אלשיך/ויקרא/ז

אלשיך ויקרא ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וזאת תורת האשם וכו' . הנה כתבנו למעלה על פסוק במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. כי הן אל לא ימאס את החוטא אחר שובו מחטאתו. ולא יגרע בעיניו מאשר לא חטא. כי הנה במקום אשר ישחטו את העולה הבאה למ"ד על הרהור בעלמא שע"י תשובה הוא מספיק להתכפר. או למ"ד שהוא על מ"ע אשר בשובו ממנה אינו זז משם עד שמוחלין לו. נמצאת העולה בא' שלא על חטא כי נמחל מיד בשובו והיא עולה לגבוה. שם תשחט החטאת הנעשה בפועל. שהוא לרמוז כי במקום אשר לא חטא יהיה אשר חטא ושב. כי הב"ת כקטן שנולד דמי:

והנה היה אפשר כי אין זה רק כאשר לא זדה רק חטא בשגגה. אך לא אשר חטא מזיד כי גם שישוב לא יעמוד במקום צדיקים גמורים לזה בא ויאמר וזאת תורת האשם בוי"ו התוספת לומר וזאת התורה שאמרתי להשוות החטאת שחטא שוגג אל העולה. זאת היא ג"כ תורת האשם עם שהוא מזיד כענין אשם גזלות. שגם הוא בשובו מרשעו ידמה לאשר לא חטא. כי במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. כמש"כ שהעולה היא רמז אל אשר הוא משולל עון. והאשם שגזל ונשבע על שקר והודה. אל החוטא כל חטא בזדון ושב ממנו. כי גם יעלה על רצון קונו ית'. כאשר ישחט ויצא מן העולם בתשובה שלמה. ולא עוד אלא שהוא למעלה כי במקום שבע"ת עומדין אין צד"ג יכולים לעמוד. והוא כי בעולה אין נזרק על המזבח רק דם הבהמה. אך את בעל האשם נזרק דמו ואת דם האשם וזה ואת דמו שמוסיף בוי"ו תוספת על העולה כי שם נאמר וזרקו את הדם ופה נאמר ואת דמו. וגם שם נאמר וזרקו לשון רבים ופה נאמר יזרוק לשון יחיד. אחר שהתחיל לשון רבים באומרו ישחטו:

אך הוא לרמוז, כי שם שהוא על מה שמשולל חטא כמדובר שהוא רמז על הצדיק גמור אשר לא חטא לא ידבר רק על דם הקרבן שנזרק ע"י הכהנים בלבד, אך בזה שמדבר על אשר אשם בזדון. כענין אשם גזלות ונשבע על שקר והודה שבכלל זה נרמז השב מעבירה שבידו דרך כלל. ע"ז אמר ואת דמו להוסיף על דם הקרבן גם השב מדם דמעותי הנזרקות על מזבח העליון מאשר הוריד דמעות על חטאתו ועונו. ואשר מיעט דמו וחלבו בצום וסיגופים. וגם את כל חלבו יקריב שמראה הכל. גם חלב השב שממעט חלבו בצום ודומה לו כמדובר. וכלל שמנו וחלבו ובשמנו היחל באומרו את האליה. וגם חלבו הוא החלב אשר על הקרב הוא כי זה בא לו שנשמן באכול לשבעה ומילא הקרב, עתה ימעט החלב המכסה את הקרב. וכן את שתי הכליות אשר ייעצוהו כליותיו לחטא ואת החלב אשר עליהן שנשמן בעוותו ע"י עצות כליותיו. אשר על הכסלים כי עשה פימה עלי כסל. עתה יתיכנו כאשר יותכו של הקרבן על המזבח. וכן היותרת על הכבד. שגם יותך מדת סרח עודף המותרות על מדת רתיחת דם המביאו לידי חטא אשר תתייחס אל הכבד כי שם הפלגת הדם. שכל אלה הן גוברות על הכליות. לייעץ להם רע יסירנה. וזהו על הכליות יסירנה:

הנה שבכל האיברים שחטא בהן הוא שב ומתקן. כמקריב עצמו בעצם. ומתיך דמו שמנו וחלבו וגאות מותרות מדותיו, ומכניע כליותיו בהכירו עונו. מה שאין כן אשר יביא עולה. או כל צדיק אשר לא חטא ונמשל בעיניו כי קל בעיניו אשמתו. ולא יתיך עצמו ובשרו דמו וחלבו. אשר פעל ועשה רע. כי יכיר בלהות צלמות אשמתו ויתקן את אשר עותו. ויעשה בריה חדשה בצומות וסיגופים. כי כל אלה במקום שהוא עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד. וזהו שגמר ואמר והקטיר הכהן וכו'. לומר ע"י מה שהקטיר אותם הכהן המזבחה ויעשה מאלו אשר היו נגדיים. שיהיה עתה אשה לה'. שיהפכו כולם לטובה וקדושה. שהוא עתה אשה לה'. ע"י מה נעשה כך, הלא הוא למה שאשם הוא. כי ע"י מה שהוא אשם שמכיר בעליו אשר אשם לה' שב ומתקן בעצם. מה שאין כן בעולה. שאדרבה יראה לו שאין עליו אשמת דבר ואינו מתקן כ"כ. וע"כ יעלה הבעל תשובה על כל אשר לא חטא כאמור. ע"כ כל זכר בכהנים ולא נקבות יאכלנו. ובמקום קדוש למעלה גם הוא יאכל. כי קדש קדשים הוא עם שבא על עון אחר שתקונו רב מאד:

יא

וזאת תורת זבח השלמים וכו' . אם על תודה וכו' אמר כי יש שני מיני שלמים. יש שלמי תודה ויש שלמי נדבה. ובראשון היחל ואמר אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות וכו' ורקיקי וכו' וסולת מורבכת וכו' על חלות לחם חמן וכו' שהם מ'. י' חלות. וי' רקיקים. וי' רבוכה. וי' חלות לחם חמץ. והנה כאשר בכל הקרבנות עם היות בהם צפוני סודות לא חדלנו מלכתוב רמז מה. גם באלו ראוי לבקש רמז אחר היות מ' חלות י' מכל מין. ושיהיה הל' מצה וי' חמץ. וגם הל' מצה לא ראי זה כראי זה. כי אלו חלות ואלו רקיקים ואלו רבוכה ואלו חלות לחם חמץ. וגם אין בהם שמן כלל:

אך הנה שלמי תודה באים על נס והצלה הבאה לאדם מאתו ית'. כענין הולכי מדברות וחולה שנתרפא וחבוש שיוצא מבית האסורים ויורדי הים כפירש"י ז"ל. ובזה אחשוב שהוא ית' צוה לעשות זכר ארבעתן בכל אחת מהן. לבלתי יעדר מציאות הודאה מתייחסת. דכל הבאה להודות לה'. בכל הצלה מארבעתן והוא כי הן מ' חלות י' כנגד כ"א מד' שצריכין להודות. והוא כי כ"א מהן צריך לאודויי בפני עשרה כמ"ש ז"ל (ברכות כד) שנא' וירוממוהו בקהל עם. ע"כ רמז י' כנגד אחד מהן. והג' מהם שהם בריאים שהם יורדי הים והולכים מדברות וחבוש שיצא מבית האסורין. ע"כ השלש עשיריות הן מצה שלא נכנס בהם עיפוש שאור שבעיסה. אך חולה שנתרפא שמבלי צאת המדבר או רדת אל הים או שאסרוהו בני אדם בבית האסורין חלה את חליו מן השמים. ששאור שבעיסה עיפש אותו והחלהו על ערש דוי שניכר עיפושו בעצמו ממש כשאור שבעיסה. שהיה במותו מתעפש לולא ה' שהחיהו מחליו. ע"כ העשר חלות שכנגד חולה שנתרפא באות חמץ. ולעומת יורדי מדברות שעניינם נאמר ברוה"ק רעבים גם צמאים וכו' ויצעקו וכו' יודו לה' וכו' כי השביע נפש שוקקה וכו'. ע"כ נרמז במנחת הודאה י' חלות. ולעומת אשר נחלש בדוחק בית האסורין הם עשר רקיקים דקות. יורדי הים הם י' חלות מורבכת. שהסלת חולט במים תחילה מעין יורדי הים. שהם בסערת הים כטבועים במים. ולהיות כי הג' לא הגיעו עד שערי מות. כי אם עודם בריאים והצילם ה' מצרה. ע"כ היו באים משוחים בשמן כי שמן על ראשם לא חסר. מה שאין כן החולה כי מת היה לולא ריחם ה' עליו והחייהו. ע"כ אין בחלתו שמן:

והואיל ואתא לידן. נזכירה מז"ל פרק הרואה (שם) וז"ל אמר ר"י אמר רב ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. יורדי הים מנלן דכתיב יורדי הים באניות וכו' המה ראו מעשה ה' וכו' ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יקם סערה לדממה ואומר וישמחו כי ישתוקו ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנ"ל דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו מי שחלה ונתרפא מנא לן דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויצעקו אל ה' בצר להם וכו' ישלח דברו וירפאם וכו' יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנא לן דכתיב יושבי חשך וצלמות כי המרו אמרי אל וכו' ואומר ויכנע בעמל לבם וכו' ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וכו' ואומר יודו לה' חסדו מאי מברך אמר ר"י ברוך גומל חסדים טובים. אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וכו'. מר זוטרא אמר ותרין מנייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן. מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן. קשי'. ע"כ:

וראוי לשום לב. (א) באומרו ד', מניינא למה לי. (ב) אומרו צריכין ולא אמר חייבין. (ג) כי אחר שהוא הדין אשר ארעו לו מיני סכנות אחרות ג"כ צריך להודות כדברי המפרשים ז"ל. א"כ למה אמרו ד' שמורה שאלו דוקא. ואם היא שדעת רב הוא דדוקא באלו צריך להודות. ראוי לדעת מה נשתנו מהשאר. (ד) למה משנה סדר המקרא. כי שם נאמר הולכי מדברות תחלה ואח"כ חבוש שהיה בבית האסורין ואח"כ חולה. ואח"כ יורדי הים. ורב משנה הסדר ובאחרון התחיל ובשני סיים והראשון היה לו לשני. והנה ע"ז השיבו התוספות ואמרו וז"ל ד' צריכין להודות יורדי הים וכו'. ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון. דקרא נקט סדר המסוכנים יותר תחלה והתלמיד נקט המצויי' תחלה. (ה) מה היה שכמו שבחולה אמר ונתרפא ובחבוש אמר ויצא. למה ביורדי הים לא אמר ועלו ובהולכי מדברות לא אמר ובאו אל היישוב. (ו) למה על הים ומדברות אמר ל' רבים ובחולה וחבוש אמר ל' יחיד: (ז) אומרו מנלן בכל א' מהן. וזיל קרי בי רב הוא. ואם הכונה היא שלא נאמר כי לא נאמרו הודאת המזמור לחיובא רק למצות בעלמא. ולמדנו רב באומרו צריכין שחיוב הוא. עכ"ז למה אומר מנלן בכל א' וא'. והיה די יאמר מנלן דכתיב בכל חד מהני יודו לה' חסדו. ולא יאריך כל א' מהם. (ח) אומרו יורדי הים מנלן. דכתיב יורדי הים באניות וכו'. ומביא תשעה פסוקים זא"ז. וטוב טוב היה יקצר ויזכיר הראשון והאחרון. ובמלת וגו' יכלול כל מה שמראש פסוק ראשון עד התשיעי ולא יזכירם אחד לאחד. ולא עוד אלא שאומר ז' פעמים מלת ואומר. ומה צורך יהיה לו להעתיקם כסדרן עד סופן. (ט) כי בהביאו ראיה על הולכי מדברות. מתחיל מפסוק תעו במדבר ומדלג פסוק שני ומביא חצי פסוק שלישי ואינו אומר וגו' ומדבק בו חצי פסוק רביעי וידריכם בדרך ישרה וגם בו אינו אומר וגו' אלא שמדבק בו פסוק יודו לה' וכו'. ואינו אומר על שום פסוק מלת ואומר. (י) שמביא ראיה אל חולה שנתרפא ומביא כל הפסוקים. ולא היה צריך רק להזכיר הראשון והאחרון. וכן בחבוש שיצא מבית האסורין שגם בו מביא כל הפסוקים. (יא) אומרו מאי מברך וכו'. כי הלא מאמר אביי שאמר וצריך לאודויי קמי עשרה היה ראוי להביא מיד. מפני שלומד אותו מהפסוקים שאחר הפסוקים שלמד רב. אבל נוסח הברכה אינו נלמד מהפסוק למה הכניסו בנתים והנה לזה היה מקום לתרץ. משום דרב יהודה הוא שאמר המימרא בשם רב ע"כ מביא מה שהוא מוסיף על מאמר רב. אך זה היה מספיק אם היה ר"י מסיים משמיה דנפשיה ואומר ומברך ברוך גומל חסדים טובים. אבל מאי מברך נראה שהיא שאלת הגמרא. סתמא דגמרא מביא דברי ר"י. וע"כ יותר היה ראוי להביא תחלה מה שנלמוד מהמזמור שהוא בו. (יב) בין לאביי בין למר זוטרא קשיא. דדילמא עשרה משאר עמא ותרי רבנן שהם י"ב. והוא קושיא דסלקא בקשיא. ודקארי לה מאי קארי לה. (יג) מאי מקשי רב אשי ואימא כולהו רבנן. ולא ראה תשובתו בצדו שא"כ הל"ל בקהל זקנים. (יד) מה שהקשה אח"כ ואימא בי עשרה משאר עמא למה לא הקשה זה עד כה:

והנה לכאורה היה אפשר לומר. שכיון במנין בל נאמר כי שלשה בלבד צריכין להודות כי הולכי מדברות אינן במזמור. כי אומרו תעו במדבר וכו' לא ידבר על העתיד רק עודנו מדבר על יצמ"צ. שאמר יאמרו גאולי ה' וכו' ומארצות קבצם, שהוא כמ"ש ז"ל מכל גבול מצרים לרעמסס. ואחרי צאתם תעו במדבר וכו' רעבים אחר כלות בצק מצרים וצמאים אחרי כן. ויצעקו וכו' לכן ראוי הוא שיודו לה' חסדו. נמצא שהוא סיפור מה שעבר ביציאת מצרים ולא ציווי אל העתיד. נמצא הנאמרים הנזכר שלשה ע"כ לדחות סברא זו אמר ד' צריכין להודות. וההכרח שלו הוא אומרו תעו במדבר. כי ישראל לא צמאים היו. שנית אומרו וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. כי אם היה על העבר לא היה תיקונם הדרכה בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. כ"א אדרבא בלכתם בדרך עקומה השביעם ה' לחם מן השמים והשקם מי באר. ע"כ גזר כי ג"ז על העתיד. וע"כ הביא מיד פסוק תעו שהוא ההכרח הראשון. ופסוק ויצעקו וכו' וידריכם וכו' שהוא ההכרח השני באופן כי ארבעה המה:

עוד אפשר לומר. בשום לב אל אומרו בחולה ונתרפא ואומרו בחבוש ויצא רה שלא אמר ביורדי הים ועלו. וגם לא אמר בהולכי מדברות ובאו ליישוב. והוא כי בחולה אין החיוב אלא כשנתרפא שהוא בהשלם הרפואה וכן בחבוש עד שיצא. אך בהולכי מדברות אינם בהגיעם אל מחוז חפצם. כ"א גם אם באמצע הדרך פגעו בעיר ישראלים ויצאו אליה גם שם ראוי לברך. וכן ביורדי הים אם יצא לנוח באחת הערים טרם הגיע אל מחוז חפצו גם אז יצטרך להודות לה'. משא"כ בחולה ובחבוש שצריך תהיה רפואת החולה שלימה. ויציאה מהסוהר בשלמות. וע"ז הקדים מעתה ואמר ד' צריכין להודות. כלו' מה שנכללים במספר ד' הוא בבחינת היותם צריכין להודות. כי זה הוא הצד השוה שבהם. אמנם השנים מהם א"צ להמתין עד בואם אל מחוז חפצם. אך השנים האחרים צריך א' עד שיתרפא והא' עד שיצא שהוא עד גמר תיקונם. וע"כ סמך השניים הראשונים עם היותם בשני הקצות במקרא. והתחיל ביורדי הים למה שבהם היה מקום לטעות. כי שם נאמר וינחם אל מחוז חפצם והיה נראה שהוא עד מקום גמר כונתם. ולימד רב כי גם כ"מ שעולים ממנו מהים ויצאו מתוך ההפכה שהיו בו. מחוז חפצם יקרא גם הוא בערך הקודם:

והנכון בו נבא אל ישוב כל ההערות. הלא הוא כי הנה היה מקום לומר כי שום א' מד' אלה א"צ להודות. והוא כי הנה לפי פשט המקראות. יראה כי כאשר תעו במדבר ולא ידעו לכת אל עיר מושב. והם בסכנת השאר בארץ גזרה רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. אז בצעקם אל ה' וידריכם בדרך ישרה אזי יודו לה'. אך הולכי מדברות ולא תעו בדרך ויודעים ללכת אל עיר מושב ויש אתם לחם ומים וצידה לדרך. לא יתחייבו בהגיעם אל מחוז חפצם להודות. כי לא חייב הכתוב. רק לאשר היו בסכנה גדולה. שתעו במדבר וגם היו רעבים גם צמאים וכו'. והיתה להם נפשם לשלל. וכן חבוש שהיה בבית האסורין על עסקי ממון. ולא ענו בכבל רגלו ולא ברזל באה נפשו. גם בצאתו לא יתחייב להודות. כי לא חייב הכתוב אלא בהיותם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. אך לא אשר היה בלבד עצור בבית כלא וידיו לא אסורות. ורגליו לא לנחושתים הוגשו. וכן חולה שנפל למשכב. בשחפת או קדחת. ולא הגיע עד גדר שכל אוכל תועבה נפשו ולא הגיע עד שערי מות. לא יתחייב להודות. כי לא חייבו הכתוב אם לא בהיות שכל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות. וכן יורדי הים באניות והמים להם חומה חמאה וחלב. ובשובה ונחת בקרב ימים. נחם אלהים דרך ארץ מחוז חפצם לא יתחייבו להודות. כי לא חייב הכתוב רק לאשר בסופה ובסערה דרכם ויצילם ה'. כמאמר הכתוב ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג יחוגו וינועו כשכור וכו' וע"ז בצעקתם יקם ה' סערה לדממה וכו' וישמחו כי ישתוקו וכו' אז יודו לה'. אך לא כאשר לא היו בסכנה כלל. ע"כ בא רב והודיעך כי לא כן הדבר. כי הנה ד' אשר היו עולה על רוחך שא"צ להודות דע לך כי צריכין הם. וזהו ד' צריכין להודות יורדי הים וכו'. כלו' גם שלא עמד עליהם רוח סערה שלא הסתכנו כיון שהם יורדי הים צריכין להודות וכן הולכי מדברות עם שלא תעו במדבר ולא רעבו ללחם ולא צמאו למים וכן חולה שנתרפא אפי' שלא הגיע עד שערי מות ולא תעבה כל אוכל נפשו אלא שנתרפא מחליו צריך להודות. וכן מי שהיה חבוש ויצא כלומר גם שלא היה אסור בזיקים כיון שהיה חבוש ויצא חייב להודות אעפ"י שלא היה מאסירי עוני וברזל כמשמעות הכתוב:

והענין הוא. כי הנה לפי האמת יותר חייב להודות. אשר בנחת ולא בצער הנחהו ה' אל מחוז חפצם בים או במדבר. מאשר ראה רעה והצילו ה'. כי הלא זה לא גדלה טובתו כאשר מי שלא ראה רעה. כי הלא נצטער סער מתחולל. טרם ינצל. אך אשר לא ראה גשם ולא ראה רוח סועה מסער ובשובה ונחת הנחהו ה' ההוא יתחייב הודאה כפולה ומכופלת עד אין קץ. כי לא בלבד הצילו ה' כ"א גם חס עליו בל ירגיש אפי' מציאות צער כלל. וכן החולה שלא בלבד הציל הוא ית' ממות נפשו כ"א גם לא הכביד עליו חליו וריפאו. יותר הוא חייב לו ית'. וע"ד זה החבוש שלא השליט הוא ית' את הפוקד עונו לתתו בעוני וברזל. כי אם להיות חבוש בלבד והוציאו ית'. הלא יכופל חיובו להודות לשם ה':

והוא הדבר הכתוב אצלנו על הפסוק (תהילים ל״ב:ז׳) אתה סתר לי מצר תצרני וכו'. והוא כי הנה דרך אנשים שאם יבא איש מעבר המדבר. ויאמרו אליו מה טובו של הדרך ההיא. הטובה היא אם רעה אם יש בה לסטים אם אין כי יענה ויאמר הדרך בטוחה אין שטן ואין פגע רע. ויוכל איש להביא אתו תרקבא דדינרי ואין מכלים. וזה הדרך לכו בו אל תפחדו ואל תראו. ויהי היום והנה איש בא מהדרך ההוא יגע ונלאה בקוצר רוח. ופיו ממלא הודאות ותשבחות לאלהי הרוחות. מודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. עונה ואומר במה אקדם ה'. האקדמנו בעולות כי סבבוני כלבים לסטים מזויינים בחרבות וברמחים אותי דמו להרוג ושללי לבוז. וה' אלהי בו בטח לבי ונעזרתי. עשה עמי ככל נפלאותיו ויצילני מידם ובידי אין חרב אין כידון בעבור תדעון כי לא בחרב וחנית יושיע ה'. הנה כי זה האיש שראה רעה ויסתירהו ה' מרבה להודות לה' עד בלי די. אך אשר לא עצבו ה' לראות ברע ויסתר עמל מעיניו ויבא שלאנן ושלו. לא יודה את ה'. כי לא דעת ולא תבונה לאמר עשר ידות אני חייב להודות לשם ה' מאשר לא העביר ה' עיניו מראות ברע. כי הוא הגיע עד שערי מות ואני אפי' לא ראיתי רעה. והן זאת אמרת ה' צרפתהו שאמר המשורר באומרו אתה סתר לי. כלומר שלא ראני הצר ואנצל ממנו. כ"א סתר לי מצר תצרני. שבדרך הסתר ממני תצילני מהצר שלא אראנו. כי תטה אשורי מני הדרך אשר הצר בו ולא אהי' כאשר ילך בטח כי לא יראה ברע. ויחשוב כי הדרך הוא שהי' בטוח ולא ה' פעל כל זאת. שע"כ לא יודה את ה' כאשר אשר ראה רעה וניצול. כי אדרבא רני פלט. שהוא רננות של פליטה אהי' מסובב סלה. כי אכיר כי יותר אני חייב לרנן מאשר נצטער והצילו ה':

ונחזור אל ענין המאמר ואומר כי הן זאת כונת רב באומרו ד' צריכין להודות יורדי הים כו'. כלו' אחר שהוא מיורדי הים. וכן הולכי מדברות עם שלא ראו רעה. וכן חולה שנתרפא עם שלא הגיע עד שערי מות. וכן מי שהיה חבוש ויצא עם שלא היה מאסירי עני וברזל. וש"ת מאן מוכח שכן הוא. ע"כ שאל בכל א' מהם מנלן. כלו' שאדרבא מלשון המקרא יורה שא"צ להודות רק באשר נסתכו. ע"כ בא ודקדק מהכתובים כי כן הוא. וע"כ מיורדי הים התחיל. כי משם עיקר הראיה ויגיד על רעיו. וגם אח"כ עוד ישוב וידקדק בכל א' וא' ממקומו צד הוכחה עם שלא תגדל כראשונה. שע"כ הקדימה עם היותה אחרונה. וז"א יורדי הים מנלן דכתיב יורדי הים וכו'. והוא כי הוקשה לו בכתוב: (א) כי אם אין חיוב ההודאה רק אשר עמדה עליו רוח סערה ויעלו שמים ירדו תהומות וכו'. למה אחר אומרו ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה לא אמר יורדי הים באניות ויאמר ויעמד רוח סערה וכו'. ולא יפסיק בנתים באומרו המה ראו מעשה ה' וכו' אחר התודה שהזכיר. ומה שאומר אח"כ יודו לה' חסדו אינו אלא על הניצול מן הסערה. ועוד (ב) שאחר אומרו יעלו שמים ירדו תהומות שהוא סכנת מות פן תהומות יכסום ירדו במצולות. מה בא להוסיף על צרה זו באמרו יחוגו וינועו כשכור שהיא צרה שאין בה סכנה. ומה זאת בערך הקודמת שתהיה תוספת עליה. (ג) אומרו ויצעקו וכו' וממצוקותיהם יוציאם. מה ענין יתרון הוי"ו פה משא"כ בשלשה פעמים שנאמרה תיבה זו למעלה. (ד) אומרו וישמחו כי ישתוקו מי לא ידע שישמחו כי ישתוקו. (ה) וזהו כוללת גם בקודמים. אומרו חסדו ונפלאותיו ומהראוי יאמר יודו לה' נפלאותיו לבני אדם. ועל הכל קושיא א' תביאנו אל הענין. הלא היא כאשר בכל שלשת הדברים הנאמרים למעלה. לא הזכיר ההודאה רק אחר סיפור הצלה מהצרה. ובזה נאמרה ההודאה פנים ואחור. שטרם יזכיר הענין הקדים ואמר ויזבחו זבחי תודה ויספרו וכו' שהיא ההודאה וסיפור הנפלאות. ואחר סיפור הנה חוזר ואומר יודו לה' חסדו וכו'. ולא עוד שיותר הגזים ההודאה בתחלה מבסוף. כי בסוף אינו אומר רק יודו לה' חסדו וכו'. ובתחלה הגזים יותר ואמר ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה. אך אין זה כ"א מאמרנו ע"פ אתה סתר לי וכו'. שהוא כי יותר עלינו לשבח לאדון הכל בנס נסתר שהצילנו בלי ראות פני אויבינו מהנעשה בפניהם. וזה ענין הכתובים לפי דעת רב הנה ראוי כי יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה. שהוא יותר מענין יודו לה' חסדו כאשר יורדי הים באניות עושי מלאכה וכו'. המה ראו מעשה ה' וכו' שנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ומצליח דרכם בלי צער. כי בזה יש להחזיק לו ית' טובה כפולה. אך כאשר ויאמר ויעמד רוח סערה יעלו שמים וכו' שהיא צרה גדולה. וכן אם הצרה היא שיחוגו וינועו כשכור וכו'. והוצרכו לצעוק אל ה' בצר להם. היא צרת הסערה אז צרת וממצוקותיהם שיחוגו וינועו שיוציאם. ועל סערת הים אמר יקם סערה לדממה וכו'. ועל מצוקותיהם שיחוגו וינועו אמר וישמחו כי ישתוקו. אז בשני הסוגים האלה שזעקו בצרתם. ראוי יודו לה' חסדו על המצוקות. ועל הסערה שהקים לדממה אמר ונפלאותיו לבני אדם:

ושיעור הענין. הנה ראוי להפליג בדבר. ולא בלבד בהודאה בפה. כי גם יזבחו זבחי תודה וגם יספרו מעשיו ברנה ושירה. ולא מציאות הודאה לבדו. יורדי הים באניות וכו' המה ראו מעשה ה' וכו'. שלא היצר להם ולא הוצרכו לזעוק מצרה. גם לא הוצרכו לראות נפלאות שהם שינוי הטבע. רק ראו מעשה ה' שנתן בים דרך וינחם לבטח ולא פחדו. כי בה יופלג חיוב ההודאה. אך אם ויאמר ויעמוד רוח סערה וכו' יעלו וכו' או שיחוגו וינועו וכו' והוצרכו לזעוק מצרה. ושינה הוא יתברך הטבע ויקם סערה לדממה וכו' אז גם שאין ההטבה כ"כ גדולה כבראשונה. עכ"ז ראוי וחיוב הוא שיודו לה' חסדו וכו'. ומכל שכן בדרך הראשון שלא ראו צרה:

ובזה נתיישבו כל מה שהוקש' לו בכתוב ולמד מה שרצה ללמד כמדובר. ורמז ההכרחיות שכתבנו בלשונו. באומרו דכתיב יורדי הים וכו' המה ראו וכו'. רמז הקושי הא' שהזכרנו שהוקשה לו בכתוב. ובאומרו ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים וכו' ואומר יחוגו וינועו וכו'. רמז השנית שאחר אומרו הצרה הגדולה שהם לקוחי למות מביא צרת שכרות. אך יורה כי שתי חלוקות הן. וזה הוראה כי גם הראשונה גם היא בפ"ע. כי ג' המה. א' בלי צער. וה ב' סכנת מות. והג' צער שכרות. ובאומרו ואומר ויצעקו רמז השלישית. כי להיות שתי חלוקות. אומר בצר להם חוזר אל אומרו ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' יעלו שמים וכו'. ואמרו וממוסרותיהם חוזר אל אמרו יחוגו וכו'. ובאומרו ואומר יקם סערה וכו' ואומר וישמחו וכו' רמז הד'. כי אומרו וישמחו חוזר אל מה שישתוקו מאשר היו כשכור. ובאומר ואומר יודו וכו' רמז החמישית. שיודו על שישתוקו. ממצוקותיהם שהצילם. ואומרו ונפלאותיו. והוא על שהקים סערה לדממה. להצילם צרת מה שעמדה רוח סערה וכו'. יעלו שמים וכו' שכ"ז ראיה שענין הכתובים הם חלוקות רבות. ומזה נלמד גם אל הראשונה. כי שלש חלוקות בדבר. שהראשונה היא אשר בשובה ונחת הצליחו את דרכם. והוא אשר רצה ללמוד כמדובר. ואחר שהביא ראיה מענין הכתובים. שעל יורדי הים שהיא עיקר הראיה. רצה להביא ג"כ ראיה מהשלשה אחרים. עם שאינם כ"כ כשל יורדי הים. ובראשון היחל ואמר הולכי מדברות מנלן. שגם משם קצת ראיה. מלבד מה שהוכיח על כלן מיורדי הים. ואמר דכתיב תעו וכו'. ועשה בחכמה במה שהשמיט פסוק רעבים גם צמאים. וכן במה שלא אמר ויצעקו וכו' וידריכם וכו'. כי אם סמך הכל אל פסוק וידריכם וכו'. לומר כי אין ההודאה תלויה על היותם רעבים וכו'. שגם שלא ירעבו צריכים להודות. וגם לא תעו במדבר. שהרי הכל נמשך אל פסוק וידריכם בדרך ישרה ללכת וכו'. לומר כי אחר שהדריכם בדרך ישרה יודו לה'. עם שלא תעו ולא רעבו ולא צמאו. ומה שאמר תעו וכו' ואמר רעבים וכו'. הוא לומר שע"י כן נתנו לב לצעוק אך בלעדי זה גם שלא צעקו אלא שמילא תשוקות הגעתם אל מחוז חפצם מספיק. וז"א אח"כ כי השביע נפש שוקקה וכו' שהוא שמילא תאות נפשם להגיעם אל מחוז חפצם. וזהו שתחלה אמר רעבים גם צמאים ולא ייחס הרעב אל נפשם ופה אמר נפש שוקקה. והוא כי ידבר על הגוף שע"כ התעוררו לצעוק. ואח"כ ידבר על תשוקת הנפש לבא אל מקום החפץ שיוכל שם לעבוד את ה'. הנה כי גם מכאן קצת ראיה מפסוק וידריכם כמדובר. ואח"כ הביא מחולה. שאמר מנלן גם שלא נאמר שלא יתחייב אם לא הגיע עד שערי מות. והביא ראיה דכתיב אוילים מדרך פשעם וכו'. והוא שדקדק אומרו ב' חלוקות. פשע. ועון. וגם או' כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו וכו'. כי יאמר העיקר שהוא שהגיעו עד שערי מות. ובכלל הוא שכל אוכל תתעב נפשם. וכן באמרו ישלח דברו וירפאם היא די. ולא יאמר וימלט משחיתותם שבכלל הרפואה היא. אך הוא כי אשר יש בידו פשע עליו אמר אוילים מדרך פשעם. ויש אשר אין להם רק עונות ועליהם אמר ומעונותיהם יתענו. שהוא לימרק בחולייו. וע"ז דסליק מניה אמר כל אוכל תתעב נפשם שהוא דרך כל חולה. ועל אשר הם אוילים מדרך פשעם אמר ויגיעו עד שערי מות. והצד השוה שבהם הוא שבעלי הפשע יצעקו בצר להם. ואשר יתענו בחולי ואין בו סכנה ג"כ יצעקו ממצוקותיהם יצילם. ואז אל אשר היו מאריכין במירוק ישלח דברו וירפאם. ואשר היה ראוי למות והגיע עד שערי מות ימלט משחיתותם. ועל ה א' יודו וכו' ועל ה ב' ונפלאותיו וכו'. ואחר הכל הביא מחבוש שגם בו צד ראי'. ואמר מנלן דכתיב יושבי חשך וצלמות. כי לשתוק מחשך וצלמות ויאמר אסירי עני וברזל. אך הם שתי חלוקות. אחד שהם בחשך הסהר בלי עני וברזל ועליהם אמר יושבי חשך וצלמות. ועל השנית אמר אסירי עני וברזל על אשר לא היו רק בחשך בית הכלא אמר כי המרו וכו'. ועל אסירי עוני וברזל אמר ועצת עליון נאצו. ועל ה א' אמר ויכנע וכו' ועל ה ב' אמר כשלו וכו'. ועל ה א' אמר יוציאם מחשך וצלמות ועל ה ב' אמר ומוסרותיהם ינתק:

כלל הדברים. כי גם אשר לא גדלה צרתו צריך להודות כמדובר. שעליהם כיון באומרו ד' צריכין להודות ועתה הוקשה לו אי אמרת בשלמא שלא היה צריך להודות אלא כשנעשה לו נס ניחא. שתהיה הברכה ברוך שעשה לי נס במקום פלוני. אבל השתא כדקאמרת. שיורדי הים או הולכי מדברות והלכו בשובה ונחת אין שטן ואין פגע רע. וכן חולה שלא הגיע לסכנת מות וחבוש גם בלי כבלי ברזל צריך להודות. א"כ מאי מברך. כלו' שאם יאמר שעשה לו נס. אינו נס כי באותו המדבר היה בעת ההוא בטוח מלעבור שם לסטים לאיזו סבה. וכן יורדי הים. היה זמן שרב ולא היתה סערה בים וחופשי משוט הוליכו הספינה. וכן החולה אולי החולי מתחלה לא היה מן השמים רק הקצבה ההיא ולא יותר וכן בחבוש ואיך יאמר שעשה לי נס. לזה השיב ר"י ואמר ברוך גומל חסדים טובים. כי זה יצדק גם באשר לא ראה צרה. כי מודה את ה' שלא הזכיר לו עון בעת מן העתות ההם המוכנות לקטרג השטן בהם שע"כ יצא בשלום. הנה כי ר"י הוסיף על דברי רב נוסח הברכה. ובא אביי והוסיף שעור הצבור שמודים בפניהם. ואמר וצריך לאודויי קמי עשרה. ובא מ"ז והוסיף ואמר ותרין מנייהו רבנ שנא' ובמושב זקנים יהללוהו. והנה ראה ר"א כי הנה מה שלא אמרו אביי ומ"ז שצריך יהיו עשרה בני אדם ושנים חכמים שהם י"ב. אלא אמר ותרין מנייהו רבנן. נראה שאין דעתם שאומרו ובמושב זקנים הוא דבר בפ"ע. אלא נכלל בקהל עם שהזכיר. והטעם הוא שאם הוא שצריך קהל עם וגם שני זקנים הנ"ל וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם. שתואר רוממות יחשב בקהל עם. ועוד יתוסף תואר הלול. אם יהיה במושב זקנים. כלו' וע"כ טוב להודות באופן יהיו שני התוארים יחד. והנה לפי דרך זה. כך אפשר לומר שיתוסף תואר הלול. בתוס' ב' זקנים על הי' כמו בהיות הב' זקנים מכללם. ועכ"ז בחרת לפרש שיהיו מכללם. א"כ אתה אומר שפירוש הכתוב הוא וירוממוהו בקהל עם שהוא תואר רוממות. ואם הקהל אינו עם כ"א מושב של זקנים אז יעלה אל תואר הלול. והשיב מי כתיב בקהל זקנים. לומר שא"כ הל"ל וירוממוהו בקהל עם ובקהל זקנים. אלא ממאי דשני ולא אמר אלא ובמושב. נראה דלאו עשרה נינהו. וכריך ואימא עשרה שאר עמא ותרי רבנן. כלו' כיון דאין חוזר אומרו ובמושב אל הקודם לגמרי. לומר ואם הקהל שהם י'. אינן שאר עמא אלא זקנים. כ"א שאינו חוזר רק אל שנים מהם. א"כ טוב הוא לומר שאינו חוזר כלל אל הקודם אלא שמוסיף על י' עוד שני זקנים:

או בדרך אחרת מעין זה. כי מ"ז הוקשה לו על אביי. למה לא אמר קמי י"ב עשרה משאר עמא ושני זקנים ע"כ אמר ותרין מנייהו רבנן כלומר כי תמיד העשרה במקומן. והנה רב אשי אמר אם אקשה לומר דלמא עשרה משאר עמא ושני זקנים. ישובו לי שא"כ הל"ל וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם ובמושב זקנים. אבל השתא דקאמר רוממות בעם והלול בזקנים יראה שאין הפרש בין הקודם אל אומר ובמושב זקנים אלא מרוממות להלול. שנתוסף הלול ע"י הזקנים על הרוממות אך הסך אחד הוא. ע"כ הקשה ואימא כולהו רבנן. כלומר אחר שדעתך שאומרו ובמושב זקנים הוא פי' אל הקודם אימא שהוא לגמרי וירוממוהו בקהל עם. כלו' רוממות יחשב. אך ובמושב זקנים ראוי יהיה הקהל הנזכר. ולא עם כדי שיחשב להלול. וזהו יהללוהו. לז"א א"כ מה צורך ללמד ההפרש שבין זה לזה. ולא אמר מיד החיוב. וזהו מי כתיב בקהל זקנים. ואז חזר והקשה לו. אחר שאין אומרו ובמושב זקנים נכלל לגמרי בקודם. א"כ ואימא שהוא בפני עצמו עשרה שאר עמא ותרתי רבנן. אבל דעת אביי ומ"ז שאינו דבר בפני עצמו. מדלא כתיב וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם ובמושב זקנים כמדובר:

כט

דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וכו' . ידיו תביאנה כו'. ראוי לשום לב. (א) אל אומרו לאמר פעם שנית. (ב) אומרו המקריב את זבח שלמיו יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. מי לא ידע כי המקריב את זבח שלמיו שיביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. כי הוא הדבר בעצמו. (ג) שאחר אומרו יביא את קרבנו. חזר ואמר ידיו תביאנה וכו': (ד) אומרו ידיו תביאנה את אשי ה'. שהראוי יאמר אל אשי ה'. שהראוי כי אין הבעלים מביאין אותו (עד) האש. כ"א הכהן המקריב אותו על המזבח. וע"פ דרכנו נשית לב אל ענין אומרו את החלב על החזה. ואיך בתנופה היה מתהפך שהיה החזה למעלה והחלב למטה. ואח"כ בהקטרה היה חוזר לראשיתו להיות החלב למעלה:

אמנם יאמר. במה שידענו כי דבור הוא לשון קושי. ואמירה לשון חיבה. ובזה יאמר דבר אל בני ישראל דבור של קושי. כדי לאמר אח"כ אמירה של חיבה. וז"א דבר אל בנ"י דבר של קושי. כדי לאמר מה שמתייחס אל אמירה. והקושי' הוא לדבר אליהם המקריב את זבח שלמיו לה'. והוא מה שכתבנו בפ' הקודמת. כי מה האדם שיביא דורון לה'. אך אם היה אפשר יתייחס אל דבר ראוי הוא כי את נפשו ישח כעקידת יצחק. וכמאמרנו ע"פ (תהילים כ״ה:א׳) אליך ה' נפשי אשא לומר שאני דוד בו"ד. והדורון הוא אליך ה' ע"כ נפשי אשא. כי אין ראוי לה' מאתי כ"א נפשי. ואשאנה משאת ודורון לפניו. ומה גם בענין הכתובים האלו. שעל שלמים ידבר. שהוא כדורון של שלום. ועירוב דעת שבין שני רעים אהובים ומי זה יערב לבו לעשות הן ממנו אל קונו ית'. וזהו רמז הקושי באומרו המקריב וכו'. ומה גם בטעם שני גרישין על מלת המקריב. כלו' המקריב שהוא בו"ד. שמגביה ערכו להביא זבח שלמיו. שהוא לתת זבח בהמת שלמים. כאלו מעורב דעתו עמו. כשוים. והם שלמיו שלו שב"ו הוא לה' אלהי האלהים. כלו' ומי יערב אל לבו לכך. וזהו הקושי. אך התיקון והיא האמירה. היא יביא את קרבנו וכו'. והוא כי זולת הזבח יביא את קרבנו לה'. ממה שאינו זבח ממש. והוא כי יביא את עצמו קרבן לה' כי יעלה על לבו שאת נפשו הוא נושא קרבן לה'. ואיך יהיה מביא את קרבנו זה. הלא מזבח שלמיו. והוא כי מזבח שלמיו יראה כל הנעשה בזבח השלמים. כי אליו יאתה להעשות. כי כזבוח את השה היה ראוי לזבוח אותו. כי אליו ית' נפשו ישא. וכן בהפשט ונתוח וקבלת הדם. והולכה וזריקה. והקטרה ככל אשר יעשה לשה. ובזה יעלה עליו הוא ית' כאלו את עצמו הוא מקריב. ולא ישמש הזבח רק על מה שהיה ראוי להעשות בו. ואז יקבל הוא ית' את זבח שלמיו תמורתו. כאילו של יצחק והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וזהו יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו מאשר יראה שיעשו בזבחו. יהיה כמביא את עצמו לקרבן. כי יעלה על לבו כי ככה היה ראוי ליעשות בו ומקבל עליו. כי לו חפץ ה' לעשות לו כן כאשר צוה שיעשה לבקרו. היה מקבל בסבר פנים יפות. וזהו אומרו מזבח שלמיו כי מהזבח נמשך לו הביא את עצמו לקרבו. כמדובר. וא' ע"י עשותו כך אמור הוא ית'. כי מעלה עליו כאלו האש מן השמים ידיו של זה הן המביאות אותם מן השמים על טוב כונתו להיות על רצון מזבחו ית'. שאל"כ אין הקרבת הבהמה מצד עצמה ראוי אל הכבוד ההוא. לבא אש מן השמים לאכול אותה. אך בהיות הכונה על עצמו ממש ע"י כן מעלה עליו הכתוב כאלו בהמתו הוא תמורתו. כאלו הוא על המזבח בעצמו אז נאותה אליה אש מן השמים. וזהו ידיו תביאנה את אשי ה'. ולא אמר אל אשי כאשר הערנו:

ויהיה רמז החלב והחזה והתנופה. ושינוי הסדר של חזה וחלב. כי הנה החזה רמז אל הלב. והחלב רמז אל כח יצה"ר המטמטם את הלב. כענין (תהילים י״ז:י׳) חלבמו סגרו. וזה ירמוז כי מתחלה בבואו ליטהר ולשוב עד ה' ע"י הרהוריו בקרבנו. עודנו החלב מחזיק בו לטמטמו בצד מה. אם יוכל. ע"כ צוה ית' זכר לדבר לשים את החלב על החזה. כי עוד האיש בחלב על הלב לטמטמו. אך ע"י כל מעשה הקרבן. ומחשבת כונתו אשר כתבנו. מצטרפת ידו עם יד הכהן המקריב. שלוחו של מקום. ומתקדש הלב שדוגמתו החזה. ומכניע את החלב בל יעצר כח להכשיל את הלב. וע"כ ניתן אז החלב למטה מהחזה בתנופה. הכיר כי ששה רוחות כי זה כל העולם. הכל מאתו ית'. ואלה ילכו מרוחו. כי ע"כ יאות אליו ית'. יכרעו וישתחוו ויכנעו לפניו. ומאז שקדש את הלב והכריח את הכח המטמטמו להיות גם הוא לה'. מאז נתקדש גם הוא לאלהינו. ויעלה כי גם הוא יעבוד את ה'. ויהיה מוקטר מוגש לה'. על המזבח להקטיר. וכמאמרם ז"ל על פסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך. כי גם יצרו הרע של אברהם. מצא יתב' נאמן לפניו. והוא מאומרו לבבו ולא נאמר לבו:

לה

זאת משחת אהרן וכו' . ראוי לשים לב: (א) כי משחת אהרן ומשחת בניו ביום הקריב אותם לכהן אין כאן מקומו. כי אם בפ' שאחר זו: (ב) אומרו מאשי ה'. ולמעלה אמר מאת בני ישראל. וכן בפסוק שאחר זה. ועוד אומרו אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו צוה. כ"א קודם המילואים בצותו על זבחי שלמי בנ"י. ועוד שאם לא ידבר הכתוב רק על מה שיעשה ביום משחו איך יאמר חקת עולם לדורותם:

אך לזה נשית לב אל אומרו למעלה. והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו. שמשמעות לשון זה הוא. שמהראוי הי' להקטיר גם החזה המזבחה. אלא שמאישי ה' נותנו ית' לאהרן ולבניו. וכן באומרו ואת שוק הימין תתנו תרומ' לכהן יראה כן גם הוא מעין האמור בחזה. אך בפסוק שאחריהם הוא אומר. כי חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בנ"י. שיורה כי לא מאשי ה' המה לו כ"א מאת בנ"י כי היה ראוי ליאכל לבעלים. ומאתם לקרו ית' ונתנו לכהנים. והוא היפך הפסוק הראשון. ע"כ בא הכתוב השלישי ופירש ואמר כי שני זמנים הם: (א) ביום משחו אותם שבא לחנך עצמו כמדובר: (ב) מאז והלאה. והוא כי ביום החינוך היה ראוי כי גם החזה יהיה מוקטר ממש על המזבח לגבוה לשמחת החינוך. אלא שמאשי ה' משולחן גבוה מוציאו ית' ונותנו לאהרן משמחתו ית' בחנכו. אך לדורות יהיה ראוי שיהיה גם החזה והשוק לבעלים. והוא ית' לוקחו מאת בנ"י ונותנו לכהנים:

וזה מאמרו ית' באומרו זאת משחת אהרן וכו'. לומר הלא ראית שני כתובים כמכחישין זה את זה. דע איפה כי מתנה זו היא משחת אהרן ומשחת בניו שהוא ביום החינוך. ואז הם מאשי ה' שהוא ית' נותנו ממזבחו. להיות שהוא ביום הקריב אותם לכהן לה' כמזמין קרואיו. וזהו אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם. אך מה שהוא מאת בנ"י הוא במה שהוא חקת עולם לדורותם. כי לדורות היה ראוי יאכל לבעלים. ומאתם לקחתו ונתתי לכהנים. וזהו אשר אמר למעלה לקחתי מאת בנ"י. וזהו שעל מלת אתם יש זקף קטן:

לז

זאת התורה וכו' . הנה פשט הכתוב יראה. כי למה שעתה סיים כל מעשה הקרבנות שהתחיל מפ' ויקרא. שלא נשאר רק קדשי שבפרשת שמיני וסדרי המועדות שמזמן לזמן. ע"כ כהתימו כל קרבנות חובה ונדבה אמר זאת התורה וכו' שאמרתי היא לעולה למנחה וכו'. וראוי לשום לב. שא"כ מהראוי היה יאמר זאת תורת העולה והמנחה וכו' ולא יאמר בלמ"ד לעולה למנחה וכו'. ועוד כי כל הפסוק מיותר. והנה ארז"ל (מנחות דף קי) שהכונה היא לו' שנשלמה פרים שפתינו. כי בעוסק בתורת עולה מעלה עלינו הוא ית' כאלו הקרבנו עולה. וע"ד זה במנחה או בחטאת וכו' וזהו התורה לעולה וכו' כלומר בעד עולה ובעד מנחה וכו'. ועדיין קשה למה נאמר ענין זה פה מבמקום זולת זה. ועוד אומרו אשר צוה ה' את משה בהר סיני מי לא ידע כי זאת התורה צוה ה' את משה בהר סיני. ועוד אומרו ביום צותו את בנ"י להקריב וכו'. שהוא דבר משולל גזירה. כי מה היה ביום צוותו את בנ"י להקריב את קרבניהם. שאם הוא לומר שהי' במדבר סיני מה בא להודיענו שלא ידענו וגם מה יתן ומה יוסיף לנו בהודעה זו:

ויתכן של מדה אותנו תורתנו הקדושה מאמר התנא (אבות פ"ו) כי גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות ישראל אלא שהתורה כו' מביאה אותה על הסדר כי תחלה אומר כי הכהונה גדולה כו' ואח"כ אומר כי גדולה תורה מן הכהונה. ובכלל הדבר הוא כי מכ"ש שהיא גדולה וכו' באופן כי ג' כתרים הם בהדרגה. מלכות ועליה כתר כהונה. ועליה כתר תורה. והוא כי אחרי אומרו כל ענין עבודת הקרבנות ואמר כי לקח ה' מאת בנ"י מזבחי שלמיהם לתת לכהנים. והנה ממוצע דבר יצא עתק מפי איש שומע לומר עשר ידות יש במעלת כתר מלכות על מעלת כתר כהונה. כי הלא המלך מלבד מה שמשתרר גם השתרר. הנה המס ומנדה בלו והלך נוטל מאת העם דרך שררה וכבוד. אך הכהן הלחם אשר הוא אוכל משיורי קומץ המנחה או הבשר מהקרבנות. הלא יראה כעני המחזר ונותנים לו איש איש מתבשילו. או חלף שכירות עבודת אדם כי יקריב קרבן על ידו כשכיר יקבל פעלו. וכדי בזיון תחת כתר כהונתו. ע"כ להסיר מלב איש בער לא ידע להשכיל בא האלהים ויאמר. זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' לו. זאת שאמרתי שיקחו אהרן ובניו חוקת עולם משלמי בני ישראל אל ימעט בעיניך משחת רבות הכהונה מהמלכות שהמלך נוטל מס דרך שררה וכבוד והכהן כעני המחזיר. כי אדרבא זאת משחת אהרן ומשחת בניו. כי משחת רבות וגדולה תחבב להם. כי הלא היא מאשי ה' שהוא משולחן גבוה מאש מן השמים הם נוטלים משולחן מלכו של עולם. משא"כ המלך שמחת העם הוא נוטל ולא משלחן המלך הקדוש. והטעם הוא כי ביום הקריב אותם לה'. לומר כי אינו דומה המלך שבהקריב עצמו למלוך אינו לכהן ולשרת לה' רק לשרת את העם לצאת ולבא לפניהם. אך הכהן ביום הקריב אותו הוא לכהן לה'. ועוד יתרון אחר במה שמקבל מאת העם. שאינו כמלך שאין מתנות העם אליו רק עודנו מלך עליהם. אך לא אם יעבירוהו או אם ימות ובן אין לו שיצלח למלוכה. כי לא יקבל זרעו מאת העם מה שהיה מקבל המלך אביו. אף הכהן לא כן. כ"א אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בנ"י נשאר גם לזרעם אחריהם חוקת עולם לדורותם. הנה כי גדולה הכהונה. ודע לך כי כתר התורה גדולה אפילו מן הכהונה. כי הלא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וכו'. כי זו בכללה נכללת העבודה. כי אפילו בעסוק איש בתורת הקרבנות מלבד זכות עסקו בתורה תהיה לו ג"כ כמקריב הקרבנות. ואין זה כ"א מהיותה גדולה ועולה על גבי הכהונה. ועוד לך ראיה. והיא כי הלא אשר צוה ה' את משה בהר סיני וכו' לומר ראו עתה כי גדולה תורה מהקרבנות. כי הלא התורה. היא אשר צוה ה' את משה בה"ס שהוא מקום קבלת התורה מפי עליון. ואז לא צוה על הקרבנות אך ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' היה במדבר סיני ולא בהר סיני. שהוא אחר שחטאו בעגל ולא היה בהר רק במדבר. שם נצטוו על הקרבנות לתיקון אשמותם. אך לא בזמן הקדושה הגדולה שהיתה בעמדם בהר סיני. ואם כן איפה אמור מעתה. איזה הוא הגדול הנאמר בסיני או הנאמר אחר כן.

או יאמר בשום לב אל אומרו ולחטאת בוי"ו. וכן ממנו והלאה. משא"כ במנחה. והנה ענין זה הוא ענין הלא שמוע מזבח טוב שכתבנו בפ' הקודמת. והוא כי אחרי אומרו ית' כל סדר קרבנות חובה ונדבה. אמר אל יעלה על רוחכם כי כל חפצי הוא עולה או זבח. כי הלא זאת התורה שהוא העוסק בתורתי הוא חשוב לפני מהכל:

והנה העיקר הוא. כי יהיה עסקיכם בתורה מעין העולה שכולה כליל לגבוה. כן תהיה פנייתכם למה שהוא תורתו ית' לשמור בלי שום פנייה. וכן למנחה שהוא מעין המנחה שיש חלק לגבוה וחלק לכהנים והיא בלי חטא. כן אתם חופשי התורה תעשו לשמו ית' לגבוה. ולהועיל לזולתכם שיהיה העולם נזון בזכות עסק תורתכם. וכל זה מבלי היות בכם חטא. וגם אם יהיה בכם חטאת באופן תצטרכו ג' דברים. (א) לכפר בעד חטאתכם ולגבוה כחטאת שיש בו חלק לגבוה ולכהנים. גם בזה אחפוץ כי תועיל לכם התורה לכך. ולא עוד כ"א אפי' יהיה אשם שהוא גדול מחטא. מעין מזיד. תועיל התורה לכל שלשת הבחינות שתעשו לכפר. ולשמו יתב' לגבוה. ולהועיל לזולת. וזהו תוספת הוי"ו שמוסיף. כי גם בהיות חטאת או אשם תסכון למו התורה. ואצ"ל אם יהי' עסק מתמיד. כ"א גם אם יהיה כמילואים. שהם לבא להתחנך שהוא חדש בדבר כבר בי רב דחד יומא. תועיל. וכן אצ"ל אם מה שתעסקו בתורה. הוא שעם היות לשמה שהוא לגבוה חלק וליהנות העולם. תצרפו ג"כ סילוק טומאת חטאת או אשם. כ"א גם אם תכינו ג"כ להבאת תועלת. כשלמים שיש בהן חלק לגבוה וחלק לכהנים וגם חלק לבעלים. כן אם תצרפו ותעסקו בה בצירוף בחינת היות לכם טובה על ידה. תועיל לכם. כי בשמאל שהוא למשמאיל בה עושר וכבוד. ותדע כי כן הוא. כי זאת התורה שתעסוק בה טובה מן הקרבנות. כי שמוע ועסוק בה מזבח טוב. כי הלא זאת התורה הוא אשר צוה ה' את משה בהר סיני. ולא עולה וזבח. אך ביום צוותו על קרבניהם. לא היה רק כהיותם אחרי כן במדבר סיני. ולא בהר במתן תורה כ"א אחר אשר עשו את העגל והוצרכו תקון כמדובר בסמוך. והוא מה שהנביא דיבר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כמפורש אצלנו במקומו בס"ד:

או יאמר ענין מאמרנו על דברי רז"ל האומרים במדרש רבה. על משנה (אבות פ"א) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וכו'. שאמרו שם כי בתחלה היה העולם עומד על רגל אחד הוא גמילות חסדים. משניתנה תורה עמד על שנים והיה העולם רותת. כשהוקם המשכן והיתה עבודה נתבסם העולם. והנה הערנו בדבריהם ז"ל מה היה שעל עמוד אחד לא היה העולם רותת עד בא העמוד השלישי:

אך הוא. כי קודם מתן תורה לא ימצאו לנו חטא ועון ע"כ זכות אחד היה מספיק לקיום העולם. אך בתת הוא ית' לנו את התורה לקנות אושר הע"ה. אז גם שהיא עמוד שני לקיים העה"ז גם הוא. הלא לעומת זה יש מאבדים את העולם והם העוברים מצות התורה אשר לא תעשינה ואשמו. ע"כ היה העולם רותת. עד בא העבודה לכפר את אשר יעותו מהתורה:

וזה יאמר פה. והוא כי אחרי אומרו ענין העבודה שהוא העמוד השלישי. אמר הנה יש לנו עמוד גדול מזה הוא התורה כי זאת התורה לעולה כו'. כי קיים ולמוד אותה ועסוק בה חשוב ככל קרבנות שבעולם וש"ת אם כן איפה למה הרגזתנו בחיוב קרבנות אחר מתן תורה. מה שאין כן בהיות עמוד ג"ח לבדו שלא הי' צריך דבר אחר. לז"א אל תתמה כי עתה העון גורם והראיה כי התור' שאמרתי היא לבדה תספיק. והיא אשר צוה ה' בהר סיני. לא צוה על דברי עולה וזבח. אך ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. היה במדבר סיני. ולא בהר סיני שהוא כי בהיותם בהר סיני שהיו קדושי עליונין. לא היו צריכין קרבנות. אך אחרי כן שחטאו בעגל: וחזרה זוהמתן. ונתעתדו לחטא. אז שהיה במדבר סיני הי' צווי הקרבנות לתקן עוותתם שהוא בעוברם על מצות התורה. משא"כ מתחלה. כי בלי תורה לא היה חטא. כמדובר:

עוד אפשר לאמר זה פיוס למשה פה. והוא כי אחרי אומרו זאת התורה. זאת משחת אהרן ומשחת בניו. היה מקום יהרהר ויצטער משה כי לא ניתנה לו הכהונה. ומה גם למז"ל (ש"ר פ' ג') על פסוק הנה אהרן אחיך הלוי וכו'. הוא הי' ראוי להיות לוי ואתה כהן ונתחלף על שסרבת בשליחות מצרים. כי הנה ע"כ יצטער על משחת אהרן ובניו. ע"כ סמך ואמר הוא ית'. הנה זאת התורה. כלומר שהיא אשר שם משה. עולה על הכל. לעולה ולמנחה וכו'. תדע שהרי היא לבדה בלא קרבנות. היא אשר צוה ה' בהר סיני. אך ביום צוותו להקריב קרבניהם. לא היה רק אחרי כן במדבר סיני אז לתקן החטא:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.