משך חכמה/ויקרא/ז

משך חכמה ויקרא ז

ב

במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. בתו"כ ר"א אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. יתכן דהוא ר' אליעזר בר' שמעון דאמר בפ"ב דחולין דף כ"ט ע"ב דאין שנים שוחטים זבח אחד, הא לחכמים קאי הך דישחטו דשנים שוחטין זבח אחד. ואפשר דמשו"ה בעי ר"א רבויא לעולת חובה ולעולת צבור, משום דק"ל מדוע לא אמר קרא שישחט בן בקר בצפון דכן הוא טעון מילמד עליון מתחתון בוי"ו מוסיף על ענין ראשון, כדיליף בריש איזהו מקומן והו"א, משום דתמן כתיבא וערכו בני אהרן את הנתחים למד לטלה של תמיד שטעון ששה כדאמר ביומא דף כ"ז עיי"ש דר"ז אומר בשם ר' אלעזר, והו"א דלכן לא כתב דטעון צפון, משום דבכל מילי שוה טלה של תמיד לבן הבקר רק בצפון הו"א דלא בעי או משום דחובה הוא או משום דצבור הוא ולא בעי צפון, לכן בעי קרא לרבותם לצפון ודו"ק. ואע"ג דר' אלעזר דיומא הוא אמורא כנראה גם מן הירושלמי, בכ"ז מצינין לומר בטעמו דר"א התנא כן דאזיל בשיטת רע"ק רבו דאיהו יליף דטלה של צבור טעון ששה מהך קרא והו"א דלא בעי צפון, או דחובה, או דצבור הוי ולכן לא כתביה קרא דצפון טעון בבן בקר משום, דשם נזכר טלה של תמיד, לכן בעי קרא לרבותם וצפון לא כתיב בבן בקר לא בעולה ולא בחטאת עדה וכהן משיח, לכן צריך הגמ' למילף מואם מוסיף על ענין ראשון. ועיין תוספות שם ודו"ק בכ"ז.

והא דבכל שחיטות לא כתיב בלשון רבים לבד מאשם, נ"ל, דשחיטת קדשים מצוה בבעלים כמו שפרש"י בפ"ק דפסחים דכתיב וסמך ושחט, אולם באשם שבא על זדון כשגגה, ואמרו בפרק כלל גדול דף ע"ב אלא מעתה הפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דא"ח אלא אחת, הרי בלא שב ג"כ מייתי קרבן ואין בזה משום זבח רשעים תועבה, א"כ משכחת דהוא מומר לעבירה אחת דדעת רבינו משה דבודקין סכין ונותנין לו, א"כ צריכין להתעסק בשחיטה זו הרבה בני אדם, ויותר נח דישחטו אחרים ולא הבעלים עצמן ודו"ק.

ח

והכהן המקריב את עולת איש. פירוש לא מבעי עולת צבור שכן אף שלמי צבור שייכים לכהן הבשר והעור כן הכא העור לכהן, אלא אף עולת יחיד, שבשלמי יחיד העור עם הבשר לבעלים גם כן בעולה העור שייך לכהן ופשוט.

טו

לא יניח ממנה עד בוקר. דע כי לאו דלא תותירו לא מצאנו רק בנאכלין ליום אחד, לא ילין עד בוקר לא יניח עד בוקר, לא תותירו ממנו עד בוקר בפסח ובתודה (פרשה אמור), אבל בנאכלין לשני ימים לא מצאנו לאו דלא תותירו. [ולפ"ז א"ש מה דלא עשו סייג רק בנאכלין ליום אחד ולא עשו בנאכלין לשני ימים כמוש"כ תוספות סו"פ איזהו מקומן, משום דהתורה לא כתבה בלשון לאו דל"ת ודו"ק]. וכן מסתברא, משום דכל בשר שאינו כשלמים אמרו דלאו בשר הוי בסוף תענית ובפרק בן סו"מ, שהטעם נפסל לאחר ב' ימים. רש"י. ולאו בר שמחה הוי שהמלח מפיג הטעם, רש"י, ולכן אין דרך להניח ולכך לא כתבה התורה אזהרה ע"ז, רק על הנאכלין ליום אחד הזהירה תורה שכן דרך להניח למחרתו. אמנם בתו"כ ובפסחים ע"א דרשו קרא דולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים יעו"ש. אמנם בן תימא פליג ע"ז יעו"ש דסבר דחגיגה כמו פסח יעו"ש. ולדידיה איכא למימר כמו שפירשתי. אמנם נראה דאפשר דכיון דקודם זמן שרפה לא חזי לאכילה כמו בשלמים דאם כתב בהו לא תותירו ממנו עד בקר הלא כבר נפסלין בתחלת ליל שני, ולפ"ז בחגיגה י"ד שפיר דהם אינן נאכלין ביום י"ד ואוקי לילות נגד ימים ומתאכלי לילה שניה, ולכן כתב בהו לא ילין כו' לבוקר וכשיטת הר"י מקורביל פרק ערבי פסחים ברא"ש סימן כ"ה יעו"ש ודו"ק. ויעוין ברש"י פ' ראה על הך קרא דלא ילין דבפסח דורות קאי.

יט

והבשר כל טהור יאכל בשר. ובסר קודשא כל דידכי לקודשא ייכול בסר קודשא. אונקלוס. וכפי הנראה דכיון דקיי"ל דטבילת חולין לא בעי כונה כמבואר פרק השוחט בחולין דף ל"א ע"ב ולקדשים בעי כונה וטבל למעשר ולתרומה ולא לקדש אסור לקדש וזהו שאמר כל דידכי לקודשא היינו שיכון לטבול לאכילת קדש ייכול בסר קודשא. ומדוקדק לשון הכתוב שהקדים והבשר היינו קודם שיטהר עצמו, ידע ויתכון לאכול בשר קדש, וכאלו הבשר קדם לטהרתו, וזה שאמר והבשר של קדש כל טהור במכוון אליו יאכל בשר ודו"ק.

ובת"כ יכול לא יאכלו אלא לבעליו ק"ו לפסח. עיין ק"א ודבריו תמוהין דהא קרא דפסח צריך למחשבת שלא למינויו דפוסלת. עיין פסחים ס"א ע"א ודו"ק. והנראה לענ"ד דהך לפסח הוא כמו מפסח, פירוש, דהוה ילפינן בקו"ח מה פסח שנאכל בטומאה, אם כי קרבן יחיד הוא, אינו נאכל רק לבעליו, שלמים שאינן נאכלין בטומאה בשלמי יחיד, כש"כ שלא יהיו נאכלין רק לבעליו, קמ"ל קרא דכל טהור יאכל בשר. ולפ"ז א"ש לשון הפסוק, והבשר [ר"ל מה שאמרתי והבשר תאכל] כל טהור יאכלנו. ודוגמתו מצאנו בגמרא מכות דף י"ט ע"ב וקאמר כו' האיך טמא דשראוי לך. וערש"י שם. ודו"ק בכ"ז.

כ

והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים כו' וטומאתו עליו כו'. פירוש דבקדשי קדשים הנאכלין בעזרה אינו רשאי להיות טמא דחייב על כניסה במקדש בטומאה. אבל קדשים קלים דנאכלין בירושלים ואם יאכלם בטומאה נכרת ולכן כתב מזבח השלמים, אבל חייב על כל דבר שיש לו מתירין ודו"ק.

תו"כ פרק ט"ו. או לא בא אלא לחלק כו' לומר על קדשי קלים חייב לאחר זריקת דמים, וק"ק חייבין בין לפני זריקת דמים כו'. פירוש כמו מעילה דבאימורים אינו רק לאחר זריקה בין קק"ל לקק"ד, ובקק"ד הוא גם קודם זריקה כן הו"א גם באיסורי טומאה לחלק. ופשוט.

כא

ונפש כי תגע בכל טמא כו' ואכל מבשר זבח השלמים. בתורת כהנים, ר' ישמעאל אומר מה שלמים שהן ראוין לאכילה אף כל שראוין לאכילה יצאו עצים ולבנה וקטרת כו'. נראה לפרש דאינו חייב משום טומאה רק על קרבן דהוי כבשר זבח שלמים, דהוא דבר הנאכל, אבל עצים ולבנה הבאה בפ"ע וקטרת שהקרבן הוא דבר שאין בו דבר ראוי לאכילה אינו חייב עליו משום טמא שאכל קדש. אולם בקרבן שיש בו דברים הראוין לאכילה אז חייב גם על דבר שאינו ראוי להאכל, כמו בקרבן מנחה שיש בו סולת ולבנה חייב גם על לבנה דהוי דבר שאינו נאכל. ולפ"ז א"ש מה דמרבי בגמ' מקרא דוהבשר כל טהור יאכל לרבות לבנה הוא על לבנה הבאה במנחה חייב משום טומאה הואיל והקרבן הוא מדברים הנאכלין ודו"ק. ולפ"ז א"ש כולא שמועה בגמ' דף מ"ו ע"ב, דללישנא קמא סבר כר' יוחנן דאף תנא קמא סבר בטומאת הגוף דאינו לוקה, והא אמר ר' יוחנן דכרת שלישי מבעו לדברים שאינן נאכלין, ולפ"ז א"ש דתנא קמא סבר כר' ישמעאל דמה שלמים הראוים לאכול, לכן בלבנה הבאה בפ"ע או קטרת ועצים פטור מטומאת הגוף, אבל בלבנה הבאה עם המנחה, דבקרבן מנחה איכא גם דברים הנאכלין חייב ג"כ על לבנה הבאה בפ"ע, אולם ר"ש לטעמי' דגם לבנה הבאה במנחה אינו חייב עליו אף דבקרבן איכא סולת בלולה דהוי דבר הנאכל מ"מ אינו חייב על הלבנה הבאה עמה כיון דאינה ראויה להאכל יעוי"ש והבן. לכן בלישנא בתרא פריך על ר"ש והאמר מר והבשר לרבות כו' ולבנה. ודו"ק בכ"ז ואכמ"ל.

כג

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. אין לי אלא חלב שור כשב ועז מנין לרבות הכלאים ת"ל שור וכשב ועז. פירוש, מדלא כתיב או מוכח דאף דבר הבא מן הכבש והעז ג"כ לוקה על אכילתו ועיין פרק מרובה דף ע"ו בזה, ואם נפשך לומר פירוש דנילוף לאו מכרת כדאמר ריש כריתות דף ד', והכא נמי ניליף דכתיב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד', וכלאים פסול להקרבה, ואף למאן דאמר דתולש חלב מבן ט' חי ואכל חייב כרת מ"מ איתמעיט מהקרבה חלב שליל וא"כ אף כי הוא ולד קדשים ולמ"ד במעי אמן קדושה חלה עליו כלאים ג"כ קדוש כמפורש בתמורה דף י"ז מ"מ לאו בר הקרבה הוא, ועיין בחולין דף ע"ה ע"א, א"כ כיון דכלאים פסול להקרבה סד"א דאינו בכרת ותו ניליף לאו מכרת כדאמר בכריתות לר' ישמעאל, לזה אמר ת"ל מן הבהמה דמיותר להורות דאף אם הוא אינו מן מין מיוחד רק מורכב ממינים שונים ובכללתו הוא בהמה אשר מינו בר הקרבה למזבח חייב עליו כרת, וז"ב בפירוש התו"כ ודו"ק.

שם. יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שאינם בכלל עונש לא יהיה בכלל אזהרה ת"ל כל חלב. פירוש, דכוי הוא מורכב מן הבהמה וחיה שאינו קרב אל מזבח, והוא בן ממין שאינו קרב למזבח ואינו בכרת, לכן מרבה לאזהרה, וכן פחות מכזית אע"ג דבכל האיסורים אסור מדחייביה רחמנא על שיעור שלם מלקות מוכח דהוא אסור אף בפחות מכזית ולא חייביה רחמנא רק אשיעור שלם, שעשה העול בדבר חשוב, אבל אם חצי שיעור היתר הוא איך יתחייב על שיעור שלם, הא הוי כאוכל חצי זית שומן וחצי זית חלב, שהעול לא יומדד רק באיכות ושיעור הכמותי הוא להענישו, אבל לא יתואר בכמות שאם כך אכל אסור וכך מותר, בינה זה כי זה גדר חזי לאצטרופי דאמר בגמרא דאסור חצי שיעור, והוא בחינה שהאיכות הוא אכילת האיסורין נבלה או טרפה וכיו"ב אסור בחצי שיעור שהאיכות נמאס ונתעב אצל השי"ת ורוצה להבדיל עמו מאכילתן, רק חומר העונש יומדד בכמות, וכמו שמי שאכל כמה זיתים חייב מלקות על כל אחת, כן מי שאכל פחות מזית לא יהיה במלקות כל עיקר, רק בחלב סד"א דכתיב אשר יקריב ממנה אשה לד' וסד"א דכמו דאיתמעיט כוי שהוא בא ממין שאינו קרב אצל מזבח וכן חלב דפנות שאין כיוצא בו קרב, כן הוי אמינא דקרא אמר אם הוא שיעור שכיוצא בו ראוי להקריב אשה לד', ולכן פחות מכזית שאינו קרב אצל המזבח דאין הקטרה פחותה מכזית, א"כ סבת האיסור אינו בפחות מזית וסד"א דענין אזהרה לא חל עליו, שכאן הוא סבה איכותי לא כמותי, שסבת האיסור אינו תלוי במה שהוא חלב בלבד, רק בהתייחסו שהוא ראוי להקרב אצל מזבח, וכיון שכיוצא בו אינו קרב למזבח, א"כ סבת האיסור לא חל עליו בפחות מזית לכן קמ"ל מכל חלב דכיון דהוא בא אצל מזבח אף דלא בהאי גונא ממש ג"כ אסור, וא"כ הפטור בפחות מזית הוא סבה כמותי לא איכותי ותו חייב על שיעור כדינו ועל פחות משיעור אסור משום חזי לאיצטרופי כדין כל איסורים דעלמא וז"ב. ואע"ג דר' יוחנן אמר דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי, ואיהו סבר בפ"ג דמנחות דף כ"ו דיש הקטרה פחות מזית והקטיר קומצו פעמי פעמיים כשרה, כבר פרשו בתוס' תמן דבחלב מודה דאין הקטרה פחותה מזית וכמו דתניא דאם נשתייר חלב פחות מזית אינו זורק הדם יעו"ש. וזה פירוש נכון. ורבוותא בתוספות ובתו"י נדחקו בזה יעו"ש בריש פרק יום הכפורים ודו"ק.

ובזה א"ש מה דאמר בפסיקתא זוטרתא דעל חצי שיעור לוקה. פירוש שאם אכל שיעור חצי זית מכל בהמה, דבכה"ג אינן קרבין למזבח, שאסור לערבב החלבים של שני קרבנות כמפורש מנחות פ"ט ובכה"ג לוקה, אבל א"כ אמאי אינו חייב כרת וצ"ע.

כד

וחלב טרפה וכו'. בתו"כ ת"ל טרפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טרפה ממשמע מוצא אני בהמה טמאה שאין לה טרפה כו' ת"ל חלב לא תאכלוהו, חלב שאסור באכילה טיהרתו יצא חלב חיה טהורה שמותר באכילה. ולפי הגירסא בש"ס זבחים דף ע' מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצא חיה שחלבה ובשרה מותר, קשה טובא א"כ טרפה למעט טמאה למה לי, הלא טמאה אין חלבה חלוק מבשרה ושניהן אסורין, וע"כ דהגירסא העיקרית כמו דתנן בתו"כ וכן א"ש בזה דברי רש"י שם ע"א ועוד הכתיב ואכל לא תאכלוהו ופירוש וחלב חיה מותר בלא טעמא דחלבה חלוק מבשרה, משמעות פשט הכתוב אי אפשר בחלב חיה, ואיך מעקר קרא מדוכתיה (ומסולק קצת קושית תוס') ובשעה"מ פ"ד מהלכות מאכלות אסורות תמה על דברי הגמרא ולא ראה הגירסא בתו"כ ודו"ק.

לא תאכלוהו. בתו"כ פרשה י' לא תאכלוהו יכול לא יאכילנו לאחרים ת"ל ואכל מאכילו אתה לאחרים. הרי קרא מפורש להתירו בהנאה (עיין ק"א) א"כ קשה על מה דתניא לקמן פסקא ח' יעשה לכל מלאכה כו' ריה"ג אומר יכול במלאכת הקדש יהא מותר במלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה, והא קרא מפורש ואכל להתירו בהנאה.

אך בזה יתפרש קמט אחד בסוגיא דפסחים דף כ"ג ע"ב, דריה"ג סבר לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, וכי אתי קרא למשריא לנבלה בהנאה הוא דאתא, וכבר תמהו ע"ז נבלה מאי בעי הכא, ולפ"ז ניחא בס"ד, דהא איכא קרא דאכל להתיר בהנאה, אך אי כתיבא חדא קרא, הו"א דדוקא בחלב נבלה, דכמו דאיסור חלב מפיק אותו מטומאת נבלה, כן סד"א דאיסור נבלה מפיק אותו מאיסור הנאה של חלב [דוגמא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי], אבל חלב כשירה שחוטה סד"א דאסור בהנאה, ואי לא כתיב רק קרא לכשרה שחוטה, סד"א דדוקא שחוטה דבקדשים הוה לאכילת מזבח, לכן בחולין הוה מותרת בהנאה, לא כן נבלה, לכן קמ"ל קרא דכל מלאכה על חלב נבלה להתירו בהנאה, והך ואכל קאי על שחוטה וכמו דדריש בפסקא ו' חלב שאסור באכילה יצא חלב חיה שמותר באכילה, הרי דבשחוטה קאי ודו"ק בכ"ז.

כה

כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה כו' אין לי כו' בע"מ מנין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מנין ת"ל כי כל. נראה דדייק דהך כל חלב את מי מרבה לכרת אם נשים הלא איתרבו לכל חייבי חטאות כו', ואם להזהיר גדולים על הקטנים זה שייך באזהרה לא בכרת וכמו דיליף גבי דם פרשה אחרי פרשה ח' לכן דריש דכיון דתלתה התורה טעם הכרת גבי חלב משום דראוי להקרבה, הוי אמינא דבמדבר דהיה אסור בשר תאוה וכל שור כשב ועז קאי לקרבן, ולכן האוכלו חייב אף אם אכל חולין דהוי קיימא להקרבה, אבל לדורות דהותרה בשר תאוה ובהמת חולין לאו לגבוה קיימא, סד"א דהאוכל חלבה יהא פטור קא משמע לן קרא כי כל אוכל חלב בין בדור הזה בין לדורות יהא בכרת, וא"כ זה דוקא בבהמת חולין ועל בהמת חולין ג"כ חייב בכרת הואיל ומינו ראוי לקרבן, ולפ"ז כי קאי באוכלין מרבה אוכלין כי קאי באוכלין לא מרבה נאכלין תו לא יקשה לר' אליעזר נאמר דכל לרבות הנשים כי לרבות עירובו, דהא קאי באוכלין ואיך ירבה נאכלין ויעוין רש"י שם ד"ה ומקשינן ולר"א. ולכך אמר הגמ' קשיא ולא תיובתא, דכל קושיא יש לה תירוץ. יעוין שם פרק ואלו עוברין היטב ודו"ק בכ"ז.

כט

המקריב את זבח שלמיו וכו' יביא את קרבנו כו' מזבח שלמיו. לדעתי בא לרמז דמותר שלמים הוא קרב שלמים כמו ששנינו בשקלים יעו"ש, וזה שאמר מזבח שלמיו, היינו מה שנשתייר מזבח השלמים יביא את זבח שלמיו כו' ודו"ק.

ל

ידיו תביאנה כו' את החלב על החזה יביאנו. פירש לפי שבמילואים לא היה מניף אהרן החזה רק משה היה מניף אותו לבדו בלא החלב, לכן אמר שלדורות צריך תנופה החזה על החלב והחזה לאהרן ובניו, ושוק הימין שהיה ניתן במלואים לאהרן שהיה בעלים של הקרבן לא המקריב במלואים, שהמקריב היה משה לבדו במלואים זה לדורות צריך שיותן שוק הימין להכהן המקריב לא להבעלים. כן עומק פשוטו ודלא כהראב"ע ודו"ק.

לד

כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בנ"י ואתן אותם. בתו"כ ראוים היו לישראל וכשנתחייבו נטלו מהם ונתנו לכהנים כו' כך אם זכו יתנו להם ת"ל ואתן כו' מה מתנה אינה חוזרת כו'. נראה דאמר בירושלמי מגילה שבר ד' מטה רשעים אלו הבכורות, שהקריבו לעגל תחילה, וטעמו דהוי ככהנים ששמשו לעו"ג דפסולים לעבודה, לכן נפסלו ונלקחו הלוים תחתם. ויעוין רש"י בפ' בהעלותך בשם ר"מ דרשן. ואף בבמת צבור כמו נוב וגבעון פסולים. ומה דתני לא ישמשו במקדש בירושלים קאי על כהנים שהקריבו בבית חניו דהוי איסור הבמות וזה אינו אסור רק בשיש מקדש בירושלים לכן תני בזה הלשון (ודלא כמו שכתבו בתוס' שם). לכן הא אמרו שם במשנה דהן ככהנים בעלי מומים דחולקים ואוכלים וא"כ היו בכורים ישראלים היו ראוים לאכול קדשי קדשים והמורם מתודה וחו"ש ככהנים ורק משום שנתחייבו נטל מהם ודו"ק. ולכן בסוף הוריות תני הקודמין כהן ללוי ולוי לישראל וישראל לממזר, אם כן ליתא לבכור דין קדימה דנתחייבו ונטל מהם כל הזכות לעולם, לכן בהנך קדימות לא תני בכור כלל ודו"ק.

לקחתי מאת בנ"י ואתן אותם כו' לחק עולם מאת בנ"י. מיותר ופירש בתורת כהנים מרצון כל ישראל. המתבונן יראה דבאמת הוא מושכל דכהן העובד בקבלה וזריקת דמים והקטרה דין הוא שיטול שכרו, רק זה בקרבנות שהוא בנדבת בעלים, אבל דבר שבחובה שלא ברצון הבעלים אז הוו כהני שלוחא דרחמנא ואטרחינהו לעבוד לשולחן גבוה. לכן במעשר בהמה ופסח שהן דבר שבחובה ליכא חזה ושוק וזה הגדר מאת בנ"י ממה שהוא ברצון הבעלים וזה הנדב כמה שאמר בשלמים לרצונכם תזבחו, אבל מדבר שבחובה אינו מביא חזה ושוק, ולכן אמר בני ישראל ששלמים אינו בצבור רק בשותפין נדרין, אבל מעשר ליתא בשותפות ודו"ק.

לז

זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים כו'. הנה לפי סידור הכתובים היה לו לאמר לעולה ולמנחה ולמלואים ולחטאת כי כן כתוב קודם קרבן מלואים בתר קרבן מנחה. ונראה עפ"י מה דאמר בזבחים צ"ח לר' עקיבא דמה מנחה מתקדשת בבלוע ומה חטאת מתקדשת בבלוע דכתיב בהו כל הנוגע יקדש ובחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש, וצריכה דאי קמ"ל מנחה משום דרכיכא ואי אשמעינן חטאת הו"א משום דקריר קמ"ל. לכן תני חטאת בתר מנחה משום דחדא מלתא ילפינן מנייהו והוא דמקדשת בבלוע, ובתר דנקיט חטאת נקיט אשם דכתיבי כהדדי בכ"מ ושניהם מכפרים והדר תני מלואים ודו"ק.

לח

ביום צותו את ב"י להקריב קרבניהם לד' במדבר סיני. מכאן שאין מקריבין אלא ביום. וזה שאמר במדבר סיני, הא כיון שנכנסו לארץ הותרו הבמות בי"ד שנה של גלגל כו'. ובבמה שחיטת במה כשרה בלילה כמפורש סוף זבחים יעו"ש דפליגי אמוראי בהא ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף