תוספות/בבא קמא/כז/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם פני יהושע רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימה מה טעם אין הולכין ליתי בקל וחומר מדיני נפשות, כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין ג:) ור' יאשיה [מייתי ליה] בק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כ"ש ואפילו רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין סט.) וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא[1]:
ה"ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג. ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק[2] ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי"ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני[3] וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה"ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא[4]:
ושמואל אמר באפילה שנו. והא דפליגי לקמן (דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא[5] דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן[6] וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור[7] ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור[8] ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה[9] ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב]:
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם:
הרי אמרו לרכובה שלשה. י"מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר"י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן ד' צא.) לגדול שבישראל:
קנסא קמגבית בבבל. לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו:
אלא שבור את שיניו. דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות:
- ↑ כעין זה יישבו התוספות בסנהדרין (ג: ד"ה דיני) דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא, הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות. בביאור יישוב התוס' עיין קונטרס הספיקות (כלל ו). ובחידושי חתם סופר ביאר שמדין אחרי רבים להטות חייב היחיד לפסוק כדעת הרוב ונמצא שבשעת פסק הדין כל הדיינים פוסקים לחיוב, ואם כן אין כאן מיעוט שיוכל לסמוך עליו המוחזק ולומר אין הולכין בממון אחר הרוב. ומה שלומדים דין רוב מדיינים היינו ממה שמחוייב היחיד לפסוק כדעת הרוב והיינו שרצון התורה שילכו אחר הרוב ויפסקו על פי זה. ובחידושי הגר"ח (סטנסיל) ביאר, שבדין אחרי רבים להטות נתחדשו שני דינים ברוב, רוב המכריע את הספק שברוב דיינים מכריעים את אמיתת הדין כדעתם, ודין רובו ככולו שאף אחר שכן הוא הדין לפי האמת עדיין צריכים שבית דין יפסקו את הדין ובית דין היינו ג' דיינים ולכך בעינן לדין רובו ככולו שנחשב כפסיקת כל הבית דין, כדין שחיטה שאף שצריך לשחוט ב' סימנים סגי ברוב מדין רובו ככולו. וכל הדין שאין הולכים בממון אחר הרוב שייך רק לגבי הדין הראשון שאף שהכרענו הספק ע"פ הרוב יכול היחיד לומר קים לי בנפשאי כמיעוט, אך לענין דין רובו ככולו הרי אין כאן כלל מיעוט, וכיון שפסקו הבית דין שחייב שוב אין לו במה לפטור את עצמו, ומה שהבית דין פסקו כן לפי שהכריעו ע"פ רוב מה הדין על פי אמת, בזה אינו יכול לומר אין הולכים בממון אחר הרוב, שהרי גם בממון ההכרעה על פי האמת היא כרוב אלא שאי אפשר להוציא ממנו על ידי זה, וכאן ההוצאה היא על ידי הפסק המוחלט של בית דין.
- ↑ והרשב"א יישב עוד שכיון שאפשר להקשות מהרישא לא נטר לה עד סיפא. ועוד שרצתה הגמרא להקשות יותר שלא זו בלבד שאין לחייב את בעל החבית על נזקי השוברה אלא עוד זאת יש לחייב את השובר על שבירתה, ולכן הקשתה דווקא על הרישא.
- ↑ עוד יישב הרשב"א שמשא הגמל הסתיר מעיני בעל הגמל את הנר ולכן לא שייך לתובעו משום איבעי ליה לעיוני.
- ↑ והרשב"א יישב, שאין דרך בהמה להיזהר אלא מבור שהוא דבר המזיקה אך אינה נזהרת שלא לשבור כלים, והרי עיקר תכונתה של רגל היא הזיקה מצוי, היינו שרגילות הוא שתלך ותשבר כלים ברגליה ולפ"ד התוס' איבעי לה לעיוני, אלא ע"כ שאינה נזהרת אלא מדבר המזיקה.
- ↑ דעתם שאדם המזיק פטור באונס גמור, ובהמשך דבריהם פטרוהו אף באונס כעין גניבה ולא חייבוהו אלא באונס כעין אבידה. ודעת הרמב"ן (ב"מ פב:) שחייב בכל אונס, והוכיח כן מאבן שהיתה מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם, וכן מנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ומשמע בכל רוח אפילו כסערת אליהו.
- ↑ והרמב"ן (שם) דחה הראיה, דהתם השני פשע בו שלא היה לו לשכב אצל אדם שדרכו לפשוט ידיו ורגליו בשנתו.
- ↑ והרמב"ן (שם) יישב לפי דרכו, שטעם הפטור הוא משום שבעל החבית פשע בעמידתו, ואינו פטור מטעם אונס.
- ↑ ובתוספות רבינו פרץ (עמוד א) הביא דעת ריב"א שאין לחייב שומר מטעם מזיק כיון שברשות אתא לידיה, וכל חיובו רק מגדרי השמירה אם לא שמר כהוגן, וכיון ששומר חינם פטור בכהאי גוונא, שוב פטור אף שבגדרי מזיק חייב.
- ↑ דימו רוח שאינה מצויה לאונס כעין אבידה, ועיין ברמב"ן (שם) שכתב שכל רוח שאינה מצויה במשמע אף כעין סערת אליהו, והיינו ודאי אונס גמור ואפילו הכי חייב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |