קרן אורה/שבת/כב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרן אורה TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png כב TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
קרן אורה
גליון מהרש"א
מהר"צ חיות
רש"ש
אילת השחר

חומר עזר
שינון הדף בר"ת


דף כ"ב ע"א

גמרא אמר רב יהודא אסור לרצות מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר וכי נר קדושה יש בה? מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בה? בעי מיני' מריב"ל נוי סוכה מהו להסתפק מהם כל שבעה אמר להו הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף תלי תניא כו' אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם. הנה התוס' ז"ל הקשו הכא משמע דטעמא דנויי סוכה הוא מחמת ביזוי מצוה ובפ' כירה משמע דהטעם הוא משום דהוקצה למצותו ותירצו דהוקצה למצותו לא שייך אלא בי"ט ושבת ע"כ צריך לטעמא דביזוי וקשה לי הא אנן קי"ל הפריש שבעה אתרוגים לז' יום אסור כל היום אלמא דאית לן מוקצה אפילו בחול דאחר שיצא לא שייך ביזוי ועוד הקשו התוס' ז"ל הא דמשמע הכא דנויי סוכה אסורין מחמת מוקצה וביזוי א"כ מאי פריך בביצה מעצי סוכה אנויי סוכה לענין תנאי דילמא שאני עצי סוכה דנאמר בהם קרא חג הסוכות ז' ימים לה' ע"כ לא מהני בהו תנאה. ותירץ ר"ת דזה הוא שהשיב לו התרצן שם עיין בדבריהם ז"ל. וגם ע"ז קשיא לי א"כ מאי פריך התם מאתרוג אעצי סוכה ומאי קושיא דילמא עצי סוכה שאני דגזה"כ הוא ועיין בתוס' ביצה דמפרשי דפריך מותרים מכדי הכשר סוכה ועיין במהרש"ל ומהר"מ ומהרש"א ז"ל בביצה שהאריכו שם בזה. ולענ"ד היה נראה דעיקר הדבר מה דאמרינן הוקצה למצותו לענין הנאה הכל ילפינן מעצי סוכה דגלי בה רחמנא דחל שם שמים על הסוכה וה"ה לכל מצוה ע"כ פריך התם למימרא דמהני בי' תנאה היינו תנאה שבדעתו ליהנות מהם בתוך החג והא אמר ריב"ב מנין שכשם כו' וכיון דחל ש"ש עליהם א"כ מאי מהני אם הוא אינו מקצה דעתו מהם כיון דממילא חל עליהם ש"ש ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא דהוי מוקצה מדעתו ע"כ מהני ביה תנאה אבל מוקצה לשמים לא מהני בי' תנאה ופריך ומוקצה לשמים לא מהני ביה תנאה והרי נויי סוכה דבטילי לגבי סוכה וחל עלייהו ג"כ שם שמים ואפ"ה מהני בהו תנאה ומשני באומר איני בודל מהם כל ביה"ש דלא חל עלייהו קדושה כלל ולא בטילי אבל עצי סוכה ע"כ חיילי עלייהו קדושה כמש"נ חג הסוכות לה' ע"כ איתקצאי לכולי שבעה ופריך מ"ש מהפריש ז' אתרוגים דאינן אסורין אלא ביום אלמא דמהני ביה תנאה כמו שפירש הר"ן ז"ל בביצה ומשני התם מפסקי לילות מימים ומשמע דאי לא הוי מפסקי לילות היה אסור כל ז' אפילו בתנאי ומנ"ל הא אלא ש"מ דהכל ילפינן מסוכה אלא דאכתי יש לחלק בין אתרוג לסוכה דסוכה כל יומא זמניה ואתרוג אחר נטילה אין בו משום מוקצה וא"כ מנ"ל למימר דאיתקצי לכל ז' ואפ"ל דזה תלוי בפלוגתא דרב ורב אסי דלמ"ד למצותה איתקצאי מצ"ל דבאמת מהני ביה תנאה אפילו אי לא מפסקי לילות מימים. והנה התוס' בסוכה דף מ"ו הקשו מהא דר' חנינא מטבל בה ונפיק בה דזה דלא כמאן ע"ש שהאריכו בזה ולי נראה דבאתרוג לאו ביה"ש תליא מילתא אלא בלקיחתו וקודם לקיחתו יכול לעשות בו מה שירצה דאטו אסור בהנאת כל האתרוגים בחג. ונראה לי עוד קצת ראיה דמוקצה דאתרוג וסוכה חדא הוא מהא דפרכינן לר' יוחנן מ"ש סוכה אסורה בשמיני ואתרוג מותר ומאי קושיא דילמא סוכה שאני דאסורה מה"ת וא"כ אמרי' בה מיגו דאיתקצאי ביה"ש כו' אבל אתרוג דאיסורו מדרבנן לא אמרינן בי' מיגו וי"ל דמנויי סוכה פריך דנמי אסורים בשמיני וצריך לחקור אי מהני בי' תנאה באתרוג ליומא. ונראה דאתרוג דומה לעצי סוכה דממילא חל עלי' ש"ש כיון דלקחו למצוה ואתרוג ליומא הוי דומיא דסוכה לז' יומי אלא דבהא דאיתקצאי ליומא איכא למימר תרי טעמי אי משום דמיגו דאיתקצאי למקצת היום איתקצאי לכולי יומא או משום דכל היום חזי הוא למצוה והכי אמרינן להדיא בירושלמי האי טעמא. וא"כ להאי טעמא מהני ביה תנאה אפילו ליומא אלא דשיטת הש"ס דילן לא ס"ל האי טעמא מדאמרינן אתרוג שנפסל כל שבעה ולשיטת הירושלמי אם נפסל מותר אפילו ביומא. ובזה יש ליישב קצת דברי הט"ז בסי' תרס"ה ממה שהשיג עליו הק"ע בירושלמי אבל מש"כ הט"ז דאתרוג שנפסל מותר בשמיני הוא תמוה דהא בש"ס דילן לא מחלקינן בין כשר לפסול ואדרבה מהא דאמר ר' זירא אתרוג שנפסל אסור כל ז' מוכחינן דקם ר' זירא כו' בשיטתי' דאבוה דשמואל דאתרוג בשמיני מותר וכן הקשה בק"ע. וצ"ל דקאי אהא דבני גילו מחמירים באתרוג בשמיני אלא דבזה לא הוי הטעם גזירה משום סוכה והיה נראה דלוי ואבוה דשמואל פליגי נמי בהא לוי דאוסר אתרוג בשמיני ס"ל דאיסורו בז' הוא מחמת דכל היום ראוי שיצאו בו אחרים וא"כ אמרינן בזה מיגו דאיתקצאי ביה"ש של שמיני ואבוה דשמואל ס"ל דאינו אסור בשביעי אלא משום דלכולי יומא איתקצאי ותו לא אמרי' בזה מיגו דאיתקצאי ביה"ש של שמיני איתקצאי לכולי יומא כמו שדקדקו התוס' מהא דהפריש ז' אתרוגים לז' ימים דמותרים למחר והן אמת דלפי מה שכ' הר"ן ז"ל דהפריש ז' אתרוגים הוי כמתנה בפירוש שאינו מקצה אלא למצותו אין ראיה מזה עכ"פ סברא זו מוכרחת מטעמים אחרים כמו שהאריכו התוס' בסוכה יו"ד ובלא"ה אני מסתפק אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לביה"ש כו' בשאר הימים חוץ משבת וי"ט ועיין במ"א סי' תרס"ה בזה ובב"י שם וקאמר הש"ס דר' זירא דאמר אתרוג שנפסל אסור כל ז' ש"מ דס"ל דאיסורו הוא משום דלכל היום איתקצאי ש"מ דס"ל כאבוה דשמואל דללוי אתרוג שנפסל מותר מיד אחר שנפסל כיון דתו לא חזי למצוה וכשיטת הירושלמי אלא דהר"ן ז"ל כתב דבאתרוג אין בו משום מצוה ביה"ש של שמיני כיון דהוי ספיקא דרבנן וזה דלא כמו שכתב אליבא דלוי וצריך עוד להעמיק בזה ולעיין בד' הראשונים ז"ל:

והנה שיטת הרי"ף ז"ל בזה בביצה פ' המביא, דבעצי סוכה נמי מהני תנאי דאינו בודל כו' ע"ש במלחמות ובר"ן ז"ל ולפ"ז באתרוג נמי מהני האי תנאה אפילו ליומא דהאי יומא דאתרוג וז' ימים דסוכה הכל אחד הם אבל לשאר הימים מהני סתם תנאי. נחזור לראשית דבר מה שנ"ל דאתרוג וסוכה הכל אחד לענין מוקצה ומסוכה ילפינן לאתרוג וכן משמע לי מלשון הרמב"ם ז"ל בהל' סוכה ולולב וא"כ קשיא קושיית התוס' ז"ל ל"ל טעמא בנויי סוכה משום ביזוי מצוה י"ל דאי לאו ביזוי מצוה לא הוי חייל אנויי סוכה שום קדושה ומשום ביזוי הסוכה אם יסתפק מהם ע"כ חל עלייהו ג"כ קדושת הסוכה וזה שפשיט ריב"ל הרי אמרו אסור להרצות מעות כו' אלמא דחיישינן לביזוי מצוה א"כ אסור ליטול ג"כ נויי הסוכה מן הסוכה דהוי ביזוי לסוכה וע"ז קאמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם דחיישינן לביזוי מצוה אפילו בדבר שאין בו קדושה כמו דם ונר חנוכה. ובאמת צריך להבין במאי פליגי שמואל ורב אסי ומאי טעמא דשמואל דאמר וכי נר קדושה יש בה מ"ש מכל תשמישי מצוה דאסורין בהנאה בשעת מצותן ומי לא מודה שמואל בזה. אלא צ"ל דס"ל לשמואל דנר חנוכה כיון דלאורה עבידא לא הקצה אותה מזה כלל ושאר תשמישי מצוה הרוב מהן האיסור הוא מחמת ביטול המצוה כמו עצי סוכה להסקה או אתרוג לאכילה ואפילו למאי דאמרינן להריח בהדס של מצוה דליכא בזה ביטול מצוה אפ"ה לא דמיא לנר חנוכה דהתם יחדה למילתא אחריתי היינו לנטילה ולא להריח אבל הכא יחדה לאורה היינו לשמש לאורה. ורציתי עוד לומר דהנאת אורו לא חשיבא הנאה גמורה אפילו גבי קדשים אבל ממה דאסרו להריח בהדס לא משמע כן דריח ג"כ אין בו מעילה והדברים ארוכים אין ענינם פה עה"פ הא פשיטא לי' לשמואל דמשום קדושה אין לאסור תשמישן אלא דרב יוסף חידש טעמא דביזוי מצוה היינו אם ישתמש לאורן לא יהי' ניכרות שהם של מצוה ומצוה צריך לנהוג בה כבוד כמו שמצינו בדם. ונראה דהך דרב אסי הוא עיקר מחלוקת של שימוש לאורן ומה דאמרינן לעיל דפליגי בזה רב הונא ור"י מהתם לא שמעינן אלא מכללא והכא הוא עיקר הדין ושמואל ס"ל דאין זה ביזוי אם ישתמש לאורה. ולכאורה אפ"ל דהני תרי לישנא דלעיל על הא דמצותה משתשקע החמה כו' או דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא הם אליבא דרב חסדא ור' יוחנן לרב חסדא דאמר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה אליביה קמשנינן דאי לא אדליק מדליק אבל שיעורא ליכא ע"כ אחר הדלקה מותר להשתמש לאורה דכבר נגמר המצוה אחר הדלקה כיון דליכא שיעורא אבל לר"י דאמר כבתה אין זקוק לה ואפ"ה אסור להשתמש לאורה ע"כ צריך לומר דיש שיעור למצותה ובתוך הזמן אסור להשתמש וזהו שלא קיבלה אביי מר' ירמי' משום דהוי כתרתי דסתרי. והנה לרש"י ז"ל שפי' א"נ שיעורא היינו שצריך ליתן שמן כשיעור ולמדו מזה הפוסקים דאם הניחוה במקום שהרוח יכבנה ג"כ לא יצא וא"כ אפילו למ"ד כבתה אין זקוק לה מ"מ אמאי מותר להדליק באלו השמנים ופתילות כיון שקרובים המה לכבות אלא ע"כ צ"ל כיון דיכול להדליקה אם תכבה יש בה שיעור הדלקה ודווקא אם לא נתן כשיעור לא יצא וא"כ ה"ה בהניחה במקום הרוח ופליגי רב ושמואל אם מדליקין מנר לנר ואית בה תרי טעמא או משום ביזוי מצוה ולא פליגי אלא בקינסא או משום אכחושי מצוה ומנר לנר אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור משום ביזוי מצוה והיינו דזה דמי לגמרי למה דאסור להסתפק מנויי סוכה ושפיר מודה שמואל דהוי ביזוי ולמ"ד דבקינסא פליגי וס"ל לשמואל דלא הוי ביזוי מצוה היינו משום דצורך מצוה הוא אבל לדבר הרשות משמע דאסור ופריך רב אויא מסלע של מ"ש דאין שוקלין כנגדו דינרי זהב ואפילו לחלל עליו מ"ש אחר ופרש"י ז"ל דזה הוא דומיא דקינסא וא"א דבקינסא נמי שרי שמואל א"כ הא מ"ט אסור לחלל ומשני רבה שמא לא יכוין משקלותיו ופירש"י ונמצא שביזה המעשר בחנם ויש להקשות הא מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מע"ש דאחים שחלקו במ"ש אסורין לשקול זה כנגד זה. ולכאורה זה הוי דומיא דמנר לנר דאין בזה משום ביזוי מצוה והוא מירושלמי פ"א דמע"ש ושם איבעי לן אפילו סלע של מע"ש כנגד סלע של מעשר וצ"ל דהתם המשקל לאו צורך מצוה הוא שפיר איכא ביזוי אפילו אם שניהם מעשר אבל לשקול כדי לחלל עליו המשקל הוא לצורך מצוה ותו פריך ממנורה והא הכא דקביעי נרות ולא סגי דלא מושקיל ואדלוקי קשיא לתרווייהו וכבר הקשה בזה הפני יהושע אמאי לא מקשה ממתניתין דתמיד פ"ו וצריך לעיין שם בשיטת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל שהאריכו בזה מאוד. והנה האי דינא דלהדליק מנר לנר לא שייכא כלל לדינא דלהשתמש לאורה דאפילו למ"ד לעיל אסור להשתמש לאורה משום ביזוי מצוה אפ"ה מותר להדליק מנר לנר דהא אביי ס"ל לעיל אסור להשתמש לאורה ואפ"ה קאמר כל מילי דמר כו' ואפילו למ"ד מותר להשתמש לאורה אפ"ה להדליק מנר לנר הוי ביזוי טפי כי היכא דבעינן למימר לשמואל דמודה בקינסא ואיפריך טעמא דאכחושי ממנורה וע"כ טעמא משום ביזוי מצוה ופריך מאי הוי עלה דדחיק לי' להש"ס פלוגתא דמנר לנר דווקא בקינסא דסתמא קאמר רב אין מדליקין מנר לנר ומש"ה קאמר ר' אבא לעיל לא תציתו ליה לההוא מרבנן דקאמר בקינסא פליגי ומסיק רב הונא ברי' דרב יהושע דשפיר מצינן לאוקמא פלוגתא דרב ושמואל מנר לנר ממש ולא תיקשי ממנורה דכאן אפשר לומר דאין בהדלקה מצוה כלל ומש"ה ס"ל לרב דאין מדליקין ושמואל ס"ל דהדלקה עושה מצוה והוי דומיא דמנורה ומצינן למימר השתא דבקינסא כ"ע מודו דאסור דהדלקת הקינסא לאו מצוה היא והשתא דמסקנת הש"ס דהיינו טעמא דרב ושמואל א"כ ודאי ליכא להקשות מסלע של מעשר דהתם המשקל לאו מצוה היא ואינו דומה כלל להדלקת הנר וא"כ למה לי' לרבה לשנוי' משום גזירה שמא לא יכוין משקלותיו הא בלא"ה אין המשקל מצוה ולא עדיפא מהדלקת הנר אי הנחה עושה מצוה אלא ש"מ דרבה ס"ל דלשקול נגד סלע מעשר אינו דומה להדלקת הנר דעביד מעשה בגוף המצוה שמדליק ממנו ע"כ אי הנחה עושה אף שהדלקה נמי צורך מצוה היא מ"מ ביזוי הוא אבל לשקול כיון דלא עביד מעשה בגוף הסלע היה מותר לצורך מצוה אלא דאסור משום גזירה. ועפ"ז יש ליישב קצת ד' הרמב"ם ז"ל שכתב טעמא דרבה בה' מע"ש וכבר עמד ע"ז הלח"מ בהל' חנוכה ובהל' תמידין ע"ש מש"כ ולפי הנ"ל ניחא קצת ועיין בלח"מ מש"כ שם דלהרמב"ם ז"ל בסלע מעשר מותר לשקול נגדו משום דעדיף מקינסא ולא הבנתי הא עכ"פ לא עדיף מנר לנר אי הנחה עושה מצוה דאסור אלא ע"כ כמש"כ עוד כתב שם דעל סלע מעשר מותר לשקול נגדו ולא נראה כן מד' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מע"ש אלא דמעות ופירות שוין הם ועוד צ"ע בד' הרמב"ם ז"ל וצריך לדקדק בלשון הש"ע שתלה הך דכבתה אין זקוק לה משום דהדלקה עושה מצוה וכן הוא לשון הרשב"א ז"ל הביא הר"ן ז"ל ולא משמע כן מפשט ההלכה דוק ותשכח אחר כל הנ"ל לא מצאתי בנר חנוכה מקום דליתסר בהנאה מחמת הוקצה למצותו ע"כ צריך אני להתלמד בד' השאלתות שכתב לעשות מדורה בפ"ע משום דהוקצה למצותה ועוד דאפילו אמרינן בה הוקצה למצותה היכן מצינו דמחמת מצוה תיתסר לעולם והרי ציצית נמי דאין זמן להקצאתן עד שיבלו ואחר הבילוי נזרקים ומאין יבא עליהם שם קדושה לאסור עולם מחמת מצוה. ועי' בד' האחרונים בט"ז ומ"א בזה ושם מצאתי כמה הערות מדברים הנ"ל:

אמר ר' חייא ב"א א"ר המדליק צריך לברך ג' כו' מתיב רב עמרם הדמאי מפרישין אותו ערום ומסיק אביי דדבר שצוו לנו חכמים מצד תקנתם בעי ברוכי ומה שהתקינו מחמת ספק לא בעי ברוכי וי"ט שני כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא א' דאפילו אם תיקנו בספק בעי ברוכי ודמאי רוב ע"ה מעשרין הן ועיין בר"ן ז"ל שהביא מחלוקת הראשונים בכל מצוה שהוא עושה מספק אם צריך לברך י"א דצריך לברך דלרבא ספק דדבריהם צ"ל וי"א דוקא דמאי דרבנן תקינו לעשר מספק הוי כוודאי דרבנן. והיה נראה לכאורה דזה תלוי במחלוקת הראשונים בספיקא דאורייתא למ"ד מה"ת לחומרא א"כ אין כאן תקנת חכמים כלל ולא תקינו רבנן ברכת המצות אלא אוודאי ולא אספק אבל אי תקינו רבנן לעשות מספק א"כ מה בין זה לדמאי וגם אפ"ל איפכא ויש לחלק עוד בין ספק נטל לולב אי לא דחייב ליטול מספק דיש בזה ספק שמא נטל ובירך או בספק מצד עצמו כמו טומטום ואנדרוגינוס. והנה לפי מאי דמותיב רב עמרם משמע דס"ל דאין צריך לברך אמילי דרבנן וא"כ תיקשי ממגילה דמשמע דתליא במנהגא ולרב עמרם משמע דאסור לברך דאין לומר וצונו וי"ל דהתם קאי אסוכה שלאחריו דהיא של שבח ולא נאמר בה וצונו והא דאמר אביי התם דלפניו חייב לברך היינו דס"ל כרב ועוד נראה דבמגילה כ"ע מודים דבעי ברוכי משום דע"פ נביאים נתקנה ובזה יש ליישב מאי דהוי קשיא לי מהא דפליגי ריב"ל ור' יוחנן בסוכה בערבה ר' יוחנן אומר יסוד נביאים היא וריב"ל אמר מנהג נביאים הוא ופירש"י ז"ל דנ"מ לענין ברכה דלריב"ל דאמר מנהג נביאים לא בעי ברוכי והיה קשה לי הא דריב"ל אמר גבי לולב מכאן ואילך מצות זקנים ואין צריך לברך וא"כ אפילו אי הוי יסוד נביאים אין צריך לברך אלא ש"מ דתקנת נביאים עדיפא מתקנת זקנים ותקנת נביאים כ"ע מודו דצריך לברך ומה דמדמי הש"ס חנוכה למצות לולב כל ז' הוא משום דחנוכה ג"כ לאו ע"פ נביאים נתקנה וכן הלל הוא תקנת נביאים. וראיתי בירושלמי סוכה פ"ג שיטה אחרת דפליגי ר"י וריב"ל בלשון ברכה ריב"ל ס"ל דבשאר הימים מברך על מצות זקנים ור"י ס"ל דמברך על נטילת לולב ומביא התם בשם רב דמברך על נ"ח להדליק נר חנוכה משמע דכ"ע מודו דבעי ברוכי אלא דבנוסח ברכה פליגי ולפ"ז לא תיקשי דריב"ל אדריב"ל ואם נאמר דמאי דקאמר הש"ס כאן ובסוכה מאי מברך להדליק נר חנוכה הם דברי רב עצמו אפשר לפרש גם שיטת הש"ס דילן כשיטת הירושלמי ועל מצות זקנים הוי ידע שפיר מלא תסור אלא דאלשון להדליק הוי קשיא לי' היכן צונו וכן פי' הק"ע בסוכה אבל באמת לא נראה כן מש"ס דילן מהא דמתיב רב עמרם מדמאי דאין צריך ברכה משמע דלא קשיא לי' אלא לרב ולשיטת הירושלמי תיקשי לכ"ע ודוחק לומר דרב עמרם מותיב גם לריב"ל ועוד לפי מה שהעליתי לעיל דרב ס"ל הנחה עושה מצוה א"כ הא דמאי מברך לאו דברי רב הם דאליביה אין לברך להדליק הן אמת דלפי פירש"י ז"ל בסוכה קשה תרתי דרב יהודא אמר שמואל ל"ל הא אמר רב יהודא חדא זימנא לולב שבעה וסוכה יום א' אבל אם נפרש דבנוסח הברכה פליגי א"ש. והנה לרבב"ח אמר ר' יוחנן דלולב יום א' משום דשאר הימים דרבנן הם א"כ תיקשי למאי נ"מ אמר ר"י לעיל דערבה יסוד נביאים היא ולמש"כ לחלק בין תקנת נביאים לתקנת זקנים א"ש. ועוד יש לומר דר"י מודה בעלמא דמידי דרבנן בעי ברוכי ורק גבי לולב ס"ל כיון דמברך על יום ראשון שהוא מה"ת שוב אין לברך על שאר הימים אלא דבירושלמי שם משמע דלולב בשאר הימים עדיף מנר חנוכה כיון דלולב עיקרו מה"ת וי"ל דהיינו דוקא לענין נוסח הברכה ולזה וודאי לולב עדיף אבל לענין עיקר הברכה וודאי חנוכה עדיף. ובזה יש ליישב מה שהקשה הק"ע בירושלמי דהא רב הונא תלמידו של רב ואמאי לא בירך אלא יום ראשון הא לולב עדיף מחנוכה ולפמש"כ ניחא דלולב שאני דתקנת חכמים הוי טפל לעיקר המצוה והיינו דיליף רב הונא התם מדמאי דדמאי נמי הוי כסייג לשל תורה ע"כ לא תקינו בה ברכה והוא מעין סברת אביי בספק דדבריהם והנה הרמב"ם ז"ל כתב בהל' חנוכה שינוי' דאביי דספק דדבריהם. לא בעי ברוכי והשיג עליו הראב"ד משינוי' דרבא דדוקא דמאי דרוב ע"ה מעשרין הם וכן נחלקו הם ז"ל בסוף ה' מילה לענין ספק מילה ועיין בכ"מ שם שהביא תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל בזה. ולי נראה ליישב בפשיטות דהנה בסוכה בשמיני איכא תרי לישני אליבא דרב ללישנא קמא ס"ל לרב דצריך לברך אסוכה בשמיני ולישנא בתרא ס"ל דצריך לישב בסוכה אבל לא לברך ע"כ אביי דמשני אליבא דרב ספק דדבריהם לא בעי ברוכי ע"כ ס"ל כלישנא בתרא אליבא דרב דסוכה בשמיני א"צ לברך וה"נ בי"ט שני לא היה צריך לברך אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא דמשני רוב עמ"ה מעשרין הם היינו משום דס"ל כלישנא קמא אליבא דרב דצריך לברך אסוכה בשמיני וא"כ אמאי אין מברכין על הדמאי אלא ע"כ צ"ל משום דרוב ע"ה מעשרין הן וא"כ לדידן דקי"ל דברוכי לא מברכינן א"כ גם בי"ט שני לא היה צריך לברך אלא על כרחך טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בי' ועיין בלח"מ ז"ל בהלכות חנוכה שהאריך בזה. והנה ראיתי שדברי הרמב"ם ז"ל חלוקים על מש"כ לחלק בין תקנת נביאים לתקנת זקנים והוא ז"ל השוה אותן חנוכה והלל ומגילה והדק"ל אליבא דריב"ל אדריב"ל וגם ממתניתין דמגילה דמקום שנהגו לברך יברך למ"ד דאין צריך לברך אמילי דרבנן צ"ל דברכה שלאחריו שבח הוא ולא נאמר בה וצונו אלא דלפ"ז לא הוי פריך הש"ס הכא מי"ט שני ופירש"י ז"ל דהיינו קידוש היום ובה לא נאמר ג"כ וצונו. הן אמת דהתוס' בסוכה כתבו סברא זו לדחות מה שהביאו ראיה דמברכין אמנהגא כמו הלל דר"ח מי"ט שני דלא הוי אלא מנהגא ודחו התוס' דבברכת י"ט לא נאמר וצונו ולא ידעתי איך יתיישב לדבריהם מאי דפריך הש"ס הכא מי"ט שני ובאמת בלא"ה אין כ"כ ראיה מי"ט שני דאף בזה"ז הוי מנהגא מ"מ כיון דבדורות הראשונים הוי מחמת תקנה א"כ גם זו שלא לשנות ממנהג האבות תקנה חשובה היא ועיין ברא"ש ז"ל פרק היה קורא שמביא מהא דמברכין בי"ט שני של פסח על אכילת מצה ובי"ט שני של ר"ה על תקיעת שופר וכבר כתבו התוס' בסוכה דמי"ט שני של ר"ה אין ראיה דהכל קדושה אחת היא אבל מאכילת מצה ראיה היא. שוב ראיתי שהר"ן ז"ל בסוכה הקשה על התוס' ממצה וגם כתב לדחות ראייתם מי"ט שני כמש"כ לעיל ודעתו נוטה דאין לברך אמנהגא וכבר כתבו בזה הראשונים אם הלכה רופפת בידיך צא אחר המנהג ועדיין צריך פרט הזה חיפוש וצלילה במימי הש"ס כי עמוק הוא ומי ימצאנה ודוק היטב בכל הנ"ל:

סוגיא דשמן שריפה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט מנה"מ אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקי' כו' מת"ל עד בקר ליתן בוקר שני לשריפתו כו'. והנה מסוגיין משמע דהא דאצטריך קרא היינו משום דה"א דעשה דוחה ל"ת. ולכאורה איצטריך קרא כי היכי דלא נימא מתוך כו' לא מיבעי' לשיטת רש"י ז"ל דלא בעינן צורך קצת וודאי הוי מצינן למימר מתוך אלא אפילו לשיטת התוס' ז"ל דבעינן צורך קצת נותר של פסח הוי כצורך קצת כמו שריפת חמץ שכתבו התוס' בריש פסחים דהוי צורך קצת הואיל ומצוה לבערו ואכתוב בקיצור העולה מסוגיא דביצה בדין נדרים ונדבות דאמרינן התם לב"ה דא"ל מתוך השוחט עולת נדבה לא לקי והקשו התוס' הא אפילו ב"ה מודו דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ותירצו דהיינו משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואין בהם אלא עשה דלכם לבד ואין בהם לאו דל"ת כל מלאכה ומ"ד אליבא דבית הלל דנדרים ונדבות קריבים בי"ט משום דכתיב לה' כל דלה' דריש לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים ויפלא בעיני מש"כ התוס' ז"ל הכא דהיינו טעמא דמ"ד דנונ"ד קריבים דעיקר שחיטתן לאדם הא מ"ד קריבים היינו אפילו עולות וי"ל דאיכא תנאי נמי דס"ל דשלמי נדבה קריבים ועולות לא אבל גם אליביה דהאי תנא אינו מוכרח לומר דס"ל דעיקרו לאדם ע"ש ובביצה והנה הש"ס מדמי הכא ולקמן בפ' ר"א ובפסחים כל הני מילי להדדי שריפת נותר וקדשים פסולים ונדרים ונדבות בי"ט ומילה שלא בזמנה ופירש"י ז"ל דילפינן חד מחבריה דמצוה שאפשר לקיימה לאחר י"ט אינו דוחה הל"ת די"ט וא"כ לרב אשי לא צריך כל הני קראי וא"כ ע"כ צ"ל דלית ליה לרב אשי מתוך כו' דאי אית ליה מתוך ודאי אצטריך קרא והיה נראה לומר בהאי סברא דמתוך במה שנחלקו רש"י ותוס' ז"ל אי בעינן צורך קצת אי לאו ונראה לי דהכי הוא עיקר הדבר דכל שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי לצורך אחר אשר לצורך י"ט איזה צורך שיהיה אבל עכ"פ צריך שיהי' צורך האדם עצמו אבל אם הוא לצורך אחר כמו שריפת קדשים דעיקר שריפתן הוא לקיים המצוה לא יחשב צורך האדם כלל וכן מילה שלא בזמנה אע"ג דאפשר לומר בה מתוך מחמת שחיטה דחבלה היא אלא דאין בה צורך אדם אבל קרבן דנדרים ונדבות וודאי הוא בכלל צורך האדם להעלות דורון לפני המקום או כמש"כ התוס' בביצה דף י"ב וא"כ לכם לא הוי אלא עשה אבל מלקות אין בה וחמץ נמי הוי צורך היום שלא להמצא בבית ע"כ אמרינן בי' מתוך למאן דס"ל האי סברא ועיין בר"ן בביצה ובש"ג שם ובבעהמ"א ז"ל וא"כ לכ"ע כל הני קראי דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה לא אצטריך אלא שלא נימא דעשה דוחה ל"ת לבר מקרא דאביי דאיצטריך בלא"ה משום דלא נימא מתוך. ולפ"ז יש לדקדק על מה שפירשו התוס' ז"ל דאתיא בק"ו היינו מק"ו דנדרים ונדבות ולפי הנ"ל אין כאן ק"ו דנדרים ונדבות יש בהם צורך ומותרים מחמת מתוך אבל מילה שלא בזמנה ליכא למימר בה מתוך ודוחק לומר דרבא ל"ל מתוך ואי ס"ל להתוס' דמילה שלא בזמנה נמי חשיב צורך קצת אם כן בלא"ה צריך קרא ולמה לי' לרבא למימר דאתיא בק"ו ויש להבין הא דאמר ר"ע בפסחים ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומאי נפ"מ ליתי עשה דתשביתו ולידחי לאו דל"ת כל מלאכה להנך דס"ל דאין בי"ט אלא ל"ת בלבד וי"ל כיון דר"ע ס"ל דחמץ בשריפה היינו משום דיליף מנותר א"כ הוי בכלל שריפת קדשים דלא שרפינן בי"ט ובזה א"ש מאי דאמר ר"ע והלא נאמר לתכ"מ הא התורה התירה דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ולפי הנ"ל ניחא כיון דילפינן מנותר לכולי' מילתא ילפינן מנותר והנה האופה מי"ט לחול או לעכו"ם או לכלבים דל"ל בה מתוך הי' צריך ללקות אלא דרבה אמר דלא לקי משום הואיל ומיקלעי אורחין ומשמע בפסחים דליכא בזה אלא איסורא דרבנן וקרא דלכם ולא לעכו"ם ע"כ איירי בשל עכו"ם או סמוך לחשיכה לשיטת התוס':

אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאה היא דהוא ז"ל כתב בפ"א מהל' י"ט דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ועיין במ"מ מש"כ בזה ובלח"מ והי' דהרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' ז"ל בנדרים ונדבו' דמתוך אהני לענין מלקות ולכם אתי לאיסורא כיון דהתירא הוא למה יאסר ואם נאסר תו ל"ל בה מתוך ואפילו מילקי לקי אלא ע"כ מסוגיא דביצה דף י"ט משמע דלא אמרינן מתוך בשארי מלאכות וא"כ צריך להבין טעמו של דבר מ"ש הוצאה משאר מלאכות אלא ע"כ אפילו למ"ד דטעמא דב"ה גבי הוצאה הוא מחמת מתוך היינו נמי משום דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת אלא דרבה ס"ל דילפינן מזה דאין איסור הוצאה כלל בי"ט ורב יוסף ס"ל דאיכא איסור הוצאה אם הוא עושה לצורך החול אבל משום דרוב הוצאות הם לצורך היום ומותרות ע"כ כתיב ביום השבת ולהכי בהבערה נמי דכתיב ביום השבת ג"כ אמרינן בה מתוך ויש להביא ראיה לזה מד' הירושלמי סוף ביצה הביאו אותו הראשונים מהו להדליק נר של אבטלה תני לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הא בי"ט מותר ופליג אחזקי' דאוסר ר' אבינא אמר ב"ש אוסרים וב"ה מתירין והיינו מאי דפליגי בהוצאה אלמא דמדמינן לה אהדדי מטעם דכתיב בהו ביום השבת ור' יוחנן מסיק התם לא תאסר ולא תשרי וכתב הה"מ בפ"א מהל' י"ט דסמכינן אש"ס דילן דפשיטא לי' לר' יוחנן דאמרינן מתוך בהבערה וקשה לכאורה הא בירושלמי גופא קאמר ר' יוחנן דאין לוקין אבישול נבילה דהותר מכלל בישול בי"ט ור"ל פליג עלי' אלמא דר"י ס"ל מתוך ואמאי אמר גבי נר של אבטלה לא תשרי ואפ"ל דלענין מלקות אהני מתוך אבל לא להתיר או דהתם בנבילה יש צורך קצת והכא בנר של אבטלה איירי אלא דלפ"ז מק' ר' אבינא תנינן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין הא סוגיית הירושלמי שם גבי פלוגתא דאין מוציאין דדוקא ביש בו צורך פליגי ע"כ הי' נראה דהא דמביא הירושלמי פלוגתא דב"ש וב"ה היינו מאי דפליגי במדורה להתחמם. והנה לפי מאי דמשמע מפשטות ד' הירושלמי דליכא איסור הבערה בי"ט א"כ איך יפרש מתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט. אבל באמת שיטת הירושלמי כאן במכילתין לחד מ"ד דאפילו להדליק בע"ש ומאילי' תדלק בשבת ג"כ אסור והיינו משום דלאו משום מלאכה איתסר ביו"ט לשיטתו אלא גזה"כ היא שלא לשרפו בי"ט. וא"כ אפילו ממילא אסור ואיכא מ"ד התם דמפרש כמו בש"ס דילן אלא דבש"ס דילן אמרינן דהא דתנן ולא בשמן שריפה איירי בי"ט שחל בע"ש ובירושלמי אמרינן דמשום גזירה די"ט שחל בע"ש אסרינן בכל ע"ש ומש"ה שרינן התם אם נתן לתוכו שמן חולין דתו לא שייך למיגזר ועיין בק"ע שם מש"פ בדוחק ואפ"ל דבזה ג"כ אזלי לשיטתייהו דלשיטת הש"ס דילן איסורא דשמן שריפה הוא מחמת מלאכה וא"כ בשמן תרומה שנטמאת לית בה משום מלאכה אלא ע"כ משום גזירה אטו קדשים כמש"כ התוס' ז"ל וכן הסכים הר"ן ז"ל א"כ לא שייך למיגזר כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש דהוי גזירה לגזירה אלא ע"כ מיירי מתני' בי"ט שחל בע"ש אבל לשיטת הירושלמי דלאו משום מלאכה נאסרה אלא מגזה"כ א"כ אף בתרומה יש איסור דאוריי' בי"ט ע"כ שפיר גזרינן כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש אלא דיש להעיר בזה ע"ד פלפול מהא דאי' בביצה דף ל"ג מהו לגמר את הבגדים וא"ר יהודה ע"ג גחלי' אסור משום כיבוי והבערה ע"ג חרס מותר דליכ' כיבוי והבערה פירש"י ז"ל דהוי הבערה כלאחר יד והתוס' כ' דהבערה מותר בי"ט אפילו שלא לצורך כלל והביאו שם ד' הירו' מהו להדליק נר של אבטלה ולפי דבריהם רבה דקאמר התם דע"ג חרס אסור משום דקמוליד ריחא ש"מ דרבה נמי ס"ל דהבערה מותר אפילו שלא לצורך כלל וא"כ ע"כ שריפת קדשים גזה"כ הוא ולאו משום מלאכה וא"כ בתרומה נמי איכא איסורא דאורייתא וא"כ תיקשי הא דמשני רבה דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט גזירה י"ט אטו שבת ופי' התוס' דלית ליה גזירה תרומה אטו קדשים הא אליבא דרבה גם שריפת תרומה מה"ת אסור אבל באמת שיטת התוס' בהני תרי מילי צ"ע מש"כ התוס' כאן דרבה ל"ל כלל האי איסורא דשריפת תרומה כבר הקשו התוס' מהא דביצה ועל החלה שנטמאת תירצו דגזירה חלה אטו שמן וזה דוחק גדול כמש"כ תוס' בעצמן ועוד א"כ אמאי לא שרינן לשרוף החלה מעיסה שנטמאת בפסח דלא הוי אלא גזירה לגזירה וקיל אסורי' ממה שנתיר לאפות הכל מחמת הואיל דהוי נמי איסור דרבנן וכן לר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ומניחה להחמיצה מכל זה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בשריפת תרומה ובירושלמי פסחים מוכח להדיא דאיכא איסורא דאוריי' בחלה שנטמאת דאיתא התם בשיטת ר"א דמותר לאפות משום דכל חדא חזיא לי' ומותר להערים ובשעת רדי' מניח אחת בתנור ואמר ליה ר' יהושע לר"א הרי הוא עובר על שריפת קדשים בי"ט אמר לו ר"א מאליהם הם נשרפין אמר לו ר"א לר"י הרי הוא עובר בבל יראה אמר לו ר"י מוטב לעבור על מצות ל"ת שלא באת לפניו היינו בשב ואל תעשה כו' תחמיץ מאלי' וגם ל"ת דבל יראה היא בשב ואל תעשה אם עובר עלי' ושריפת קדשים הוא בקום ועשה ואי שריפתה מדרבנן אסורה א"כ עדיף לעבור על שריפת קדשים מלעבור על בל יראה הן אמת דיש לדחות דהירושלמי לשיטתיה דכתיבנא אליביה דלאו משום מלאכה נאסרה אלא משום גזה"כ ואין חילוק בין תרומה לקדשים ובאותו ענין יש להקשות לכאורה מהא דר"א דקאמר מאליהם הם נשרפים אלישנא קמא דרב חסדא במכילתין דאוסר להדליק בשמן שריפה אפילו בע"ש שתדלק בשבת ויש ליישב עכ"פ לפי הפשט נראה דאיכא איסור דאורייתא בשריפת תרומה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' י"ט גבי הפרשת חלה בטומאה ואיכא למימר בה תרי טעמי או משום דנאסר ביעור קדשים באיזה אופן שיהי' וכשיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי ותרומה נמי איקרי קודש כיון דלאו משום מלאכה נאסרה אלא דלפ"ז קשה אמאי לא מדמינן תרומה לקדשים גם לענין שריפת לילה דאין שורפין את הקדשים בלילה ואלו תרומה מבואר במשנה תרומות דמדליקין בבית כהן ובירושלמי איתא דאפילו נר חנוכה של ישראל מותר להדליק בשמן שריפה ובירושלמי עמדו ע"ז עיין במכילתין וי"ל לפמש"כ רש"י ז"ל בביצה דרחמנא אחשבי' לשריפתן ומלאכה היא אפילו לתתו לפני כלבו אתי שפיר אבל כבר הקשו התוס' ע"ז דמנ"ל הא ועוד אפ"ל בזה סברת ריב"א ז"ל דשריפת תרומה עיקרה משום מצותה היא ולא חשיבא לצורך ועדיפא מנדרים ונדבות דנדרים ונדבות כל מלאכתם הן להכנת אוכל נפש אלא דגם מצוה יש בהם אבל שריפת תרומה עיקרה למצותה הוא והדברים ארוכים מאוד צריך להאריך בהם בתכלית ואין פנאי כעת עכ"פ מפשט ההלכה נראה דשריפת תרומה מה"ת אסורה ואי תיקשי א"כ אמאי לא קאמר רב חסדא דגזרינן כל ע"ש אטו י"ט שחל בע"ש כדאיתא בירושלמי י"ל ע"פ שיטת התוס' ז"ל בפסחים בהא דאמר רב חסדא מה"ת צרכי שבת נעשין בי"ט דל"ד מידי דשרי בי"ט אלא אפילו מידי דלא שרי בי"ט כיון שהוא צורך שבת הוי כאוכל נפש ואין בה אלא שבות וא"כ להדליק בשמן שריפה בי"ט שחל בע"ש ליכא אלא שבות ולא שייך למיגזר אלא דקשיא לי לשיטת התוס' בפסחים אמאי לא שרי' בשמן שריפה אפילו לכתחילה להדליק בי"ט שחל בע"ש ע"י עירוב תבשילין כי היכי דשרינן כל מלאכות אליבא דרב חסדא מהאי טעמא אלא דבאמת נחלקו הפוסקים אי צריך להזכיר לאדלוקי שרגא בנוסח עירוב כדאיתא בש"ע סי' תקכ"ז וכבר כתב המ"א ז"ל שם דאין המקום להיתר בלי ע"ת עוד צריך לחקור אי נר של שבת לאו דאוריי' א"כ אין זה בכלל צרכי שבת אלא דמסתבר דהוי בכלל אוכל נפש משום שלום בית ואי תיקשי לפי הנ"ל דלכ"ע שריפת שמן תרומה אסור בי"ט מה"ת א"כ אמאי לא מפרש רבה טעמא דאין מדליקין בש"ש בי"ט משום שריפת קדשים י"ל דלא ניחא ליה לרבה למימר דאיירי בי"ט שחל בע"ש וע"כ טעמא דאין מדליקין בע"ש בש"ש משום דמתוך שמצוה עליו לבערו וא"כ הא דאין מדליקין בי"ט היינו אפילו בעי"ט דומיא דשבת וע"כ משום גזירה י"ט אטו שבת:

ועתה צריך לבאר בשיטת התוס' ביצה. דלפי שיטת התוס' ז"ל לרבה שרי הבערה בי"ט אפילו שלא לצורך כלל ובהדיא איתא בפסחים ובמכות דלרבה לוקה אהבערה בי"ט ומש"כ דזה שייך לפלוגתא דרבנן ור' יוסי אי בשבת לחלק יצא או ללאו יצא דלמ"ד ללאו יצא לא הוי הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה ומותר בי"ט לפ"ז אמאי אסור לכבות ביו"ט בשלמא אי נימא דהבערה הוי בכלל ל"ת כל מלאכה אלא דגזה"כ הוא דאין בה אלא לאו א"כ שפיר חייב על כיבוי בשבת אפילו חטאת אע"ג דאינו חייב בכיבוי אלא ע"מ להבעיר כדאיתא בפרק במה מדליקין אליבא דר' יוסי כיון דגם הבערה אב מלאכה היא אבל אי נימא דלר' יוסי אין הבערה בכלל שאר מלאכות ולא מיקרי' מלאכה א"כ בשבת אמאי חייב חטאת אכיבוי ובי"ט לא לחייב כלל אכיבוי כיון דאין הבערה בי"ט הן אמת דזה הוא ג"כ פי' ריב"א ז"ל בריש פסחים על הא דאמרינן ש"מ הבערה לחלק יצא אבל דרך זה נפלא ממני ועיין במ"א סי' ת"ק מש"כ בד' הב"י בשם הה"מ ועוד אי נימא דדרשינן ביום השבת למעוטי י"ט א"כ מנ"ל דללאו או לחלק יצא דילמא לא אתי אלא לאשמעינן דבי"ט מותר וד' הירושלמי ג"כ אינן מתיישבין לפי' זה ועדיין לא נתבארו הדברים ככל הצורך כי עמוקים הם נחזור לראשונות הנה מסוגיא דסנהדרין דף ל"ו משמע נמי דלא אמרינן מתוך בנדרים ונדבות דרבא אמר התם למילף בק"ו דרציחה לא תדחה קרבן יחיד מק"ו מה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותה ק"ו שלא תדחה רציחה קרבן יחיד ואי אמרינן מתוך א"כ מנ"ל דקרבן יחיד חמיר מדדחי י"ט דילמא היינו משום טעמא דמתוך אבל ברציחה ליכא למימר בה מתוך אלא ש"מ דלא ס"ל מתוך אלא בהוצאה והבערה והתוס' ז"ל הקשו התם מנ"ל דרציחה אינו דוחה י"ט נילף בק"ו מקרבן יחיד שתדחה י"ט ולפי מה שפי' ר"י ז"ל הכא במכילתין דמילה אתיא בק"ו היינו מנדרים ונדבות ואפ"ה גלי רחמנא דמילה שלא בזמנה לא דחי י"ט א"כ ה"ה רציחה וכן לפירש"י בהך דאמר רבא דאתיא בק"ו והנה בריש כתובות פליגי רב פפי ורב פפא אליבא דרב יהודה דשרי למיבעיל בתחילה בי"ט רב פפי משמיה דרבא אמר דה"ה בשבת שרי ורב פפא אמר דווקא בי"ט משום מתוך אבל בשבת אסור ואמר לי' רב פפי מאי דעתיך משום מתוך א"כ יהא מותר לעשות מוגמר בי"ט משום מתוך ומשני דבעינן דבר השוה לכל נפש והקשו התוס' וכי לית ליה לרב פפי האי סברא דמתוך הא היינו טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך כו' אבל לא בשאר מלאכות וא"כ או דס"ל לרב פפי דהבערה לא מדמינן להוצאה או דמודה דאמרינן מתוך בהבערה כמו בהוצאה אלא דאיכא במוגמר ג"כ משום מכבה דאמרינן התם מתוך שהותרה הבערה ל"ד אלא עיקר מילתי' מכיבוי הוא וגבי כיבוי לא אמרינן מתוך ומש"ה מוגמר אסור אבל לרב פפא דס"ל דאמרינן מתוך גבי חבורה א"כ גבי מוגמר נמי נימא מתוך ומשני ליה רב פפא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש אבל רב פפי ס"ל דאי אמרינן מתוך אית לן למימר אפילו אם אינה שוה לכל נפש ויש ליישב בזה ד' הרמב"ם ז"ל שכתב בטעם מוגמר משום מכבה ולא משום מבעיר והוא בביצה כ"ב אמר לי' רב נחמן לרב הונא ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר א"כ מבעיר נמי אית בי' ולפי הנ"ל ניחא דפסק כרב פפי דאמרינן מתוך אפילו אם אינו שוה לכל נפש ובזה א"ש נמי טעמא דרב יהודא שם בביצה דאמר ע"ג חרס מותר דמכבה ליכא ובהבערה אמרינן מתוך ורב נחמן ורב הונא ס"ל כרב פפא דלא אמרינן מתוך אם אינו שוה לכל נפש ובזה לא צריכינן למש"כ הלח"מ דרב הונא ורב נחמן ס"ל כר"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה דא"כ מאי פריך רב נחמן לרב הונא ולימא מר משום שמבעיר דילמא רב הונא ס"ל מתוך אלא כדכתיבנא דרב נחמן ס"ל דאליבא דכ"ע לא אמרינן בכה"ג מתוך כיון דאינו שוה לכל נפש ונפלאתי שלא הביא הלח"מ הך דכתובות עי' בפ"ד מהל' י"ט. והנה שיטת התוס' במים לרחיצה דב"ה מתירין לצורך פניו ידיו ורגליו משום מתוך אבל לצורך כל גופו אסור מה"ת דאינו שוה לכל נפש כמו מוגמר ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם במוגמר ודדמי לי' הוי אמרינן מתוך א"כ איסור רחיצה ע"כ מחמת בישול המים דלא אמרינן בה מתוך אלא דדעת הרמב"ם ז"ל דרחיצת כל גופו נמי מותר מה"ת דהוי ככל אוכל נפש ובזה פליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי אוכל נפש דווקא אבל הנאה שחוץ לגוף לא הוי בכלל אוכל נפש וב"ה סברי דמה שחוץ לגוף נמי בכלל אוכל נפש הוא עיין בפי' המשניות בביצה. וכן משמע שם בביצה דמיבעי להו הא דתנן ועושה מדורה להתחמם כנגדה אי ב"ש נמי מודו בהא ושני ליה בין הנאת כל גופו לאבר אחד ע"כ דהוי ס"ד לב"ש דהוי כאוכל נפש דלב"ש לית להו מתוך וא"כ היינו טעמא דב"ה באבר אחד נמי משום דהוי כאוכל נפש ולפי שיטת התוס' דהנאת רגליו עדיף מהנאת כל גופו צריך ליישב סוגיא דביצה דמשמע שם דהנאת כל הגוף עדיף וע"כ צריך לחלק בין מדורה להתחמם ובין רחיצה וא"כ לענין מאי מחלק הש"ס בין אבר אחד לכל הגוף ויש ליישב ואחר כל האריכות הנ"ל עדיין לא יצאתי בזה חובת העיון ככל הצורך כי הלכה עמוקה היא זו:

ובדין הואיל נראה מד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני אלא לפטרו ממלקות אבל איסורא דאורייתא איכא דכתב ז"ל דשוחט לחול או לעכו"ם אינו לוקה משום הואיל. ושוב כתב באותו הפרק דאסור לבשל לעכו"ם דכתיב לכם ולא לעכו"ם וכן נראה מד' הרב המגיד בפ"א מהל' י"ט ולפ"ז הא דמהני ע"ת ע"כ כרב חסדא דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן נראה מד' בפ"ו מהל' י"ט שכתב שם דאסור זה לאפות ולבשל מי"ט לשבת אינו אלא מדרבנן שלא יאמרו דמותר ג"כ מי"ט לחול ואי משום טעמא דהואיל אפילו מי"ט לחול נמי אינה אלא מדרבנן ואי מיירי בגוונא דליכא למימר הואיל כמו סמוך לחשיכה לד' התוס' א"כ אפילו לשבת אסור מה"ת אלא נראה דס"ל דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן בדין דהא מסקינן בפסחים דר"א ור"י פליגי בהאי סברא אי אמרינן הואיל ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן הואיל וא"כ ע"כ צריך לומר אליבי' דצרכי שבת נעשים בי"ט מדאופים מי"ט לשבת וא"כ מנ"ל דר"א פליג עלי' דר"י בהא אלא דאכתי תיקשי הא משמע בפסחים דלרבה דאית לי' הואיל אין בזה אלא איסור דרבנן דהיינו טעמא דעירוב תבשילין לרבה וע"ז יש לומר דכ"ז לפי מאי דאכתי לא ידעינן דפליגי בזה תנאי אבל למסקנא דפליגי תנאי בהואיל ובהך דצרכי שבת נעשים בי"ט לא מצינו דפליגי א"כ מסתברא דהא דשרי להכין מי"ט לשבת הוא מחמת טעם דצרכי שבת כו' ובאופה מי"ט לחול שפיר איכא איסורא דאורייתא מדכתב רחמנא לכם ולא לעכו"ם אלא דא"כ אמאי שרי ר"א לאפות חלה בטומאה משום הואיל כיון דטעמא דהואיל לא מהני אלא למלקות וי"ל דע"כ לא דמיין אהדדי הנך מילי דאמרינן בי' הואיל להדדי דהא בביצה גבי עיסת הכלבים אמרינן ביה הואיל אפילו לכתחילה ע"ש ואפ"ל דבאופה מי"ט לחול או לעכו"ם ילפינן מלכם דאיכא איסורא דאורייתא כיון דבאמת לא באו לו אורחים אלא דמלקות אין בה דהוי כמו התראת ספק אולי יבואו אורחים אבל בהואיל דר"א וכן הואיל ואפשר לפייסן בנבילה דיש מקום לומר דחזיא לדידיה מותר אפילו לכתחילה ועיין בלח"מ פ"א מהל' י"ט. והנה מהא דאמרינן הואיל ויכול לפייסן בנבילה משמע דאי לאו הכי לא הוי שרינן אף דחזי גם לדידיה אלמא דאם אפה לצורך בהמה אף דחזיא לדידיה אסור ולא דמי לאופה מי"ט לחול דאמרינן הואיל דיש לו שהות לאפות לצורך חול אחר י"ט. ובזה א"ש מש"כ התוס' הא דמתירין ב"ש להחם חמין לרגליו היינו דווקא אם שתה מהן. ולכאורה אפילו לא שתה מהן דב"ש נמי אית להו הואיל כמש"כ התוס' בפסחים ועיין ברשב"א ז"ל פ' כירה בסוגיא דאנשי טבריא אלא כיון דנצרך לרגליו לא אמרינן בזה הואיל אלא דהרמב"ם ז"ל כ' להדיא בפ"א דמבשל לצורך בהמה אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלעי אורחים ועיין בב"י סי' תקי"ב מש"כ בזה וצ"ל דעכ"פ איסורא איכא ואהני הואיל ויכול לפייסן בנבילה למישרי לכתחילה אבל בחמין לרגליו אף דאיכא למימר הואיל עכ"פ לא היו ב"ש מתירין לכתחלה ע"כ פירשו התוס' דווקא אם שתה מהם ובירושלמי שם בביצה פליגי אליבא דב"ה אי בעינן ראויין לשתי' ולמסקנת הש"ס התם משמע כשיטת התוס' דרחיצת כל הגוף אסור מה"ת. ואי תיקשי לפמש"כ דהואיל ואי מיקלעי אורחים לא מהני אלא למלקות אבל איסורא דאורייתא איכא א"כ מאי פריך בביצה לרב חסדא והא לית לי' הואיל דילמא דוקא הואיל ואי מיקלעי אורחים לית לי' אבל הואיל דיכול לפייסן בנבילה אית לי' וי"ל דלא שני ליה להש"ס לחלק תדע דמדמינן האי הואיל דמיקלעי אורחים לשוחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים דפסיל רב חסדא מטעם הואיל ואי בעי מתקן נפשיה. וכן לפי' המפרשים בהואיל דר"א ור' יהושע היינו הואיל דאי בעי מיתשיל וכן פי' הרא"ש ז"ל הן אמת דרש"י ז"ל דחי להאי פירושא ועוד תיקשי על האי פירושא הא מסקינן בתמיד נשחט דף ס"ב דמודה רב חסדא דלחומרא אמרינן הואיל והדברים עמוקים אין ענינם פה. וגם דבר זה מה שהסכימו התוס' ז"ל דאם וודאי לא יבואו אורחים כגון סמוך לחשיכה מודה רבה דלא אמרינן הואיל צ"ע גדול לדעתו ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה קצת דאפילו סמוך לחשיכה אמרינן הואיל שכתב הואיל ואלו באו לו אורחים הי' ראוי להם וכ"ז צ"ע בפוסקים ועיין במ"א שדעתו בד' הרמב"ם ז"ל דלא כרב חסדא בצורכי שבת בי"ט ומטעם הואיל הוא דכתב דאיסורו מד"ס ולשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ועיין בבעה"מ ובמלחמות פ' אלו עוברים שהאריכו בזה קצת ומד' המלחמות נראה דפלוגתא דרב חסדא ורבה בצרכי שבת בי"ט תליא בפלוגתא דתנאי אי י"ט ושבת שתי קדושות או קדושה א' ויש לעיין בסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין ועיין בתוס' שם שהקשו על ר"א במאי דהוי בעי הש"ס למימר אליביה בפסחים דלית ליה הואיל א"כ היאך אופין ומבשלים משבת לי"ט דהא לדידי' ס"ל איסור הכנה מדאין מערבין לכתחילה מי"ט לשבת ותירצו דלפי מאי דס"ד בפסחים צ"ל דהא דאין מערבין בתחילה מי"ט לשבת הוא משום דאסור למיקני שביתה בי"ט אבל הכנה לית ליה ולפי מאי דמשמע מד' המלחמות דלמ"ד י"ט ושבת שתי קדושות וודאי איכא איסור הכנה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' הא ר"א אית לי' שתי קדושות וא"כ היאך הוי ס"ד למימר אליבא דר"א דלית ליה הואיל אבל באמת סברת המלחמות אינה אמורה אלא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לה להא דרב חסדא דצרכי שבת נעשים בי"ט משום דקדושה אחת היא אבל שיטת התוס' היא בע"א דאפילו דבר שאסור בי"ט עצמו מותר לצורך שבת כיון דא"א בע"א כמש"כ לעיל וא"כ אפילו למ"ד שתי קדושות הן שייך למימר האי סברא ואפילו לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרח לומר דסברת רב חסדא תליא בפלוגתא דתנאי דהא האי מילתא דאיסור הכנה מקראי ילפינן וע"כ אין בזה סברא פשוטה לאיסורא דא"כ קרא למה לי'. והדברים עמוקים ויש לעשות בהם ציצין ופרחים הרבה והמבין יבין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ועיין בתוס' ביצה דף ט"ז ועיין בתוס' יבמות דה"מ כולה משעטנז נפקא מה שהקשו שם ל"ל קרא דכלאים בציצית נילף מדאיצטריך קרא לשריפת קדשים ע"ש מה שתירצו ומה שכתבו עוד שם בענין נדרים ונדבות ולא אבין דבריהם ז"ל דוק ותשכח:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף