אילת השחר/שבת/כב/ב
סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל וכו'. מבואר דכל הנידון מצד בזיון, ובמנחת ברוך (סי' ל"ד) הקשה עמש"כ השאגת ארי' דיש איסור הנאה ליהנות ממעשר שני, דהא כאן משמע דרק איסור ביזוי מצוה יש ולא איסור הנאה.
ולכאורה איסור הנאה הא תלוי בשיעור של שוה פרוטה [יעוי' רעק"א פסחים דף כ"א ע"ב] משא"כ ביזוי מצוה דעל זה אין שיעור.
ובענין לשקול כנגד המעשר שני אם יש לאסור מחמת איסור הנאה, יתכן דהיכא דאינו עושה פעולה בהאיסור הנאה אינו אסור רק אם הדבר עומד לשימוש כזה.
וכי לאורה הוא צריך והא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. צ"ב דלכאורה יכל גם לומר שמה שהחמה מועילה לאור זה עדות, אלא משמע שהשמש זה בריאה לכל הדורות לא תלוי בהשראת השכינה, ורק בזמן המבול לא שמשו המאורות, ומ"מ כל שלא הי' עד כדי כך גרוע וכן אחרי שנשבע שלא יבוא מבול שמשו המאורות, אבל במדבר שהי' לא ע"י הדברים הטבעים משמע ששרתה שכינה, ע"ז הגמ' מפרשת.
וביאור התירוץ הוא משום שכל מה שיש בעולם לא ניכר שזה ע"י מעשה צדיקים ולא נראה שיש שכינה ורק דבר שנעשה ע"י מעשה צדיקים זה מראה שיש שכינה בישראל. לכן דוקא ע"י שהדליק והי' דולק הרבה זה מראה שיש שכינה, אבל מה שיש ענני כבוד וענני אש לא הי' נראה כ"כ שזה ע"י מעשה הכלל ישראל ולא נראה שיש שכינה ע"י מעשיהם. וכן בכתובות דף ה' ע"א דגשם כיון דע"י תפלתם בא אמרינן שם דעי"ז רואים דמעשה ידיהם מגיד הרקיע.
היה תפוש נר חנוכה ועומד. הנה פשוט שגם למ"ד הנחה עושה מצוה אי"צ להניח ע"ג דבר, וגם אם תולה על יתד יצא, וא"כ למה בתפוש בידו אינו נחשב הנחה, וי"ל דכשאדם מחזיק כיון שהוא עראי לא חשיב הנחה. ועיין בשע"ת (סי' תרע"ה סק"א) שהביא מהלכות קטנות דהמדליק נרות ע"ג דלת מתנודדת הוא בכלל החשש שיאמרו לצורכו אדלקה כיון שאינו דבר קבוע. אמנם זהו חידוש גדול, דמה בכך שמתנדנד וכי משום כך יאמרו לצורכו אדלקה.
התם נמי הרואה אומר לצורכו אדלקה. ואף שמניחים נר הנוסף כדי לעשות היכר שהדלקתו לצורך מצוה, כמו שאמרו לעיל (דף כ"א ב'), בעינן שיהא היכר בנר הנדלק [אמנם עי' בביאור הלכה סי' תרע"א סעי' ה' אם גם כשמדליק בחוץ צריך להדליק נר נוסף].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |