אלשיך/שמות/לג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אלשיך TriangleArrow-Left.svg שמות TriangleArrow-Left.svg לג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך



רש"י
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
רבנו בחיי
רלב"ג


אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



דפים מקושרים

א[edit]

וידבר ה' כו'. ראוי לשית לב כי אחרי או' לך נחה את העם למה חוזר ואו' לך עלה מזה אתה והעם כו'. ועוד למה הזכיר לו שהוא העלם באו' אשר העלית. ועוד אומרו לאמר לזרעך כי אינו לאמר לזולת. ועוד למה חוזר ואומר ושלחתי לפניך מלאך הרי נאמר למעלה הנה מלאכי ילך לפניך. וגם למה מזכיר היות אל ארץ זבת חלב ודבש כי ידוע הוא:

אך הנה ראה הוא ית' פן יחרד משה על מאמרו ית' לך נחה את העם הנה מלאכי ילך לפניך כי הלא לבבו יבין דבר נגד כבודו. וגם דבר שלא כנגד כבוד ישראל והדבר ההוא ימצא בו מה שהוא נגד כבודו ית' הלא הוא כי באו' לך נחה את העם הלא יראה כי לא יבא הוא אל הארץ רק לנחותם הדרך בלבד וע"כ יתחמץ לבבו כי הלא עדין לא היה ענין הסלע שעליו נגזר שלא יבא אל הארץ:

שנית על כבוד ישראל שיורה באו' הנה מלאכי ילך לפניך כי גם בארץ ירעה אותם המלאך וינהגם וזו רעה חולה כי שם הוא מושב אלהים ולא ישליט ה' מלאך ומושל שם ומזה נמשך גם על כבודו ית' כי הלא הוא ית' האומר לאבות לזרעך אתן שיורה שיתן ע"י עצמו ולא ע"י מלאך ע"כ על שלשה אלה ענה ואמר אל משה על הנוגע אליך לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית כלומר כאשר היחלת להעלותם תגמור ותעלה אותם אל הארץ כו' והוא כי הוא ית' דן באשר הוא שם וענין הסלע עדיין לא הי':

ועל הב' אמר נשבעתי לאמר לזרעך אתננה כלו' כן אמת כי מה שנשבעתי לא בלבד היה שתנתן להם הארץ כי אם לאמר לזרעך אתננה כלו' ע"כ ואל תתמה על אמרי עתה שמלאכי ילך כי דע איפה כי ושלחתי לפניך מלאך אך לא שיהי' הוא הכובש את הארץ ומגרש את הגוים כ"א וגרשתי כלו' אני בעצמי את הכנעני כו' והראיה כי אין שם מקום לשר או מלאך כי הלא הוא אל ארץ זבת חלב ודבש שהוא דבר הבלתי מתייחס כ"א אל עצמי והוא כאשר היה הוא יתב' בתת לתנוקות הנולדים בשדה ונבלעים מתחת לארץ שני עוקצים א' של דבש וא' של חלב ומתראה בעצמו יתברך כבחור צח ואדום הוא ולא מלאך וכן להראות לישראל מעלת הארץ מזכיר להם זה להורות כי מה שלא ניתן ע"י מלאך הוא המתייחס אליה והוא לעומת רמז לבניות ארץ העליונה המתייחס לחלב ומתיקות תענוג עליון הדומה לדבש זולת רמז סודם היותר עליון וזה רמז פה באו' ראו עתה כי ע"י עצמי אני עושה כי הלא הנני מביאכם אל ארץ זבת חלב ודבש אשר לא ייחסתי זה רק אל עצמי וא"כ מה שאמרתי לשלוח מלאך אינו רק בשביל הדרך בלבד כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך שאין מקום חיצונים ותוכלו פה לעבור רצוני:

ד[edit]

וישמע העם את הדבר כו'. ראוי לשית לב מה הוא ענין העדי הלז שלא שתו איש עדיו עליו. והנה רש"י ז"ל פי' לשון עדות שהוא עדות דם הברית שקבלו בחורב והלא כמו זר נחשב אומרו ולא שתו כי אדרבא הל"ל ויסירו כי ולא שתו יורה כי היה חוץ מהם ולא שמו אותו עליהם ועוד שאין עדיו רק לשון עדי לא לשון עדות. והנה רשב"י ז"ל (ש"ר פ' מ"ה) פירש לשון זיין שהוא תכשיט ועדי לאיש. וגם על זה יקשה כי איך יתקשר עם ראש הפסוק. ועוד כי באו' ולא שתו נראה שלא עליהם היה ולא שתו אותו עליהם ואיך בפסוק שאחריו הוא אומר הורד עדיך אם לא שמו אותו עליהם איך יורידהו ועוד איך מתקשר עם ראש הפסוק. וגם אומר ואדעה מה אעשה לך אם ואדעה הוא כמשמעו לא יצדק כלפי מעלה ואם הוא ל' רחמים איך ימשך מהורדת עדים מעליהם:

והנה לבא אל הביאור נשים שכל והבין במאמר' ז"ל במס' שבת פרק ר"ע (שבת דף פ"ח) ובו נבא אל כוונת הכתובים. וז"ל המאמר דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מה"ש ולכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ רבוא מ"ח ופירקום שנאמ' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רב חמא בר תנינא בחורב טענו ובחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל. א"ר יוחנן וכלן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם:

ולבא אל כוונת מאמרם ז"ל נשית לב (א) למה הוצרכו ששים רבוא והלא במלאך א' היה אפשר להעשות או לפחות בסך פחות מששים רבוא. (ב) נשית לב אל אומרו בשעה שהקדימו ולא אמר בזכות שהקדימו. (ג) מאין לו הסכום הזה של מלאכי השרת (ד) או' וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מ"ח ופירקום מנין לו הסך ההוא (ה) מנין לו שפרקום מ"ח כי הנה בראיה שמביא מהפסוק הוא אומר ויתנצלו שמורה שהם נצלום בבחירתם שלא ע"י זולתם וכן מוכיח מקרא שלפניו שאו' להם הקב"ה הורד עדיך מעליך שיורה שהם המורידים מעצמם (ו) מה המה הכתרים האלה (ז) לא ימנע או היו עדיין הכתרים ההם ראוים אליהם או לאו אם עדיין היו ראוים למה יאמר הוא ית' הורד עדיך ויצוה למ"ח יפרקום ואם אינן ראויים אליהם מאליהם יתפרקו כי יחטאו ויבטלו סיבת התעטרם (ח) מה שמקשים התוס' כי אחר שמרובה מדה טובה יותר ממדת פורענות למה לקשרם באו ס' רבוא ולפרקם באו ק"כ רבוא והנה לתשובתם כי כן הוא כי להיות מרובה מדה טובה הספיקו ס' רבוא לקשרם משא"כ לפורענות שהוצרכו כפלים לפרק' עדיין קשה מהיכא תיתי שהיו כפלים ומהיכן יש לו ראיה. (ט) איך מביא ראיה מפסוק ויתנצלו שבאו מ"ה וקשרום ומ"ח ופירקום שאין שם מזה דבר. (י) כי שם ידבר על הפירוק ולא על הטעינה (יא) מה בא לחדש ר' חמא שבחורב טענו ובחורב פרקו זיל קרי בי רב הוא כי נעשה ונשמע בחורב נאמר ופסוק ויתנצלו גם הוא היה בחורב (יב) אומרו בחורב טענו כדאמרן ובחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וכו' כי הלא מאי כדאמרן גם הוא פסוק ויתנצלו ואדרבה עיקרו נראה שהוא על הטעינה וחוזר להביאו שנית על הפריקה והכל פסוק א' (יג) איך נלמד מסמיכות ומשה יקח את האהל. שנטל ק"כ רבוא עטרות (יד) מאמר ר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון וכו' מה דמות העטרות ההם נערוך למו בפסוק ההוא:

אמנם הנה הקדמה מונחת אצלינו מרז"ל כי כל העושה מצוה אחת נעשה לו מלאך מליץ פרקליט א' ואז הוא המאיר לו ומעטרו כמבואר אצלנו על מאמרם ז"ל (ברכות דף י"ז) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו':

ונבא אל הענין. והוא כי הן שלש זכיות הנמצאות ביד ישראל באומרם נעשה ונשמע (א) הקדימת העשיה לשמיעה (ב) קבלת השמיעה (ג) קבלת העשיה:

והנה זכות הקדימה נגמר בשעתה ונעשה מלאך אך זכות העשיה וזכות קבלת השמיעה לא נגמר עדיין כי אינן רק קבלה על העתיד אך לא יבצר כי למה שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שמאז יקבלו בפיהם לעשותם. גם שלא יספיק עדיין ליעשות מלאכים לא יבצר מהעשות אורות קדושה להתעטר בהם מאז עד עת פועל נמצאו ביד כל א' מישראל מלאך א' על הקדימה וב' אורות על קבלת המעשה והשמיעה:

וע"כ היטיב אשר דבר רבי סימאי כי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא וכו' כי ענין הקדימה היה זכות שנגמר בשעתו ונעשה מלאך נמצא הכל ס' רבוא וז"א בשעה כו' באו ס' רבוא כו' כי בשעה ההיא נגמרו ובא מלאך א' ע"י כל א' מס' רבוא ישראל והמה באו וקשרו ב' אורות הנעשים ע"י קבלת העשיה וע"י קבלת השמיעה וקשרום לעטרות שתים בראש כל א' מישראל וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מ"ת והוא ע"ד האמור כי כאשר העושה מצוה א' בורא מלאך פרקליט כן העושה עבירה בורא משחית והנה ידוע מאמרם ז"ל (ש"ר פ' ע"ב) שאמר הקב"ה למשה הנה ב' דברות שמעו מפי וח' על ידך מי יתן ועברו על אשר היו על ידך ולא על אשר שמעו מפי וזהו סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שהם אנכי ולא יהיה לך והוא כמפו' אצלינו למעלה שאמר לו הוא ית' עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו שהוא עוברם הדבור הב' לא יהיה לך וכו' לא תשתחוה להם וכו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים שהוא עוברם הדבור הא' שהוא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושם כתבנו כי עון אלה אלהיך היה בשמיעה כי שמעו וקבלו מהערב רב האומרים לישראל אלה אלהיך אשר העלוך אך הדבור הב' הי' במעשה שהשתחוו בפועל נמצאו בידם ב' עבירות שהם בעוברם ב' הדברות א' במעשה כנגד אומרם נעשה וא' בשמיעה כנגד אומרם ונשמע הרי שכל א' מס' רבוא ישראל. קנה ב' משחיתם על ב' גופי עבירות נמצאו ק"כ רבוא מ"ח. ודעת ר' סימאי כי הן הם אשר ירדו ופירקום אותו שנברא על מעשה שהשתחוו לו ויזבחו לו פירק עטרת נעשה ואשר נברא על שמיעת אלה אלהיך כו' ששמעו וקבלו מהערב רב פירק העטרה הנעשית על ידו והיא ונשמע:

והוא כי בעון העושים ובלתי מוחים היו לאחדים כי ע"כ ביקש הוא ית' לכלות את כלם כאומרו ואכלם ועון הבלתי מוחים הוא הנפקד לדורות בכל פקידה כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ב) על ביום פקדי ופקדתי אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל ואין זה רק על אשר לא מיחו בכל קהל עדת ישראל כי ג' כתות החוטאים כלם בחטאם מתו כמדובר למעל' והביא ראיה מפסוק ויתנצלו בני ישראל וכו' על הפריקה ועל הטעינה והוא שהוקשה לו כי מהראוי יאמר בהר חורב מאי מהר חורב אלא ויתנצלו כו' העדי שהיה להם מהר חורב שהוא מעת קבלו התורה שם שאמרו נעשה ונשמע וראייתו הוא על מציאות קשירה ופירוק אך על המקשרים והמפרקים אין צריך ראי' כי כמספר הזכיות יהיו המלאכים וכמספר העונות יהיו המ"ח כמדובר. ור' חמא בר חנינא חולק על ר' סימאי ואו' כי לא הוצרכו מתחלה למלאכי קדש לקשר העטרות ולא בפריקה למ"ח כ"א שבחורב טענו מעצמ' ובחורב פרקו מעצמ' שניטלו בהעות' וזהו בחורב טענו ובחורב פרקו. והביא ראיה בחורב טענו כדאמרן שפשוטו של מקרא ויתנצלו וכו' אותו העדי שהיה להם מהר חורב שמשמעו שקבלום מההר שלא על יד מקשר ומשם מביא ראיה גם על הפריקה והוא כי גם שאומר ויתנצלו סובל היות או מאליהם או על יד מפרקים וילמוד מהיקש דכתיב ויתנצלו וכו' שהוא הפירוק והוקש לטעינה באומרו בהר חורב מה טעינה מאליהן אף פריקה כן שאם לא כן למה במקומה לא נזכרה הטעינה כ"א פה בעת הפירוק כלאחר יד אך הוא להקיש כמדובר:

והנה לבא על תכונת מחלקותם זה נשים שכל והבין מה המה העטרות האלה ומה עניינם ואומר כי הוא מאמרם ז"ל במדרש חזית על פ' משכני כו' וז"ל תני רשב"י זיין שניתן להם לישראל בחורב שם המפורש היה חקוק עליו וכשחטאו במעשה העגל ניטל מהם כיצד ניטל רבי איבו ורבנן רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו ע"כ:

והנה אין הדעת נותנת שהיה כלי זיין ממש בשם חקוק בו שא"כ איך יצדק אומרם מאליו היה נקלף או מלאך מקלפו וכי הזיין סיד או חומר שטחו בו את עצמם היה שיצדק בו קילף אך אין ספק כי אין זה רק אורות קדושה שדבקו בנשמות ישראל בזכותם שהיו להם לכלי זיין מגן בעדם כזיין ובשם המפורש. והענין כי ב' המה הדברים הנאמרים באמת שנתעתדו ישראל להיות בני חורין מהם על ידי קבלת התורה לולא קלקלו בעגל (א) מגליות (ב) חירות ממלאך המות וזה מאמרו במתק לשונו זיין שניתן להם בחורב שהוא העדי שנתייפו ונתעטרו בו שם המפורש היה חקוק עליו כלומר שהיה להם עדי ואור עליון על יד זכותם מגן להם מבני אדם כזיין הוא מהגליות וגם שם המפורש חקוק עליו להיות להם חירות ממלאך המות שהוא ממקור החיים להגן להם ממלאך המות והוא מאמרם ז"ל במדרש (דברים רבה פ' י"א) כי כשהיה בא מלאך המות ליטול נשמתו של משה היה מזכיר שם המפורש ומבריחו מעליו הנה כי יצדק לרמוז חירות ממלאך המות באומרו שם המפו' חקוק עליו ואומרו זיין נגד בנ"א שהוא לרמוז חירות מהגליות:

והנה מאומרו רשב"י זיין שניתן לישראל בחורב כו' יורה כי הוא העדי שידבר בו הכ' וכולהו רבנן שניתן להם בחורב והן הנה יהיו הב' עטרות שאמר ר' סימאי א' כנגד נעשה וב' כנגד נשמע. כי הב' אורות מחופפו' וקשורות מלמעלה עליהם להגן עליהם מהגליו' ומהמלאך המות אלא שרשב"י נשא משלו באופן מתגלה הענין יותר כמדובר ויתכן יהיה העטרה של מעשה לעומת מגן הגליות שהוא בגוף כי כן אין הגליות מושלים רק בגוף כמפורש על פסוק ותשימי לארץ גוך כו' ועטרה שכנגד נשמע אשר היא חוש מתייחס אל הנפש תגין כנגד המלאך המות הנוטל את הנפש. והנה דעת ר' איבו כי אחר ששתי אורות הקדושה נקשרו בנפשותם לא היה רק על היותם משוללים זוהמת נחש. ע"כ ע"י עון העגל ששבה זוהמתן בהם ותדבק בנפשותם אז מאליהם נקלפו האורות ההם מנפשות' ומה גם המות הקשורה בזוהמא כנודע ולא הוצרכו מ"ח לקלפם ודעת רבנן להיות כי אשר חטאו בעגל כבר מתו אשר בעדים והתראה ע"י שבט הלוי ואשר בעדים ובלי התראה על ידי השקאת משה שבדקם כסוטות א"כ אין עון אשר חטא בנותרים רק אשר לא מיחו ביד עושי רשעה אך בידם לא דבק מאוס ע"כ לא היה כדאי בזוהמא שדבק' בם להתקלף מאליהם כחות הקדושה ההם מנפשותם אלא שירד מלאך וקילפם. והוא כי מלאך א' היה קולף הכח הא' והב' את האחר כמדובר:

הנה מצאנו ראינו כי הני תנאי כהני תנאי ר' סימאי כדעת רבנן ור' חמא כר' איבו ונחזור על הענין והוא כי אחר אומרו רבי סימאי שהוצרכו מ"ח לפרקם על שכל אשמתם לא היתה רק על שלא מיחו בלבד. וגם ר' חמא עם היותו מעמיס יותר שפרקו מאליהם עם כל זה לא יבצר כי חטאתם לא כבדה מאד כי לא היה עמו שלא מיחו ביד העוברים וא"כ איפה הלא כמו זר נחשב העטרות ההם יעזבו מהם ויהיו עדי אובד אחר כי זכו אליהם בצדקתם ע"כ בא ר' יוחנן ואמר ובכלם זכה משה ונטלם דסמיך ליה ומשה יקח כו' והוא כי מסייע אל דרשת הסמיכות כאלו יאמר אם הם נצלו את עדים ומשה לקחם ושמא תאמר ומה בצע בקחת אותם משה אחר שמהם יגרעו לזה בא ר"ל ומלא את דבריו ואמר ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון כו' שהוקשה לו בכתוב אומרו ופדויי ה' ישובון שנראה שיש זולתם שאינן פדויי ה'. ועוד מה היא שמחת עולם ולמה ייחס השמחה אל הראש ואין דרכה אלא בלב על כן אמר שהענין הוא כי הנקראים פדויי ה' הם יוצאי מצרים כד"א (תהלים ק"ז) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר אשר לולא משה לא היו שבים לעתיד לבא כמאמרם ז"ל כי ע"כ נקבר במדבר להשיבם עמו וזהו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה והסיוע שיש להם לשוב הוא כי ושמחת עולם הם העטרות ההם להיות ניצולים ממות הוא על ראשם הוא משה ראש שלהם כי משה נטלם למען החזירם להם ולהיות לו לעזר להשיבם עמו ויועיל למו לעתיד כי ששון ושמחה ישיגו בהיות להם חירות ממלאך המות שעל ידו הוא היגון ואנחה כד"א בלע המות כו' כי ע"י מטרת אשר הוא מגן מן הגליות ששון ושמחה ישיגו וע"י אשר הוא מתייחס לשם המפורש להבריח מלאך המות גם יהיה להם באופן שנסו יגון ואנחה:

הנה נא למדנו מרז"ל כי העדי האמור בכתובים שאנו בהם הנה הם שתי הכותרות אשר המשילם רשב"י לזיין ושם המפורש שהם שתי אורות קדושה אשר ניתן להם בזכות אומרם נעשה ונשמע ויהיו להם למגן א' מגליות וא' ממלאך המות:

ובזה נבא אל ביאור הכתובים ליישב אשר הערנו בם הלא הוא כי הנה אין ספק כי לא יבצר מהיות בישראל שני סוגים. (א) שלמי הכשרון אשר בשם ישראל יכנו. (ב) הבלתי שלמי' ורקים עם יקרא ולא עם בני ישראל:

ובזה נבא אל שינוי התוארים אשר תיאר בהם הוא ית' את עמו בשני כתובים הבאים כאחת זה אחר זה כי תחלה נאמר וישמע העם ובפסוק שאחריו הוא אומר ויאמר ה' כו' אמור אל בני ישראל רגע אחד כו'. אך הטעם הוא כי נמצאו בישראל שני סוגים (א) אשר בשם ישראל יכונו ואשר בשם עם ואשר בשם ישראל יכונו למה כי שלמים הם מעצמה ולא היה בעון מה שלא מיחו בעושי רשעה די בער מעליהם את עדים הם העטרות אשר קשרו בהם מלאכי השרת באומרם נעשה ונשמע. אך אשר בשם עם יכונו אשר לא שלמים בעצם המה נוסף עון מה שלא מיחו על העדר שלמותם ומה גם אם היה בהם הרהור מה עם שנדונו כפנויה וזה וזה גרם לפרק מעליהם מאז עשו את העגל את עדים מעליהם וישארו משוללים מהם כי לא שבו בתשובה מספקת להחזירם וע"כ בשמוע המכונים בשם עם את הדבר הרע הזה כי אמר אלהים לא אעלה בקרבך אז התאבלו יותר מהנקראים ישראל והטעם הוא כי העם הנזכר לא שתו איש עדיו עליו כי לא שבו בתשובה שלמה מספקת להחזיר איש עדיו עליו אחר שפירקום וזהו ולא שתו כו'. משא"כ אשר בשם ישראל יכונו כי עדיין עדים עליהן וע"כ הנקראים בשם עם ראוי עצמם משוללים השראת שכינה ומשוללים עטרותיהם שמגינים עליהם אמרו נגזרנו כלנו אבדנו כי חסרנו כל וזהו אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה מהעדר שכינה ויתאבלו והטעם כי ולא שתו איש עדיו עליו נמצא כי בא להם שבר על שבר. אך הנקראים בשם ישראל לא התאבלו כי אמרו בלבם כדאי הם גולות הכותרות אשר על ראשם לסמוך עליהם להנצל מפחד ממות וגם המה היו מעיר לעזור להחזיר להם גם עטרת מלכם על ראשם היא שכינה ע"כ על סוג הנקראים בשם ישראל אמר למשה אמור אל בנ"י אתם עם קשה עורף אל יבטחו בעדים אשר להם כי ידעו איפה כי רגע א' יעלה בקרבם ויכלם ע"כ יבחנו לסבול הורדת עדים מעליהם לטוב להם וזהו הורד עדיך כו' והוא כי מאז ברא אלהים אדם על הארץ היה לעשות מרכבה מבני אדם כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' י"ט) משעה שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים וכו' וכן עשה ע"י אדם וחוה טרם יעשו את הרע ושלטה בם זוהמת נחש וע"כ לבא אל התכלית ראה הוא ית' כי טוב המות לאדם למרק ולטהר בכור הארץ כל זוהמתם להחיותם זכים וברים מוכנים להיות מרכבה אל השכינה כמלאכי השרת ועוד הוסיף הוא ית' ע"י אבינו אברהם לשעבדנו בגליות למען מרק וטהר גם על ידם את עמו להציל אותם מגיהנם העתיד כמאמרם ז"ל לע"ל אברהם יושב בפתח גיהנם ואינו מניח אדם ליכנס בו כי מאז בירר לנו את הגליות:

והנה כאשר ניתנה תורה ופסקה זוהמתן וזכו אל העדי הנזכר אשר הוכנו להשיג האושר העתיד להיות מרכבה אל השכינה מאז. כי פסקה זוהמתן וניתן למו ב' מגינים. להגין כל א' אחת מהן שהן שתי הכותרות הנזכר כמדובר. והנה ע"י עון העגל נהפך לאבל מחולם. כי שבה זוהמתן למקומם ואבדה תקות כל הטובה העתידה שהיא להיותם מרכבה אל השכינה אם לא ע"י מירוק הגליות והמות המצרפת את גויותם במותם מחלאת זוהמתם ע"כ אמר אלהים אוי להם לישראל אם לא יורידו עדים מעליהם כי הלא יהיו בני חורין ממות ונמצא חלאת זוהמתן בלתי מתמרקת לעולם ולא יוכנו עוד בכל ימיהם גם אם לעולם יחיו להשיג האושר העתיד בגוף ובנפש וטוב מהם הנפל ע"כ כל טובם תלוי בהוריד עדים מעליהם שע"י כן יתמרקו ויתלבנו ויוכנו אל כל הטוב העתיד הוא ית' להביא עליהם וזה מאמרו ית' ועתה הורד עדיך מעליך וקבל מות וגליות ואל יקשה בעיניך כי לטובתך אני או' כי ע"י כך ואדעה מה אעשה לך כלו' כל כך תהיה הטובה אשר אעשה לך שלא ידענה זולתי והוא מאמר הכ' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וזהו ואדעה כו' לו' ואדעה אני לבדי מה שאעשה לך כל כך וכך יהיו רבוייו ורוממות איכותו לעתיד:

ז[edit]

ומשה יקח את האהל כו'. ראוי לשים לב אל אומרו הרחק מן המחנה שמהראוי יאמר רחוק מן המחנה ועוד למה קראו אהל מועד. וגם התורה למה תודיענו השם שקרא לו ועוד אומרו אשר מחוץ למחנה שהוא מיותר אחר אומרו הרחק מן המחנה ועוד אומרו והי' כצאת כו' למה יודיענו שנצבו איש פתח אהלו ושהביטו אחרי משה וידוע מאמרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ה) וראוי לתת טעם לדעתם למה יספר הכתוב בגנות ישראל שהיו מליזים עליו. ולמה יודיענו שבבא משה האהלה ירד הענן כו' ושישתחוו כל העם מי לא ידע שעשו כן מן הסתם להשתחוות לפני הענן אשר שם האלהים ועוד אומרו ודבר ה' עם משה פנים בפנים האם היום ההוא היחל אתו פנים אל פנים כי ע"כ שינו רז"ל (ברכות דף ו) המשמעות ואמרו אני בכעס ואתה בכעס כאלו יאמר פנים של זעם ועוד אומרו ומשרתו יהושע כו' יראה בלתי מקושר עם הקודם ולדרך רז"ל היה צודק יותר אם היה מדבר בל' לנוכח. ומשרתך יהושע בן נון כו':

אמנם הנה אמרו רז"ל (שם) כי לקח אהלו ויט אותו מחוץ למחנה באומרו שהיו כמנודים ועוד יתכן טעם ב' והוא מקושר אל הכתובים הקודמי' והוא כי ראה סילוק שכינה מישראל באומרו ית' כי לא אעלה בקרבך אמר בלבו אם אשאר בתוכם גם באהלי לא יהיה הוא ית' כי יהיה מסולק מכללות מחנה ישראל ע"כ טוב לי אטה אהלי מחוץ למחנה ושם יהיה ה' אתי וגם הוא כבודו ית' שיהיה לו בית מועד בעה"ז שנתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים ולא יהיה מסולק לגמרי וזה מאה"כ ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה והטעם העיקרי הוא להתרחק מן המחנה שהוא שהחשיבם למנודים. וז"א הרחק ולא אמר רחוק. אך מפני כבודם להסתיר שלא על כי חשבם למנודים פי' מה עשה קרא לו אהל מועד לה' כדי שוהיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד וא"כ איפה אחרי או' ית' כי לא אעלה בקרבך אם ישאר במחנה גם מאהלו של משה יעדר ואינו כבודו ית' לישאר אהלו במקום יצטרך להסתלק מבית מנוחתו לגמרי ע"כ יוכרח לנטות אהלו חוצה לבלתי יפקד מושבו ית' ממנו וז"א וקרא לו אהל מועד תדע למה על שוהיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד כי שם הוא ומה גם לרז"ל (ש"ר פ' מ"ה) האומרים שעל מה"ש ידבר כי שמה ילכו לבקש את ה' וע"ד זה יאמר אשר מחוץ למחנה לו' מה שאמרתי והיה כל מבקש ה' לא על העם אשר במחנה כי הלא כנזופים היו בעיניו כ"א לאשר חוץ למחנה הם מה"ש שאינן מהמחנה. או כפשוטו שגומר מה שהיחל ואומר וקרא לו אהל מועד כדי שוהיה כל מבקש ה' מהצדיקים הידועים מבקשי ה' שלא היו נזופים בעיניו יצא אל אהל מועד ושמא תאמר גם אם היה אהלו תוך המחנה יהיה כן לז"א אשר מחוץ למחנה הטעם הוא אשר ה' הנזכר הוא חוץ למחנה כי נסתלק מישראל ע"כ הוכרח לנטות אהלו חוצה להשראת שכינה שתועד לו שם. והנה ישראל הרגישו בדבר שחשבם למנודים ולא קרבו אליו רק נצבו איש פתח אהלו כמצטערי' ומשתוקקים להתחבר אליו כי שכינה עמו ומביטים אחריו שלא יזוזו עינים ממנו עד באו תוך האהל שאי אפשר להם עוד לראות ולא ערב איש אל לבו לגשת אל פתח אהלו ובראותו ית' את צערם חש על כבוד משה ועל כבוד ישראל על כבוד משה להורות כי משה הוא המביא השכינה באהל כי היכל ה' הוא ע"כ מיד כבא משה האהלה ירד עמוד וכו' למען יראו כי בו בחר אלהים לשבתו. אז וישתחוו כמודים לפניו שחלק מכבודו ליראיו ושגם הם כמוהו אליו יתב' משתחוים ולא לזולת כי גם למשה נצבו ולא השתחוו וגם חש על כבוד ישראל בל יחשבם משה כמנודים ודבר ה' עם משה כו' דבר שעל ידו שב אל המחנה והוא ענין מאמרם ז"ל מיושב על משמעות הלשון והוא כי רצה לאמר בו כ"א כה יעשה להתנהג ברוגז עם ישראל הנה יהושע יושב במקומו כי הוא נער לא ימיש וכו'. ונוצר תאנה יאכל פריה. וש"ת למה לא אמר ומשרתך לנוכח כ"א ומשרתו כאלו התורה מספרת ענין אחר שאינו מהדיבור אשר דבר אליו ה' שהיה נראה שהפך פניו ממנו מרוב כעסו עליו שע"כ אמר ומשרתו שלא לנוכח לזה הקדים ואמר ודבר ה' עם משה פנים אל פנים כאשר ידבר כו' לו' כי ודבר ה' עם משה תמיד פנים אל פנים וגם עתה כאשר ידבר איש מי שהוא רעהו שאוהבו פנים אל פנים היה מה שאמר לו ומשרתו כלו' שא"כ אין זה כ"א שהיה בוש לו' אליו דבר אשר איננו לפי כבודו לנוכח רק כלאחר יד כמדבר שלא לנוכח כן כביכול עשה הוא ית' שלא אמר לו ומשרתך יהושע וכו' כלו' יכנס במקומך אם תתנהג בכעס כ"א ומשרתו שלא לנוכח:

ושיעור הכ' ודבר ה' עם משה פנים אל פנים וגם עתה כאשר ידבר איש אל רעהו בדברו פני' אל פנים דבר שעל ידו חזר ושב אל המחנה שחזר בו מלהחשיבם למנודים ומה היה הקושי שדבר דרך כבוד עם היותו כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים הוא אומרו ומשרתו כו' שלא לנוכח עם היות הכוונה לומר לו אם לא תתפייס הנה משרתך במקומך או יהיה הענין כי כאשר היה קשה לישראל שיהיה להם סרסור בין ה' וביניהם מלאך כ"א משה כך משה היה ירא פן לאשמת העם יהיה גם המלאך בין הש"י למשה ע"כ אמר אם אהיה במחנה אולי ידבק בי גרעון זה ע"כ ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה שעל ידי היות הרחק מן המחנה של החוטאים לא ימיש ה' מהיות שם עם משה ולא יהיה המלאך סרסורי בין ה' ובינו וקרא לו אהל מועד כמשכן שהוא מושב ה' ולא מלאך שע"כ והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד ובראות ישראל כך חששו פן ימיש משה מהיות מנהיגם ופן על חוסר זכותם לא ידבר ה' עם משה כ"א מלאך ע"כ בבואו האהל היו תולים עיניהם אחריו בתשוקה לומר כי אותו לבדו היו רוצים לא את המלאך ובראותם הענן אשר שם ה' עם משה השתחוו שנעשה תשוקתם ויאמר משה אם היה גדול כעסו ית' עם ישראל גם שלא היה מייחד דבורו מעתה ע"י מלאך כ"א מדבר עמי בעצמו היה מדבר מן הצד שלא לנוכח כי כלום נתן לי גדולה אלא בשבילם אך בראות כי ודבר עתה ה' עם משה פנים כו' כאשר ידבר איש אל רעהו א"כ ודאי אין כעסו גדול על עמו ואין ראוי לפרוש מהם כלו' כי גם בהיותו אתם לא ימיש מהיותו יתברך הדובר בו תהיה ע"כ מיד ושב אל המחנה עם ישראל אך יהושע לא מש מתוך האהל והוא בשום לב אל אומרו נער אחר או' משרתו אך הנה פרש"י כי מלאך הנזכר פה הוא מטטרון ושע"כ נאמר שמי בקרבו שעולה כמספר שדי וידוע כי מלאך זה נקרא נער כמפורש ברז"ל (זוהר ואתחנן דף רס"ח) וכתוב אצלנו בביאור נביאים כי מה שארז"ל שהמלאך שר צבא ה' שבא ליהושע ודחה אותו וצעק מר ואמר רבך דחה אותי וגם אתה תדחני שכתבנו שם כי מה זו זעקה אך הוא כי משה הוא איש האלהים מתייחס עניינו אל השכינה ויהושע משרתו נקרא נער מתיחס אל מטטרון שנקרא נער ע"כ אמר לו רבך דחה אותי ולא צעקתי כי הוא למעלה מגדרי אבל אתה שאתה נער כמוני למה תדחי ועם כל זה לא רצה:

ובזה נבא אל הענין והוא כי גם פה אחז יהושע דרכו לדחות את המלאך ההוא וזה יאמר ויהושע בן נון משרתו למה שהוא נער כמלאך הזה על כן לא ימוש מתוך האהל שהוא אהל ה' אשר למעלה ממושב המלאך ובלתי יוצא אל מקום אשר יהיה המלאך ההוא בל יראה כי בוחר הוא בו. והנה יש מרבותינו דורשים כי והביטו אחרי משה הוא שכל א' קנא למשה באשתו והלא כמו זר נחשב ואחשבה יהיה שכל א' בראות גדולת משה שהיה ה' עמו וכל מבקש ה' אפילו מלאכי השרת יבא אל אהלו אך מהם סר כאמרו כי לא אעלה בקרבך ע"כ כל איש מהם נצב פתח אהלו בל תצא אשתו ותביט בו כי תאמר כל א' בלבה מי יתן והייתי אשת משה כי גדול וקדוש הוא לפני קונו וז"א כל א' קנא לאשתו במשה שקנא את אשתו בו אך לא את משה באשתו ומה גם לרז"ל כי כל הנשים בעשות בעליהן את העגל בעטו בהם ונעלו דלתותיהן ואמרו כי זה מאה"כ (תהלים ק"ה) ויקנאו למשה במחנה. והנה יש מדרש אחר (סנהדרין דף ק"י) שאמר שחשדוהו באשת איש וגם זה אפשר להתפרש ע"ד הקודם אלא שאותו המדרש תולה הדבר בנשים שיחמדוהו בלבן אך כמדרש הזה מהפך הדבר כי ונצבו איש פתח אהלו בזמן שנעלו דלתותיהן ופירשו מבעליהן באומרן שהיו משומדים אז מדי עברו נצבו איש פתח אהלו בל תצא אשה החוצה ויראנה משה ויתן לב עודנה אשת איש לישא א' מהן אם יגמרו גרושיה כאשר היחלו לבעוט בהם והוא אומרו לפי פשוטו שחשדוהו. הנה בשם ר"ש מולכו ה' יצרור נשמתו שמעתי נותן צורה במאמר זה באו' שחשדוהו בא"א שחשדו שהיה מקבל נבואתו מהאיש גבריאל ולא ממנו ית' בלי אמצעות מלאך וכן אמת שקשה ע"ז שא"כ לא היה מתנבא רק בחלום כנודע מענין גבריאל והלא לא נעלם מישראל שהיתה נבואתו בהקיץ ואפשר להשיב כי חשבו שע"י העגל עתה הורידוהו מגדולתו כמשז"ל (ברכות דף ל"ב) על פ' לך רד כו' רד מגדולתך וע"כ חשבו כי גם בזה ירד ויצדק בזה מאי דסמיך לי' והיה כבא משה כו' להסיר מלבם הדבר ההוא כי הלא ירד ה' בענן לדבר אתו אך הצורה הזאת לא תצדק רק בישראל כמאמר זה שאו' שחשדוהו בא"א סתם אך לא כמאמר האומר שכל א' קנא לאשתו במשה:

יב[edit]

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי כו'. ראוי לשים לב בפרשה זו. (א) בלשון הזה המיותר ובלתי נכון ומסודר שהל"ל אמרת אלי העל כו' ולא ראה אתה כו'. (ב) אומרו אח"כ ואתה והיה לו לסמוך אל מלת אתה הנזכר כבר ולומר ולא הודעתני כו'. (ג) באומר ולא הודעתני שהרי הודיעו באו' הנה מלאכי ילך כו' וידוע כי מלאכו ית' המיוחד הוא מטטרו"ן וגם כי נאמר בו כי שמי בקרבו ואין זה כ"א במלאך הנזכר כמאמר רש"י ז"ל (פ' משפטים). (ד) כי נראה שלא היתה תלונתו כ"א על בלתי הודיעו את מי ישלח עמו אך אם היה מודיעו לא היה שם על לב והלא אח"כ בקש לעקור את הכל גם מציאות לכתו עמהם ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. (ה) באו' אמרת ידעתיך בשם כי לא נמצא בכל התורה יאמר לו הקב"ה שידעו בשם. (ו) באו' ועתה אם נא כו' כי מלת ועתה מיותרת ובלתי צודקת (ז) מה שאלה הודיעני נא כו' מה עניינה אצל שליחות המלאך ומהראוי היה שלא יתחיל כ"א במה שאמר אח"כ ילך נא ה' בקרבנו (ח) באומרו למען אמצא חן בעיניך שיראה שצריך שיודיעהו דרכיו לשימצא חן בעיניו והוא האומר תחלה בלעדי זה כי אמר אליו וגם מצאת חן בעיני וגם איך יתייחס לזה אומרו וראה כי עמך כו' במה שיודיע לו דרכיו (ט) מי לא ידע כי עמו ית' המה. (י) אומרו הגוי הזה ומהראוי יאמר כי עמך אנו או עמך אלה (יא) מה השיב לו יתברך לזה פני ילכו כו' שאין התשובה מעין השאלה (יב) או' אם אין פניך הולכים כו' כי לא יצדק רק אם היה ממאן ללכת ה' אתם אך הוא ית' אמר פני ילכו ורצה ללכת איך יאמר לו אם אין פניך הולכים כאלו לא היה חפץ ה' בדבר והנה לרז"ל (ברכות דף ז) שפירשו על פנים של זעם נסתלקה הקושי. אך אין לשון ילכו צודק לפי הפשט כי אם בהליכה ממש (יג) באומרו ובמה יודע איפה כו' כי מלת איפה מיותרת וגם אחר אומרו מצאתי חן בעיניך למה חזר ואמר אני ועמך ואף אם היה רוצה לשתף את ישראל עמו למה אמר אני אחר כי הוא המדבר ובאו' מצאתי חן ידוע שעל עצמו ידבר ומה ענין הפלאה זו שאמר עליה ונפלינו כו' (יד) באומר גם את הדבר הזה כו' שיראה כי שני דברים שאל משה ואינו אלא א' הודיעני נא כו' כי ענין לכתו ית' עמהם מעצמו אמרו הקב"ה פני ילכו כו' (טו) מה עלה על דעת מרע"ה לשאול הראני נא כי הקשה לשאול וגם הוא בלתי מתייחס אל הקודם (טז) מה השיב לו הקב"ה על שאלה זו באו' אני אעביר כל טובי כו' ואיך יתייחס למה ששאל משה הודעת הקב"ה אליו וחנותי כו' ומה גם לרז"ל (שם) שאמרו אע"פ שאינו ראוי אע"פ שאינו הגון (יז) מהו אמרו ג"פ ויאמר בהתחלת שלשת הפסוקים האלה עם היות שהוא יתברך המדבר הכל בלי הפסק תשובת משה בנתים. (יח) באו' תחלה ונצבת על הצור ואח"כ אמר ושמתיך בנקרת הצור ועוד באו' והיה בעבור כו' הל"ל ובעבור כבודי כו' מה ענין אומרו והיה (יט) או' ופני לא יראו שהוא מיותר אחר או' וראית את אחורי. (כ) באו' פסל לך כו' כי מלת לך מיותרת וידוע מה שארז"ל (ת"כ פ' ויקרא) הפסולת יהא שלך. (כא) הל"ל וכתבתי עליהם את עשרת הדברים וידוע שהוא אשר היה בראשונים (כב) אומרו היו שאין ספק שגם עתה אחר שנשברו היו בהם עשרת הדברים כי גם שארז"ל שפרחו האותיות אינו אלא הרוחניות שבהן אך צורת האותיות במקימם נשארו וא"כ למה מתייחס במה שעבר באומרו היו ולא בהווה ולמה מזכיר מה ששברם ואמר אשר שברת. (כג) אומרו ונצבת לי כי מלת לי מיותרת. (כד) אומרו ויעל אל הר סיני ויקח בידו שהרי תחלה לקחן בידו ואח"כ עלה אל הר סיני וה"ל ויקח בידו וכו' ואח"כ ויעל כו'. (כה) שאחר הי"ג מדות אמר משה ילך נא ה' בקרבנו וכו' והלא זו היא השאלה הקודמת באומרו אם אין פניך הולכים וכו' והודה לו הקב"ה ואמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ולמה חזר עתה לשאול ולומר ילך נא ה' וכו' ועוד שנותן טעם ואו' כי עם קשה עורף הוא והרי זו טענה לשלא ילך הקב"ה עמהם כ"א המלאך כמ"ש הכ' לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה. (כו) מה זה נתחדש מה שבקש משה שלא ילך המלאך עמהם ולא עשה כן בפ' ואלה המשפטים באמור אליו ה' הנה אנכי שולח מלאך וכו':

והנה מאשר יורו הכתובי' יראה בפירוש כי בהיות הוא ית' המנהיג את ישראל בלי אמצעות זולתו ימשך תועלת גדול לעמו על דברי עונות וחטאים אשר יחטאו להקב"ה והוא כי ימשך להם כפרה בהתפייסו מהם בשובם אליו אך לעומת זה יש נגדיות כי העון הנעשה אז לפניו גדול מנשוא ושמא יגרום החטא ולא יתפייס הקב"ה על עונם ויהיו ח"ו קרובים ליאבד וזהו מאה"כ לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך וכו' וכן הוא או' רגע א' אעלה בקרבך וכליתיך:

אמנם שתי אלה הן בהפך בהמסרם אל מלאך להנהיגם כי עון הנעשה כאשר יעברו פיו אינו גדול מאד כאשר בעוברם פי ה' בלכתו עמם לבדו אך הוא נעדר המחילה והכפרה כמאמר הכתוב כי לא ישא לפשעכם כי שליח הוא ולא יוכל למחול על כבודו ית':

ובזה יתיישב מה עלה על דעת משה לשאול מאתו ית' שילך עמהם אחר שאמר לו הקב"ה כי לתועלתם היה נמנע מלכת אתם כמ"ש רגע א' וכו' אך הוא על העדר המחילה בהמנע הוא יתב' מלכת אתם כאשר נבאר בס"ד:

ונבא אל ביאור הכתובים והוא כי הנה מרע"ה ראה את הדבר הזה שאמר הקב"ה לא אעלה בקרבך מה שלא אמר כן בפ' משפטים רק אנכי שולח מלאך ולא אמר שלא ילך גם הוא אך עתה באומרו לא אעלה וכו' נתן אל לבו להתפלל עליהם והנה ידוע כי אין חבוש מתיר עצמו ומלך שכעס על עמו אם בכלל העם הוא ג"כ מנהיג אשר מנה המלך עליהם שגם עליו כעס המלך בכלל העם לא יאות למנהיג ההוא לבקש בעדם כי גם אליו נוגע הדבר אך אם טוב וכשר הוא לפני המלך אזי יעמוד לבקש על עמו והנה במ"ש הקב"ה למשה היה מקום לנטות אל היות כעס הקב"ה גם מגיע קצת למשה בעבור ישראל או שמגיע לישראל לבד והוא כי הוא ית' אמר ושלחתי לפניך מלאך והיה אפשר לומר כי מאז והלאה תהי' גם נבואת משה ע"י המלאך ההוא כי אין הקב"ה מייחד שכינתו ביניהם ולזה נוטה ל' אומרו לפניך ולא אמר לפניהם ובזה היה מגיע למשה הפסד גדול כי פנים בפנים היה הקב"ה מדבר עמו והיה מקום לחשוב זה ע"ד מ"ש ז"ל בדברי' רבה פרשת ואתחנן (פ' ב') כי בהיות דור המדבר קיים היה משה כבן בית לפני הקב"ה לדבר אתו בכל עת ולעלות לרקיע וכשמתו דור המדבר הוצרך כמה תפלות ותחנונים שנאמר ואתחנן וכו' ומשלו משל לפדגוג של בן המלך שבחיי הבן יוצא ונכנס לפני המלך בלי רשות מה שאין כן אחר מות הבן כלו' כי כל יתרון מעלת משה היה בשביל ישראל וע"כ היה אפשר לחשוב כי בהתרחק הקב"ה מישראל על דבר העגל ומה גם לאומר' (ברכות ד' לב) שאומרו יתב' לך רד הוא רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' באופן שאפשר כי זאת תהיה ירידתו מצדם שיהיה לו הדבור על ידי המלאך הפקיד עליהם כי גם שראה שהי' ה' באהלו ודובר בו היה לבו נוקפו אולי בהנחותו את העם יהיה גם הוא הדובר עמו או אפשר לא תהיה הכעס כ"א על ישראל לבד אך מעלת משה לא תזוז ממקומה ואלו היה הדבר נוגע גם למשה לא היה ראוי יליץ בעדם כי גם עמו אינו הוא ית' ברצון גמור אך אם היה ה' אתו כמאז אין כמוהו ללמד סניגוריא עליהם וע"כ רצה משה בתחלת דברי פיו להורות איך גלוי לפניו שהוא ית' שלם עמו ושעל כן נתן אל לבו לבקש מאתו ית' על עמו והיה זה באומרו ראה אתה או' אלי כלו' ראה נא כי אתה בעצמך האומר אלי וכו' ולא המלאך שאם היתה הכונה אלהית שלא לדבר עמי כ"א ע"י מלאך לא היית אתה בעצמך המדבר עמי זה כ"א המלאך ועוד שאמרת העל את העם הזה שמורה כי ממני עשית עיקר ויותר מהמלאך להנהיגם ואין לחשוב כי מה שדבר' כעת עמי לא היה רק על הודיעך אותי את אשר תשלח עמי ואח"כ יהיה המלאך הדובר בי כי זה אי אפשר כי אתה לא הודעתני כעת אשר תשלח עמי באומרך אלי העל את העם הזה שהרי זה נודע היה לי מאז בפ' משפטים וכ"ש שהיה נודע אלי שתשלח מלאך א"כ בזה ידעתי כי חפצת בי ולא תפרוש מלדבר עמי. ועוד טעם אחר שאני סומך היותך שלם עמי ולא אמעד בשום סיבה כי הלא אתה אמרת ידעתיך בשם ויהיה זה באמור ה' אליו ושם ה' לא נודעתי להם שפירשי ז"ל (ש"ר פ' ז) שאמר לו הקב"ה שידעו בשמו המיוחד שהוא מאמרו ית' ושמי ה' לא נודעתי להם ואין לו' שאדרבה משם ראיה שאיני ברצון עמך כי באומרי ושמי ה' לא נודעתי להם הייתי מתלונן כלו' חבל על דאבדין ולא משתכחין כי לאבות לא החשבתים כ"כ לדבר בם בשמי ואתה אמרת מה שמו וכו' לז"א אם כוונתך היתה לו' שהיית בכעס עמי מתנחם על שהחשבתני לא היית האו' אלי לכן אמור לבנ"י אני ה' רק על יד אהרן אך זה יורה שכיוונת לו' חבל על דאבדין וכו' כי שמי ה' לא נודעתי להם ועם כל זה איני מתנחם על מה שידעתיך בשם זה על מה שאמרת לי כי אדרבה עודני חוזר ומשלחך ואו' לכן אמור לבנ"י אני ה' וכו' כלו'. כי מצאת חן בעיני ואיני מקפיד עמך וז"א ואתה אמרת ידעתיך בשם הוא בשם המיוחד מה שאין כן לאבות שעם שאמרתי לך מה שלא אמרו הם עם כל זה וגם מצאת חן בעיני שרק אותך ידעתי לדבר את ישראל עם שבפרשה הקודמת מינה לאהרן שיהיה הוא המדבר נמשך מכל זה כי אין ספק כי לא עזב חסדו ה' ממנו כלל וא"כ ראוי הוא לבקש ולהליץ על ישראל וזה אמר ועתה אם נא מצאתי חן כו' כלו' עתה אחרי דברי אלה תצדק תפלתי זאת שהיא בעד ישראל כאשר נבאר בס"ד:

והנה בפסוק זה השני שמעתי אומרים בשם הר"ן ז"ל שהתחכם משה לשאול הודיעני נא כו' להרים מכשול הצרה הנמשכת לישראל אם היה הקב"ה הולך עמם שהוא פן יקרה שיחטאו לה' כי אז בהיות שלא ע"י מלאך יהיה העון חמור וגדול ואולי לא יתפייס הוא ית' ויסתכנו ע"כ טרם ישאל משה שילך ה' אתם רצה לסלק התשובה האפשרית ישיב לו ה' שהיא זאת שכתבנו ואמרה הוא ית' בפ' רגע א' אעלה כו' והקדים ושאל הודיעני נא את דרכיך לידע היאך תתפייס להשיב חמתך וז"א למען אמצא חן בעיניך כשתהיה כועס על ישראל וע"י דבריו ז"ל אלו נמשיך פשט שאר הפרשה והנה באומרו ראה כי עמך כו' תהיה הכונה אף שהזכרתי חבתך אלי לא אשאל תעשה זאת על זכותי כי לא אבטח בו והוא דרך הצדיקים אך ראה כי עמך הגוי הזה ועשה למענם ויהיה עניינו מה שכתבנו למעלה כי הערב רב שלא בעצתו ית' העלם משה ממצרים וע"ז אמר לו הוא ית' לך רד כי שחת עמך אשר העלית אתה שהוא הערב רב ולא עוד אלא שאמרו לעמי ישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' ועל כן השיב לו משה א"כ למה ה' יחרה אפך בעמך אשר העלית אתה אם הערב רב חטא ועל דרך זה יאמר פה וראה כי עמך שהיית מליץ בעדם הם הגוי הזה ועשה ג"כ עתה למענם והשיב לו הקב"ה פני ילכו שאלך בעצמי אך לא עם ישראל רק והניחותי לך שהוא לך לבד שאהיה תמיד עמך ואדבר בך בלי אמצעות מלאך או שליח והשיב לו משה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו ל' רבים כלו' עם כלנו תלך ולא עמי לבד וכיון ג"כ באו' מזה כלו' מעתה אני חפץ כי מלשון פני ילכו לא יסויים היות מעתה ואפשר עוד יתקנו מעשיהם יותר לז"א שני דברים אני שואל (א) שתהיה הליכתך עם הכל (ב) שאל תעלנו מזה עם זולתך וע"ז אמר ובמה יודע איפה כלו' העיקר הוא כי איפה במקום שחטאו שם יתוקנו ויודע איפה בחוצה לארץ מקו' שרים כי מצאתי חן ונתן ב' טענות (א) שלא יודע כי מצאתי חן אם לא בלכתך עמנו בדרך שהוא חוצה לארץ והוא כי לא יוכר שמצאתי חן בעיניך אם תלך עמי לבד בלא יחשבו זה ליתרון כי יאמר כי על שלא חטאתי תלך עמי ולא יעלה על לבם כי על חטאתם גם ממני היה אפשר תפרש בצד מה ע"ד מה שכתבנו ממדרש אלה הדברים רבה וא"כ לא יכירו כי מצאתי חן אם לא בלכתך עמנו דרך כלל שהוא גם עם החוטאים (ב) באומרו אני ועמך כלו' אין מוצאי חן בעיניך תלוי בי לבדי שתחשב לי למציאת חן מה שתהי' עמי לבד כאומרך והניחותי לך רק האושר שלי ומוצאי חן הוא בהיות כללי אל כלנו וזה א' להיות כי כל ישע וכל חפץ הרועה הוא טובת עמו ב' כי מעלת משה נתגדלה בשביל ישראל כדברי המאמר שהזכרנו למעלה ומה גם ליודעים חן האומרים כי יחס דבק למשה עם הדור ההוא

וש"ת כי אין כל זה רק במדבר הזה לבד שאינו מקום מיוחד להשראת שכינה עד בואם אל א"י אך לא עתה בחו"ל במקום ממשלת השרים לז"א ונפלינו אני ועמך וכו' כלו' כי בזה נפלא משאר העמים בהיותנו מושפעים מאתך שלא ע"י אמצעי. אפי' במקום המיוחס לשרים ולא יראה שהמקום גורם רק שלמעננו אתה מייחד השפעתך גם בח"ל כאומר ובמה יודע איפה וזהו ונפלינו וכו' והנה לפי זה שכתבנו נמצא כי ב' דברים שאל משה תחלה הודיעני נא וכו' שנית אם אין פניך הולכים כו' ועל שניהם אמר לו הקב"ה גם את הדבר הזה שריבה גם את השנית ואמר כי מצאת חן כו' הענין הוא ע"ד משז"ל (ברכות ד' י) על ענין חזקיהו כי התול' בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרי' והתול' בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וזה אחשוב היה בזה כי משה תלה בזכות ישראל באומרו וראה כי עמך כו' והקב"ה תלה לו בזכות עצמו ואמר כי מצאת חן בעיני ובהזכירו ב' דברי' מצאת חן בעיני ואדעך בשם יהיה כי על מאי דסליק מניה והיא השאלה השנית שבה אמר משה ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך עליה אמר כי מצאת חן בעיניך לא על אומרך אני ועמך כ"א על מוצאך חן אתה ועל הראשונה שהיא הודיעני נא את דרכיך ודרכיו הם כאשר יתבאר הודעת שמותיו ית' וכנוייו שהם י"ג מדותיו תלה הדבר מה שידעו בשם כי כאשר נגלה אליו בשמו הגדול כן גם עתה יגלה לו י"ג מדותיו:

יח[edit]

ויאמר הראני נא כו'. בראות מרע"ה שני דברים א' שתלה הקב"ה כל זכות שני הדברים בזכותו וגם ראה כי טרם יתרצה הוא ית' ללכת עם ישראל הבטיחו שילך עמו שימשך מזה כי גם עתה ראוי הוא יהיה לו ג"כ יתרון למשה על ישראל ע"כ ערב אל לבו לומר יותר טוב יהיה לשאול יראני נא את כבודו כי עתה היא עת רצון שתולה כל זה בזכותי עוד טעם שני כי אמר בלבו הנה טרם יודה לבא עם העם היה עושה לי יתרון שיבא עמי לבדי באו' פני ילכו והניחותי לך א"כ עתה שמודה לבא גם עם העם מה תהיה יתרוני עליהם אם לא שאותי יראה את כבודו ועם ישראל ילך בלבד ע"כ אמר הראני נא כו' או יאמר נא כלו' איני מקשה לשאול כי אתה החילות בסנה להתראות והסתרתי פני ויהי נא כאשר היה רצונך מקודם:

יט[edit]

ויאמר אני אעביר כל טובי כו'. אמר מה ששאלת תחלה הודיעני נא את דרכיך זאת אעשה לך כי אני אעביר כל טובי על פני וקראתי בשם ה' כו' שהוא הי"ג מדות כד"א וירד ה' בענן כו' ויקרא בשם ה' כו' ויעבור. והוא שאמר הנה לעצמך ששאלת איך תמצא חן בעיני כשאכעוס לא לבד אקרא לפניך הי"ג מדות כ"א גם אעבור על פניך הכחות הקדושה ההם אך מה שוקראתי לבד הי"ג מדות בשם ה' לפניך הוא כדי שוחנותי את אשר אחון מכל באי עולם כמשז"ל (שם דף ז') שתודיעם לרצותני כאשר יחטאו שעל ידן וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי ורחמתי כו' אע"פ שאינו הגון כו'. כי ארחם על ידן כמשז"ל ר"ה (דף י"ז) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם וזהו מה ששאל הודיעני נא את דרכיך מה שעל ידן יתפייס והן הי"ג מדות ואמר לו הקב"ה הנה בזה אעשה שאלתך ואת אשר שאלת הראני נא את כבודך זהו לא יתכן וזהו לא תוכל לראות את פני כלו' לא מבלי היות רצוני למלאת חפצך כי הנני בעצמי נגלה כ"א שלא תוכל מצד עצמך לראות כי ילוד אשה אתה ולא מהבצר לך שלמות על שאר בני אדם כ"א על כי אינו מחזק אפשרו' בן אדם עודנו בחיים וז"א כי לא יראני האדם וחי ולרז"ל באמרו שאומרו וחי הוא שגם החי לעולם שהוא המלאך לא יראני יאמר אינו מהעדר שלמות בך או מבלתי היות דקות וזכות בחומרך שהרי לא יראני האדם וגם לא החי שהוא המלאך ודי לך בהיותך בשיתוף הגוף שוה למלאך בהשגתך בעה"ז ועל היות פסוק זה משיב על שאלה א' והקודם על שאלה אחרת אמר בכל אחד ויאמר. או יאמר לא תוכל לראות כו' וש"ת כי גם ישראל ראו את הכבוד במעמד הר סיני וא"כ לא יפלא גם שיתראה באופן יותר טוב לפי ערכו אמר לו הקב"ה שאין משם ראיה כי אז הם מתו זהו כי לא יראני האדם וחי. או נדקדק אומרו האדם בה"א הידיעה לומר אל תאמר כי אינך שוה לשאר בני אדם כי גם האדם המיוחד שבאדם לא יראני וחי כי קדושת נפשו תמשך אחריו ית' בראותו אותו וישאר החומר בלי נשמה ולהיות ענין פסוק זה על דבר בפ"ע אמר ויאמר פעם שנית או לבל יראה לו שלהעדר חיבה לא הראה כבודו ע"כ אמר ויאמר פעם ב' שהוא ל' חיבה, או שיעור הענין קרוב אל האמור שאמר משה אחר שכ"כ חפצת בי והיא עת רצון במקום מה ששאלתי תודיעני דרכיך במה אפייסך כשתכעוס על בניך טוב הוא הראני נא את כבודך כי אז לגודל השגתי ודבקותי בכל מה שאדבר תשמע ותתפייס כי דבר זה גדול מהודעת דרכיך כי בכלל מאתים מנה והשיב הוא ית' ויאמר על הנוגע אליך לא אניחך ריקם כי גם שלא אראך פני אני אעביר כל טובי על פניך שהוא בנקרת הצור כי גדולה ההארה שקנה שם שבכללו קירון הפנים למ"ד מן המערה ועל הרצוי על ישראל שהיה טוב להם הראותך כבודי שע"י כן הייתי בדברך מתפייס ב' תשובות בדבר א' כי לו יונח שהיה אפשר לך להשיג זה לא היה תועלת לישראל בדבר רק בחייך אך הנה מה שוקראתי בשם ה' לפניך שהם מי"ג מדות הם דברים שבהם בכל דור וחנותי וכו' שברית כרותה שלא ישובו ריקם באופן שטוב טוב הוא הודעת דרכי שתודיע לכל דור. ועוד תשובה אחרת כי לא תוכל לראות כמפו' למעלה וע"כ אין לך לו' אראה לך ואודיע דרכי לדורות ומה שאמרתי אעביר כל טובי הלא הוא כי הנה מקום אתי וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

כא[edit]

ויאמר ה' הנה מקום אתי כו'. רצה הקב"ה שלא לפוטרו בלא כלום. וגם רצה להורות לו בפי' שיכיר ויראה שקצור קצרה יכולתו מלהשיג בעוה"ז לראות כבודו ית' אף שזיכך חומרו יותר מכל מין האנושי ע"כ צוהו יתיצב על הצור והכונה כי טרם אשרה שכינתי שם תתיצב על הצור ויכלת עמוד אך בעבור כבודי לא תעצור כח לעמוד שם כ"א ושמתיך בנקרת הצור שאשימך תוך המערה ואסתיר אותך שם וכן ארז"ל (מגילה דף יט) שאפי' חור כמלא חודה של מחט לא היה בה שאל"כ לא היה אפשר לו לעמוד בתוכה מאורה הגדולה. ויהיה הענין הנה מקום יש בו שכינה הוא הר סיני כי מאז שרתה במתן תורה ונשאר גם אח"כ קדושה כנודע מחכמי האמת שאין דרך השראת קדושה שתסתלק לגמרי גם אחר עבות סיבת השראתה וזה הנה מקום שעודנו אתי הוא הר סיני ועם כל זה ויכלת עמוד שם וזה ונצבת על הצור ועם כל זה בעבור כבודי לא תוכל לסבול עד שושמתיך בנקרת הצור כמדובר ועוד הוסיף ואמר ושכתי כלו' שעם היותך בנקרת הצור תצטרך שאגין בכפי עליך שלא תזוק עד עברי הרי מזה נמשכת לו ידיע' והכרה בפי' שלא יוכל לראות פני כבודו יתברך שאפי' לעמוד במקום ייחוד הכבוד לא יוכל ומה גם לראות ועל הכוונה שהיא שלא לפוטרו בלא כלום אמר והסירותי את כפי וראית כו' ואמר ופני לא יראו כלו' מה שלא תראה פני אינו שאם הייתי מתראה לזולתך יחסר כחך מלראות אותי אלא שפני לא יראו שלא תצדק ראיה זו לשום בריה אפי' למלאכי השרת הנה על אומרו מקום אתי ארז"ל (ש"ר פ' מ"ה) המקום הוא אתי ואין אני במקום ויהיה הענין שהקב"ה רצה לייחד לו המקום ההוא לשלא יראה היות הפרש לפניו ית' בין מקום למקום לז"א הנה מקום אתי כלומר אני הוא המקום כי הוא טפל אלי והנותן בו השלמות אני הוא. או שיעור הענין כמאמרם ז"ל (שם) המקום אתי ואין אני במקום והענין הלא אמרתי לא תוכל לראות את פני שהעיכוב הוא מצדך אראך בחוש כי כן הוא כי הנה אני הנה מקום אתי ולא אני במקום אך אתה במקום ונצבת על הצור אך דע לך כי הנה היטב איטיב עמך לזככך ובכל הזיכוך תארה בחוש כי עם כל הזיכוך לא יספיק רק לראות אחורי כי והיה בעבור כבודי כ"כ תהיה ההארה שאין צ"ל שלא תסבול כ"א שירדמו כל חושיך עד שלא תרגיש כי ושמתיך בעצמי תוך נקראת הצור שע"י שיתי אותך שם תזדכך. וגם שם ושכתי כפי עליך להגן ועל כל הזיכוך שתקנה שם תשיג שוראית את אחורי ולא יעלה על רוחך שאחר זאת תהיה הולך ומזדכך יותר שאחר זמן תחזור לשאלה זאת כי מעתה דע לך כי ופני לא יראו וראיה אל היות שם מקום זיכוך הוא מאליהו וגם ארז"ל (שם פ' מ"ז) שמשם קבל משה קרני ההוד וגם ברז"ל (שם פ' מה) שהמערה ההיא הית' כמערה שלפני הים שמימי הים נמשכי' אל תוכה כו'. או הוא כפשוטו שהכונה לומר כמלך האו' המתן לי במקום פלוני ואהיה עמך לדבר אתך אלא שהקב"ה לא יצדק לשון זה שמורה יהיה שם במקום ההוא כאלו המקום סובלו ומגבילו ומקיפו חלילה לז"א הנה מקום אתי. או אפשר כי להיות שהקב"ה בא להודיעו איך הוא בלתי ראוי לראות כבודו ית' והיה מקום לומר כי כאשר מעביר כבודו על הצור החומרי בחינת כבוד הנסבל במקום לא יפלא יתראה למשה לזה הקדים ואמר הנה מקום אתי כי אינו כדאי הצור שאייחס התיצבותי בו אך המקום הוא אתי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.