אילת השחר/שבת/כב/א
נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה. לפי מה דמסקינן דהדלקה עושה מצוה א"כ בהדליק למעלה לא מהני אפילו כשהניחה למטה מעשרים ולמה נקט ענין ההנחה, ואפשר הכונה שמונח למעלה ולא על מעשה ההנחה [ועמש"כ בשפת אמת לעיל כ"א ב' ד"ה מצוה להניחה].
פסולה כסוכה וכמבוי. הנה במבוי קיי"ל דמהני אמלתרא (עיין עירובין ג' א'), ולפ"ז לכאו' גם בנר חנוכה יועיל אמלתרא, ואולם לא מצינו כן.
יש מי שאומר שמועיל מה שנראה לבתים שממול הבית שלו והם בתוך כ' אמה לנר שלו, וצ"ע דא"כ לא משכח"ל דין גבוה מכ' אמה אלא כשאין שום בית סמוך לו, דאם יש בית סמוך לו הרי אפי' אם גבוה י' טפחים כבר אין הנרות גבוהים כ' אמה מהבית הזה.
נראה דהיכר לבני רה"ר הוא אפי' רה"ר רחוק, ולא צריך שדוקא הרה"ר הקרוב אליו יהיה תוך כ' אמה.
יש להסתפק בבית שהוא למטה מהרה"ר כ' אמה האם גם שם א"א להדליק דלא שלטה עינא, או רק בגובה, ובתוס' ב"ק (כ"ז ע"ב) ביאר דשור עיניו למטה ומיבעי לי' לעיוני יותר מאדם, מ"מ יתכן דגם אדם רואה למטה יותר מלמעלה.
תוד"ה נר חנוכה. אי אפשר כדמוכח לקמן. והיינו דמבואר לקמן בע"ב דגם למ"ד הנחה עושה מצוה אם העבירה למקום אחר פסול דיאמרו לצרכה אדלקה. וצ"ב דמה בכך שבתחלה חושבים שזה לצורכו, אבל אח"כ כשזה מונח הרי תתקיים המצוה. עוד יל"ע למאן דס"ל מצוות אי"צ כונה ועכ"פ בדרבנן אי"צ כונה, מה בכך שיאמרו שהדליק לצורכו, הרי אי"צ כונה, ודמי למי שמקיים מצוה עבור איזה תגמול דאף שעיקר מטרתו עבור שכר ודאי יצא יד"ח. אמנם י"ל דבנר חנוכה גרע כי אין בזה פרסומי ניסא.
יש לעיין אם כיון דהעיקר פרסום הנס לא מהני בלא שיכוין לפרסם הנס או ל"ש מתמיד מכל מצוה, ונפק"מ נמי בד' כוסות בליל פסח אם שתה בלי כונה אם יצא ידי חובתו.
מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח וכו'. ופי' רש"י ד"ה מצוה, אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם. צ"ע דמה לי אם הבעה"ב הניחו שם או אחר הניחו שם, עוד צ"ב גם למה תקנת ההדלקה היא בבית דוקא, העיקר שיעשה פרסומי ניסא. והנה מימרא דרבה אינו בקבלה, אלא מסברא נראה לו כן. ואף שהדין שצריך להדליק בפתח כבר אמור בברייתא לעיל (דף כ"א ב'), אבל שיעור זה שרק בטפח הסמוך לפתח הוא, אמרו מסברא, וצ"ע מנא ליה הא דבעינן היכר עד כדי כך שידעו שהוא המדליק, דלמא סגי גם בהיכר או פחות או ביותר קצת ועכ"פ מסתבר דאינו לעכובא אלא רק מצוה, וצ"ל דהסברא בכל זה שאם לא ניכר מי שהדליק וכן אם רחוק יותר מטפח סמוך לפתח, אינו מוכרח שנדלק לפרסום הנס דאפשר שהדליקו לאור ולא בשביל הנס.
אסור להרצות מעות. החידוש בזה שאפי' שהוא תשמיש עראי אסור, כמ"ש המשנ"ב (סי' תרע"ג סק"י) ואינו נוגע לדין דלעיל שאסור להשתמש לאורה, ולשון הר"ן שהוא תשמיש קל. וצ"ל דמ"מ מספק"ל בנוי סוכה אם מותר להשתמש בו, אע"ג דשם הנידון על שימוש גמור.
ושפך וכסה וכו' שלא יהו מצות בזויות עליו. משמע כיון דיש לומר סברא אומרים, ולא אומרים שזה סתם גזה"כ שלא יכסה אלא ביד.
ושפך וכיסה במה ששפך יכסה. נראה דבעיקר בא לאפוקי ברגל שהוא דרך בזיון, אבל אי"צ עם היד דוקא, ואפשר לכסות עם כלי, והרי גם השחיטה היתה בסכין ולא עם היד ממש, וכשדרשו במה ששפך יכסה שפיר אפשר גם עם הסכין, וכן אולי כשלובש בתי ידים (כפפה) כשר [וכשקוברים המת יש שנותנים עליו העפר ברגל ואינו ראוי]. ויש להסתפק במצות "וכסית את צאתך" האם מותר לכסות עם הרגל, או שגם זה אסור ברגל.
יש לעי' אם כיסה ברגל דהוא בזיון אי מ"מ המצוה קיים או דכיון דגילתה תורה דאין לעשות כן, אפשר דיש בזה גזה"כ דלא קיים המצוה כלל.
אבוהון דכולהו דם. ופירש"י דנפקא לן מקרא. משמע שהוא דין דאוריי' שלא לכסות ברגל. ויל"ע למה איצטריך קרא, וכי מסברא אין יודעים שאסור לבזות מצוה. והרי פשיטא שאין לזרוק ספרי קדש על הארץ דהוי בזיון.
שם. אבוהון דכולהו דם. היינו דכל ענין איסור שימוש בנוי מצוה למדנו מדם. צ"ע איך אפשר ללמוד מדם הא בדם נתחדש דאופן עשיית המצוה לא יהי' בדרך בזיון, אבל מנ"ל ללמוד מזה דנוי למצוה חל דין עליו לא להשתמש בו וצ"ע.
סככה כהלכתה. יל"ע דלא כהלכתה אינה סוכה ולמה הודגש כהלכתה. ובראש יוסף פי' דבעי לאפוקי אם חשב שזה סוכה כיון דאליבא דאמת לא חשיב סוכה. וצ"ע דגם זה פשיטא וכי כל א' שבודה מלבו על דבר שזה סוכה יהי' לו דין כסוכה ואסורה כדין סוכה. ואולי יש לדחוק דיש לחוש מחמת שבעיני האנשים יצא קול שזה סוכה כשרה.
סככה כהלכתה ועיטרה וכו'. יש לעי' למה הוצרך למנות כל מיני דברים, וכי ס"ד שיהי' נפק"מ אם בקרמין או בפירות וכן בפרי זה או בפרי זה.
תוד"ה סוכה. אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה. יש לעי' איך מהני בכלל תנאי, וכי קדושת נוי הסוכה האדם מקדש, והא רק מצות הסוכה עושה דין להתנהג כאילו קדוש, ואיך יכול האדם למנוע חלות הקדושה, כיון דעושה זה לשם נוי סוכה.
וכן במסקנא דהאיסור מחמת ביזוי מצוה דסוכה, ואיך ע"י התנאי לא מקרי ביזוי, אע"פ שרצונו שלא יהי' ביזוי והא סו"ס יש ביזוי.
בא"ד. ובין עצי סוכה היתירים על הכשר סוכה כו'. יש לדון שעשה בבת אחת ד' מחיצות, על איזה מחיצה נחשיב שהיא היתירה והתוספת על ההכשר [וא"כ דין זה הוא על כל העצים שיטול עד שתפסל הסוכה ולא כמשמעות התוס' שיש עצים מסוימים שהם היתירים].
תוד"ה אבוהון. אבל בנויי סוכה כו' ליכא ביטול מצוה. יש להסתפק אם כונת תוס' לומר שמסוכה רק ידענו איסור "ביטול מצוה" ולא נדע כלל איסור "ביזוי מצוה", או שכונתם שנדע רק איסור ביזוי מצוה באופן שמבטל מהמצוה, ולא איסור ביזוי כשאין ביטול.
והנה אם כונתן דליקח עץ מן הסכך ועי"ז נשאר חמתה מרובה וכל הסוכה נפסלת או דכונתן דנשאר שיעור סוכה דצילתה מרובה אלא דמעץ הזה נתבטל המצוה, ואם כונתם כן הרי גם בנוי סוכה בטל מצותן כשנוטלן מן הסוכה.
ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד. והנה למ"ד דמותר להתיר מבגד לבגד נמצא דהציצית שוב ישמשו למצוה אבל הבגד יחסר לו המצוה, לכן ס"ל לרב דאסור אע"ג דציצית חובת גברא וכשאין לבושין בו אין חיוב להטיל ציצית, מ"מ יש בזה ביזוי הדבר ששימשו בו מצוה [וכמבואר בתוס' במנחות מ"א ע"ב].
ולשמואל לא איכפת לן ביזוי הבגד אע"ג דשמואל אית לי' ציצית חובת טלית, ומה יועיל מה דיטיל הציצית בבגד אחר דמ"מ בבגד זה אין כבר קיום מצוה. וכבר הקשו כן התוס' פסחים (דף ק"א א' ד"ה מתירין) עיי"ש מה שתירצו, והביאור דמ"מ יש לומר דהא כל חיוב הטלית מפני שעומד ללבוש בו אדם דאם אינו עומד ללבישת אדם אינו חייב, לכן בגד שעומד יותר ללבישתו עדיף, ולכן מותר להוציא מהבגד שאינו רוצה כ"כ ללובשו.
מתירין ציצית מבגד לבגד. יל"ע אם בשעה שהוציא מהבגד לא הי' דעתו לשים בבגד אחר ואח"כ שם בבגד אחר, אם יתקן האיסור או לא. ולהיפך אם הוציא ע"מ לשים בבגד אחר ואח"כ לא שם לא עבר עבירה כיון שבשעה שהוציא לא הי' לו כונה לא טובה, או מ"מ עכשיו הוא עובר הביזוי מצוה.
עוד יל"ע אם הוציא מכנף א' ואח"כ הוציא ג' כנפות ע"מ לשים אותם בבגד אחר אם עבר רק על הוצאת הכנף, היינו אם כל כנף הוא ענין לעצמו או כולם יחד הם איסור הוצאה א'.
וזה תלוי במה דפליגי בסוף פ"ג דמנחות ר' ישמעאל ושאר תנאים אם כל כנף מצוה לעצמו או דוקא כולם ביחד.
עוד יל"ע אם סגי כשיוציא ע"מ לתת בבגד אחר אחרי הרבה זמן או דוקא ע"מ לתת בבגד אחר ביומו.
רש"י ד"ה התנה עליהן. באומר איני בודל מהן כל בהש"מ של קידוש יו"ט ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל. ויש לעיין אם צריך לידע מתי ביהש"מ דאם למשל חושב שבין השמשות הוא משעה ארבע עד חמש ובאמת ביהש"מ הוא משלש עד ארבע, נמצא דכל הזמן ההוא לא אמר שאינו בודל.
והנה באומר איני בודל מלהשתמש לדבר מצוה נראה דלא מועיל להשתמש כיון דבין כך פסקינן כרבי דלדבר מצוה מותר להשתמש בזה.
אלא דיש לעי' אם יאמר דאינו בודל לאיזה דבר תשמיש מסוים אם לגבי התשמיש ההוא אינו בודל מותר לעשותו בשבת, או כיון דלשאר תשמישים הוא בודל ממילא הוי מוקצה גם לזה.
והנה אמרינן הכל לפי תנאו, א"כ אפשר דזה בא לרבות דאם לא התנה רק דאינו בודל מתשמיש מסוים אז לגבי זה מותר ולדינא צ"ע.
רש"י ד"ה אכחושי מצוה. דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו. יש לעיין אם זה שני דברים היינו לוקח האור ועוד דשואב השמן. צ"ב קצת איזה איסור ליקח האור דהא האור עדיין נשאר ומאי איכפת לן מה שלוקח האור ומה ששואב השמן כיון דבמציאות לא חסר כלום, ועי' ריטב"א.
הנה מכאן דיש כח לרבנן לחדש חפצא שיש עליה דינים, ולא רק כעובר על רצונם, וכמו באביו שלא חל שום דין על הדבר ואם אביו יאמר לו להדליק נר לא יחול שום דין על הנר, דאל"כ לא שייך ביזוי מצוה ולא שואב מהשמן, וע"כ שחל ע"ז דין [ובקונטרס דברי סופרים להג"ר אלחנן וסרמן, דן בזה אם בדרבנן חל דינים על החפצא עי' משנ"ת בזה לעיל דף ט' ע"ב ולקמן דף כ"ד א' ד"ה דאורייתא צריך].
באיסור מחיקת השם יל"ע אי אסור רק כשעי"ז אין כבר שם, וא"כ אם מחק אות א' אין כבר איסור למחוק יתר האותיות או דהאיסור על מה שהי' פעם שם ה', דלכן אסור כל אות ממנו למחוק מאחר שהי' פעם כתוב שם ה'. והראו דבמנ"ח תל"ז ז' נקט כהצד הראשון].
תוד"ה רב אמר. כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה וכו' וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר א"נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין. והיינו דנענש על מה שגרם לחבירו לדור בלי מזוזה ובאו מזיקין, וכן מבואר בריטב"א בב"מ שם ובשטמ"ק מנחות מ"א ע"ב, ומשמע דבלי מזוזה ודאי יבואו מזיקין. ולפי"ז נמצא דכל מזיק בגרמא נענש בעונש חמור כזה שקובר אשתו ובניו.
והנה לתירוץ הראשון משמע שהבינו דנענש מחמת ביזוי מצוה שהוריד את המזוזה מהבית, וכמו מתיר ציצית מבגד, וחזינן מזה עד כמה זה חמור שהרי מבואר בגמ' שם שקבר אשתו ובניו מחמת זה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |