אילת השחר/שמות/יד

אילת השחר ‏ שמות יד

פרק י"ד

ב

פסוק ב'. דבר אל בנ"י וישבו ויחנו. צ"ב למה הוצרך לומר להם להיכן ללכת, הרי כל הליכתם היתה ע"פ הענן ולהיכן שהענן ילך שם הם ילכו, ואולי ה' אמר למשה שיודיע לבנ"י את הטעם למה הם חוזרים.

והנה דיבור זה לשון קשה ואמירה זה לשון רכה, וצ"ב למה כתוב דבר אל בנ"י ולא כתוב אמור אל בנ"י (ואולי זה דבר קשה כיון שלחזור לקראת המצריים זה דבר שאינו מובן לפי שכל הפשוט).

שם. לפני בעל צפן נכחו תחנו. בדעת זקנים הקשו איך משה אמר להם לחנות לפני בעל צפן, הרי אמרו שלא יאמר אדם לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית, ותירץ דרק לאדם אסור ולהקב"ה מותר עי"ש, ועדיין צ"ב למה משה אמר כך לבנ"י, ואולי הותר לו בהוראת שעה לומר להם (ועוד תירצו שמשה אמר לחנות ולא פירש את שם הע"ז, ורק בפסוק כתוב היכן זה הי'), והנה זה לא דבר טוב לעמוד סמוך לע"ז, ויתכן שלא עמדו בסמוך ממש.

והנה מש"כ רש"י דבעל צפן נשאר מכל הע"ז להטעותן, אין הכונה שנשללה בחירתם, אלא הקב"ה נתן להם יותר אפשרות לטעות.

והנה לפי איך שכתוב בתחילת הפסוק וישבו ויחנו בלשון נסתר, הי' צריך לסיים נכחו "יחנו" על הים, ומ"מ כתוב תחנו בלשון נוכח.

ג

פסוק ג'. ואמר פרעה לבנ"י. התרגום יב"ע מפרש שיאמר לדתן ואבירם שנשארו במצרים, והנה דתן ואבירם היו אח"כ עם בנ"י במדבר והשתתפו במחלוקת של קרח ונבלעו באדמה, וע"כ צ"ל שבאו עם פרעה בזמן שרדף אחרי בנ"י והצליחו להצטרף למחנה בני ישראל, וצ"ע במציאות איך הם הצליחו להצטרף לפני טביעת המצריים בים.

ד

פסוק ד'. וחזקתי את לב פרעה. לדעת הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג) לפרעה כבר לא הי' בחירה, ומה שאמר "וחזקתי" י"ל משום דלכל מה שעושים צריכים חיזוק ואימוץ, ועי' רמב"ן.

שם. ואכבדה בפרעה. פרש"י כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכה"א וכו'. לכאורה למה רש"י צריך להביא על זה ראיות, הרי כשטוב לרשע זה מעורר קושיות, משא"כ כשרשע נענש זה פשוט ומובן ששם ה' מתגדל, משמע שתמיד היצר מטעה את האדם וצריך סייעתא דשמיא שבעיני האנשים יצא קידוש ה'.

שם. בפרעה ובכל חילו. פרש"י הוא התחיל בעבירה וממנו התחילה הפורענות. והנה במכילתא (להלן פסוק כ"ח) נחלקו אם פרעה נשאר חי או דבאחרונה ירד ונטבע, ולשני המ"ד צ"ב במה זה נקרא שממנו התחילה הפורענות, ואולי הכונה למכות ויסורים שלקו בים (כדאיתא במכילתא שהמצריים לקו בים יותר ממה שלקו במצרים) ובזה התחיל אצלו הפורענות (וכדפרש"י להלן פסוק ו' שפרעה הלך במלחמה לפני עבדיו).

שם. וידעו מצרים כי אני ה'. האבן עזרא מפרש וידעו מצרים הנשארים גם הנטבעים לפני מותם עכ"ל, והנה אע"פ שהגיעו לזה ע"י יסורים, מ"מ זה חסד ה' שזכו להכרת ה' רגע קודם מותם, דלא כל הרשעים (אפי' הנענשין) זוכים להגיע להכרה זו, וכן הבכורות שמתו במצרים לא זכו לזה.

שם. ויעשו כן. פרש"י להגיד שבחן ששמעו בקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו וכו' אין לנו אלא דברי בן עמרם. צ"ב למה לא אמרו משה אלא בן עמרם (שזה לשון זלזול, וכדאמרו במד"ר במדבר י"ח י"ז שדוד טען שמחרפין אותו ולא קוראים לו בשמו, אלא מדוע לא בא בן ישי, ראיתי את בן ישי).

והנה אע"פ שהלכו לפי הענן, מ"מ זה שבח שהלכו להיכן שמשה אמר, דאנשים החלשים באמונה היו מוצאים תירוצים ללכת לפי דעתם, והיו מתרחקים מהרודפים אחריהם ולא מתקרבים.

ה

פסוק ה'. ויגד למלך מצרים כי ברח העם. (אע"פ שהלכו ולא ברחו, מ"מ במה שאינם חוזרים הם נקראים בורחים) פרש"י איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים באו והגידו לפרעה. משמע דאע"פ שפרעה מיהר לשלחם מן הארץ הוא רצה שיחזרו, ומ"מ אע"פ שחשש שמא לא יחזרו הוא שילחם.

והנה מסתבר שאיקטורין אלו הלכו יחד עם בנ"י, ואין הכרח שבנ"י ידעו שהם הולכים בשליחות פרעה, די"ל שחשבו שגם הם מהערב רב שהצטרפו ללכת עמהם.

והנה לעיל (י"ב ל"ז) כתוב ויסעו בנ"י מרעמסס סכתה, ופרש"י ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנא' ואשא אתכם על כנפי נשרים, והנה בשלמא לבנ"י (ואולי גם לערב רב שהצטרפו ללכת עמהם, עמש"כ שם) אירע נס זה, אבל למה אירע הנס הזה לאיקטורין שהצטרפו ללכת כדי להרע לישראל, וכנראה דכיון שהלכו עמהם גם להם אירע הנס, וכעין דמצינו בחולין (ז' א') דנהר גינאי נחלק גם לצורך הגוי שהלך עם רפב"י, אמנם כאן זה חידוש יותר גדול, משום שאותו נכרי הלך עם רפב"י כבן לוי', משא"כ האיקטורין האלו התלוו לבנ"י בכדי להרע להם, ואולי נעשה להם הנס לצורך זה שיודיעו למצרים שבנ"י ברחו וירדפו אחריהם ויטבעו בים.

שם. ויהפך לבב פרעה. לבב משמע שני לבבות (עי' רש"י בפרשת וירא י"ח א', ועי' ברכות נ"ד א') והיינו שהיצר טוב של פרעה נהפך לרע, ולאחר שנהפך לרע הי' לו ב' לבבות להרע.

שם. כי שלחנו את ישראל מעבדנו. הנה בר"ה (י"א א') איתא שהשיעבוד פסק מהם ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים, וא"כ בלא"ה הם כבר לא עבדו את מצרים, ורש"י מפרש שרדפו אחריהם מפני ממונם שהשאילום, ועי' שפ"ח שזה הטעם שהעם רדפו אבל פרעה רדף אחריהם כיון שרצה אותם לעבדים.

והנה בתפילת ערבית אומרים את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, וצ"ב מי היו הרודפים שאינם שונאים, ולפרש"י שרדפו משום ממונם י"ל שהכונה למצריים שרדפו עבור הממון ולא משום שנאה (והוסיפו דלמש"כ הרוקח שהבאנו להלן פסוק כ"ה, שים סוף הציף תחילה את הנשארים במצרים, י"ל דרודפיהם הכונה למצריים שיצאו לרדוף אחריהם, ושונאיהם הם המצריים שנשארו במצרים שהים הציף גם אותם, ועי' בהעמק דבר להלן פסוק ל"א).

האוה"ח מביא מחז"ל שפרעה כתב לישראל גט שחרור ואמר להם הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין וכו' (ובילקוט שמעוני פרשת בא אות ר"ח איתא שאמר להם בפיו ולא כתב להם, ועי' הגהות מצפה איתן מגילה י"ד א'), וצ"ב למה הוצרכו לשחרור מפרעה במה הוא זכה בהם לעבדים, ולמש"כ האוה"ח שפרעה כתב להם גט שחרור, צ"ל שמשה הי' שליח של ישראל לזכות עבורם בגט שחרור.

ז

פסוק ז'. ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. פרש"י ומהיכן היו הבהמות הללו וכו' מהירא את דבר ה', מכאן הי' ר"ש אומר כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. (ובב"ק ט"ו ב' איתא שנחש מועד לעולם, ואין נחש טוב, ומש"כ בסנהדרין נ"ט ב' ב' נחשים טובים, היינו לולא חטא אדה"ר שלא הי' להם ארס) והנה במצרים לא היו אנשים כשרים, וגם אלו היראים את דבר ה' לא היו יראי שמים אלא פחדו על ממונם, וא"כ זה לא פלא שכולם רדפו אחרי בנ"י, אמנם משמע דר"ש ס"ל שהיו שם כשרים שאח"כ נהפכו לרשעים, ומשו"ה אמר כשר שבמצרים הרוג ולא תאמין בו כי גם הוא יהפך לבסוף להיות רע, ואולי היו מצריים שבתחילה יראו את דבר ה', דהיינו שהיו כשרים בדברים שבין אדם למקום אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו (ומצוי אנשים מאמינים, דנכשלים בחטאים של בין אדם לחבירו).

ח

פסוק ח'. ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים. צ"ב מה הצורך להזכיר כאן פרט זה שפרעה הוא מלך מצרים.

ט

פסוק ט'. וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה וגו' על פי החירת וגו'. צ"ב בסדר הפסוק דלכאורה הי' צ"ל בתחילה מי היו הרודפים (דהיינו וירדפו מצרים אחריהם כל סוס רכב פרעה וגו'), ואח"כ לכתוב וישיגו אותם חונים על הים וגו', ועוד צ"ב דמש"כ בסוף הפסוק על פי החירת לפני בעל צפן, הי' צריך לכתוב סמוך לתיבות חונים על הים, שהרי זה פירוט המקום היכן שחנו.

י

פסוק י'. וישאו בנ"י את עיניהם (יתכן שהמצריים היו עדיין רחוקים ובכדי לראותם הוצרכו לשאת את עיניהם, ועי' מלבי"ם) והנה מצרים נסע אחריהם. פרש"י בלב אחד כאיש אחד. הנה על בנ"י קודם מתן תורה כתוב ברש"י (להלן י"ט ב') שזכו להגיע לדרגת כאיש אחד בלב אחד, אבל המצריים הרשעים איך הגיעו לזה הרי כתוב (משלי י"ח א') לתאוה יבקש נפרד, ורש"י לעיל (פסוק ה') מפרש שרדפו בשביל ממונם שהשאילום, ומסתמא כל אחד רדף עבור ממון עצמו ולא עבור ממון חבירו (אמנם להלן ט"ו ט' פירשנו שפרעה אמר שיעשה חלוקה חדשה), ועוד צ"ב וכי בכדי שיצאו לרדוף אחרי בנ"י הי' צורך שיהיו בלב אחד, ואם לא הי' צורך למה נזכר שהי' כך.

ועוד פרש"י דראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור להם, ויתכן דלא כל הציבור הגיעו לדרגה גמורה של ראיית מלאך.

שם. ויצעקו בני ישראל אל ה'. פרש"י תפשו אומנות אבותם באברהם הוא אומר וכו'. (ק"ק למה צריך להוכיח שהאבות התפללו) לכאורה זה מעלה גדולה שזה מה שעשו בעת צרה, והלשון אומנות משמע שזה כשאר מלאכות שצריכים ללמוד לדעת איך להתפלל, ובגור ארי' כתב שלא צעקו כדרך הצדיקים בעת צרה, דהא היו מתלוננים עכשיו לומר הלא טוב לנו עבוד את מצרים, אלא שהוא אומנות אבותם שכך הי' מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותיו נמשך האדם תמיד אחריו אע"פ שלא עושה בכונת לבו עכ"ל.

והנה מה שהוכיח שלא צעקו כדרך הצדיקים מהטענות הכתובות בפסוקים אח"כ, באמת התרגום יב"ע מפרש שאת הטענות שכתוב שם טענו הרשעים (ועי' בפי' לתרגום, ובירושלמי תענית פ"ב ה"ה איתא ד' כיתים נעשו אבותינו על הים אחת אומרת וכו'), אלא דבפשוטו משמע שאותם האנשים שצעקו לה' הם התלוננו על משה (ועי' רמב"ן להלן פסוק י"א).

יא

פסוק י"א. מה זאת עשית לנו. צ"ב וכי חשבו שמשה רוצה להמיתם, ועוד צ"ב למה טענו על משה וכי הי' שייך לחשוב שמשה עשה מעצמו את כל הדברים, אמנם כך המציאות שאנשים ממורמרים טוענים טענות שאין בהם ממש.

יג

פסוק י"ג. התיצבו וראו את ישועת ה'. הנה מה צ"ל התיצבו, והאוה"ח כתב אולי נתכוון לומר שיעמדו בתפילה, ויל"ע אם מה שמשה אמר להם לא לעשות כלום הי' בנבואה (והנה הרמב"ן מביא מהמכילתא שמפרש מש"כ לא תוסיפו לראותם שזה לאו, ולפי"ז ע"כ שזה נאמר מפי ה', אמנם י"מ שזה הבטחה).

טו

פסוק ט"ו. מה תצעק אלי. פרש"י למדנו שהי' משה עומד ומתפלל, א"ל הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונים בצרה. צ"ב מה יותר טוב מתפילה בעת צרה הרי הקב"ה רוצה שיתפללו, וי"ל דהנה בתפילה יש כמה ענינים, ואחד מהם הוא שבתפילה האדם מראה שהוא מעצמו אין לו כלום, אלא הכל תלוי ביד הקב"ה, ומראה בזה שמאמין בהשגחתו ית', שהוא לא יכול לעשות כלום אלא הוא תלוי ביד ה', וזה אחד מהדברים שאדם יכול לזכות ע"י תפילה, שזה שהוא מוסר את עצמו להקב"ה מועיל.

אבל יש דבר יותר מזה, והוא מה שהקב"ה אמר למשה דבר אל בנ"י ויסעו והיינו שיכנסו לים, וכמו שהי' אח"כ שקפצו לים ואז נעשה הנס של קריעת ים סוף, והענין בזה שהאמונה בה' שע"י התפילה התחזקה במה שנא' להם להכנס לים ונכנסו, כי כשהקב"ה אומר צריך ללכת בלי שאלות, דבזה הוא מראה שהאמונה שלו בה' היא כ"כ חזקה, שאין לו שום ספק ונכנס בים כדבר ה'.

וזה מה שאמר הקב"ה למשה, דאע"פ שתפילה מראה שמוסר עצמו לגמרי ומכיר שהכל ביד ה', אבל זה יותר יתחזק ע"י זה שיעשו מעשה ויכנסו לים, שיהא ניכר מזה שהאמונה בה' היא שלימה (ועי' אוה"ח ובגור ארי').

ועוד י"ל למש"כ הגר"א (באמרי נעם עמ"ס ברכות ס"א א') לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, פי' אפילו בתפילות ובקשות אל יאריך אדם עכ"ד, וזה אמר שיעשו מעשה של מסי"נ ולא להאריך בתפילה.

בתרגום כתוב קבלית צלותך, ובמד"ר (כ"א א') איתא שהקב"ה אמר למשה מה תצעק אלי, כבר שמעתי צעקתך דבר אל בנ"י ויסעו, ולפי"ז אין הכונה שלא יתפלל, שהרי מה שה' קיבל תפילתו זה לא סיבה שלא ימשיך להתפלל, אלא דהודיעו שנתקבלה תפילתו.

שם. דבר אל בנ"י ויסעו. פרש"י אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם (יתכן שמשה הודיע לבנ"י שהים לא יעמוד בפניהם, ולא אמר שיסכנו עצמם ויכנסו בתוך הים) כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים. והנה קריעת ים סוף הי' נס גדול מאוד, ואם משה אמר להם שכדאי זכותם שיקרע להם הים, משמע שהי' להם זכות גדול, וצ"ב דאם כדאי זכות אבותיהם או זכותם כל אחד בפני עצמו למה צריך לומר שיש את זכות שניהם, ועוד צ"ב מה זה שני הדברים שכתב רש"י והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, דלכאורה האמונה זה הזכות שיש להם, וצ"ל שהי' להם זכויות במה שהאמינו קודם, ועוד זכות במה שהאמינו ויצאו.

והנה אחרי כ"כ הרבה ניסים שכלל ישראל ראו, שלא הי' להם להיכן לברוח, שמצרים נסעו אחריהם והים לפניהם, ואז הי' הנס של קריעת ים סוף שנכנסו לתוך הים, ולא הי' רק הנס מעצם קריעת ים סוף, אלא איתא בחז"ל שנעשו הרבה ניסים, וכגון מה שנעשו י"ב שבילים בים (עי' ילקוט פרשת ואתחנן רמז תתכ"א) וצמחו פירות בצדדיהם, ועוד דברים גדולים מאוד שכתובים בחז"ל.

וכל זה נעשה כדי שינצלו ישראל מן המצריים, ולכאורה הרי לא חסרים דרכים להקב"ה איך להציל את בני ישראל, ואם הקב"ה רצה להמית את כל המצריים הוא הי' יכול להמיתם ברגע אחד כמו שמתו כל חיילי סנחריב (כדכתיב במלכים ב' י"ט ל"ה), ולמה הי' צריך לנס כזה של קריעת הים (ועמש"כ לעיל י"א ט').

והנה כשישאלו כל אחד מי קרע את ים סוף, הוא יאמר שמשה רבינו קרע, ואע"פ שהקב"ה נתן לו כח אך מ"מ משה קרע את הים, כדכתיב (להלן פסוק כ"א) ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים וגו' ויבקעו המים, ולהלן (פסוק ט"ז) כתוב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו', דהיינו שהקב"ה צוה למשה לבקוע את הים, ולא הכונה רק שהטה את ידו על הים, דבתפילה אומרים מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, שמשה רבינו בקע את הים.

אמנם במכילתא איתא על הפסוק ויט משה וגו' התחיל הים עומד כנגדו, א"ל משה בשם ה' שיבקע ולא קבל עליו, הראהו המטה ולא קבל עליו, מלה"ד למלך שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו, מכר הפנימי ובא הלוקח ליכנס לגן הפנימי ולא הניחו השומר, א"ל הלוקח לשומר בשם המלך ולא קבל עליו, עד שנהג הלוקח את המלך בעצמו ובא, כיון שבא המלך התחיל השומר בורח, א"ל כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת ועכשיו מפני מה אתה בורח, א"ל לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך, כך עמד משה על הים א"ל משה בשם ה' שיבקע ולא קבל עליו, הראהו המטה ולא קבל עליו, עד שנגלה הקב"ה עליו בכבודו, וכיון שנגלה הקב"ה בכבודו ובגבורתו התחיל הים בורח שנא' הים ראה וינס, א"ל משה כל היום הייתי אומר לך בשם ה' ולא קבלת עכשיו מפני מה אתה בורח, מה לך הים כי תנוס, א"ל לא מפניך בן עמרם אני בורח, אלא מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלו' יעקב וגו' עכ"ל.

וצ"ב למה הלוקח חשב שהשומר בורח מפניו, הרי הוא ראה שכל היום כשהי' עומד עליו לא ברח עד שבא המלך, ועוד צ"ב למה באמת הוא צריך לברוח מהמלך, ממה הוא פחד וכי הוא חטא, ועוד צ"ב למה הקב"ה שלח את משה אם הוא לא פעל כלום שהים לא נס מפניו.

ונראה מזה דהנה הקשינו למה הי' צריך לקריעת ים סוף כדי להציל את ישראל, דבודאי לא חסר דרכים לפני המקום איך להציל את ישראל, והי' אפשר להמיתם גם בלי הים ולייסרם ביסורים גדולים.

אלא ע"כ משום שהוצרך כאן שיצא מצב שכלל ישראל יאמרו זה קלי ואנוהו, ויגיעו למדרגה דאיתא בחז"ל (הובא ברש"י להלן ט"ו ב') שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים.

וכדי להגיע לזה, אע"פ שהיו לישראל זכויות שבזכותם יצאו, אך העיקר מה שהי' כאן זהו הפתחו לי פתח כחודו של מחט, הזכויות של כלל ישראל, האמונה שהאמינו בה' ביחד עם הזכות אבות עדיין לא היו מספיקים.

שהרי איתא בחז"ל שבזמן קריעת הים טענו מלאכי השרת הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, דהי' טשטוש המוחות, מצד אחד כתוב האמונה שהאמינו בי, ומצד שני איתא בסנהדרין (ק"ג ב') ועבר בים צרה והכה גלים א"ר יוחנן זה פסלו של מיכה (עי"ש פרש"י), ובנ"י במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, וכתוב שלולא זה שיצאו מיד היו נשקעים ח"ו לגמרי בטומאה, הרי משמע שהי' ערבוביא, מצד אחד אמונה, דם פסח ומילה, זכות אבות, ומצד שני הללו עובדי ע"ז.

השאלה היתה האם כדי לזכות למידת זכיה זו, שיבואו להגיע לזה שכולם יזכו לומר זה קלי ואנוהו, אשר א"א לנו לתאר מעמד גדול כזה ואיננו להבנתנו.

שש מאות אלף איש מבני כ' ומעלה, ועוד הפחותים מבני כ' והיתרים מבני ס' ונשים וטף, כל אלו אמרו זה קלי ואנוהו, ובסוטה (ל' ב') איתא ר"מ אומר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה, שנא' (תהלים ס"ח כ"ז) במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל, דאפילו אלו שעדיין היו במקור אמרו שירה.

הרי זה דבר נורא שקשה לתאר, ברגע אחד עומדים ציבור המגיע לכמה מליוני אנשים, וכולם מכריזים זה קלי, ה' ימלוך לעולם ועד, לאיזה דבר גדול הם הגיעו, וזה הי' צריך לצאת עכשיו.

ובזה היתה השאלה איך מגיעים לזה, בודאי אילו לא הי' לצורך כלל ישראל לא הי' צריך קריעת ים סוף, דלהמית את המצריים הי' אפשר באופנים אחרים, אלא הקב"ה רצה לעשות מהפכה כזו, שבכל העולם ישמעו עמים וירגזון, שיזכו להגיע לראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים, שיכריזו כולם ברגע אחד זה קלי ואנוהו.

ואיך מגיעים לזה, הים טען מה שמשה נוטה את ידו ודאי שהוא עושה בציווי ה', אבל זה עדיין לא מספיק שיצא מזה אמירת זה קלי ענו ואמרו, כדי שיצא אמירת זה קלי צריכים את השכינה.

וכשבאה השכינה שהי' התגלות אלקים התחיל הים בורח, והנה למה השומר בורח כשבא המלך וכי עשה עול, אדרבה הרי תפקידו לשמור והוא מילא את תפקידו, אלא משום דכשהמלך מגיע לא צריך את השמירה, כי ממה הוא שומר, כשהמלך נמצא כאן אין צורך בשמירה.

כשהים ראה שיש התגלות אלקים, אין גשמיות בעולם, רק זה תלוי עד כמה היא ההתגלות אלקים, שייך שתגיע ההתגלות אלקים עד להתבטלות התהום ועמוק יותר ויותר, ועד כמה שיש התגלות אלקים אין גשמיות.

ובאמת למה הוצרך שמשה יבקע את הים, והביאור בזה כי הי' צריך אדם שיביא לידי התגלות אלקים, מי מביא את המלך, הלוקח מביא את המלך כדאיתא במשל במכילתא, מי מביא לידי התגלות אלקים (שכל הבריאה תכיר וכל ישראל יזעקו זה אלי ואנוהו) משה רבינו, וללא משה רבינו לא הי' מגיע מצב זה של התגלות אלקים, שכל הבריאה תכיר וכל ישראל יאמרו זה קלי ואנוהו, ומשו"ה הקב"ה צוה למשה להטות ידו על הים.

וא"כ משה קרע את הים ע"י שהביא לידי התגלות אלקים, שזה הי' מוכרח לבא רק ע"י משה רבינו, דאחר לא הי' מסוגל למדרגה זו להביא לידי מדת התגלות אלקים שכזו, אבל לולא זה לא הי' תכלית בקריעת הים דאת המצריים הי' אפשר להמית בדרך אחרת.

ועל זה אמרו חז"ל כדאי הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי, זהו הפתחו לי פתח כחודו של מחט ואז היתה סייעתא דשמיא כזו, יתכן שהי' סייעתא דשמיא כרגיל, ויתכן שהי' יותר מהרגיל, ועכ"פ הכל הי' לצורך, כי עדיין היו בגדר עובדי ע"ז, ולולא זה לא הי' מספיק, כי כאן הי' צורך שיצמח כלל ישראל, ושיזכו להגיע למתן תורה, שתושלם המטרה שחפץ ה', ולא הי' מספיק בהצלת ישראל גרידא, אלא צריך שיגיעו למצב שיאמרו זה קלי ואנוהו ולהגיע למתן תורה.

וכיון שמצוה גוררת מצוה הפתח שהי' כחודו של מחט התחזק, שהאמינו ויצאו והגיעו לידי ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואח"כ התחזק יותר והגיעו לוגם בך יאמינו לעולם ולמתן תורה, כל אלו מדריגות שנתעלו בהם באמונה, דמתחילה הי' מצבם עדיין רופף, וכמו שקיטרגו מלאכי השרת שגם הללו עובדי ע"ז, ולהשלים את כל זה הוצרך את משה רבינו, כדי להביא לבריאה את הכבוד שמים הזה.

טז

פסוק ט"ז. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. הנה בתחילה א"ל להרים את המטה ואח"כ אמר שיטה את ידו, ובמד"ר (כ"א ט') איתא שהמצריים אמרו שמשה אינו יכול לעשות כלום אלא במטה וכו' כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצריים עומדים מאחוריהם, אמר הקב"ה למשה השלך את מטך שלא יאמרו אילולי המטה לא הי' יכול לקרוע את הים שנא' הרם את מטך.

והנה אע"פ שזה טענה ללא הגיון לומר שהמטה יכול לעשות דבר כזה, מ"מ כיון שדרך אנשים להקטין את הנס גם ע"י דברים שאינם, משו"ה הקב"ה אמר למשה שישליך את המטה, אמנם התרגום יב"ע (כאן ולהלן פסוק כ"א) והאבן עזרא מפרשים שיטה את ידו עם המטה, ולדבריהם אפשר לפרש שהקב"ה אמר שירים את המטה לגובה ואח"כ להורידו למים.

שם. ובקעהו. הפסוק מיחס את בקיעת הים למשה, ולהלן (פסוק י"ז) כתוב ואני אחזק את לב פרעה, ומשמע שאת הבקיעה אתה תעשה ואני אחזק את לבו, ואע"פ שגם בקיעת הים זה ע"י הקב"ה (ובתפילת מעריב אומרים בוקע ים לפני משה), מ"מ כיון שהפעולה נעשתה ע"י משה הדבר מתייחס אליו (ועמש"כ לעיל פסוק ט"ו ובספר ימלא פי תהלתך ח"א עמ' קל"ג).

יז

פסוק י"ז. ואני הנני מחזק. האבן עזרא כתב דאין ים סוף בין מצרים לא"י וא"צ שיכנסו בים, רק צוה ה' לעשות כן בעבור שיכנסו המצריים אחריהם ויטבעו (וכן משמע דס"ל לרמב"ם דכתב בהל' יסודי התורה פ"ח ה"א הי' צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו עכ"ל, הרי שהים נבקע לצורך זה, וכך משמע בחזקוני להלן פסוק כ"ב), ולכאורה בפסוקים משמע שהיו שני דברים, דלעיל (פסוק ט"ז) כתוב ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה, ומשמע שזה סיבה אחת, ובפסוק כאן כתוב דבר נוסף שהקב"ה יחזק את לבם שיבואו לתוך הים ויטבעו (ועמש"כ לעיל י"א ט').

יח

פסוק י"ח. בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. צ"ב למה הפסוק חוזר על כל הפרטים הכתובים כבר לעיל (פסוק י"ז), ועוד צ"ב דלעיל שם כתוב ג"כ ובכל חילו (והכונה לחיל רגלי, עי' אבן עזרא לעיל פסוק ט') וכאן הם לא נזכרים (ולעיל פסוק ד' ולהלן פסוק כ"ג כתוב רק פרעה וכל חילו).

יט

פסוק י"ט. ויסע מלאך האלקים וגו' (אע"פ שלא שייך נסיעה אצל מלאך, מ"מ המעבר ממקום למקום נקרא נסיעה) וילך מאחריהם. והנה כאן כתוב "וילך" מאחריהם, אבל בהמשך הפסוק כתוב על עמוד הענן ויסע וגו' "ויעמד" מאחריהם, ומש"כ רש"י שהלך מאחריהם להבדיל בין המחנות ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים, צ"ב מה שייך שדבר רוחני יקבל את החצים והבליסטראות (ועי' ברא"מ ובגור ארי').

שם. ויסע עמוד הענן. פרש"י כשחשיכה והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש לא נסתלק הענן כמו שהי' רגיל להסתלק ערבית לגמרי, אלא נסע והלך לו מאחריהם להחשיך למצרים. צ"ב למה הוצרך להחשיך להם, דאע"פ שעמוד האש האיר לישראל, מ"מ הי' אפשר שיאיר לישראל ולא למצריים, וכמו שהי' בזמן מכת חושך דלבנ"י הי' אור אפי' כשנכנסו לבתי המצריים ולהם הי' חושך (כדכתיב לעיל י' כ"ג).

כ

פסוק כ'. ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. והנה מש"כ ויהי הענן והחשך פרש"י למצרים, ומש"כ ויאר את הלילה פרש"י שעמוד האש האיר לישראל. וצ"ב דבפסוק משמע שזה דבר אחד שהענן והחשך האירו את הלילה (ועי' רא"מ), והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס דפי' ויאר את הלילה ויחשיך (והוא לא מסכים לפירוש זה, ובאמת רש"י בתהילים קל"ט י"א מפרש כך, ועי' חזקוני).

כא

פסוק כ"א. ויולך ה' וגו' ברוח קדים עזה כל הלילה. יתכן שהקב"ה נתן להם שהות כל הלילה כדי שיתבוננו ויחזרו בהם, אמנם הרמב"ן כתב שהקב"ה רצה שזה יראה כאילו הרוח היא המחרבת וכו' כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד ה', וזה טעם וחזקתי את לב פרעה (ועי' חינוך מצוה קל"ב), ומשמע שאם לא הי' איזה סיבה טבעית במה לתלות את הדבר, הם לא היו מחזקים את לבם ולא היו רודפים אחרי בנ"י, ואע"פ שגם עכשיו זה נס גדול, מ"מ כיון שהי' להם איזה אחיזה במה לתלות הם חיזקו את לבם.

שם. ויבקעו המים. פרש"י כל מים שבעולם. במכילתא איתא שגם מים העליונים והתחתונים ושבתהומות נבקעו, וצ"ב מה הצורך בנס זה שיבקעו כל המים שבעולם, ועוד איתא במכילתא שהמים שבבורות ושבשיחין ושבמערות ושבכד ושבכוס ושבחבית ושבצלוחית נבקעו, והנה מסתבר שהמים נבקעו רק פעם אחת לחצי, אבל החצי לא המשיך להבקע לעוד חצי, וחצי החצי לחצי וכו'.

ועוד איתא במכילתא דכשחזרו למקומם כל מים שהי' בעולם חזרו, ויל"ע אם "הבקיעה" בכל המימות שבעולם הי' רק בשעת בקיעת הים (וכל אלו שנבקעו חזרו לכמו שהיו בזמן שחזרו מי ים סוף למקומם), או שגם במשך כל הזמן שים סוף הי' בקוע מי שהי' ממלא כוס מים זה הי' נבקע.

כב

פסוק כ"ב. והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. והנה בזמן שבנ"י עברו את הירדן המים נעמדו רק בצד אחד ולמה כאן לא הספיק צד אחד (ועי' בהעמק דבר).

[במדרש כתוב שגדלו להם שם פירות, ויל"ע אם יארע כזה נס במקום שיש חיוב הפרשת תרו"מ, אם הפירות יתחייבו בתרו"מ, וערלה אין בזה כיון שכתוב "ונטעתם", ועי' דרך אמונה הל' מע"ש פ"י ה"ו בענין עץ חרובים שגדל לרשב"י].

כג

פסוק כ"ג. כל סוס פרעה. פרש"י וכי סוס אחד הי', אלא מגיד שאין כולם חשובים לפני המקום אלא כסוס אחד. צ"ב הרי האנשים ראו הרבה סוסים, ואם הכונה כלפי הקב"ה, הרי זה לא חשוב לפניו אפי' כסוס אחד דאין זה כלום, וצ"ל דכיון שאנשים ראו סוסים א"א לכתוב שלא הי' כלום, ומשו"ה כתוב בלשון יחיד ללמדנו שזה לא הי' חשוב (ובמכילתא להלן ט"ו א' איתא וכי סוס אחד הוא וכו', אלא כשישראל עושים רצונו של מקום אויביהם אין עומדים לפניהם אלא כסוס אחד ורכבו).

כד

פסוק כ"ד. באשמרת הבקר. פרש"י ג' חלקי הלילה וכו' וזהו שתרגם אונקלוס מטרת. השפ"ח מפרש שזה מלשון המתנה ולא מפרש מי ממתין, והחזקוני כתב לפי שהם מצפים ומשמרים מתי אומרים שירה (ועי' גור ארי').

כה

פסוק כ"ה. וינהגהו בכבדת. פרש"י בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם במדה שמדדו ויכבד לבו הוא ועבדיו אף כאן וינהגהו בכבדות. לכאורה הדמיון הוא רק בתיבה, אבל הענין לא דומה, דשם הכונה להכבדת הלב וכאן זה כבדות אחרת, ובאמת במכילתא איתא במדה שמדדו בה מדד להם דכתיב תכבד העבודה וכו', ולפי"ז א"ש שגם ההכבדה הכתובה שם זה על אנשים ולא הכבדת הלב.

שם. כי ה' נלחם להם במצרים. פרש"י במצריים, ד"א במצרים בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים. נראה דהפי' השני אינו חולק על פי' הראשון בפשט הפסוק, שהרי מה שה' נלחם בארץ מצרים זה לא סיבה שהם ינוסו מהים, אלא דס"ל שבתיבה זו נרמז גם דבר זה.

והנה בסידור הרוקח מובא דכשהים נבקע הוא הלך תחילה לארץ מצרים ושטף את כל הנמצאים שם, וחזר והטביע את אלו שיצאו לרדוף אחרי בנ"י, ובזה הוא מפרש מה שאומרים (בתפילת שחרית) וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם, וצ"ב הכפילות וזדים טבעת ויכסו מים צריהם, ועוד צ"ב דבתחילה עם ישראל עברו ואח"כ המצריים טבעו, דכתיב לגוזר ים סוף והעביר ישראל ונער פרעה, וכן אומרים במעריב המעביר בניו וגו' ואח"כ אומרים את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, אלא כשבאו ישראל והמצריים לים מיד יצא הים וטיבע הנשאר בעיר מצרים וכו' ועברו ישראל הים, ואח"כ וניער פרעה וחילו בים סוף עכ"ד.

והנה במה שאומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם, פירש הגרי"ז זצ"ל דאע"פ שבמשך הדורות היו יחידים מבני ישראל שנשתעבדו, אבל הכלל ישראל כולו לא היו משועבדים כעבדים מלאחר יציאת מצרים (ועי' עוד בפי' שיח יצחק בסידור הגר"א בתפילת ערבית).

כו

פסוק כ"ו. וישבו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו. מזה שהפסוק מפרט על מי המים ישובו, משמע שהי' גזירה מיוחדת לכל אחד בפני עצמו, ועי' במד"ר (כ"ב ב') על המצריים לא נאמר אלא על מצרים, שנטל הקב"ה שר שלהם תחלה וטבעו בים ואח"כ ירדו כולם אחריו וכו', והנה בדבר רוחני לא שייך טביעה, אלא מסתמא הכונה שהקב"ה ביטלו, וכיון שהטביע את האומה ביטל את השר שלהם.

כז

פסוק כ"ז. וינער ה' את מצרים. פרש"י כאדם שמנער את הקדירה וכו' ונתן הקב"ה בהם חיות לקבל היסורין. והנה בשלמא מלך בו"ד שיכול להעניש רק בעוה"ז מובן שמנסה להמשיך את חִיוּתוֹ של שונאו ככל האפשר כדי ליסרו בעוד יסורים, אבל הקב"ה הרי יכול להעניש גם לאחר מיתה, וידוע על רשעים גדולים ימ"ש שמתו בלי יסורים ובודאי שהם נענשין בשמים, ולמש"כ רש"י שהם היו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים, נמצא דבשעה שנתיסרו הם כבר לא היו בדעת ולא יכלו להגיע להכרת אני ה' [ויל"ע אם גם עכו"ם מתכפרים ע"י יסורים, והוכיחו מדאמרינן בב"ב ט"ו ב' חסיד הי' באומות העולם ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא לקבל שכרו הביא הקב"ה עליו יסורים וכו', ועי"ש מהרש"א שהביא הקב"ה עליו יסורים למרק עוונותיו בעוה"ז כדי לתת לו שכר טוב לעוה"ב].

באבות דר' נתן (כ"ז א') איתא כי מכבדי אכבד זה פרעה מלך מצרים שנהג כבוד לפני מי שאמר והי' העולם שיצא בראש פמליא שלו ואמרו לו עבדיו מנהג שבעולם כל המלכים אינם יוצאים אלא אחר פמליא שלהם ואתה יוצא בראש פמליא שלך, אמר להם וכי פני מלך בו"ד אני הולך להקביל איני הולך להקביל אלא פני ממ"ה הקב"ה לפיכך נהג בו הקב"ה כבוד ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו שנא' לסוסתי ברכבי פרעה עכ"ל, ובפירוש בנין יהושע מעיר דבסנהדרין (צ"ד ב') אמרינן שפרע לו הקב"ה בעצמו משום שחירף בעצמו שנאמר וינער ה' את מצרים עי"ש.

משמע דשני הדברים הי' במחשבתו והקב"ה הרגו מצד העוולה, ומצד החשבון הי' בו שתי מחשבות סותרות ומחמת שניהם הקב"ה בעצמו לחם עמו.

וכשיראה כל אדם בעצמו ויעמיק, יראה שכמעט אין דבר שלא מעורב בו טוב ורע, דבחטא אדם הראשון נתערב הטוב והרע וכמעט אין אדם שעושה דבר טוב בלי שום תערובת רע וכן להיפך, לכן אמרו בשבת (ל"ב א') שאם יש אחד מאלף זכות הקב"ה חמלו, הרי דשייך כל כך תערובת טוב ברע, והקב"ה דן את האדם על כל חלק ממחשבתו, לא רק במחשבת והרהור עבירה אלא גם הרהור טוב של חרטה לוקחים בחשבון.

כח

פסוק כ"ח. הבאים אחריהם בים. משמע שהיו מצריים שלא נכנסו לתוך הים, ורק אלו שנכנסו לים נטבעו (ועי' מהריל"ד, ובהעמק דבר להלן פסוק ל' כתב שנשארו מצריים חיים בצד הים).

שם. לא נשאר בהם עד אחד. האבן עזרא מפרש אפי' אחד לא נמלט וכו' והמשורר אמר אחד מהם לא נותר, ובמכילתא נחלקו ר"י ור"נ אם גם פרעה טבע, ובפרקי דר"א (פרק מ"ג) איתא תדע לך כח התשובה בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון וכו' והצילו הקב"ה מבין המתים והלך ומלך בנינוה וכו', וכששלח הקב"ה ליונה להנבא עליה להחריבה שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר עי"ש, והנה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג) כתב דלפי שחטא מעצמו תחלה וכו' נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו וכו' עכ"ד, ולדבריו לא משמע שפרעה עשה אח"כ תשובה.

ל

פסוק ל'. ויושע ה' ביום ההוא (הטביעה היתה ביום) את ישראל מיד מצרים. הנה בנ"י כבר יצאו ממצרים ז' ימים לפני כן, ובר"ה (י"א א') איתא ששיעבודם נפסק ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים, ומשמע דאעפ"כ ישועתן היתה רק ביום ההוא משום שעדיין פחדו מהם, ורק לאחר שראו אותם מתים הרגישו ישועה.

ועוד מיושב לפי"ז הלשון "מיד מצרים" דמשמע שהם עדיין נמצאים, והרי הם כבר מתו, ולהנ"ל כיון שעדיין פחדו מהם אפי' לאחר שמתו משו"ה זה נחשב להם עדיין הצלה מיד מצרים (ובהעמק דבר מפרש מיד מצרים, היינו מיד אלו שלא נכנסו לים), וכן מש"כ רש"י שהים פלט את המצריים שלא יאמרו ישראל שהם עולים מצד אחר וירדפו אחרינו, זה מראה שפחדו מהמצריים פחד גדול, שהרי זה חשש רחוק מאוד שהנטבעים בים ינצלו, אמנם י"ל שבנ"י לא ראו איך שהמצריים נטבעים (וכ"כ המלבי"ם שבנ"י לא ראו אותם נכנסים לים).

שם. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. מש"כ "מת" בלשון יחיד י"ל כיון שכולם היו נחשבים כאחד (כעין מש"כ רש"י לעיל פסוק כ"ג, ועי' חזקוני), והנה אע"פ שמשה אמר (לעיל פסוק י"ג) שלא יוסיפו לראותם עוד עד עולם, צ"ל שהכונה הי' שלא יראו אותם חיים והם ראו אותם מתים (וכ"כ המלבי"ם).

במכילתא כתוב טעם נוסף (חוץ מפרש"י) למה נפלטו מהים כדי שישראל יקחו את הביזה דהם היו טעונים כסף וזהב, והנה בפסוק נזכר שהמצריים נפלטו עם הכסף והזהב, ומשמע שהמרכבות והסוסים נשארו בתוך הים (אמנם ברש"י להלן ט"ו כ"ב משמע שהכסף והזהב הי' על הסוסים והם נשארו בים, ועמש"כ שם).

שם. את היד הגדולה וגו'. הנה הקב"ה הכל יכול ואין נ"מ כמה ומי צריך להרוג, וכנראה דלהריגת אומה שלימה של המצריים הי' נצרך להשתמש בדרגת היד הגדולה.

לא

פסוק ל"א. וייראו העם את ה'. בפשוטו הכונה ליראת העונש, שע"י שראו שהקב"ה מעניש את הרשעים הם הגיעו ליראת העונש, ובמכילתא איתא וייראו העם את ה', לשעבר במצרים לא היו יראי ה' אבל כאן וייראו העם את ה', אמנם המלבי"ם כתב שעד עכשיו הי' להם יראת העונש ועכשיו הם זכו ליראת הרוממות, ועי' אוה"ח.

והנה בהמשך הפסוק כתוב ויאמינו בה', ולכאורה הסדר הי' צריך להיות דבתחילה הם האמינו ואח"כ וייראו, שע"י האמונה באים לידי יראה, ובשלמא אם הכונה ליראת העונש א"ש דע"י היראה הם באו לאמונה, אבל אם הכונה ליראת הרוממות צ"ב, וי"ל שגם בתחילה הי' להם קצת אמונה, ועי' רש"י לעיל (פסוק ט"ו עה"פ דבר אל בנ"י ויסעו) אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים, ומתוך אמונה זו הם באו ליראת הרוממות, ואח"כ אמונתם גדלה ע"י שגדלו ביראה דתמיד יש מה להוסיף באמונה, ובמעמד הר סיני הם הוסיפו עוד אמונה (ובמד"ר כ"ג ב' איתא א"ר אבהו אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנא' ויאמן העם, חזרו ולא האמינו שנא' אבותינו במצרים וגו', כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה וכו' מיד ויאמינו בה'), ועי' שו"ת הרשב"א (ח"ד סימן רל"ד) ובבית הלוי.

[יש שכתבו דיראת העונש אינה יראה נכונה אלא של נשים וקטנים, ועי' רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"א וה"ה, אמנם בסה"מ מצוה ד' הוא כתב שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו וכו' אבל נירא ביראת ענשו בכל עת עכ"ל, וביותר עי' חינוך מצוה תל"ב שהמצוה היא יראת העונש, ועכ"פ בדרגתינו הלואי שנזכה ליראה זו, ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה אמרינן עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא, עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט, ולפי"ז נמצא שיש תועלת גם ביראת העונש].

שם. ויאמינו בה' ובמשה עבדו. הם האמינו שכוחו של משה זה משום שהוא עבד ה', דראו שהים נבקע ע"י מעשיו וכל מה שעושה זה ע"פ ה' (ועי' בהעמק דבר דעד כאן הי' מקום לחשוב שכוחו של משה זה בכישוף או בידיעת שמות הקודש וכו') וכאן משה נזכר בפעם ראשונה בתואר זה של עבד ה', ומשמע שיש למעשה הזה שייכות עם התואר עבד ה'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א