בתורה שבה חיי העה"ז והעה"ב. באה תורתינו עתה ותרמוז על בני שהוא מה שעוסק האדם בפריה ורביה אחר עסק התורה. וגם מציאות' וקיומ' תלוי בתורה כאשר יבא. וזהו ועשית כפרת הוא הזווג שהוא כפר'. כמשז"ל (יבמות דף ס"ג) כל הנושא אשה עונותיו נמחלין הזהר יהיה זהב טהור. משולל מכל סיג וכל פנייה אשר איננה טהורה רק לש"ש. או שיעור הענין בזכות התורה שעסקת כנרמז בארון תזכה לזווג טהורה. כי ועשית כפרת זהב טהור מכל פגם. כ"א אשת חיל באופן כי שם י"ה אשר יו"ד באיש וה"א באשה לא יבצר מכם תמיד כל אורך משך הזווג. וזהו אמתים וחצי ארכו. שהם ט"ו טפחים שהם י"ה. לא יחסר מכל אורך משך הכפורת היא הזווג. ומלבד כשרון האיש והאשה. צריך ג"כ חיבה ואחדות בין שניהם עד גדר הקרא שניהם אדם א' כמד"א (בראשית ה׳:ב׳) ויקרא שמם אדם. וזהו ואמה וחצי שהם ט' טפחים כמספר אדם במספר קטן יהיה רחבו. ולא יתרחבו ויתפרדו מגדר זה. ואז עי"כ תזכה כי ועשית ב' כרובים הם ילדים זכר ונקבה. שהוא החיוב להוליד לא יחסרו ממך. וע"י הכשרון ואחדות יהיו זהב חשובים כזהב אכן הזהר כי מקשה תעשה אותם כי תקיש ותכה בם כי תייסרם וזהו מקשה וכו' לבל יטו מן הדרך הטובה. וזה מב' קצוות הכפורת הוא הזווג שיהיה מקשה מהאב והאם שייסרו אותו ולא מה שייסר האב ויתקן תקלקל האם בגעגועיה. ועשה באופן שהכרוב הא' הוא הבן זכר יהיה מן הקצה. ממה שידמה אל בחינת היו"ד שבאיש שבקצה האב הוא קצה הזווג. והקצה הא' הוא הכרוב הא' היא הנקבה תהיה מן הקצה מזה קצה הב' של הכפורת. ה"א של שם שבאשה וכל זה לא תיחל לכוון אחר זמן הנשואין ובתחלת זמן הנישואין תכוין להנאך עצמך. כ"א מן הכפורת הוא הזווג. מאז תעשו את הכרובים שמאז יהיה בכונ' הבני' הנזכרים שיהיה לשיוליד בנים ושיהיו הבנים יותר צדיקים מהמולידים אותם. וזה על ב' קצותיו שיעלו במעלה על אב ואם. שהם ב' קצות הכפורת. וע"י כוונה זו תזכו כי זכות הבני' תרחף על אביה' ואמם. שתרחף זכותם עליהם. ובזה לא ימות א' מהבנים כ"א תמיד יהיו פניהם איש אל אחיו שלא יחסר א' מפני אחיו. וגם יחיו אב ואם אתם באופן שאל הכפורת הוא אב ואם יהיו פני הכרובים לא יחסרו מילדיהם. וגם מתחלת הזווג תצרף אל התורה. כי ונתת את הכפורת הוא הזווג על הארון שתשא בת ת"ח שתהיה כוונתך לשתוליד בן יהיה מוכן לקבל תורה כארון שיהיה זה ע"י היותה בת ת"ח כדי שע"י כן אל הארון הוא הבן תתן את העדות היא התורה שתלמד תורה לבניך מאשר אתן אליך. ועי"כ ונועדתי לך אהיה נועד לך שם באותו העולם בסלוקך ודברתי אתך זולת מה שאכפר אותך. וזהו מעל הכפורת וגם בזכות בניך. וזהו מבין ב' הכרובים אשר אשאיר במקומך על ארון העדות ועל המצות אשר אצוה אותך אל בנ"י. וע"ד הפשט הנה אומרו ואל הארון תתן וכו' הוא מיותר. אך יאמר ענין מאמרם ז"ל (ש"ר פ' ל"ג) על צווי המשכן משל למלך שהי' לו בת מאורס' לאיש. כל עוד שהיתה בבית אביה היה הולך חתנה אצלה נשאת היה האב הולך אצל חתנו לבקר את בתו. וזה יאמר ונתת את הכפורת כו' ואל הארון תתן את העדות היא התורה אשר אתן אליך. ועי"כ ונועדתי לך שם אצל בתי משא"כ כשהיתה אצלי כי אז אתה היית הבא אצלי. והנה כתבנו כי ג' תיבות היו זו לפנים מזו. ולפ"ז גם בכסויה היה ראוי ג"כ יהיה ג'. אך יהיו לרמוז כי אינה מתכסית מהבא לבקשה כי אין עליה רק מכסה א'. ומיד נתגלה גם הפנימי הוא הלוחות. כי דרך התורה לידבק בחפץ בה:

כג

ועשית שולחן עצי שטים כו'. הנה ברמז אשר כתבנו בארון וכפרת. נרמז ענין חיי בני. ועתה בשולחן. בא לרמוז מזוני. והוא כי הנה אין ספק כי לא לצורך לחם במשכן היה שם שולחן בלחם הפנים אך הוא כאשר נבאר בתחלת פ' תצוה בס"ד כי למה שהשכינה במשכן. ומשם יצא שפע לכל העולם. ובשולחן יחול שפע מאתו יתב' להשפיע בכל מזון העולם. וע"כ הוצרך היות דבר מה שיחול בו השפע מאתו ית'. להתחב' משם העול' כל מזן ועושר ומלוכה כנודע כי ע"כ ארז"ל כי הרוצה להעשיר יצפין כי שלחן בצפון. ובכל הכנות הראויות לשלחן איש הישראלי למען ית' ויהיה נחת שלחנו מלא דשן אין ספק כי בשולחנו של מקום ית' יהיו רמוזות. כמלמד את האד' יעשה באופן יקדש שולחנו ויהיה כאלו אכלו משולחנו של מקום. וזהו ועשית אתה הישראלי שולחן אשר תאכל בה עצי שטים. כי תעשנו מזבח להאריך ימים. ולא כאוכל לחיי שעה. כ"א כאלו היא ארץ חיים וזהו עצי שטים. שעולה שטי' בגימט' ארץ חיים כאלו יאמר עצי ארץ חיים. כי במאכל שולחנך תעשה השולחן כאלו הוא אילנות ארץ חיים שפריימו חיים נצחיים. ולא מזון חיי שעה. כי תכוי' אל היותו מזבח ואכול לשובע הנפש ולא לשובע הגוף. ולא תבקש לך אכול משמנים כ"א טוב פת לחם חריבה ושלוה בה. כי אמתים הוא י"ב טפחים. שהוא רמז את הפת בלבד שעולה י"ב במ"ק. יהיה ארכו ומשך השולחן ולא תבקש מותרות ואם יקשה בעיניך איך ית' ויושפע שולחנך. ואפי' אין בו במה תחול הברכה הנה ואמה רחבו. כי הנה ירחב שולחנך וית' ע"י ו' ברכו' כמנין ו' טפחי' שבאמה הם ברכת נ"י ובררת המוציא וד' ברכו' שבברכת המזון וזהו ואמה רחבו. וש"ת הלא עבודה צריכה רצון טוב ורוממות לב משא"כ במקום שאין יין כי אז יכנע לב האוכל פת חרבה. לז"א ואמה וחצי שהם ט' טפחים. רמז אל המים שעולים במ"ק ט' יהיה קומתו. ואל תתאוה יין ותירוש יקח לב. כ"א במים על פת תהיה קומתך ורוממותך כי תשמח בחלקך. ובזה תזכה שוצפית אותו זהב ושופע ברכ': או יאמר. עד כה דברתי אם לא תשיג ידך רק לחם ומים שתשמח בחלקך ואם לא יהיה כן כ"א שתעשיר עד גדר שוצפית אותו זהב בהשקות בכלי זהב וכיוצא עשה זאת איפה והזהר. יהיה טהור בל יהיה מעושק וגזל וכיוצא בל תהיה בוצע בירך ואיך יחשב מזבח בגזל. והוא ית' שונא גזל בעולה רק יהיה טהור. ואם כה תעשה ועשית עליו זר זהב בעולם העליון נזר קדושה שתקנה בעושר עה"ז ולא כמאבדי' עולמם בעושרם שישמנו ויבעטו. והנזר העליון ההוא יהי לך סביב מסבבך ומסלק כל משטין מכל סביבותיך. כי תעשה הטוב בממונך והשמר פן ואל יעשה לו העושר כנפים לכן ועשית לו מסגרת שיסגר אצלך ולא יצרת ממך. וזה ע"י טופח סביב שיהיה הקומץ שלך מסבב ומתחלק צדקה וחסד לעניי עמך וזה אפי' לא יהיה מתן בסתר. אך איעצך ואשית זר זהב נזר גדול לפני קונך בטופח הנזכר למסגרתו סביב שיהי' לטופח המחלק צדקה. שיהיה בהסגר מתן בסתר וזהו ועשית זר זהב למסגרתו של טופח לפני קונך וגם יכפה אף. וז"א סביב כי הנזר יסבב סביב לכפות כל מנגד וזולת מה שתחלק גם ועשית ד' טבעות כלי קבול זהבך לקבל בם מי שיקיימו. ויקימו תמיד שולחנ'. הם ד' עמודים המקיימים אותו. והם העני והגר והיתום והאלמנה ושמתם בד' פאות השולחן. וזהו אשר לד' רגליו לעשות לשלחן ד' רגלים המעמידים ומקיימים אותו. ולא תפרנסם לעומת וערך הוצאתך לעצמך רק לעומת המסגרת הוא לעומת ערך אשר תשמו' לקרן קיום שהוא יתר על ההוצא' הרבה כי הלא הטבעות ההם הם לבתים לבדי' הם היחודים עני. וגר. יתום ואלמנה כד"א (ירמי' ג') חרב על הבדים שפירשו ז"ל על היחידי' מגזר' ישב בדד. ואל תחשוב כי הנאתך היא. כי הלא אין העיקר רק לטובתך ועושרך. וזהו לשאת את השולחן לנשאו ולרוממו ולקיימו בזכות התפרנס' ממך ויותר מזה תזהר אם אפשר. כי ועשית את הבדים הדלי' הנז'. שיהיו עצי שטים בעלי עץ חיים שהם בני תורה. ואז וצפית אותם זהב כי הם מוכני' יותר לזכות על ידה ותעניקם ביותר כי הלא ונשא בם את השלחן בעצם כי הנה בד"ת שידברו יהיה נעשה שלחנך שלחנו של מקום. ועי"כ יחשבו כל כלי השלחן קדש כשולחן גבוה וזהו ועשית קערותיו כו' זהב טהור חשובים וקדושים. ופי' ואמר איך יהיה ואמר יהיה ע"י היות בני תורה אוכלי שולחנך. נמצא כי ונתת על השלחן לחם פנים לחמה של תורה שהוא לחם של פנים רבות. הם ע' פנים של לחמה של תורה כי ודאי ישאו ויתנו שם בלחם הע' פנים באופן שהשכינה לא תסתלק מהשלחן כ"א יהיה לפני תמיד שיהיה שלחנו של מקום בעצם. עוד יתכן דרך שני ועשית שלחן. והוא כי הנה כתבנו למעל' בי זר זהב האמור בשלחן הוא רמז לכתר מלכות. אשר הוא מקום השראת שפע טוב העה"ז ועושרו. כמבואר פ' תצוה ובכן אמר ועשית שלחן עצי שטי' אמתים ארכו כו' לו' כי י"ב טפחים יהיה התפשטות שררותו הוא שבטי ישראל ורחבו יהיה אמה הוא ו' טפחים כי לא יתרחק להשתרר כ"א עד ו' דברים. הם האמורים בספ' שמואל (א' ח')מבניהם יקח כו'. אך לא ירום לבבו להתגאות כ"א החצי חשיבות האדם וזהו ואמה וחצי קומתו שהוא חצי קומת איש כנודע והקומה משל אל הגאוה והוא משפט המלך בתפלתו לפני קונו שכורע בברוך שבברכה ראשונה ואינו זוקף עד סוף התפלה וגם שהוא בעצמו ישפיל עצמו אתה ישראל תעשירהו ותכבדהו. וזהו וצפית אותו זהב טהור שהוא העושר. ועל הכבוד אמר ועשית לו זר זהב הוא הכתר רמז אל הכבוד ומעלה ועשית לו מסגרת טופח שתבחרו מאתכם גבורי כח להיות אנשי משמרתו כמוסגר ומוקף בתוככם. וזהו מסגרת טופח. מסגרת ושמיר' מאנשי כח מתייחס אל טפח ואגרוף היד כי בו תעשה המלחמה ולא שיעלה על רוחכם שהוא צריך לשמירתכם ותבזוהו כ"א אדרבה ועשית זר זהב למסגרתו. שתהיו מראים לפניו כי לו הכתר והגדולה עם היותכם מסגרתו סביב. ובזה או' פעם ב' עשיית הזר. אינו מיותר והנה זהו בגופיכם ועוד לו גם בממונכם כי זולת הדורונות שבמולכו שאמרתי וצפית אותו זהב כו' עוד ועשית לו ד' טבעות זהב כי תהיה לו אתה ישראל למחזיק ולמעוז לו מכל עברוי. וגם שאתה תחזיקנו אל תתייהר עליו לאמר כי אתה מסמיכו ומעמידו עליון כי אשר לד' רגליו כי תהיה תמיד משפיל עצמך לפני רגליו. וזהו אשר לד' רגליו ולעומת המסגרת לפי ערך הסגרות וצורך שמירתו תהיינה הטבעו' אשר תעשה המצאות הנאות כי לפי המצאות שמירתו תהיינה הטבעות. שכמו שהטבעות הן המצאה לשאת הבדים את השלחן כן תמציא לו המצאות הנאה במיני מסים ודורונות. להוצאת אנשי המלחמה שהם בדי' ומשענות ליסמך בהן. וזהו בתים לבדים שיהיו הטבעות שאמרתי בתים והכנות לבדים. הם אנשי המלחמה לשאת אותו בהם:

לא

ועשית מנורת כו'. הוא האדם שהוא כמנורה מוכן לקבל אור להאיר בעה"ב ע"י תורה ומ"ט. וע"כ היא י"ח טפחים כמדת אדם בינוני ואמר שעם היותו חומר עכור יעש' עצמו יקר וחשוב כזהב ושיהיה טהור מכל סיג חלאת לכלוך עון אשר חטא לקבל האודם והתנאי הא' להעשות הגוף מנורה טהורה הוא לקבל יסורין להתיך ולמרק כל חלאה. וזהו מקשה תעשה המנורה. שע"י הכאות כמקיש בקורנס. שהוא משל אל היסורין תעשה המנורה ובכלל הדבר שתהיה כלה העשת זהב א'. ולא מחתיכות הרבה שלא יהיה כל אבר מחתיכות א' ויחברם. רק בלי פירוד מתחלתם. משל אל אחדות האברים שלא יטמא א' מהם ויפרד איכותו מיתר אברים. כי גם שישוב. ויחבר. ויתקן. לא יכפר לגמרי. כא' גם מתחלתו יהיה לכלם אחדות וטהרה כ"א. והנה ג' דברים הם שצריך האדם להכניע תאות יצרו בהם הלא המה. (א) התשמיש. (ב) הדבור כי כל המרבה דברים מביא חלא: (ג) אכילה ושתיה. על הא' אמר ירכה היא התשמיש כי ע"כ נקראו הבנים יוצאי ירך אביהם ואמר שגם הוא יהי' מקשה מדוכה ונכנע בל ירבה אחר תאותו. ועל הדבור אמר וקנה הוא הקנה שהדבור יוצא ממנו גם הוא יהיה זהב טהור ומקשה שלא ידבר רק דברים חשובים. וטהורים. ומעטי'. כזהב טהור ויהיה נכנע מלהשיב כרמז מקשה נעלב ואינו עולב. ועל הג' אמר גביעיה הוא גביעי יינה. וכפתוריה הוא מאכל ומלבוש כי רמז שניהם בתפוח. אשר בו אוכל וגם מלבוש הוא הקליפה וגם פרחיה הם יתר הוצאות שיפריח ויתפשט בם כלם ממנ' יהיו שלא יהנה מהזול' רק יסתפק בשלו כי העוש' כן לא ירום לבבו להתגאו':

והנה ג' קנים וצנורות לקבל. ע"י שפע אלהי בעשות הטוב בהם. יוצאים מצדי האיש הזה. ג' מצדה הא' וג' מהשני. והן. אזן. עין. ויד. ג' אלה מצד א' וגם מהב'. והנה בכל א' מאל' הנמשלים לקנים וצנורות יש ג' גביעים המריקים מיין הרקח בכל צנור. והוא כי כל א' מהן ישתה מיינה של תורה ומנביאים ומכתובים. כי האזן תשמע ותקבל משלשתן. והעין תסתכל בהם. כמאמר שלמה על דברי התורה. (משלי ג') אל יליזו מעיניך והיד תעשה מצות ומוסרים וגם כפתור ופרח שהוא הנסתר שבתורה נביאים וכתובים. הוא הסוד הנמשל לכפתור שמאכלו נסתר תוך הקליפה וגם פרחיה הם הדרשות ופלפולים. וכל הגמרא לשמוע ולהביט ולעשות. שזה כולל לכל ו' הקנים. וכל זה לקנים היוצאים מצדי המנורה אך עצמה ראשה לעיקרה ד' גביעים והוא הראש אשר בו המוח מושב השכל. כי זה כל האדם בו ד' גביעים והם הג' נאמרים. ועוד ד' היא הבינה אשר יבין מדעתו שבראשו בכל ד' חלקים הנזכר. וג"ז בנסתר ובנגלה וזהו כפתוריה ופרחיה. והנה עוד אבר א' דומה לכפתור. שמאכלו מכוסה בקליפה. הוא הלשון. מחופה תוך הפה אשר זה משועבד להשלים מה שב' הקנים מתחילים והוא כי כל מה שאדם לומד מרבותיו ששמע באזניו. הוא משמיע ומלמד בלשונו. וזהו וכפתר תחת שני הקנים ממנה. כי הב' אזנים הם הב' קנים הראשונים ותחתיהם הלשון להשמיע וכן תחת הקנים השניים הם העינים. יש כפתור הוא הלב הנמשך מהם. כי מה שהעין רואה הלב חומד וההיקש גם לטובה. ותחת ב' הקנים השלישיים הן הידים למשש ולפעול גם יש ראש הגויה שגם הוא כפתר מכוסה בלבושיו. וגם עניינו חוש המשוש לידים. אלא הג' כפתורים נמשכי' אחר ו' הקנים. כ"א הב' אזנים שומעות תמיד תורת ה'. גם הלשון תדבר בה. ולא תביט רעות. וכן אם העינים לא יראו ברע גם הלב לא יחמוד לעשות רע. ואם הידים יהיו למודות לעשות טוב גם ראש הגויה לא יפעול איסור. כי ע"כ רבי הי' מונע ידיו מנגוע מלמט' מטבורו. פן ימשך מהיד קרי לאבר ההוא. וגם הנביא מחברם באומרו גנוב ונאוף. כי מרעת היד תמשך רעת ראש הגויה. ושיעור הענין כי אחר או' כי יש ג' קני מנורה מצדה הא' וג' מהב' ראה והנה יש מקום לו' ואנה תעזוב הלשון והלב וראש הגויה. שבהם עיקר הכשרון או הפכו והלכת אל הצדדין. ואדרבה היה לך להזהיר ולעשות עיקר מטהרת אלה. לז"א דע כי הכפתר הא' הוא משועבד תחת ב' קנים כי הלשון תחת האזנים. ואם יטהר האדם ב' אזניו להקשיב תמיד לחכמ'. גם לשונך תדבר בה. הפך השומע לה"ר כי לשונו תדברנו במאמר שלמה (משלי כ"א) ואיש שומע לנצח ידבר. הכפתר הב' הוא הלב משועבד תחת ב' הקנים הם העינים. שאם לא יראו ברע גם הלב לא יחמדנו. וגם הכפתר הג' הוא ראש הגויה. הוא תחת ב' הקנים הם הידים שאם לא תעשינ' רק טוב תמיד. גם ראש הגויה לא ימשך לפעול ברעה כי קרובים הם בפעולותיהם. באופן כי ג' כפתורים אלה הם לו' הקנים היוצאים מן המנורה משועבדים להם כמדובר וזהו לו' הקנים וכו'. וע"י שמוש כל הג' כפתורים לשון ולב וראש הגויה וגם קנותם אזנים ועינים וידים אל עבודת ה' ייטב להם כי כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו ולא מן הזולת משא"כ אם לא ייטיב מעשיו שזולתו אשר זכה יטול חלקו בג"ע כמז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. וגם לא יאמר די אם רוב אבריו כפתוריו וקנותיו מושרשים לעשות טוב אם קצת' עושי' רע כ"א כלה מקש' א' זהב טהור ועשית ע"י כך את נרותיה ז' והוא כי כל אבר העושה מצוה מאיר נר לפניו ית' נמצא שע"י השריש אבריו אלה לעבוד את ה' עושה ז' נרות מאירות אותו. (א) בשמיעת אזניו. (ב) במראה עיניו. (ג) במעשה ידיו. כי אחר שפעולת כל א' מהאזנים א' הוא. נר א' מעלין שתיהן וכן בעיניה'. ובידים. (ד) ראש הגויה. (ה) הלב. (ו) הלשון. (ז) המוח הוא השכל עיקר המנורה כמ"ש על ובמנורה ד' גביעים כאמור. והנה כל האדם העושה טוב באברים אלה ז' נרות הוא עושה. אך אמנם יש מעלה אותן מעלה מעלה לפי גדר גודל טוב הכונה בתורת ומצות וזהו והעלה את נרותיה לו' זאת עצתי יעלה את נרותיה למעלה כי הלא והאיר אל עבר פנה. כ"א פניה פונות פניית כוונה קלה או גדולה לפי הכונת תהיה ההארת וזולת מע"ט גם משאך ומתנך יהיה בטוהר לב. וזהו ומלקחיה הוא לקוחיך ומתנך הוא מחתותיה שהוא ל' שימה ונתינה כד"א היחתה איש וכו'. יהי' זהב טהור. כי אפי' על זהב לא תחמוד כ"א תהיה טהור במשאך ומתנך ולא תחמדנו כי אני מודיעך כ"א על ככר זהב תהיה טהור לבלתי חמודה תמצא עושה את כל הכלים האלה והוא מאמר הגמ' (ב"ק דף ל') האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כי מי שהוא מדקדק במשאו ומתנו יהיה חסיד בכל חלקי התורה. והנה כתבנו כי כל כלי המנורה הם כל א' רמז אל חלק מחלקי מעשה המצוה ואמר עתה כי ע"י היותך מקיים מילי דנזיקין כמדובר. תהיה כעושה את כל הכלים האלה שהוא כעושה כל חלקי המצות והוא מה שכתוב אצלנו על פ' (תהלים י"ט) גם עבדך נזהר בהם וגו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.