אלשיך/בראשית/לח

אלשיך בראשית לח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי בעת וגו'. מהראוי יאמר וירד יהודה מאי ויהי בעת ההיא אך הנה ארז"ל (שם פ' פ"ה) כי על יהודה נאמר בגדה יהודה ותועבה עשה כי חילל יהודה וגו' ובעל בת אל נכר היא בת שוע אשר לקח והלא כמו זר נחשב יכשול לבלתי קחת אשה הגונה אליו:

ועל פי דרכנו נשית לב מה זה מיהר הוא יתברך לפגוע בער ואונן בני ז' שנים בלתי בני עונשים לא לשמים ולא לארץ. וגם למה לא הוזכר שם בת שוע אשת יהודה רק שם אביה משא"כ בתמר שנהפך הענין:

אך הנה ארז"ל (שם) שבטי' היו עסוקים למכור את יוסף כו' והקב"ה עסוק להוציא את מלך המשיח והלא יקשה כי כמה שנים עברו עד בא פרץ עד כי גדלו ער ואונן ולקחו את תמר ומתו ובא אליה יהודה ותלד את פרץ. ואיך יאמר כי בהיותם עסוקים למכור כו' היה הקב"ה עסק להוציא את המשיח:

אך הנה מאז היה חפצו ית' יקח אשה הגונה את תמר או דומה לה ולהוציא ממנה את פרץ מיד ולא ע"י יבום שאז היה כחו גדול כנודע מחכמי האמת כי על בא דוד מכח הייבום הורע כחו ואפי' בהולדו לא היה ראוי יהיה רק נפל לולא ניתנו לו מאז ע' שנים משנות האדם ומי גרם לו אלא שנכשל בבת איש כנענית בת אל נכר בלתי ראוי מצד עצמה כי ע"כ לא הוזכר שמה. וע"כ יצאו בניו בלתי הגונים להוציא מהם מלכות בית דוד עד חזר הוא ית' והוציאם פעם שנית מבטן תמר דרך ייבום שהיה כלי טהור ויצליחו למלוכה אחר אשר הורקו מכלי אל כלי. ואיך נתגלגל וטעה יהודה בבת שוע מתחלה. ע"כ הקדימה תורה ואמר' ויהי וגו' והוא דרך ארץ גדול מאד הלא הוא כי כמה וכמה טובות המתחבר לצדיקים מהמרדף ריקים. כ"א היה יהודה עם אחיו ובית אביו לא היה נכשל בבת שוע כאשר בקנות לו חבר את איש עדולמי כי עת רעה היתה. וז"א ויהי בעת ההיא לאמר הנה ווי ואבוי היה בעת ההיא כי ירד יהודה מאת אחיו הצדיקים ויט עד איש עדולמי כי ע"י כן למראה עיניו הביט וירא שם יהודה בת איש כנעני ולא שת לבו אל ייחוסה ואל כשרותה ועם היות כי ויקחה דרך ליקוחין ואישות ואח"כ ויבא אליה לא שוה לו כי לא טוב לבם עם אל כי ע"כ בת אל נכר קראה ה'. וע"כ ויהי ער רע ואונן שיחת ארצה כי לא הוכנו להטיב ובחמלת ה' עליו למהר בייבום יהודה כי פרץ הוא ער וזרח הוא אונן כנודע באופן שמיתתם מיד היתה ע"צ הרחמים למהר טובם. וזהו וימיתם ה' למהר הוצאות המשיח. או יאמר ויהי וגו'. בראות יהודה את סיגופי אביו בשק במתניו וממאן להנחם ואומר כי ארד אל בני וגו' ושעל ידו ירד יוסף מצרימה לעבד נמכר יוסף ואז קבל גלות על עצמו ווי צרה. וזהו ויהי בעת ההיא וירד גם הוא מאת אחיו ועד עדולם בא כבוד ישראל וגם ה' הסכים בתשובתו ויסור יסרהו גם הוא שקבר אשתו ובניו על שלא גמר המצוה כמ"ש ז"ל. או יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל שהורידוהו אחיו מגדולתו כי כאשר אמר לכו ונמכרנו אם היה אומר נשיבהו אל אביו היו שומעין לו ועל כן בעטו בו ולעומת זה מצאנו ראינו כי אביו משבחו ואומר מטרף בני עלית כי על דבר יוסף עלה במעלה. ואיך הורד גאונו על כן יתכן כי גם זה מאמרו ית' פה. ויהי בעת ההיא וי וצרה היתה בעת ההיא כי מכרוהו. אך לא ע"כ יאשם יהודה להיות ירוד לפניו ית' כי הלא לא יבצר כי יהודה גבר באחיו והציל ממות נפש יוסף כי אלמלא יהודה היה מת בבור מרעב ללחם ומצמא למים ולמחיה היה לו אז יהודה ליוסף וע"כ מאז נגזרה עליתו במעלות. וזהו וירד יהודה. כלומר מה שוירד הוא מאחיו בלבד. אך לא מהקב"ה ואשר קבר את בניו לא היה רק על נשואים בלתי הגונים אשר עשה כי וירא שם יהודה בת איש כנעני כו' ועל כן יצאו בנים בלתי הגונים וימיתם ה'. אך אחר כך הוליד את פרץ שממנו הושתת ממלכת ישראל ועם כל זה על שלא גמר המצוה להצילו גם מעבדות כאשר הציל ממות נפשו על כן נצטער בהיות נדחה מאת אחיו. ומה גם במה שכתבנו על פסוק גור אריה יהודה מטרף בני עלית שמתחיל שלא לנוכח ומסיים לנוכח שהוא כי שלא לנוכח ידבר על מלכות בית דוד כי מתחלה היה גור קטן מולך על יהודה בחברון שבע שנים ואח"כ אריה מלך גמור על ישראל כולו כאריה בחיות והטעם הוא על כי אתה בני יהודה מטרף בני יוסף עלית במעלה. וע"כ כמקרך יקרה גם לדוד כי כאשר בתחלה לא משלת כי אם על עצמך ולא על אחיך באומרם לכו ונהרגהו ובהשליכם אותו הבורה כי לא משלת בם למונעם. רק על עצמך מלעשות כמעשיהם כן דוד תחלה היה מושל על שבטו הוא יהודה לבדו וכאשר אחרי כן מטרף בני משלת על כלם ואמרת מה בצע כי נהרוג כו' והצלתו. כן גם דוד יהיה כאריה מושל בכל השבטים וכן אשר בתחלת מלכות בית דוד כרע בימי ירבעם ורבץ בימי החורבן. גם זה על מה שאירע לך בטרף בני והוא כי כאשר ירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו זולת בנימין שלא היה נכנס בזה כן רחבעם דחו אותו השבטים. זולתי יהודה שהוא שבטו ושבט בנימין והרביצה מעין חרבן ביתו במות תשתו ובניו. וזה יתכן בכונת המסרה והיא ויהי בעת ההיא ג' במסורה. (א) ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול כו' אל אברהם כו'. (ב) ויהי בעת ההיא וירד יהודה כו'. (ג) ויהי בעת ההיא וירבעם יצא כו' והענין כי הנה ארז"ל שעל ידי מה שבעת ההיא כרת ברית אברהם עם אבימלך מלכו כמה מלכים באומות לפני מלך מלך בישראל:

ונבא אל הענין כי כאשר היה וי בעת ההיא שאבימלך דבר אל אברהם שמלכו זרים ונתמעטה שרר' ישראל. כן וי היה בעת ההיא שוירד יהודה מאת אחיו:

ומה היתה הרעה הלא היא ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים וימצא אותו אחיה השלוני כו' שבישרו על מלכות י' השבטים שיוסרו מבית דוד. כי זה היה מאז ירד יהודה מאת אחיו כמדובר:

ג

ותהר כו'. הנה אפשר כי על יודעו כי לא היה הגון. על העדר כשרון אמר קראו ער כמבקש תפלה יהפך מרע לער וזרוז בכשרות כי אותיות דדין כאותיות דדין ולא שוה לו כי אדרבה נהפך מער לרע כאו' ויהי ער בכור יהודה רע ואמר בכור יהודה לומר כי לזה הועיל' וכו' יהודה שלא היה רע רק בעיני ה' ולא גם בעיני הבריות. כי כל רשעו היה במה שבין אדם למקום ולא גם על מה שבין אדם לחבירו. וגם ירמוז שזכות אביו הגינה שלא היו מהחוטאים במה שבינו למקום בפרהסיא בעיני הבריות רק בסתר. במה שהוא בעיני ה' הרואה מה בחשוכא ועל כן וימיתהו ה'. בכח מאתו ית' ככל צדיק גמור הנאסף בחטאו ולא ע"י מלאך רע. ומה גם למשז"ל (ב"ר פ' פ"ה) שכל רשעו היה שהיה כו'. כי הנה אין עון זה באשתו מחייבי מיתה או כרת. וגם לא היה בר עונשין כי אם בן שבע שנים כמ"ש בסדר עולם. ולא על חנם בקרב שנים ותגלגל בפרץ אבי כל טוב ישראל כדעת חכמי האמת. וגם ירמוז כמדובר למעלה וימיתהו ה'. שהיתה מיתתו ע"פ מדת רחמים לקרב תיקונו בפרץ כמדובר:

ד

ותהר עוד כו'. ותוסף עוד כו'. יראה שאחד היה קורא לו האב שם ואת השני אמו. וזהו ותקרא את שמו אונן. ואפשר כי על ראותה היות יהודה חושש לזרע האם כי על כן קרא לבכור ער. להפכו מרע לער ולא יבצר מהיותה עציבת רוח ואנינו'. על כן קראתו אונן לשון אנינות. ועל דרך זה היה שם השלישי נוגע לאב שיקרא את שמו. ואיך יאמר ותקרא את שמו שלה לז"א והיה בכזיב בלדתה אותו ולא בעיר שהיתה היא שמה ועל כן קראה לו היא שם. ואפשר כי על כן קראתו שלה לומר כי אשר היה שלו נעשה שלה או יהי' ל' שלוה כי גם שלא שלם לבו עמה. על בלתי היותה ראויה אליו ע"כ קראתו שלה כי עתה יהיה זה שלום לה. כי ילדה לו שלשה בנים:

ו

ויקח יהודה כו'. הנה כתבנו למעלה כי את שם אשת יהודה לא הזכיר כי אם בת שוע. על כי מצד עצמה בלתי ראויה. על כן הס שלא להזכיר שעה. ובזה אפשר כי לא הניח בנו יפן עיניו באשה ואולי תהיה בלתי הגונה. על כן ויקח הוא בעצמו אשה לו הראויה להזכיר שמה. וזהו ושמה תמר כי צדקת גמורה היתה כנודע מרז"ל (שם) ועל כן לא הזכיר שם אביה עם היותו מלכי צדק לבל יראה שעל היותה בת לצדיק ההוא לקחה ולא על בחינת עצמה. על כן לא הזכיר רק את שמה כי אל עצמה הביט. ומה גם אם נרמז צדקות' בשם תמר. כד"א צדיק כתמר יפרח.

ח

ויאמר יהודה כו'. הנה למה שכיון ער לשם הנאה. נכשל שעירה לאשפה פן תתעבר ותתעכר. על כן צוה לאונן בל יקראנו כראשון. וזהו אומרו בא אל אשת אחיך לא להנות בל תהיה אשת אח שלא במקום מצוה. כי יהיה כמעט כפוגע בערוה. וז"א אל אשת אחיך כי אם כדי ליבם אותה לשם מצות יבום ולא יהא כמעש' ער רק באופן תהי' הקמת זרע בדבר שהוא כדרכה וזהו והקם זרע לאחיך. וע"פ דרכו רמז לו יזהר פן יקרנו כאחיו שמת והוצרך מי שיקים לו זרע:

ט

וידע כו'. הנה פשט הכתוב הוא כי ידע כי לא לו יהיה הזרע כי אם לאחיו כמאמר אביו והקם זרע לאחיך. והלא יקשה כי לא יצדק לשון ידיעה בנגלה והנה לא בסתר דבר לו אביו והקם זרע לאחיך והיל"ל וישמע או וירא אונן כי לא לו יהיה הזרע. אך באומרו וידע יורה על ידיעה בלתי גלויה בדברי אביו. ועוד כי מה פשע אחיו וחטאתו שלא רצה לתת זרע לאחיו:

אך הנה אמרו רז"ל (שם פ' נ"א) על מאמר בת לוט ונחיה מאבינו זרע שאמרה אותו הזרע שבא מייקום אחר הוא משיח. נביא ע"י אבינו וכן היה כי בא מרות המואביה ונעמה העמונית. ויתכן כי לא נעלם מבן יהודה כי הוא העיקר מה שלא נעלם מבת לוט. וידוע כי מער היה עתיד לצאת המלכות שהוא פרץ. ועל כן יאמר אם אקים זרע לאחי. יצא ממנו הזרע המיוחד. כאשר היה אחר כך שיצא פרץ שממנו הושתת מלכות בית דוד. שהוא ער בכור יהודה ע"כ אמר אמנע מלהקים לער זרע. ובהמנע הקמת זרעו אולי יתקיים הזרע העתיד לצאת ממני מאשה זולתה. וז"א וידע אונן כי נתגלה אליו כי אם יקום זרע לאחיו. לא לו יהיה הזרע הידוע לעתיד כ"א לזרע שיקים לאחיו על כן ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. ואולי יתקיים הזרע העתיד בעצמו ואם היה נמנע מליבם חש פן ייבם שלה. ויקיים זרע לאחיו ולו יהיה הזרע על כן לקחה למונעה משלה. ושגם הוא לא יקיים זרע אולי לא יבא אותו הזרע לעולם יתקיים הזרע בו ממקום אחר:

יא

ויאמר כו'. הנה ארז"ל בסדר עולם כי בן שבע שנים נשאה ער. וכן אונן כשהגיע לשבע נשא גם הוא. והנה שהיה כוונת יהודה כי חש אולי על היותם קטנים. דעה חסרו מלהתנהג על פי התורה ומתו. על כן אמר שבי אלמנה עד יגדל שלה שהוא יותר מאשר גדל אונן על ער. וזהו פן ימות גם הוא כאחיו שהוא להיותו נושא אשה בן שבע שנים. על כן כאשר רבו הימים שהוא שנה אחת כמ"ש ז"ל. נתעוררה על כי גדל שלה בהגיע לזמן שנשאה אונן היא שנת ההפרש שמלידת אונן ללידת שלה. והוא לא כן ידמה עד יגדל יותר כמבואר:

יג

ויוגד לאמר כו'. ראוי לשים לב. (א) אומרו ויוגד לתמר לאמר ואינו אומר לזולת. (ב) אומרו הנה חמיך עולה כו'. האם עד יום ההוא לא הלך יהודה לשום מקום. שתוכל להתראות והזדמן לפניו אם לא בעלותו תמנתה. (ג) אומרו עולה ובמקום אחר הוא אומר וירד תמנתה. והנה הוצרכו רז"ל (ב"ר פ' פ"ה) לומר שהיא באמצע ההר שעולים לה מלמטה ויורדים מלמעלה. (ד) או' בפתח עינים שאז"ל שלא מצינו מקום ששמו פתח עינים אלא שהוא זרע אברהם שהכל פותחין בו עיניהם. ועדיין קשה שלא על אברהם ידבר פה. (ה) אומרו והיא לא ניתנה כו'. כי מלת והיא מיותרת. (ו) אומרו ויחשבה לזונה שאם חשבה לזונה איך בא עליה. ומה גם למה שידענו מרז"ל כי אין זונה אלא אשת איש ובני נח בעילת בעל יש להם. (ז) שאחרי כן משנה שמה וקורא אותה קדשה. באומרו איה הקדשה כו'. (ח) אומרו כי כסתה פניה כי נהפוך הוא כי על שכסתה פניה מורה כי כשרה היא. (ט) אומרו ויט אליה אל הדרך כי הלא בדרך היה הולך כי על כן הוצרכו ז"ל לומר כי יצא מהדרך. ומלאך הטהו אל הדרך להזדקק לה. (י) אומרו הבה נא כי אדרבה הוא נותן את נדנה. ואיך יאמר לה הבה נא. (יא) אומרו אנכי אשלח גדי עזים כו'. כי אומרו מן הצאן הוא מיותר. (יב) למה סיימה שלשת מיני ערבון ההם מזולתם. (יג) אומרו ותהר לו כי מלת לו מיותר. (יד) כי פעם קורא אותה אשה ופעם קדשה. ומיד אומר הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה שחוזר ואומר מה ששלחו. אמר לבלי צורך כלל כי מי לא ידע ששלח ושרעהו לא מצאה. (טו) אומרו ויוגד ליהודה לאמר שהוא מיותר ואינו לאמר לזולת. (טז) אומרו וגם הנה הרה לזנונים כי אומרו לזנונים הוא מיותר. (יז) אומרו והיא שלחה אל חמיה כו' נראה שהוא ע"י שליח. ואח"כ אומר הכר נא לנוכח ועוד אומרו ויכר יהודה מה צורך אומרו ויכר האם היה עולה על לב שלא יכירם (יח) אומרו צדקה ממני כי הלא פשט הכתוב הוא שאמר צדקה ודברה אמת כי הלא ממני היא הרה ולפ"ז היה ראוי יהיה טעם מפסיק במלת צדקה. ומה גם לרבותינו ז"ל (שם) כי הוא לא אמר רק צדקה ומן השמים אמרו ממני. (יט) אומרו ויתן יד ותקח המילדת ותקשור כו'. למה תספ' התורה מה שאין זו מעלה ולא מוריד כלל. (כ) אומרו מה פרצת עליך פרץ שהיל"ל עליו פרץ כי על אחיו פרץ וקפץ ולא על עצמו. (כא) אומרו ואחר יצא אחיו אשר כו' שהכל לבלי צורך. (כב) והיא העולה על כולן הלא היא כי הלא קיימו וקבלו רז"ל (שם) כי ענין יהודה ותמר דרך ייבום היה והלא כמו זר נחשב מה נשתנה ייבום זה מכל היבומים שע"י האח ולמה לא היה משלה ככל יבומי התורה ואין לומר כי מה' היה. כ"א שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו כי הלא אדרבה אמרו רז"ל שהיה יהודה פורש והולך. ואמר הקב"ה יהודה אנה תלך מהיכן יצאו מלכים ואז צוה אל מלאך הממונה על התאוה יטהו על הדרך. הנה כי מה' יצא הדבר:

אמנם תכונת הענין הלז תסוב על ב' הקדמות א' כי לכל אדם יש עתות משתמת בשמים עת לרדת ועת לעלות כאשר ידע מסבב הסבות וכענין מאמר' בגמ' על אבוה דשמואל שהלך אל ארץ אחרת ושם ראתהו מטרונה אחת ושלחה בעדו לשכב אצלה ותפצר בו וימאן. אז אמרה לו אל תחשבני לזונה שא"כ המלבעדי אנשים זולתך דבקתי בך. אך דע איפה כי ראיתי באצטגנינות כי אשר תשכב עמך הלילה תתעבר אדם גדול בעולם. ויהי בשומעו ויזכור את השם וברגע הגיע אל מקום אשתו וישכב עמה ותהר לו ובטרם בקר חזר להזכיר את השם ושב למקומו וכאשר הרתה האשה נגדוה כי לא ידעו כי בא ושכב עמה בלילה הוא וקרוב לזה אמרו רז"ל (סנהדרין דף ק"ט) באשת אדוני יוסף כי כל ישעה וכל חפץ. כי ידעה כי מיוסף עתיד לצאת מלכים ולא ידעה כי היה הדבר נוגע אל בתה. והנה כל ידיעה לא תבצר מתמר כלתו. ומה גם ע"י אביה כי בת שם בן נח היתה המגיד לרבקה שני גוים בבטנך כו'. כמו שאמרו ז"ל ויאמר ה' לה ע"י שם:

ובזה נבא אל מאמרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ה) האומר על פסוק הרה לזנונים כי אחר ביאת יהודה כשבאתה במרחץ היתה אומרת ליושבות אצלה אל תדחקו כרסי כי טעון מלכים הוא ומי הגיד לה זה אם לא שידעה על ידי אביה או דומה לו. הקדמה שנית והיא כל מלכות בית דוד העתיד לא היה עתיד לצאת רק מער בכור יהודה כאשר ידע אל דעות ה' בחינת רוח כל בשר איש ועל כן במות ער ואונן והוצרכו לחזור ע"י יבום לא יבנה מלכות בית דוד אם לא מהקמת זרע של ער ולא משל אונן. וכמ"ש ז"ל ששאל שאול אם היה דוד מפרץ ויצלח למלוכה או מזרח ולא ימלוך וידוע כי פרץ הוא ער וזרח הוא אונן וע"כ אם היה אונן מקיים זרע לאחיו היה הכל מתוקן:

אך כאשר שיחת ארצה ומת גם הוא. אם היה מייבם שלה לא היה מקיים זרע ער כ"א לאונן כנודע. כי בית א' הוא בונה ולא שני בתים באופן שלא היה חוזר ער לעולם על כן יעץ הוא ית' ישתנה יבום זה ויחזור אל האב שהוא הגזע שמהם יצאו ער ואונן כי בהיות היבום על ידו יוכל להחזיר את שניהם לעולם. וכן היה כי הקים זרע לשניהם פרץ הוא ער וזרח הוא אונן ואין זה רק על היות היבום על ידי האב צור שממנו חוצבו שניהם:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה אחר בא עת הורד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו על מה שלא שלט בהם להשיב את יוסף אל אביו כאשר שלט לבל ייהרגוהו ותהי ירידתו י"א שנה שהוא כמ"ש ז"ל בסדר עולם כי כאשר גדל שלה והיא לא נתנה לו היה בן ח' שנה והוא כמ"ש ז"ל בסדר עולם כי כאשר גדל שלה והיא לא נתנה לו היה בן ח' שנה והוא היה שלישי לבת שוע ומנשואי עד לידתו ג' שנים הרי י"א כמספר שנים שהורד אתי יוסף מהם. ע"כ אחר עבור הי"א שנה שלירידה וגם מתה בת אל נכר האשה הכושית אשר לקח עלה גם עלה במעלה לצאת ממנו מלכים. כענין מטרף בני עלית ובא זמן שהמזדווגת לו. ומה גם בתמר המוכנת לכך יצאו לה ממנו מלכים ויקרה לתמר כאשר קרה למטרונ' עם אבוה דשמואל הנ"ל וז"א ויגד לתמר. כי תחת מה שהיה נאמר וירד יהודה שהיה עד כה במדרגה ירידה. עתה מה שראוי לאמר הוא הנה חמיך עולה כי. הגיע עת עלייתו לצאת ממנו מלכי עולם. וז"א לאמר והיכן הוא הולך תמנתה כו' ולא נצטרך בזה לומר שהיו ב' תמנתא' למעלה שעלה לה יהודה וא' למטה שירד לה שמשון. או שהיתה באמצע ההר:

או ע"ד זה ויוגד כדי של תמר לאמר. הנה חמיך עולה במעלה שהוגד לאביה ברוח הקדש או לדומה לו כדי לתמר לאמר הנה חמיך עולה. וזו עת הזדקק לו להוליד ממנו מלכים. וע"כ הטיבו אשר דברו רז"ל (ב"ר פ' פ"ה) כי מיד היתה אומר לנשים אל תדחקו כרסי כי מלכים הוא טעון. או ותסר בגדי כו' ותשב בפתח עינים והוא כי הלא יקשה כי מהראוי היה תשלח אל חמיה לאמר תנתן לשלה כי הלא גדל שלה:

אמנם הוא ידעה כ"א היה מיבם שלה לא היה מקיים זרע רק לאונן כי בית א' הוא בונה ולא שתי בתים. ומהיכן מלכים יוצאים אם לא יתגלגל שישוב ער בכור יהודה. על כן התיקון הוא לחזור אל הפתח והגזע שממנו יצאו שניהם. וז"א ותשב בפתח השתי עינים הוא יהודה ולא אל שלה. שלא היה רק פתח עין א' כי יהודה יקיים זרע שניהם כמדובר ויצאו ממנו מלכים. כי כל ישעה וכל חפץ שיצא ממנה מלכות בית דוד בנין עדי עד. ובזה יובן מאמרם ז"ל (שם) שאמר הקב"ה בלכתו בדרך יהודה יהודה אנה אתה הולך מהיכן יצאו מלכי' וצוה מלאך הממונ' על התאוה כו' ויט אליה כו'. שהלא יקשה אומרו מהיכן יצאו מלכים כי הלא יצאו משלה שהוליד יהודה בן אחר. אך אין ספק כי להביא את ער שממנו המלכות יוצא היה מוכרח יהיה מיהודה כמדובר נמצא כי באמור ותשב בפתח עינים הורה כוונתם זו כי נפשה יודעת מאד ולשם שמים כיוונו:

וזה אחשוב בכוונת המסרה כי ויחשבה ג' במקרא ויחשבה לו צדקה ויחשבה לזונה ויחשבה עלי לשכורה. ויש פירשו שהכונה על שתיות כוסות יין כי כוס אחד לאשה תחשב לצדקה השני לשכורת השלישי לזונה:

אך מאן דכר שמיה דכוס וגם הסדר מהופך מסדר המקר' אך האמת הוא כי הלא מעשה תמר יראה רע ומר על כן אומר דעי איפה כי ויחשבה הוא ית'. לשמו צדקה מי שנא' עליה ויחשבה לזונה כמו מי שנא' עליה ויחשבה עלי לשכורה כי כך היה לפניו ית' בקשת תמר את יהודה כבקשת חנה ליבנות מבעלה כי הכל הולך אחר הכוונה והראי' כי ישבה על פתח עינים לבנות שני בתים כאמור ולא לתאוה גופנית כי הלא אם דרך תאוה לה יותר היה ראוי להזדקק עם שלה כי הוא נער מלכת אחר איש גדול בשנים וזהו כי ראתה כי גדל שלה וראוי לנשאה. אלא שהיא מצד עצמה לא נתנה לו כי לא רצתה תנתן לו לאשה כי לא הלכה אחרי הבחורים:

או יאמר כי ראתה והכירה כי גדל שלה ולא מצד עצמו נמנעה ממנו. כי אם והיא מצד איכותה הטוב למה שהיתה ראויה לצאת מלכות ממנה לא נתנה לו מן השמים כי מה' היה הדבר שתזדקק ליהודה כאמור:

טו

ויראה יהודה כו'. הנה יהודה להיות גדול וחשוב היה הונך ראשון ואמריו רעהו העדולמי ושזה אם היתה קדשה מזומנת לכל היתה מראה עצמה ליהודה ולרעהו אך להיות שכל ישעה וכל חפץ לידבק בקדושה לשמו ית' ליזדקק ליהודה על כן לא גלתה פניה רק לו לבדו וזהו ויראה יהודה כלומר ולא רעהו אך יהודה חשב כי כאשר הראה פניה לו כן תעשה לפני רעהו ע"כ ויחשבה לזונה. אך כי כסתה פניה שלא יראה פניה גם רעהו. אז אמר כשרה היא ויט אליה כו':

טז

ויט אליה כו'. אמר כי הטה אליה לדבר לה בלחש ותחלת חקירתו היתה אל הדרך לומר אם דרך נשים לה או טהורה היא וז"א הדרך בה"א הידועה. שהוא אל הדרך הידועה לאשה כד"א (בראשית ל"א) כי דרך נשים לי ועוד אמר הבא נא הכיני עצמך בטבילה אבא אליך וכן נא כמספר טבלי ותאמר אין עיכוב מכל זה. רק על מה שתתן לי כלומר כי מצדי מוכנת אנכי וכן רמזה תורה שאמרה לו כי מה תתן עולה עם הכולל תתצ"ו כמספר כבר נטהרתי. כ"א שגם שדעת שפתם ברור מללו התורה רומזות לנו בלשונה ובפשט אמריה תאמר מוכנת אנכי. אך מה תתן כו' כלומר אל תתני לבת בליעל רודפת זמה לכל עובר אך מה תועלת יהיה לי כי תבא אלי אתה לבדך ולא זולתך כי איני קדישה רק לידבק בקדושה נפשי חפצה. אז אמר א"כ איפה שלבך שלם. אנכי אשלים כי אשלח גדי כו' כאשר יתבאר:

יז

ויאמר אנכי כו'. בראות טוב כוונתה לידבק בקדושה אז זכר לה מה שבו נרמז הטבתו לה. והוא כי הילד בנרמז ונמשל בגדי יהיה משורש נפשות ישראל הנקראים צאן וזהו אנכי אשלח כו' והוא כי ארז"ל ותהר לו גבורים כיוצא בו:

ולפי דרכנו יאמר לו על מלכות המיוחד לו וזה יאמר אעשה ע"י כוונתי שישולח גדי הוא משל אל הילד. שיהיה בעל ב' בחינות עוז מלכות ומגזע נפשות ישראל. ועל עוז המלכות אמר עזים ועל היותו מישראל אמר מן הצאן ותאמר אם תתן ערבון כו'. והוא כי עד ג' ימים לפחות אחר הביאה אין הנפש משתלח' לעובר. על כן אמרה איני חפצה שאחר הביאה תבקש מאתו ית' ישלח בי נפש טהורה לבן בטני כ"א מעתה תכווין בביאה לכך שיהיה ערבון עד שלחך כי ע"י הכוונה הרמוזה בערבון אהיה בטוח בדבר. כי אליה תכוין בקדושת כוונתך אז אמר מה הערבון כו' ואמרה חותמך כו' והוא כי שני דברים נתייחדו אל כל איש ישראל. (א) חותם אות ברית קדש. (ב) קיום כל המצות נוסף על אלה עוד שלישית בייחוד ליהודה הלא היא שבט מלכות. והנה חשקה ביהודה על כל שלשת הבחינות אלה כמדובר למעלה. על כן אמרה שכל ישעה וכל חפץ יכוין מעתה אל מעמד שלשתן שנא אל שום הנאה גופנית חלילה וזה יהיה בערבון לבטחון שייקיים הוא ית' כוונתו. וזהו וחותמך רמז אל חותם אות ברית ופתילך הוא הציצית רמז אל כל המצות. כמד"א (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל כו' ומטך אשר בידך רמז אל שבט המלכות. והוא כי היא נסתפקה ברמז מלת עזים אם הוא על מציאות גבורה או על עוז מלכות. על כן הבחינה של מלכות פירשה בפירוש באומרה ומטך. ולהיות כי זאת הג' מיוחדות ליהודה על כן אמרה בו אשר בידך עם שגם אפשר שהפתיל והחותם גם הם בידו היו. וכוונתו שכיוין בביאתו להוליד בה בעל שלשת הבחינות. וזה יהיה ערבון שישלח לה גדי עזים מן הצאן שיהיה ילד בעל עוז משורש הצאן הם ישראל חלא שבערבון פירשה טוב כוונת'. כי בשלשתן נפשה חפצה והוא כי היא שכיוונה להביא את ער שממנו המלכות בדרך ייבום. שאלה דברים אלו של מלכות כמאמרנו על פתח עינים משא"כ הוא שלא ידע כי כלתו היתה עם כל זה את הכל כיון גם הוא. ובזה בטחה היא באומרה במרחץ אל תדחקו כרסי כי מלכי' הוא טעון ולא גלתה לו ענין הייבום. שעל כן יהיו הג' בחינות פן יכיר כי כלתו היא ויפרוש באופן שהיו שלש כוונות אלו. במשכון אל שלוח גדי עזים מן הצאן היא נפש מנפשות מלכות ישראל וכן הוא כיון אל מעמד שלשתן עם שלא ידע שהיה דרך ייבום וכן היו כולן כי ויתן לה ותהר לו שהוא לו כיוצא בו שהיו לו כל הג' בחימת. ומיד ותקם ותלך ותשתנית. פן טרם בואה אל ביתה ישיגנה שלוחו בגדי ותקח הערבון מידה. ולא יהיו בידה סימנים כשיוכר עוברה ויוציאוה לישרף על כן הסתירה דרכה. פן תמצא וילקח ערבונה. והנה עם שבינו לבינה היה הרמז. לא יבצר שבפועל נתן לה הערבון עד שלחו הגדי אלא שחיר' רעהו לא הבין רק הדברים כפשטן. אך היה נדון בקרבו אומר בלבו הנה מאשר יצאה על אם הדרך יורה כי קדשה היא לכל עובר. ומצד אחר ראה כי לא שתה לבה רק אל זרע אברהם הקדוש. כי על כן לא גלתה פניה רק ליהודה כמדובר וכמו שאמרו רז"ל (ב"ר שם) על אומרו בפתח עינים אל מי שכל עינים פונים בו על כן רצה לגלות הדבר ויולך הגדי לקחת הערבון ולא נאמר מיד הקדשה רק מיד האשה סתם. והוא מאמר יהודה וזהו וישלח יהודה כו' לקחת מיד האשה כי לא היה לו ספק כי לא קדשה היתה אך רעהו היה מסופק ורצה לעמוד על אמת' הדבר. אמר בלבו אם היה קדשה לא תוכל להתעלם. כי מפורסמת תהיה וגלוי' ותצא לחוץ תדבר והנה לא מצאה. כי זה יורה כי לא היתה קדשה. ועדיין לא נתקררה דעתו כי אמר אולי היא קדשה אך לא לכל. רק ליחידים אנשי סגולה חשובים. על כן וישאל את אנשי מקומה החשובים ככל אנשים שבמקר'. והיתה שאלתו כדי לאמר שהוא כדי שיאמרו מה עניינה. ופירש הספק אשר לו. ואמר איה הקדשה לא שאחזקנה בעצם לקדשה כי הלא לעומת זה ראיתי כי היא בעינים שלא הפקירה עצמה לכל. רק היא בעיני' אל מי שכל העיני' פונים בו. כמשז"ל על ותשב בפתח עינים. ולא נתגלית לזולת ואם תאמרו א"כ איפה למה קראתיה קדשה. הלא היא על היותה על הדרך שהיא נפקת ברא ולא בירכתי ביתה אז ענו ואמרו אם כדברך שהיא בעינים ולא הפקירה עצמה לזנות אל תקרא לה קדשה. כי לא היתה בדבר זו קדשה. כי אם צנועה מבקשת לידבק בקדושה:

או יהיה אומרו לאמר. כי כדי לאמר הם לו מה טיבה. אמר איה הקדשה לא שעתה היה מחזיק אותה לקדשה כי הנה מסופק היה על שני הצדדין אחד שהיא בעינים ולעומת זה הוא על הדרך כמדובר. אז וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה שהוא סימן שאינה קדשה ומה שהית' על הדרך הנה אנשי המקום אמרה לא היתה היא בזה קדשה ויאמר יהודה הלא מבוכתך איך לא מצאתה בהיות' קדשה על הדרך כבר הוסרה מבוכתך כי אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואם מה שתצטער באמרך לא מצאתיה הוא על מה שנפסיד חותם ופתילים ומטה תקח לה. עם ששוים הרבה יותר מן הגדי. פן נהיה לבוז וחרפה היא שיחזיקנה על ידי חקור אחריה עוד. אל היותנו שטופי זמה. ועדיין נשאר דבר המורה היותה קדשה והוא כי עשתה במחיר גדי עזים. אל תתמה על החפץ כי הנני מגלה לך סוד הענין ואעמידך על האמת ולא יקרה לך דבר הלא הוא כי הנה שלחתי הגדי הזה שנדרתי לה והוא אצלה. ואתה הוא שלא מצאתה. אך הגדי מצאתה. והוא כי הגדי הוא נפש קדושה מישראל וכבר הילד הוא בבטנה ואם אתה לא מצאתה. היא מצאתה כמדובר בדברי שניהם. ואפשר כי יהודה היה מסתפק אם הבינה הרמז. או אם היות דברים כפשטן שלקחה ערבון על הגדי בלי שום רמז. ועל כן שלח לגלות הדבר. והודיעו רעהו שלא מצאה. ושגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה אז אמר א"כ אין לי דאגה. לא על החפצים שלקחה כי תקח לה כי גדול הוא הבוז הנמשך משוויין ועוד כי שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. כי עתה שנתגלה כי לא קדשה היתה. כי הלא נתעלמה יורה שכיוונה לידבק בקדושה. ובכן ודאי שהיתה בה הכנה לנפש קדושה וכבר דבקה בה. כי בזה ידעתי באמת כי הנה שלחתי הגדי הזה הוא הנפש קדושה. ואתה הוא בלבד שלא מצאתה כמדובר.

כד

ויהי כמשלש וגו'. אומרו לאמר יהיה כמ"ש ז"ל (שם) כי היתה אומרת במרחץ אל תדחקו כרסי כי מלכים הוא טעון ולפי זה מאז הרגישה סימן הריון היתה אומרת כך ולמה איחרו מלהגיד עד כמשלש חדשים שהוכר עוברה לזולת. לז"א מה שעד כמשלש חדשים ויוגד ליהודה ולא מקודם. הוא כדי לאמר זנתה וגם הנה הרה. משא"כ מתחלה שלא היו יכולים להגיד רק זנתה בלבד כדבריה:

או יאמר במ"ש ז"ל (ב"ר פ' נ"א) כי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ותמר הרתה מפני שיהודה מיעך באצבע. ובזה יאמר ויוגד ליהודה לאמר שהגיד לו הגדה אחת. כדי לאמר אחרת ג"כ הא' היא זנתה תמר ביאה ראשונה. והשנית כי גם הנה הרה שהוא מהשני. באופן שהיו שני זנונים. כי מביאה ראשונה בלבד לא היתה מתעברת. וז"א לזנונים שהם לא ידעו המיעוך:

או יאמר למה שההגדה היתה ליהודה לאמר. על כן לא אמרו רק זנתה וגו' אך לא מה שאמרה שמלכים בכריסה. כי חשו פן אליו נוגע הדבר כי מלכים מחלציו יצאו. ולכן לא ערבו אל לבם לאמר לו. כי אם זנתה וגו' וזהו ליהודה לאמר. או שיעור הכתוב ויוגד ליהודה. ועל כן מה שראוי לאמר הוא זנתה וגו' ולא מאמריה:

כה

היא מוצאת וגו'. לבלתי ביישו פנים בפנים היא שלחה ע"י שליח. וגם שיאמרו אליו הכר נא למי החותמת וגו'. או ממך היא הרה בפירוש. כ"א לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. שלא יובן שעליו תדבר אם לא ליהודה עצמו המכירה ובראותה שלא שוה לה. ורצתה לאמר לו שיכירם שיורה שעליו תדבר אז לא רצתה שירגיש זולתו בדבר. כ"א בינו לבינה שלא יתבייש בפני רבים. על כן נתראית לו פנים ואמרה הכר נא כו'. והוא כי יראה אולי יחוש פן קרה לה גם כן עם זולתו כמעשהו ותהר לו:

ואחשוב רמזה לו הנה לא יבצר שהכרת כליך ביד השליח ועשית כמתנכר. ואין זה כ"א שחששת אולי בלתי כשרה אני ואחר היותי עמך הייתי עם זולתך והריתי ממנו לכן מה שלא הכרת ע"י השליח הכר עתה. כי הנני לפניך הכר נא בצורת פני אם צדקה אני. כי בזמן ההוא היו מכירים צדקת הצדיק בפניו כנודע וכמפורש אצלנו במאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי כו'. ואמרה הכר נא בי כי למי החותמת כו' לו לבדי אנכי הרה. ועל פי דרכה רמזה לו כוונת הביאה. ע"פ רמז שלשת הדברים כמדובר למעלה הנה ספרה תורה שבחה. כי על היותה יצאת לישרף או למ"ש ז"ל (סוטה דף יו"ד) שכבר התחילה לישרף ועם כל זה לבלתי ביישו. לא אמרה לו דבר בפניו רק שלחה ע"י שליח תחלה. וגם לא לאמר ממך אנכי הרה רק שלא לנוכח לאיש אשר אלה לו כו'. וגם בדברו אתו לא אמר' הכר נא אם חותמך ופתילך ומטך אלה רק למי החותמת. אז ויכר בה וע"כ לא נא' ויכיר' ועוד שאם חוזר אל הסימני' מהפע' הא' שע"י השליח הכירם אך הוא ויכר בה יהודה משא"כ זולתו. ובזה נבא אל מאמר יהודה בהכיר ואמר צדקה ממני. והוא כי מה שנ' לו הכר נא היה כנגד מאמרו אל אביו הכר נא הכתונת בנך כו'. ובזה יאמר צדקה ממני כלו' צדקה היתה בזה יותר ממני. כי אני לא שלחתי לאבי ע"י שליח תחילה וגם לא ע"י אונס כזאת. שהית' כמעט נשרפה. וגם שהיא לא אמרה הכר נא אם חותמך ופתילך כו'. רק למי החותמת כו' ואני ע"י עצמי ובלי אונס אמרתי הכתונת בנך היא. ולא אמרתי למי הכתונת ואומרו ממני משמעו יותר ממני כמד"א איננו גדול בבית הזה ממני וש"ת א"כ איפה שניהם מחויבים בדין לז"א כי ע"כ לא נתתיה לומר הלא גדל שלה. ועל שיארע דבר זה. ע"כ היה מה שלא נתתיה לשלה כי מאתו ית' היה העיכוב כי הוא פעל כל זאת שהוא דרך ייבום להביא גם את ער שממנו יושתת המלכות מה שלא הי' אפשר לצאת ע"י שלה. והוכיח זה הוא ית' למבין. במה שויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה שהיו שנים שיכירו כי מה' יצא הדבר למען הביא את ער ואונן להקים זרע לשניהם. משא"כ בשלה כי בית א' הוא בונה ולא שני בתים. ומאומר אח"כ ויהי בלדתה יורה כי או' בעת לדת' הוא קודם הלידה. שהוכר היות ב' בבטנה לשני צדיה ונאמר הקדמה אל מה שיאמר קשרה המילדת על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה. ומי הגיד לה שהיה אחר זולת זה לכך הקדים כי בעת לדתה הוכר כי תומים בבטנה:

כח

ויהי בלדתה כו'. הנה כתבנו כי פרץ הוא ער וזרח הוא אונן כי הוקם זרע לשניהם גם כתבנו כי אונן הי' חפץ תצא ממנו המלכות. כי על כן שיחת ארצה כמדובר למעלה ויתכן כי גם עתה עודנו מחזיק בדבר. ויתן יד לומר כי יצא ראשון ויהיה תומך ידו בשבט המלכות. והמילדת חשבה כי הוא ער כי על כן יצא ראשון בחשבה כי יגמר לצאת כל גופו ראשון. כי רצתה לדעת מי הוא התופס המלכות שהוא ער בכור יהודה שיצא ממנו דוד. שהוא אדמוני גוון הב' ואז קפץ עליו אחיו בהיות זרח כמשיב ידו להוציא הראש. ויצא ער קודם כמשפטו אז נהפך הדבר כי היה בידו השני. להכיר כי לא היה הוא שיצא ראשונה ואמר מה פרצת. פירושו הוא כפשוטו על שקפץ ויצא. וקשה כי אין זו פירצה. ועוד כי מלת עליך לא תצדק. אך הוא כי הנה בספר הזוהר אמרו כי ירידה ופירצה היא לבן יבמה. שאשתו נעשית אמו ועל כן יתעתדו לו יסורין. ושהיצ' לדוד על בואו מיבמה כנודע. ע"כ אמרה לו מה פרצת עליך פרץ בהיותך רע בעיני ה' שהוצרכת תהיה אשתך אמך. כי ירדת ופרצת עליך פירצה ויקרא שמו פרץ ולא נצטער' כ"כ על זרח כי זה הבכור. והפסדו מרובה לפי גדולתו. או יאמר הלא היית ער ופרצת התיבה והיפכת האותיות ונעשית רע וזהו מה פרצת עתה עליך מוטל לעשות פרצה מרע לער להיות נעור בעבודת ה'. וזהו עליך פרץ על כן ויקרא שמו פרץ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף