אליה רבה/אורח חיים/רמה

אליה רבה ‏ אורח חיים רמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] כאילו מעמיד וכו'. ואם כן אם הם אינן עושין כלום רק שהכותי מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אף על גב דישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מכל מקום רשאי לחלוק סתם בהבלעה ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לכותי חלק בו דאם לא כן אפילו התנור ליתסר עד כאן לשון מגן אברהם. ונראה לי דמה שכתב אפילו התנור הוא טעות סופר וצריך לומר אפילו התנו ליתסר, והיכא שגוף התנור של ישראל לבד רק הכותים האופה המסיקו נוטל כך וכך ימים והישראל כך וכך הסכים במגן אברהם דאסור אף בהתנו דהוה ליה כמשכיר תנור בשבת על מנת שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת דהוי כנותן לו מעות בשכר אבל לומר לאופה טול אתה שתים או שלושה ימים ואני שתים או שלושה ימים שרי דהוה ליה שכר שבת בהבלעה ובאופן זה התיר ר"ת להתנות דלא כבית יוסף שכתב שתוס' חזרו מדבריהם, עד כאן. ולעניות דעתי אי מיירי בהבלעה למה לי התנו מעיקרא אף אחר השותפות מהני דהא כל עבודה על כותי השוכר בזה והוי כמשכיר שהזכיר הלבוש ריש סימן זה וכן משמע במגן אברהם גופיה בס"ק ו', אם כן יפה כתב הב"ח שתוס' חזרו שהרי הצריכו התנו מעיקרא עיין שם, ומכל מקום לדינא אפשר להחמיר כיון דמשמע הכי מהרא"ש ור"י:

ב

[ב] אם מעט וכו'. אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמו שכתבו הראב"ד ובית יוסף בשם הגאונים וב"ח ועיין סעיף ב', עד כאן לשון מגן אברהם. נראה דפירש מה שכתב השולחן ערוך בסעיף ב' ואחר כך נתרצה הכותי לחלוק בשוה היינו סתמא שלא הזכירו ממה שהיה בשבת מרובה, ובזה אפשר דמודה הראב"ד אף שהיה בשבת מרובה מבחול כיון שחלקו סתם בשוה ולא הזכירו. אך קשה הא בבית יוסף חולק על הראב"ד ונראה שאינו חולק אלא על מה דמשמע מפשטיה דראב"ד דאף בלא הזכירו אסור, והשתא מתורץ מה דקשה על בית יוסף שסותר עצמו במה שמביא תשובת הגאונים בסתם אלא דמודה בית יוסף בהזכיר מלא לי דניכר דמה שהתנו מעיקרא הוי כמערים. והשתא נראה מה שכתב בית יוסף בשם מהר"י אבוהב היכא דהתנו שרי בכל גוונא היינו בין שבא לחשבון ואמר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני בחול הן רב או מעט בין שחולקין בשוה בשלא הזכירו מלא לי ממה שהיה בשבת מרובה, והב"ח הבין דפליג מהר"י אתשובת הגאונים ולעניות דעתי ליכא פלוגתא ודו"ק. אבל בט"ז פירש דעת השולחן ערוך דאף במזכיר מותר כיון שהתנה בתחילה ודייק דאם כן הוה ליה לרמב"ם לפרש בש"ס ואם באו לחשבון אהתנו וקאי על צד האיסור, ואין זה ראיה דכבר תירץ הב"ח דקיימא לן דאף שלא אמר מלא לי אסור בלא התנו. ומכל מקום לדינא אפשר להקל דהא עיקר יסוד הב"ח הוא על תשובת הגאונים, ולי אפשר לפרשן דמיירי בסתמא ולא בהתנה, וכן מתוך סוף פרק קמא דעבודה זרה משמע דבהתנה מותר בכל ענין, וטעמא כיון דהתנה מעיקרא הוי כנותן לו מתנה אחר כך וצריך עיון. ובנחלת צבי האריך איך הראב"ד מתרץ קושית התוס' סוף פרק קמא דעבודה זרה ודבריו דחוקים לדחותן עיין שם ודו"ק כי קיצרתי, גם לא עיין במקור הדין בהר"ן שהביא לדברי ראב"ד איך מתורץ קושית תוס' עיין שם:

ג

[ג] [לבוש] ובאו לחשבון וכו'. פירוש אף שרוצים לחשוב סתם ולא יזכירו משבתות ואף שרוצה הישראל ליטול כנגדו יום בחול הן רב הן מעט ולא יזכיר שהוא כנגד השבת אסור כיון שלא התנו, ובסעיף ג' שכתב על זה ויש אומרים דבדיעבד מותר וכו' היינו דוקא בחילקו בסתם אבל מזכיר של שבת לכולי עלמא אסור בלא התנו וכל זה מבואר בש"ס ופוסקים. והנה בעולת תמיד כתב זה לשונו יש לתמוה על האוסרין דבחילקו סתם נשארת בתיקו וספיקא דרבנן להקל ובשולחן ערוך, עד כאן לשונו, ואישתמיטתיה דברי הר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה דמתרץ זה משום דללישנא קמא פשיטא להש"ס דסתמא אסור וכיון דלישנא קמא הוא לשון סתמא הוא הש"ס, ולשון השני הוא לשון רב גביה"ה בלשון הש"ס נקטינן שכן דרך הגאונים לפסוק בכל מקום:

ד

[ד] ואם ירצו וכו'. הט"ז חולק בזה דדוקא במטבע ומכס דהוא עסק גדול ואדם בהול עליו הוא דהתירו, מיהו ראיה שהביא מריב"ש דאסור ליטול יום אחד כנגד שבת שלא בהבלעה יש לדחות דהתם נראה כשלוחו מה שאין כן הכא דמשכירו לכל שבתות ועיין במגן אברהם, ובתשובת ר' יום טוב צהלון סימן ע"ו:

ה

[ה] [לבוש] על דרך שנתבאר בסימן רמ"ג וכו'. זה טעות דשם לא נזכר מזה אלא בסוף סימן רמ"ד, ובאמת רמ"א לא כתבו אלא בסוף כתב על דרך שנתבאר סוף סימן רמ"ד ואין ספק דקאי גם ארישא בשכר חלקו לכותים בשבתות:

ו

[ו] [לבוש] ויש אומרים דבדיעבד מותר וכו'. ולא דמי לסוף סימן רמ"ג דיש אומרים עבר והשכירו אסור דכאן לא עביד מידי כותי עושה משום שהוא שותף, ודברי עולת תמיד בזה אינו מובנין וניכרין שיש בהן טעות סופר, ומה שכתב דלעיל התיר לשכור הפועל בהדיא נראה כוונתו על סוף סימן רמ"ד, ותירוצו דהתם הוא קיבולת לכשתגבה כך וכך וכו' מוכיח על זה ומגן אברהם הבין כוונתו דקאי על מה שהזכיר למעלה בסימן רמ"ג ועל כן השיג עליו והוא לחינם עיין שם כי קיצרתי:

ז

[ז] [לבוש] מיהו אם אפה וכו'. משמע דוקא כשנותנים לו פת, אבל כשנותנים לו מעות בשכרו מותר וכן משמע מטעם שכתב דנאפה בשבילו וכו'. ובמחילת כבודו לא דק בזה, שהבית יוסף הביא דברי המרדכי בקצרה, אבל במרדכי גופיה מוכח להדיא דגם כשנותנים מעות אסור אלא דהמעשה כך היה בפת ואי היה מותר היה מותר נמי בפת וכן מבואר באגודה פרק קמא דשבת שלא הזכיר פת עיין שם:

ח

[ח] [לבוש] שלא יהא נראה וכו'. עיין במגן אברהם ס"ק ו' דניכרין שיש בהם טעות סופר וראיתי בקונטרס אחד כתב ששלח לי מר"ש הלכות שבת שהזכרתי באליהו זוטא ז"ל וכו' דלפי זה בההוא שכתבתי לעיל בשם התוס' נמי שרי דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה, ואם כן לא הוי האופה שלוחו ואם כן אפילו לא התנו מעיקרא שרי רק שיהיה בהבלעה עד כאן לשונו, ועיין לעיל ס"ק א':

ט

[ט] [לבוש] נתרצה וכו'. עיין לעיל ס"ק ב' מזה:

י

[י] [לבוש] ליטול השכר וכו'. פירוש בריבת שלו:

יא

[יא] ליתן לכותי וכו'. אבל אם הכותי נותן לישראל להתעסק ובשבת מתעסק הכותי אסור לישראל לקבל שכר מריוח שנולד בשבת דכותי עושה שליחות דישראל ואם הכותי רק משגיח ורואה בשבת אם עדיין הסחורה והמעות במלואה ובזמן שעסק בזה מכר קצת מסחורה מותר ליטול חלקו וטוב להתנות מתחילה על הכל (שס"ג)

יב

[יב] מה שעסק וכו'. כתב עולת תמיד דאי לא באו וחלקו בשוה סתם כתב בתשובת הגאון דמותר, עד כאן. וליתא דלא כתב אלא כשנוטל כותי של שבת הן רב או מעט ולא כשחלקו בשוה ולדינא כמו תנור ושדה דשופתים דלעיל בכל ענינים:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.