רש"י/ויקרא/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא ז

א

קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה (ספרא):

ב

ישחטו. רבה לנו שחיטות הרבה. לפי שמצינו אשם בצבור, נאמר "ישחטו", רבים, ותלאו בעולה, להביא עולת צבור לצפון:

ג

ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרש בה בפרשת ויקרא:

את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:

ה

אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו, למד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אע"פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קדם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הקטרו אמוריו כשר (זבחים ה'):

ו

קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש:

ז

תורה אחת להם. בדבר זה:

הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן (ספרא):

ח

עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקים בעורות (שם):

ט

לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, ת"ל לכל בני אהרן תהיה , יכול לכולן, ת"ל לכהן המקריב , הא כיצד, לבית אב של יום שמקריבין אותה (שם):

י

בלולה בשמן. זו מנחת נדבה:

וחרבה. זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:

יב

אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהן צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה (תהילים ק"ז), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואין נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפרש כאן:

והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם, חלות ורקיקין ורבוכה, שלושה מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו'. וכל מין ומין עשר חלות, כך מפרש במנחות, ושעורן חמש סאין ירושלמיות, שהן ו' מדבריות, כ' עשרון (מנחות ע"ו):

מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

יג

יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדשת הגוף, לפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחלין בפדיון, עד שישחט הזבח (ספרא):

יד

אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטל תרומה לכהן העובד עבודתו, והשאר נאכל לבעלים (מנחות ע"ז). ובשר לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפרש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים:

טו

ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה (ספרא):

ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה זמן לחמה:

לא יניח ממנו עד בקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העברה (שם):

טז

ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם, ונאכלת לשני ימים כמו שמפרש בענין:

וממחרת והנותר ממנו בראשון יאכל. וי"ו זו יתרה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו), תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח'):

יח

ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אתו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. וכן פרושו: בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה (זבחים כ"ט):

והנפש האכלת ממנו. אפלו בתוך הזמן עונה תשא :

יט

והבשר. של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל :

והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מתר (ספרא):

כל טהור יאכל בשר. מה ת"ל, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל (דברים יב), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר (ספרא):

(והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר, כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעים אסורין, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה (ויקרא ו'), בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפלו בכל העיר):

כ

וטמאתו עליו. בטמאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת אלא אזהרת והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפרשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלוש כרתות אמורות באוכלי קדשים בטמאת הגוף, ודרשום רבותינו בשבועות אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טמאת מקדש וקדשיו:

כד

יעשה לכל מלאכה. בא ולמד על החלב שאינו מטמא טמאת נבלות:

ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה, יבא אסור נבלה וטרפה ויחול על אסור חלב, שאם אכלו יתחיב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין אסור חל על אסור (זבחים ע'):

כו

בכל מושבתיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפרק א' מפרש למה הצרך לומר:

לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים (כריתות כ'):

ל

ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה, והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן (מנחות ס"א):

את אשי ה'. ומה הן האשים,

את החלב על החזה יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' (ויקרא י), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (שם ט'), למדנו ששלושה כהנים זקוקין לה, כך מפרש במנחות:

את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו ולא שיהא הוא מהאשים: לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו' :

לא

והקטיר הכהן את החלב. ואח"כ והיה החזה לאהרן , למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאמורים למטה מן המזבח (ספרא):

לב

שוק. מן הפרק של ארכבה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סבך של רגל (חולין קל"ד):

לג

המקריב את דם השלמים וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר (ספרא):

לד

תנופה, תרומה. מוליך ומביא מעלה ומוריד (מנחות ס"ב):

לז

ולמלואים. ליום חנוך הכהנה:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.