אילת השחר/שמות/לב

אילת השחר ‏ שמות לב

פרק ל"ב

א

פסוק א'. וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר. פרש"י כתרגומו לשון איחור וכו' בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפילה (צ"ב מאי נ"מ בין חשך לאפילה, ועי' רש"י לעיל י' כ"ב) וערבוביא לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם. צ"ב מה הכונה ערבוביא, ועוד צ"ב שרש"י מתחיל בג' דברים שהראה להם דמות חושך אפילה וערבוביא, וגומר בדבר אחד דלכך בא ערבוביא לעולם (וע"כ הם חשבו שאם משה מת אז משתנים סדרי הבריאה, דאל"כ למה הגיעו למסקנא שמשה מת).

שם. פרש"י אמר להם מת משה שכבר בא שש שעות ולא בא. לא מפורש אם השטן נתגלה ודיבר עמהם כמלאך או כאדם, או שדיבר ולא ראו אותו, ועוד יתכן שלא דיבר כלל, ומש"כ אמר להם הכונה שהראה את הדברים כמציאות כ"כ מוחשית עד שנחשב כאילו שאמר להם.

ובהמשך פרש"י כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים, והנה בשמים אין אנשים וע"כ הראה להם כדמות מלאכי השרת שנושאים אותו, וכשהראה להם שנושאים אותו זה סימן שמת, משום שחי לא צריכים לשאת, ועדיין צ"ב מחשבתם וכי מי שמת למעלה נושאים אותו (להיכן נושאים אותו).

ובשבת (פ"ט א') איתא שהשטן ערבב את העולם, אמר להם משה רבכם היכן הוא וכו' לא השגיחו עליו, אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיטתו והיינו דקאמרי לי' וכו', והיינו דבצירוף כל הדברים ביחד הם באו לידי מה שעשו.

וצ"ב הרי כלל ישראל בזמן מ"ת היו במצב של הבאים ליטהר דמסייעין להן, ולמה ניתן רשות לשטן להגדיל כ"כ את נסיונם לשנות את סדרי הבריאה להראות להם כדמות חשך אפילה וערבוביא ואיך שנושאים את מיטתו (וכל העם ראו את כל זה, ולא רק יחידים), ואע"פ שלא סייע להם בעשיית העגל ולא זה המסקנא שהיו צריכים להגיע, אבל מ"מ הגדיל מאוד את נסיונם עד שנפלו ממדרגתם הגבוהה שהיו אז כאדם הראשון לפני החטא (ועכ"פ יש בזה לימוד זכות).

שם. קום עשה לנו א' אשר ילכו לפנינו. מאוד תמוה וכי חשבו שיכולים לעשות בעצמם מנהיג, ועוד צ"ב למה לא ביקשו מאהרן שינהיגם, וכי העגל עדיף ממנו.

שם. פרש"י אלהות הרבה איוו להם. יל"ע אם הכונה שכל קבוצת אנשים רצו ע"ז אחרת, או שכולם רצו כמה ע"ז, שרצו לעשות מנהיג למים, מנהיג לאש וכדו'.

שם. לא ידענו מה היה לו. משמע שהשטן הצליח רק לעורר בהם חששות ואמרו לא ידענו מה הי' לו ולא אמרו בודאות שמת (וכ"כ המהרש"א בשבת פ"ט א'), ומ"מ הם היו מבוהלים ולא רצו להמתין אפי' קצת זמן שמא משה יחזור, אלא אמרו לאהרן שיעשה להם מיד את העגל.

ב

פסוק ב'. פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. פרש"י אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן וכו' והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן. בפרקי דר"א (פרק מ"ה) איתא דעד אותה השעה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה הערביים (ועי' אבן עזרא), ומשמע דאע"פ שהגיעו במתן תורה למדרגות גבוהות, מ"מ הם לא יכלו לעזוב את הכל ונשאר אצלם דברים כמעשה המצריים, והנה חז"ל אומרים שבנ"י כשהיו במצרים לא שינו את מלבושם וכאן משמע לא כך, וצ"ל שלא שינו את עיקר מלבושיהם אבל הלכו עם נזמים, והנה בבכורות (ה' ב') איתא דאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, וא"כ הי' להם הרבה כסף וזהב חוץ מהנזמים, אבל אהרן ביקשם לתת את הנזמים וכך עשו (אמנם לפרש"י להלן פסוק ד' מדברים על הערב רב).

ד

פסוק ד'. ויקח מידם. הרשב"ם מפרש הזהב לקח מיד כל אחד, והנה לעיל (פסוק ג') כתוב ויתפרקו כל העם, ואם כל העם נתנו את נזמיהם ליד אהרן זה הי' צריך לקחת זמן רב, ואפי' אם הכונה רק לערב רב מ"מ הם היו רבים (דבמכילתא לעיל י"ב ל"ח ס"ל לר"י שהערב רב היו ק"כ ריבוא, ור"ע אומר ר"מ ריבוא, ור"נ אומר ש"ס ריבוא).

ובאמת צ"ב דלעשות צורת עגל לא צריך כ"כ הרבה זהב, ואם כ"כ הרבה אנשים נתנו את נזמיהם הי' צריך לצאת צורת שור גדול, ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) איתא שעשו י"ג עגלים, ולפי"ז יותר מובן, ומה דאיתא שם שעשו י"ב עגלים לי"ב שבטים ועוד אחד דימוסיא לכולם, צ"ב למה עשו אחד כנגד שבט לוי הרי הם לא עבדו לעגל (אמנם י"ל שעשו עגל כנגדם אע"פ שלא עבדו בעצמם).

שם. ויצר אתו בחרט. פרש"י יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה בחרט. צ"ב דלפי"ז הי' צ"ל ויצר "אותם" בחרט בלשון רבים, שהרי היו הרבה נזמים וקשר את כולם בסודר, אמנם מש"כ ויעשהו עגל מסכה בלשון יחיד לא קשה, כיון שכל הנזמים התחברו להיות אחד.

שם. עגל מסכה. פרש"י וי"א מיכה הי' שם שיצא מתוך דמוסי בנין וכו' והי' בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל. ולפי"ז כשזרק את השם לתוך האש הוא עבר גם באיסור דמחיקת השם, וזריקה לאש אינו נחשב כגרמא המבואר בשבת (ק"כ ב') דפטור כיון שזה נשרף מיד משא"כ בכניסה למים (ועי' חזו"א ידים סימן ח' ס"ק י"ז), וזה חידוש שיצא מכשול של עגל ע"י שם ה'.

והנה למה הטס הזה לא נשאר שקוע ביאור, ואם זה עלה (משום שהי' דק) למה משה רבינו לא לקח את הטס וכי לא חשש שזה יגיע לידים לא טובות (ואיך זה הגיע דוקא למיכה, עי' רש"י בסנהדרין ק"ג ב' ד"ה זה פסלו של מיכה, דבא מיכה ונטלו בהחבא).

והנה פשוט שאם אדם רגיל הי' כותב עלה שור וזורקו לתוך האש לא הי' יוצא כלום, וע"כ יצא רק מפני שמשה כתב זה, ולכאורה כיון שכונת משה הי' ליוסף ולא לשור, ומהנילוס עלה יוסף ולא שור, למה כאן יצא עגל, שהרי לולא כונת משה לא הי' יוצא כלום, ועוד דכונת משה הי' שהשור שכבר נמצא (דהיינו יוסף) יעלה, אבל כאן ע"י הטס נוצר דבר חדש שלא הי' עדיין בעולם (ומ"מ זה לא קשה מה שיצא עגל מהטס שהי' כתוב שור, כיון דשור בן יומו כבר קרוי שור).

שם. מסכה. פרש"י לשון מתכת, ד"א קכ"ה קנטרין זהב הי' בו כגימטריא של מסכה. לכאורה הפירוש השני אינו חולק על הפירוש הראשון שמסכה פירושו מתכת, דבודאי גימטריא לא עושה שם דבר, אלא דלפירוש השני התורה כתבה כאן את הע"ז בלשון מסכה, לרמז שהי' במשקל קכ"ה קנטרין של זהב.

שם. ויאמרו אלה אלהיך ישראל. פרש"י ולא נא' אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן. ופירוש הפסוק שכל אחד אמר לחבירו "אלה אלהיך", והנה בצאתם ממצרים הערב רב היו טפלים לישראל ועכשיו הם גררו את כולם אחריהם (ועי' אבן שלמה פי"א אות ז' ובהערות שם, דכל עזי פנים ורשעים שבדור הם מגלגול נשמתם של ע"ר ובני קין).

והמפרשים מקשים (עי' רמב"ן) איך שייך שיאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים על דבר שראו בעיניהם איך שנעשה עכשיו עי"ש, ובאמת הגמ' בסוטה (ג' א') אומרת שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, ושוטה אינו חושב על מה שאומר.

אבל כידוע (עי' רמב"ם פ"א מהל' ע"ז) שכל העבודה זרות הי' בחשבם שיש כח השולט בעולם ע"י שהקב"ה מסר לכח של נברא מסוים להנהיג את העולם, וזה עפ"י רוב את הכוכבים וה"ה כחות אחרים, וכח שיש בהשור ובעגל הוא אשר על ידו נוצרה עגל והוא הכח שעשה ליציאת מצרים, וזה תמיד עושים פלפולים גדולים איך להסביר מחשבות שטויות שלהם.

ה

פסוק ה'. וירא אהרן. פרש"י שהי' בו רוח חיים וכו' וראה שהצליח מעשה שטן ולא הי' לו פה לדחותם לגמרי. צ"ב מה זה מוסיף שראה שיש לו רוח חיים, הרי לא הי' לו דעת, ואם אעפ"כ הם טעו בו, א"כ גם אם לא הי' בו רוח חיים היו יכולים לטעות בו.

שם. ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. (צ"ב הכפילות ויקרא ויאמר) פרש"י בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבא משה ויעבדו את המקום (וכשמשה הי' בא היו עושים חג על הבאת הלוחות) ועוד פרש"י שאהרן ראה את חור בן אחותו שהי' מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן מזבח לפניו ויבן מזבוח לפניו (והנה הלשון זבוח משמע שלא הרגוהו במיתה רגילה אלא זבחוהו) ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם (וזה מסי"נ גדולה מה שאהרן עשה, ובסנהדרין ז' א' אמרינן דחשש שאם יהרגו אותו לא יהי' להם תקנה לעולם) ועוד ראה ואמר אם הם בונים את המזבח זה מביא צרור וכו' מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי. והנה הם יכלו לומר לו שרוצים לסייעו ומה הוא ירויח מזה שיבנה בעצמו, ובאמת במד"ר (מ"א ז') איתא בקשו לבנות מזבח עמו ולא הניח להם, א"ל הניחו לי ואני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנה אותו אחר.

בתרגום יב"ע מפרש שאהרן קרא בקול עצוב ואמר חג לה' מחר מזה שישחטו את העובדי ע"ז, והנה התרגום מביא גם את המדרש שהביא רש"י שאהרן ראה את חור זבוח לפניו, וא"כ ע"כ לא אמר להם מפורש דברים אלו אלא שזה הי' כונתו בדבריו.

ו

פסוק ו'. ויעלו עלת ויגשו שלמים. יתכן שעל עולה כתוב "ויעלו" כיון שעולה נקטרת כולה ע"ג המזבח, אמנם צ"ב למה כתוב בשלמים ויגישו ולא ויקריבו.

הרמב"ן כתב (בסו"ד) שאם אהרן הי' המקריב אמר סתם ויעלו עולות וכו' כי הוא מכוין לשם ה' והם דעתם אל העגל אשר עשו והיו הבעלים מפגלים עי"ש, והנה בזבחים (מ"ו ב') איתא שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, וא"כ במה שחשבו לשם העגל לא נפסל הקרבן.

שם. ויקמו לצחק. מדכתיב ויקומו משמע שהלכו לעשות דברים שהוצרכו לקום עבורם, ורש"י מפרש שיש במשמע גילוי עריות ושפיכות דמים שהרגו את חור, והנה לא שייך שכולם יהרגו את חור, אלא שהיו כמה מהם שהרגו אותו.

ומ"מ משמע שעכשיו קמו להורגו, וצ"ב דרש"י לעיל (פסוק ה') מפרש דמפני שאהרן ראה את חור זבוח לפניו הוא אמר להם להביא נזמי זהב, וא"כ הרגו את חור עוד לפני עשיית העגל.

ז

פסוק ז'. לך רד. הנה בהמשך הפסוקים רואים שמשה נשאר שם להתפלל ולא ירד מיד, וצ"ל דאע"פ שא"ל לך רד לא הי' חייב לרדת מיד, ואין לומר דלמד שהתיר לו להשאר עוד ממש"כ רש"י (להלן פסוק י') שהקב"ה רמז לו שיכול להתפלל, דאם משום זה הרי הי' יכול להתפלל גם ברדתו לארץ (ובפרשת עקב ט' י"ב כתוב שה' א"ל קום רד "מהר" ומשמע דאפ"ה לא הי' צריך לרדת מיד, ואע"פ דאיתא בגיטין פ"ח ב' דמהרה של הקב"ה זה תתנ"ב שנים, מ"מ כשהקב"ה אמר למשה רד מהר, אין הכונה לזמן כ"כ מרובה, וכן מש"כ להלן פסוק ח' סרו מהר מן הדרך, אין זה מהר של הקב"ה אלא של בני אדם).

שם. פרש"י רד מגדולתך וכו' באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה. האוה"ח כתב דילפינן זה מהכפילות לך רד (ועי' מהרש"א בברכות ל"ב א'), ויל"ע אם בזמן שהי' מנודה בטלו ממנו הדינים שהיו לו כמלך ונשיא, ומ"מ ע"כ שאח"כ הותר נידויו (ועי' רש"י להלן ל"ג א', ובפי' יפ"ת במד"ר מ"ב ג' כתב שענין הנידוי הי' שהרחיקו ה' ממדרגת הנבואה).

שם. כי שחת עמך. פרש"י שחת העם לא נא' אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי. והנה בזמן שמשה קיבלם לא כתוב שה' א"ל שלא יקבלם, אלא עכשיו כשחטאו והחטיאו א"ל עמך שקבלת מעצמך, וצ"ב דלכאורה זה דבר טוב לקבל גרים, ואיתא בפסחים (פ"ז ב') אמר ר"א לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, וביבמות (ע"ט א') איתא דלאחר המעשה עם הגבעונים נתוספו לישראל ק"נ אלף גרים, וכן מצינו שאברהם הי' מגייר אנשים ושרה את הנשים, ולמה משה נתבע על זה (אמנם ביבמות מ"ז ב' איתא קשין גרים לישראל כספחת ועי"ש בתוס').

ואולי נתבע למה גייר כ"כ הרבה אנשים ביחד, דבציבור כ"כ גדול יש גם אנשים גרועים, ועוד יתכן שלא הי' צריך לקבלם כיון שלא באו להתגייר לשם שמים בשביל להתקרב לשכינה, אלא מתוך פחד שמא ימותו עם המצריים, וכעין דאיתא ביבמות (כ"ד ב') שלא קיבלו גרים בזמן דוד ושלמה מפני שהם באו להתגייר מפני טובתן של ישראל, אמנם בכל זאת יש להם זכות במה שבאו והלכו במדבר, והנביא משבח את כלל ישראל ואומר זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר, והמכות הרי כבר פסקו ויכלו להשאר במצרים.

[והנה גם הערב רב ראו כל הניסים והנפלאות ואיך הגיעו לחטא הזה, אלא דבנ"י ששרשם באבות שהם מקור הטוב והחסד, ולכן א"א שימרדו ויעשו העגל לולא שהערב רב הסיתו אותם, משא"כ הערב רב ששרשם מגוים מגושמים מושחתים במידות, לכן אע"פ שראו כל הניסים ומעמד הר סיני, לבם הרע דחה ההשפעות הרוחניות וניצלו את ההזדמנות להסית את בנ"י לעשות עגל].

ועוד י"ל דבאמת אין תביעה על משה על מה שקיבלם, אלא הקב"ה הודיעו עכשיו שטעה בזה שגיירם (ומ"מ זה חידוש שאדם כמשה רבינו אירע לו דבר כזה).

ח

פסוק ח'. סרו מהר מן הדרך. ק"ק מה שאמר סרו "מן הדרך" ולא אמר שעברו על ציווי ה' (ובפרשת ראה י"א י"ח כתוב וסרתם מן הדרך וגו', ופרש"י הא למדת שכל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, ועי' אוה"ח).

שם. עשו להם עגל מסכה. צ"ב למה כתוב עשו בלשון רבים, הרי אהרן לבד עשה את העגל, ומה ששלחוהו לעשות זה לא מתייחס אליהם דאין שליח לדבר עבירה, ומה שסייעו ע"י נתינת נזמי הזהב זה לא נחשב לעשי' משום שמסייע אין בו ממש (והנה לדברי הירושלמי שכתבנו לעיל פסוק ד' שעשו י"ג עגלים, י"ל שאחרים עשו את שאר העגלים ומשו"ה כתוב בלשון רבים), ועוד צ"ב למה כתוב "להם" וכי זה בא לאפוקי שלא עשו עבור אחרים (ועי' אוה"ח).

שם. וישתחוו לו ויזבחו לו. הלשון לו משמע שעשו רק עגל אחד, אמנם אלה אלהיך ישראל זה לשון רבים, ומשמע שעשו כמה ע"ז (וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי שעשו י"ג עגלים).

ט

פסוק ט'. והנה עם קשה ערף הוא. פרש"י מחזירים קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע. רש"י לא מפרש למי הם מיאנו לשמוע, ולעיל (פסוק ה') פרש"י שחור הוכיחם והם הרגוהו, אמנם בפסוק לא מפורש שהרגוהו ולא מפורש שנתבעו על רציחתו (אלא שזה נרמז במש"כ ויקמו לצחק), וק"ק שהקב"ה אמר למשה שהם עם קשה עורף ולא תבעם על עצם עשיית העגל (ומדאומרים בוידוי "קשינו עורף" אין להוכיח שזה עצמו חטא, די"ל שזה מידה רעה, ועמש"כ לעיל כ"ז ב'), וכן קשה להלן (ל"ג ג') דכתיב כי עם קשה ערף אתה (ובפרשת עקב ט' כ"ז כתוב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, ומשמע דקשי עורף הוא דבר נוסף), וי"ל שזה הסיבה שחטאו, דחוסר הכנעתם הביאה אותם לידי עשיית העגל.

והנה הלשון עם קשה עורף משמע שזה חסרון מיוחד אצל ישראל, וצ"ב וכי אומות אחרים היו יותר טובים, והרי אף אחד מהאומות לא רצה לקבל את התורה חוץ מבנ"י (ועי' ביצה כ"ה ב' ובמהרש"א שם).

י

פסוק י'. ועתה הניחה לי. פרש"י עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם. צ"ב דמאחר שהקב"ה א"ל ועתה הניחה לי דהיינו שיעזבנו איך הוא עמד להתפלל (ומובא בשם הרס"ג דמש"כ ועתה הניחה לי וגו' היינו אם תחדל להתפלל יחר אפי בהם ואכלם, דאילו הי' ציווי לא הי' רשאי משה להמרותו ולשאול שיסלח לעם, והביאור הוא שאם תניח לי אני אכלם, ולא שאסר לו להתפלל עליהם).

ובאמת למה הקב"ה הוצרך לפתוח פתח למשה שיתפלל עליהם, וכי לולא זה משה לא הי' מתפלל, וי"ל שהפתח נתן לו עידוד וחשק להתפלל דידע דתפילתו יכולה להתקבל, ולולא זה הי' מיואש והי' מתאמץ פחות בתפילתו (וכמו שלא מתפללים כ"כ בחשק על חולה מסוכן רח"ל, כי סבורים שהתפילה לא תועיל).

שם. ואעשה אותך לגוי גדול. יתכן שהקב"ה הוסיף לומר לו זה לנסותו אם יתאמץ בתפילה עבורם, משום שהי' שייך שיחשוב דמאחר שיצא ממנו גוי גדול למה שיתאמץ עבורם בתפילה, ובמה שהתפלל בעבורם ראו את אהבתו הגדולה לכלל ישראל.

יא

פסוק י"א. ויחל משה את פני ה' אלקיו. צ"ב למה כתוב אלקיו ולא אלקים, ואולי נרמז בזה שתפילתו נשמעה מפני שהרגיש שה' הוא אלקיו, ואדם צריך להרגיש בתפילתו דביקות בהקב"ה.

שם. למה ה' יחרה אפך בעמך. בפשוטו צ"ב מה טענת משה שהרי הם עשו את העגל, ורש"י מפרש שאמר כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור, ולכאורה זה טענה אחרת ממש"כ בפסוק, ועוד צ"ב מה הטענה דמשום שאין מתקנא אלא חכם בחכם הוא לא יתבע אותם, הרי התביעה היא על עושי העגל ולא על העגל עצמו, ואם זה טענה נכונה א"כ לא יתבעו אנשים על הרבה חטאים.

והנה לעיל (פסוק ז') כתוב שהקב"ה אמר למשה שחת עמך ועי"ש רש"י, וכאן משה אמר להקב"ה למה יחרה אפך בעמך, ובמד"ר (מ"ג ז') מפרש שמשה טען לא כך אמרת לי כי שחת עמך, עמך חטאו ולא עמי, אם עמי חטאו לא עמך חטאו הוי למה ה' יחרה אפך בעמך.

שם. אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. אפשר לפרש שמשה רבינו אמר דמאחר שעשה כאלו ניסים גדולים חבל שילכו לאיבוד [ומש"כ דבכדי להוציאם ממצרים הי' צורך לכח גדול וליד חזקה, י"ל דכח גדול היינו ביחס לבשר ודם, שזה הי' נקרא אצלו כח גדול, אבל אצל הקב"ה לא שייך כח גדול].

יב

פסוק י"ב. למה יאמרו מצרים לאמר. (צ"ב מה הכונה לאמר) והנה משה לא אמר שלא חטאו, אלא דע"י שייענשו יהי' חילול ה'.

והנה לכאורה למה צריך לבקש על זה, הרי מובן מאליו שצריך לקיים את כלל ישראל, דלולא זה יהא חילול ה' גדול דהגוים יאמרו ברעה הוציאם, וכי יש צורך גדול מזה שיהא קיום לכלל ישראל, ובכל זאת רואים דבלא תפילתו של משה, עצם הדבר שיצא חילול ה' לא הי' מועיל, אלא אדרבה התביעה עליהם היתה מתחזקת למה חטאו וגרמו חילול ה' ע"י שנענשו, ומשה הוצרך לעמול ולהתפלל מ' יום רצופים ואח"כ עוד מ' יום נוספים בלא לאכול ולשתות, עד דביוהכ"פ הקב"ה אמר לו סלחתי כדברך, ולמה נצרך לכל זה הרי בודאי יצא חילול ה' גדול ע"י שימותו.

ואע"פ שאמר למשה ואעשך לגוי גדול, מ"מ יש חילול ה' אם יהרוג לכל ישראל שנתקשר עמהם במתן תורה, ועוד דרש"י מפרש (להלן פסוק י"ג) שמשה אמר להקב"ה מה אתה אומר לי ואעשך לגוי גדול, אם כסא של ג' רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל אחד.

וכל זה לא הועיל אלא היו נענשין, והחילול ה' דבגרמת העונש הי' נכנס לחשבון החטא שחטאו, אבל משה רבינו הצליח בתפילתו, משום שכאב לו החילול ה' שיצא מכתוצאה מהעונש, אבל לולא זה היו נענשין, דהוצרך לאחד שיכאב בכל לבו החילול ה' שיצא בגרמת העונש, למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם, דלא מספיק שאכפת להקב"ה, אלא כאב למשה החילול ה' שיצא, וע"י זה זכה שהקב"ה יסלח.

ואע"פ דמסתמא כלל ישראל עשו תשובה לאחר חטא העגל, ובפרט דהעובדים לעגל מתו (בכמה סוגי מיתות כדפרש"י להלן פסוק כ') והנשארים לא חטאו ממש אלא הי' להם איזה שייכות לחטא, וישראל ערבין זה לזה, אמנם אפילו לקצת זה כנראה לא הספיק מה שהצטערו, אלא כל זמן שלא כאב להם החילול ה' שיצא ע"י העונש חוץ מהעבירה עצמה, לא הי' מועיל, ורק משה רבינו שהרגיש הכאב על חילול ה' במידה גדולה מאד פעל בתפילתו שהיתה בעמל גדול.

והנה משה אמר למה יאמרו "מצרים" ומשמע שלא חשש מאומות אחרות שיאמרו כך, והנה למש"כ רש"י לעיל (י"ד כ"ה) דכשם שלקו המצריים בים כך לקו אלו שנשארו במצרים, והרוקח מביא מדרש שהים עלה תחילה והציף את הנשארים במצרים ואח"כ הטביע את אלו שיצאו לרדוף אחרי בנ"י, א"כ מי הם אנשי מצרים שיאמרו כך, והתרגום יב"ע מפרש למה יאמרו מצרים הנשארים, ובפי' לת"י כתב שכונתו לפרעה שנשאר חי, וצ"ב דא"כ למה כתוב יאמרו בלשון רבים.

ובפרשת שלח (י"ד י"ג) כתוב ושמעו מצרים, ושם מפרש התרגום יב"ע שהכונה לבני המצריים (ורש"י בספר יהושע ה' ט' מפרש שהערב רב שעלו עמהם היו מונים אותם), ובאמת ביבמות (ע"ו ב') מוכח שנשארו מצריים בעולם והי' גר מצרי בזמנם (ועי"ש רש"י ד"ה הנך אזלי לעלמא, ובחידושי הרשב"א) וכן מצינו בנביאים כמה נבואות על מצרים וע"כ שנשארו מהמצריים, ועי' אבן עזרא בפרשת עקב י"א ד' (ואולי היו מאנשי מצרים חוץ למדינתם בעת ההיא, ומהם נשארה האומה המצרית, ועליהם נאמר למה יאמרו מצרים).

שם. להרג אתם בהרים ולכלתם. צ"ב מאי נ"מ בין הריגה לכליון, ועוד צ"ב מה הכונה בהרים איזה הרים היו בלכתם במדבר, הרי הענן הי' מיישר להם את הדרך, והתרגום יב"ע כתב בין תבור וחרמון שיריון וסיני (והעירו דתבור וחרמון ושיריון אינם מההרים הקבועים במדבר, אלא באו רק שינתן עליהם התורה כדאמרינן במגילה כ"ט א' ולא נשארו שם אח"כ).

שם. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. אפשר לפרש דכיון שלא מבקשים מחילה בשעת חרון אף (וכעין דאיתא בברכות ז' א' שאין מרצין בשעת כעס) משו"ה משה אמר שכביכול ה' ישוב מחרון אפו ואז הוא ינחם על הרעה, ומזה שאמר לעמך משמע שביקש מחילה לישראל ולא לערב רב (ועמש"כ לעיל פסוק י"א).

שם. פרש"י התעשת מחשבה אחרת להטיב להם. והנה בפסוק לא נזכר שמשה ביקש שהקב"ה ייטיב עמהם אלא שלא ירע להם, וצ"ל דבזה גופא שלא ירע להם זה נקרא שיטיב עמהם.

יג

פסוק י"ג. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. (למה יעקב נזכר כאן בשם ישראל, ועי' מהריל"ד) פרש"י אם עברו על עשרת הדברות אברהם אביהם נתנסה בי' נסיונות ועדיין לא קיבל שכר תנהו לו ויצאו עשר בעשר (ועי' רש"י באבות פ"ה מ"ג). והנה לא נזכר שבנ"י עברו על כל עשרת הדיברות (אלא כדפרש"י לעיל פסוק ו' שחטאו בג"ע ע"ז ושפי"ד), וצ"ל דכיון שאמרו (רש"י פרשת שלח ט"ו כ"ג) שכל המודה בע"ז הוא ככופר בכל התורה, משו"ה זה נחשב כמו שעברו על כל עשרת הדיברות.

והנה משמע שמשה ידע שאברהם לא קיבל עדיין שכר על מה שעמד בעשרה הנסיונות, ואין להקשות איך ביקש שכר עבור זה, הרי איתא בקידושין (ל"ט ב') ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום שלזכות בקיום כלל ישראל זה שכר נצחי.

אמנם בעיקר הדבר צ"ב איך אמר שיהי' עשר כנגד עשר, הרי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב) כתב שרק הקב"ה יודע לשקול חובות וזכויות, ומנ"ל שזה שוה.

שם. פרש"י ואם לגלות זכור ליעקב שגלה לחרן. והנה בפסוק כתוב "ואכלם" וגלות זה לא כליון, והיכן נרמז שיענישם בגלות, וצ"ל דרצה לומר שאפי' אם ירצה להענישם בגלות שיזכור את יעקב (ובאמת גם אברהם גלה למצרים וכו').

שם. פרש"י מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול אם כסא של ג' רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו של רגל אחד. (ובמציאות כסא של רגל אחד לא יכול לעמוד אפי' רגע אחד) וצ"ב שזה טענה אחרת ממש"כ בפסוק, שהרי משה הוא מזרע האבות והשבועה תתקיים בו שע"י שיתרבה זרעו מתרבה זרעם, אלא שטענתו היא איך יעמוד כסא של רגל אחד, והנה בפי' הרע"ב מקשה דכיון שזרעו הם ג"כ זרעם של האבות א"כ זה יהא כסא עם ד' רגלים, ועי' שפ"ח, וי"ל שאם כולם ימותו חוץ מזרעו של משה הרי ע"כ שלא זכות האבות גרם שיחיו, דא"כ למה כולם מתו חוץ מהם, וא"כ אע"פ דבמציאות הם זרעם של האבות, מ"מ הם לא נשארו בזכותם, והשבועה היתה שזכותם תועיל להרבות את זרעם, ואם כולם ימותו הרי ראי' שהשבועה בטלה.

שם. אשר נשבעת להם בך. הנה אצל הקב"ה לא שייך שבועה, אלא זה ביטוי שרוצה את הדבר בתוקף כאילו שנשבע, והנה לסוברים ששבועה חלה גם כשלא נשבעים בשם (עי' ר"ן נדרים ב' א') למה ה' נשבע בו, ואולי אצל הקב"ה זה ענין אחר וצ"ע, או דאפי' אם לא צריך מ"מ כשנשבעים בשם זה מחזק את השבועה, ועוד צ"ב דאם משה תובע מצד השבועה למה הוא צריך להתפלל.

שם. פרש"י לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה לא בשמים ולא בארץ וכו' אלא בך שאתה קיים וכו'. והנה בשבועות (ל"ה א') איתא שהנשבע בשמים ובארץ זה לא שבועה, וא"כ למה רש"י צ"ל מפני שהם כלים.

יד

פסוק י"ד. וינחם ה' על הרעה. לא כתוב בפסוק מה הקב"ה אמר, אלא שהמציאות היתה שניחם על הרעה, והנה כאן כתוב שה' ניחם שלא לכלותם אבל עדיין לא סלח על העוון עד יוהכ"פ (כמש"כ הרמב"ן לעיל פסוק י"א).

טו

פסוק ט"ו. ושני לחת העדת בידו. הלשון משמע ביד אחת (וכן להלן ל"ד ד'), אמנם להלן (פסוק י"ט) כתוב וישלך מידו והקרי הוא בלשון רבים, וכ"כ בפרשת עקב (ט' ט"ו) ושני לוחת הברית על שתי ידי, ובמדרש לקח טוב (פרשת עקב) כתב על שתי ידי ולהלן הוא אומר ושני הלוחות בידו (שמות ל"ב), ברשותי היו וכו', ובב"ב (י"ד א') משמע שהלוחות היו נפרדים, ולא נתפרש אם משה החזיק את שני הלוחות בשתי ידים, או לוח אחד ביד אחת ולוח שני ביד השני, ועוד יתכן שלוח אחד הי' מונח ע"ג הלוח השני ולא עמדו סמוכים זה לזה.

האבן עזרא כתב וטעם בידו ברשותו, וצ"ב באיזה רשות משה הניח את הלוחות, ואם כונתו שלא כל הלוחות נכנסו בתוך ידו ממש, אלא חלק מהם יצאו מתוך ידו, זה נ"מ רק לקנינים (עמש"כ לעיל כ"א ט"ז, ובמדרש לק"ט הנ"ל) ולא לפירוש תיבת בידו.

שם. לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת מפרש שהיו שני נסים בלוחות, א. דהכתב הי' מעבר לעבר וכדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, ב. דהכתב הי' נקרא משני הצדדים כדאיתא בשבת (דף ק"ד) דהכתב שבלוחות הי' נקרא מפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן עי"ש, וזה נס שני שלא היו האותיות הפוכות מצד שני, ונס הראשון הוא בלוחות שלא נפל מה שבנתיים ע"י החקק שמסביב ונס זה שהיו נקראים משני הצדדים הוא נס בכתב ולא בלוחות, וזה מש"כ והלוחות מעשה וגו' שהמ"ם והסמ"ך בנס עמדו וזהו נס בהלוחות, ושנית דהמכתב מכתב וגו' שזה הי' נקרא משני הצדדים וזה הי' מעשה נסים של הכתב עכ"ד.

והנה מש"כ דמרש"י משמע שזה הי' נקרא ביושר משני הצדדים (וכן איתא בירושלמי שקלים פ"ו), לכאורה ע"כ צ"ל שהי' נס דלעיני הרואים הי' נראה הכתב ביושר משני הצדדים, אבל מי שהי' ממשמש בידו לא הי' רואה זה, משום שלא הי' כתוב כך, וצ"ב דא"כ הי' צ"ל מזה ומזה הם "נקראים" דהנס הי' שהיו נקראים כך, ומדכתיב מזה ומזה הם "כתובים" משמע שהנס הי' שהיו כתובים משני הצדדים.

ועוד יל"ע דהגמ' בגיטין (כ' א') דנה אם חקיקה הוי ככתיבה, והתוס' שם כתבו שאפשר להקשות מהלוחות שכתוב בהם כתיבה בכמה מקומות וכתבם הי' חקוק, והנה בצד השני של הלוחות שהתיבות היו נקראות בנס לכאורה ודאי א"א לקרוא לזה כתיבה, ואם אפ"ה כתוב מזה ומזה הם כתובים ושני הצדדים נקראים כתב, ע"כ יש כאן סיבה מיוחדת שנקרא כתיבה, ואיך אפשר להוכיח מהלוחות למקום אחר שחקיקה נקרא כתיבה.

ועוד צ"ב הרי הכתיבה ע"ג הלוחות הי' בחקיקה מעבר לעבר ולא הי' כתוב ע"ג איזה דבר (ובעיקר המ"ם והסמ"ך שעמדו בנס), וכי מדאורייתא זה נקרא כתיבה, ויל"ע אם החותך בשבת איזה דבר מסביב עד שהנשאר נראה כאות חייב משום כותב.

באבות (פ"ה מ"ו) תנן הכתב והמכתב והלוחות נבראו בע"ש בין השמשות, והנה אע"פ שהי' גלוי לפני הקב"ה שלוחות אלו ישברו, מ"מ הי' בריאה מיוחדת לזה, ולכאורה רק משה ויהושע ראו את הניסים שהיו בלוחות וזה הי' רק בעבורם, ואולי גם כל ישראל ראו אותם ממרחק בזמן שמשה ירד מההר.

יח

פסוק י"ח. קול ענות. פרש"י קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו. צ"ב דלכאורה גם קול ענות חלושה דפרש"י שהם צועקים וי או ניסה הם קולות המענין את נפש שומען, ולא רק קול חרופין וגדופין מענין את קול נפש שומען, ומה שיהושע חשב שזה קולות מלחמה, צ"ל דחשש שמא יש מלחמת אחים או דאחד מאומות העכו"ם באו להלחם, ובמשך חכמה מפרש שחשש שעמלק באו עוד פעם להלחם בישראל.

יט

פסוק י"ט. ויהי כאשר קרב וגו' וירא את העגל. הנה אע"פ שמשה כבר שמע מהקב"ה שעשו עגל, מ"מ הוא לא השליך את הלוחות עד שראה בעיניו, ובמד"ר (מ"ו א') איתא אפשר שלא הי' משה מאמין בהקב"ה שא"ל כי שחת עמך, אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפי' שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה (ועי' עוד במד"ר פרשת עקב אות י"א, ועי' בספורנו).

שם. וישלך מידו. הרמב"ן מביא שהכתב פרח ואז הוא שיבר את הלוחות עי"ש, והנה אם האותיות היו חקוקות א"כ בכדי שימחק הכתב הי' צריך שיתמלאו החורים ואיזה כתב פרח (והמהרש"א בפסחים פ"ז ב' כתב שגם זה נס הי', ונס בתוך נס שראו אותיות אלו שהן אויר היו פורחות, ובפי' קרבן העדה בירושלמי תענית פ"ד ה"ה כתב דאע"פ שהיו חקוקים, מ"מ היו בדיו שחור ע"ג החקיקה).

בירושלמי איתא שהלוחות היו משאוי מ' סאה והכתב הי' סובלן כיון שפרח הכתב כבדו ידיו של משה ונפלו ונשתברו, ולפי"ז משמע שהלוחות נפלו מעצמם, וצ"ב דהלשון "וישלך" משמע שמשה השליכן בכונה, וכן ממה שאמרו בשבת (פ"ז א') שהקב"ה אמר למשה יישר כחך ששיברת, משמע שמשה שיברן ולא שנפלו מעצמם.

שם. פרש"י אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם. מש"כ רש"י שכל ישראל מומרים צ"ב הרי רק ג' אלפי איש (ועוד) עבדו לעגל (ובאמת בירושלמי הנ"ל בתענית לא כתוב הוספה זו), והנה הק"ו צ"ב דשם התורה הפקיעה בן נכר ממצות הפסח, אבל כאן הם לא יקיימו מצוה בזה שיקבלו את הלוחות, ועוד דהק"ו הוא רק שלא לתת להם את התורה ומהיכן למד לשבור את הלוחות.

והתוס' בשבת (פ"ז א') כתבו שאין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, ועי"ש רשב"א.

והנה בפסחים (כ"ח ב') אמרינן וכל ערל לא יאכל בו, בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, והקשו התוס' גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא, פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה, ואי קמ"ל דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח, הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית ביה, וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהי' מומר ועשה תשובה, דאע"ג דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויין מ"מ חייב לאכול מצה ומרור עכ"ד.

הרי שזה פשוט דמומר חייב במצוות ופשיטא שחייב במצה ומרור, וגם באכילת הפסח הוא מחוייב אלא שאינו יכול לאכול כיון שיש בזה קדושה, ומומר אינו יכול לאכול קודש.

והנה בתפילין יש קדושה ולא כתוב דמומר אינו יכול להניח תפילין, וע"כ דמומר מניח תפילין אע"פ שהם קודש ולמה אסור באכילת קרבן פסח.

וכנראה דאע"פ שיכול לעשות דבר קודש, מ"מ אי אפשר שהקדושה תכנס בתוכו, וא"כ אע"פ דכל אדם מצווה לאכול קרבן פסח אע"פ שזה קודש, מ"מ מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, אינו גוף הראוי שהקדושה תכנס בתוכו, לפי שזה תרתי דסתרי ולא יכול להיות ביחד.

אמנם לפי"ז צריך להבין את הק"ו שעשה משה ושבר את הלוחות, דאע"פ שתוס' כתבו שאין זה ק"ו גמור, מ"מ הוא עשה ק"ו, והרי הלוחות עמדו להנתן בארון ולא להכניסם לתוך גופם של ישראל, וא"כ למה שיברם, מה הסתירה בין מה שנתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים לבין זה שיקבלו את הלוחות.

וע"כ צ"ל דכמו שמומר אינו יכול להכניס קדשים לתוך גופו, לפי שזה תרתי דסתרי, כך הוא התורה, דלא יתכן שמומר יקבל את התורה, דאע"פ שמניחים הלוחות בארון, מ"מ כל אחד ואחד מישראל מלא עם כל מה שראוי להיות תורה, ומשה רבינו הבין שאם כלל ישראל ירדו ואינם ראויים לקבל התורה, דלא יתכן שהתורה תכנס בתוכם, אין ערך ללוחות אבנים, ולכך שיברם והקב"ה אמר לו יישר כחך ששיברת.

יל"ע אם ללוחות הי' קדושה כקדושת ס"ת, ואם הי' להם קדושה צ"ב איך משה שיברם, ולמש"כ מהירושלמי ששיברם לאחר שהאותיות פרחו באויר י"ל שאז אין איסור לשברם, והאוה"ח מביא מחז"ל (והוא באבות דר"נ פ"ב ה"ג, ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שנאמר למשה מפי הגבורה לשברן עי"ש.

(ובמושב זקנים מבעה"ת מקשים דהי' לו לגונזם תחת ההר דרך כבוד, ואין לומר כיון דפרחו האותיות שהלכה הקדושה שבהם כדאמר בפרק כל כתבי דס"ת שנמחק אם אין בו פ"ה אותיות אין מצילין אותו מהדליקה, ה"מ להציל מהדליקה אבל פשיטא דאסור לבזותו דאמר במגילה ס"ת שבלה טעון גניזה, ועוד סוף סוף גנזם בארוה"ק כדאמר בב"ב י"ד ב' מלמד ששברי לוחות מונחים בארון א"כ למה נהג בהם מנהג בזיון לשברם, ומצאתי שפי' הרי"ח שלכך שברם כי היו כבדים עליו והשליכם מההר בידיו כדי לילך למחנה ישראל ולסלקם מן העון כי כל זמן שלא בא אצלם היו חוטאין עכ"ל).

והנה אם ללוחות עצמם הי' קדושה, יתכן דללוחות השניות הי' קדושה (למ"ד הזמנה מילתא היא) משעה שמשה פסל את האבנים ותיקנם לכתיבה (ועי' גיטין מ"ה ב' תוד"ה עד שיעבדם לשמן).

כ

פסוק כ'. וישרף באש ויטחן עד אשר דק. הלשון משמע שמשה עשה הכל בעצמו, ובאמת לטחון מתכת עד אשר דק זה דבר קשה אפי' בזמנינו שיש מכונות משוכללות וכ"ש בזמנם, וע"כ זה הי' בדרך נס, והנה דעת ר"י (בע"ז מ"ג ב') שכל ע"ז צריך לשחוק ולזרות לרוח או להטיל לים (וכן נפסק ביו"ד סימן קמ"ו סעיף י"ד), ודעת ר"ת (חולין פ"ח ב') שכל ע"ז תחילתה בשריפה דומיא דעגל (ובפרשת וישלח ל"ה ד' כתוב שיעקב טמן את הע"ז בקרקע ולא שרפה, אמנם זה הי' לפני מתן תורה).

שם. וישק את בני ישראל. והנה שתיה זו לא נחשב להנאה מע"ז כיון שלא הי' לזה טעם, והשקאה זו פרש"י שהיתה לבודקם כסוטות, ולכאורה צ"ל שמשה נצטוה מהקב"ה לבודקם באופן זה, דאל"כ מהיכן ידע שזה יבדקם, ועוד דבהשקאת סוטה היו מוחקים שם במים, אבל כאן לא נזכר שמשה עשה כן ומנ"ל שזה יבדקם (ובתורת חיים ע"ז מ"ד א' כתב דבעגל הי' שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס כדאיתא במדרש ונטחן ונמחה והשקה אותם ממנו).

שם. פרש"י אם יש עדים והתראה בסייף כמשפט אנשי העיר הנדחת. והנה לא היו כאן כל הפרטים הנצרכים לדין עיר הנדחת ולמה נידונו כדין זה, ומש"כ רש"י עדים בלא התראה במגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, צ"ב הרי הקב"ה ידע מי חטא גם בלי עדים, וא"כ מאחר דבלא"ה לא התרו בו מאי נ"מ שהיו עליו עדים, הרי גם בלא עדים הוא יכול למות במגפה (וכבר הקשה כן הרא"מ להלן פסוק ל"ה).

כא

פסוק כ"א. מה עשה לך העם הזה (צ"ב למה הוסיף "הזה" וכי יש ס"ד שמדבר על עם אחר) כי הבאת עליו חטאה גדולה. לא כתוב שמשה תבע מאהרן על עשיית העגל, אלא על מה שישראל נכשלו על ידו דהיינו בלפני עור, ורש"י כתב כמה יסורים עשה לך העם וכו', והרמב"ן מקשה שהרי החטא הזה הוא מהחטאים שהדין בהם הוא דיהרג ולא יעבור.

והנה האחרונים דנים אם לאו דלפני עור זה לאו בפני עצמו או שעוברים באותה עבירה שהכשיל בה את חבירו, ומקושית הרמב"ן משמע דס"ל שזה כאותה העבירה, ומשו"ה הוא מקשה שזה יהרג ולא יעבור, משום שהמכשיל את חבירו באיסור ע"ז הרי זה כאביזרייהו דע"ז, דלפני עור דאיסור ע"ז דינו כע"ז, והאוה"ח כתב דלעשות ע"ז לאחרים זה לאו ואין בזה דין יהרג ולא יעבור, וכ"כ המנ"ח (סוף מצוה פ"ו) מהרמ"א (יו"ד סימן קנ"ז סעיף א') דמשום לאו בלפני עור א"צ למסור נפשו כיון דאין הלאו מיוחד בע"ז, ואולי כך ס"ל לרש"י (ועי' קובץ הערות יבמות בהשמטות לסימן מ"ח אות ט').

והנה בסנהדרין (ז' א') איתא וירא אהרן ויבן מזבח, מה ראה, א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר ראה חור שזבוח לפניו, ופרש"י הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה.

והנה משמע דלולא החשבון שלא יהא להם תקנה לעולם אהרן הי' מוסר עצמו למיתה, ואע"פ דלא רצו שיעבוד ע"ז ע"כ שזה מכלל אביזרייהו דע"ז ויהרג ואל יעבור, דאל"כ הרי לדעת הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וא"כ הי' צריך לבנות המזבח, אלא ע"כ כיון דיוצא מזה ע"ז הרי זה כע"ז.

ומה באמת הי' חשבונו של אהרן, י"ל דהנה הרמב"ם שם כתב דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את ה' ואם הי' בעשרה מישראל הרי זה חילל את ה' ברבים וביטל מ"ע שהיא קידוש ה' ועבר על מצות ל"ת שהיא חילול ה', ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו עכ"ד.

הרי דמצד העבירה אין עונש כיון שהי' באונס אלא שיש כאן חילול ה', ומשו"ה אהרן חישב דאם יהרגו כהן ונביא לא יהא להם תקנה בתשובה והעבירה תשאר לדורות, ואז הרי אין לך חילול ה' גדול מזה, דכלל ישראל יעברו עבירה שאין עליה תקנה בתשובה, אבל אם יבנה להם מזבח אז אע"פ שיש בזה חילול ה' מ"מ יתכן שיעשו תשובה ואז יצא פחות חילול ה', אבל לולא חשבון זה בודאי אין חשבון ואסור לעשות עבירה, ומ"מ בגמ' שם אמרו על זה ובוצע ברך נאץ ה', דכיון שאסור לעשות אין עושים חשבונות כאלו.

כב

פסוק כ"ב. ויאמר אהרן אל יחר אף אדני. האבן עזרא כתב בעבור גודל מעלתו, והנה אהרן הי' יותר מבוגר ממשה, וצ"ל שקרא לו אדוני משום שהי' יותר חשוב ממנו, ובאבות (פ"ד מי"ב) תנן שיהא כבוד חברך כמורא רבך, והרע"ב מביא על זה הפסוק שכתוב בפרשת בהעלתך שאהרן אמר למשה בי אדוני, והתוי"ט כתב דמה שלא נקט מקרא דקדים מפסוק זה, דהתם אפשר למידחי כי ירא מפני האף והחימה, ובהמשך דבריו כתב דאע"פ שמשה הי' רבו מ"מ אהרן הי' אחיו הגדול ולפיכך מן הדין שקולים היו (ועמש"כ לעיל י"ז ט').

שם. אתה ידעת את העם כי ברע הוא. פרש"י בדרך רע הם הולכים תמיד ובנסיונות לפני המקום. והיינו משום שכבר המרו בים סוף ובמן לפני חטא העגל, וצ"ב למה הוא דיבר כך על כלל ישראל (וביבמות מ"ט ב' מבואר שישעי' הנביא נתבע על מה שאמר בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב).

התרגום יב"ע מפרש אתה ידעת שהם בני צדיקים והיצה"ר מטעה אותם, ובאמת כל העובר עבירה זה ע"י פיתוי היצה"ר ואין זה דבר מיוחד כאן.

כו

פסוק כ"ו. ויאספו אליו כל בני לוי. פרש"י מכאן שכל השבט כשר. באמת זה פלא דבדרך כלל בכל קבוצת אנשים יש כמה סוגים ואיך זה שבשבט לוי כולם היו כשרים, וצ"ל שהיו מובדלים בכל עניניהם משאר השבטים, ועדיין זה חידוש שהרי רש"י (להלן פסוק כ"ז) מפרש דמש"כ והרגו איש את אחיו, הכונה לאחיו מאמו והוא ישראל, וא"כ הי' יתכן שישראל זה שחטא גדל בבית אחד עם אחיו הלויים בביתו של לוי, והוא חטא בעגל, אבל אחיו ששייכים בדין לשבט לוי לא חטאו.

כז

פסוק כ"ז. כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' (יל"ע אם הכונה ליעקב שנקרא ישראל, או הכונה לכלל ישראל) משער לשער במחנה. משמע שהיו שערים במחנה, ועי' אבן עזרא (לעיל פסוק כ"ו), ועי' בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם (סימן מ"א) דמאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה, הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם לא מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל, וכן זה השער לה' כמו וזה שער השמים שאילת לשון לדמיון הענין הוא עכ"ל.

שם. והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. צ"ב הסדר, שהרי יותר חידוש הוא שיהרגו את אחיהם מאשר את הקרובים (ועי' אוה"ח), ועוד דהי' אפשר לקצר ולכתוב איש את אחיו רעהו וקרבו (ובתרגום כתוב שני פעמים גבר, ובפעם השלישית כתב ואנש).

כח

פסוק כ"ח. ויפל מן העם ביום ההוא. הלשון "ויפול" משמע שלא נהרגו במשפט ב"ד, דלשון ויפול אומרים על אנשים שנפלו במלחמה (ועי' רש"י לעיל פסוק כ' וברמב"ן לעיל פסוק כ"ז איך הרגו אותם, ועמש"כ בפרשת וזאת הברכה ל"ג ט').

שם. כשלשת אלפי איש. מדכתיב כשלשת (בכ"ף) משמע שזה לא מספר מדויק של הנופלים אלא בערך כמספר הזה, ובשם הזוה"ק מובא שזה הי' ב' בני בלעם ששקולים כשלשת אלפי איש, אמנם הרי כתוב והרגו איש את אחיו וגו', ומשמע דעכ"פ היו עוד שנהרגו חוץ מבני בלעם.

כט

פסוק כ"ט. מלאו ידכם היום לה'. פרש"י אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום. וקצת חידוש שע"י הריגה הם יזכו להתכהן, שהרי מצינו שנאמר לדוד (בדברי הימים א' כ"ב ח') שהוא לא יבנה את ביהמ"ק כיון ששפך דמים (ועי"ש במפרשים, אבל מ"מ רואים דשפי"ד הוי קצת סתירה לענין זה), ואע"פ שעשה מצוה בהריגתם (והוסיפו דמצינו ג"כ מ"ד בזבחים ק"א ב' דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, הרי שנתכהן בשכר זה).

וצ"ב הרי משה דיבר לשבט לוי ולא לאהרן והם נעשו לויים ולא נתכהנו, ועוד צ"ב דמרש"י משמע שיתכהנו ע"י שיהרגו, והרי להרוג ג' אלפי איש לא צריך את כל הלויים (והאבן עזרא לעיל פסוק כ"ח מפרש ויעשו בני לוי ולא כל בני לוי, ומסתמא פירש כן כיון שלא הוצרכו לכל הלויים כדי להרוג ג' אלפי איש) וא"כ ע"י מה יתכהנו שאר הלויים שלא יהרגו.

שם. כי איש בבנו ובאחיו. רש"י בפרשת וזאת הברכה (ל"ג ט') מפרש שהכונה לבן בתו שהרי משבט לוי אף אחד לא חטא, והנה זכות העקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו נזכר כשבח גדול מאוד ובכל הדורות זוכים בזכות זו, ולכאורה כאן היו אנשים משבט לוי שהרגו את נכדיהם וזה מסי"נ גדולה מאוד, אמנם יש נ"מ משום שהלויים הרגו את נכדיהם שחטאו ועבדו לעגל, ואז מתערב אצל האדם הענין של מידות שכועס ומרוגז על מה שחטא, משא"כ אברהם אבינו עקד את בנו הצדיק שלא עשה שום עול, וזה מסי"נ גדולה מאוד.

ומש"כ ולתת עליכם היום ברכה, לא מפורש בפסוק איזה ברכה הוא נתן להם, ועי' בדעת זקנים מבעה"ת.

ל

פסוק ל'. ויהי ממחרת וגו' (יל"ע למה משה המתין למחרת ולא עלה אל ה' באותו היום, ורש"י להלן ל"ג י"א מפרש שמשה עלה בי"ט, ועי"ש בחידושי מרן רי"ז הלוי) אתם חטאתם חטאה גדלה. הנה חטא זה שוגג (כדאיתא ביומא ל"ו ב') וצ"ב הרי הם חטאו במזיד, ואולי חטאתם הי' בדרגת שגגה (ועי' אוה"ח להלן פסוק ל"א, והאבן עזרא בפרשת אחרי ט"ז ל' כתב ששם חטאת שם כלל על כן תמצא על השגגה ועל הזדון), ואע"פ שהעובדים לעגל מתו, מ"מ משה אמר לנשארים אתם חטאתם, וי"ל כדפירשנו לעיל ל' י"ב.

שם. ועתה אעלה אל ה'. הנה מה שמשה אמר שיתפלל עליהם מובן שזה באפשרותו, אבל מה שאמר שיעלה אל ה' זה חידוש שהי' באפשרותו לעלות מתי שרצה אפי' כשלא נצטוה, ועל רבי ישמעאל כהן גדול כתוב שאמר שם ועלה למרום, אבל על משה לא כתוב שהוצרך לזה.

שם. אולי אכפרה בעד חטאתכם. אע"פ שמשה לא המכפר, מ"מ י"ל שאמר אכפרה כיון שהוא יעשה את הפעולות שעל ידם יתכפרו.

ולשון אכפרה פרש"י אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא, וצ"ב וכי מה שיבדילו בינם ובין החטא זה נקרא כפרה, והנה בסוטה (ג' ב') איתא שהעושה עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, ויתכן שמשה אמר שהוא יעשה פעולה זו להבדיל את ישראל מהחטא, ואת הכפרה עצמה הקב"ה יעשה.

לא

פסוק ל"א. ויעשו להם אלהי זהב. (מדכתיב אלהי זהב בלשון רבים מדויק כדברי הירושלמי שהבאנו לעיל פסוק ד' שהם עשו י"ג עגלים, אלא דבלא"ה י"ל כדפרש"י בפרשת וישלח ל"ה ז' דבמקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים עי"ש) פרש"י אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו. הלשון משמע כטענה על הטובה שהקב"ה נתן להם, והנה רש"י בפרשת בראשית (ג' י"ב) כתב שאדם הראשון נתבע על מה שכפר בטובתו של הקב"ה בזה שאמר האשה אשר נתת עמדי, אמנם אין זה דומה כיון שאדם כפר בטובה שניתנה לו בעצמו, משא"כ משה דיבר על הטובה שניתנה לאחרים (ומ"מ רק אדם כמשה רבינו יכל לומר להקב"ה דברים כאלו), והנה אם הטענה היא תשובה נכונה, הרי זה תשובה להרבה חוטאים.

והנה בתחילת הפסוק כתוב שמשה אמר להם שחטאו חטאה גדולה, ועכשיו אמר שהחטא לא כ"כ חמור, ועי' כלי יקר.

והנה בכדי לעשות עגל זהב מקכ"ה קנתרין (כדפרש"י לעיל פסוק ד') לא צריך כ"כ הרבה זהב, וצ"ל שההרגשה הטובה שהיתה להם מריבוי כסף וזהב היא שגרמה להם לחטוא, ובאמת צ"ב למה ניתן להם כ"כ הרבה זהב, ובפרט שזה גרם להם לחטוא.

לב

פסוק ל"ב. ועתה אם תשא חטאתם. פרש"י הרי טוב איני אומר לך מחני ואם אין מחני וזה מקרא קצר וכן הרבה. יל"ע אם בהלכות תנאי, דיבור כזה נחשב כתנאי.

שם. מספרך. פרש"י מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים. צ"ב מי יאמר עליו כן, ועוד צ"ב מה אכפת למשה שיאמרו עליו כך הרי הוא לא חשש על כבודו, ועוד צ"ב וכי אם לא יהי' נזכר שמו בתורה לא ידעו שהוא הי' בעולם.

לד

פסוק ל"ד. ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך. הנה אע"פ שמשה לא נכנס לא"י מ"מ דיבור זה הי' קודם שנגזר עליו הגזירה, ועוד י"ל שהכונה שילך עמהם לעבר א"י ולא שיכנס עמהם (וכן י"ל להלן ל"ג א').

שם. וביום פקדי ופקדתי. פרש"י עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד וכו' (לכאורה "תמיד" השני מיותר). צ"ב הרי מה שהקב"ה ניחם מלכלותם יחד כבר נאמר למשה עוד לפני שירד ושבר את הלוחות, כדכתיב לעיל (פסוק י"ד) וינחם ה' על הרעה וגו', ומה הוסיף לו עכשיו יותר.

שם. פרש"י ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל. יש בדבר הזה חידוש, דהא נמצא שאם בנ"י יחטאו במשך הדורות מאה פעמים הם יענשו מאה פעמים על חטא העגל, ואם יחטאו אלף פעמים הם יענשו אלף פעמים, וכי החטא בלתי מוגבל ואין לו סוף, ויל"ע אם בכל פורענות מוסיפים בעונש משום חטא העגל, או שאין תוספת בפורענות, אלא זה חסד שהקב"ה מנכה בכל פורענות גם מחטא העגל (וכדמצינו הרבה מידת החסד גם בעונשין, וכעין זה מש"כ בס"פ בלק כ"ה ט' בשם הגר"ח מוולוז'ין שהקב"ה החשיב למנין המתים במגפה גם את אלו דבלא"ה היו צריכים למות לסיבת כלות ימיהם במשך זמן המגפה).

והנה בשאר חטאים כתוב שהקב"ה פוקד את העון רק עד דור רביעי כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וצ"ל שבחטא העגל יש דבר מיוחד שנענשין עליו בכל הדורות.

וכנראה דכמו במלכותא דארעא אם אדם עובר על החוק ונתפס ע"י שוטר עדיין יכול לשדלו ולהפטר, אבל ככל שהדבר עלה לפני אנשים בדרגות גבוהות יותר קשה להעלים הדבר ולהפטר, כמו כן כל חטא שחוטאים כתוב בספרים שזה גורם לקלקול וחורבן בעולמות העליונים, וכפי גודל החטא כך יותר גדול הקלקול והחורבן שנעשה בעולמות העליונים.

ובספרים כתוב דחטא העגל פגם במדרגה עליונה מאד, ולכן אע"פ דעל הפגמים שנעשו בעולמות שאינם כ"כ עליונים הועילה התשובה והתפילה ונתקן הפגם והי' ריצוי, מ"מ בעולמות היותר עליונים לא הי' תיקון ונשאר רושם, דעל פגם זה לא הועיל כח התשובה והתפילה, ולכך נשאר וביום פקדי ופקדתי דפגם העגל לא תוקן עדיין לגמרי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א