אילת השחר/קידושין/יז/ב
הכל לפי ברכה תן לו. הנה כיון שאין לזה שיעור ע"כ זה ענין של מצוה כעין צדקה דע"ז שייך להשאיר כפי מדת טובו, אבל אם זה ענין חוב מה שייך לומר שיתן כפי ראות עיניו.
ולר' אלעזר בן עזרי' דאם לא נתברך לא מעניקים לו, נמצא דאם לא נתברך שוה ט"ו סלעים אם סובר כר"מ דט"ו הוא השיעור לתת, או כר' יהודה דהשיעור הוא ל', או כר"ש דהשיעור הוא נ', אין להעניק לו, אלא דיש להסתפק אם נתברך הבית בדיוק ט"ו סלעים או ל' או נ' אם מחויב לתת לו אע"פ שנמצא דלא נשאר לו שום ריוח ממנו, או דרק אם נתברך יותר מהשיעור שחייב ליתן להעבד אז הוא דמקרי נתברך הבית בגללו דחייב להעניק.
יש לעיין באופן דהשאיר האב נכסים שאינם שוים כמו שעולה דמי ההענקה, אם יש ליתן להעבד עברי כמה שיש, או כמו דאמרינן לענין בכור דיש סברא דחמש ולא חצי חמש, ה"נ כאן רק שיעור זה יש מצוה ליתן ואם אין שיעור זה פטור לגמרי מליתן לו.
ואין לפשוט ממה שכתב בשיטה לא נודעה למי דהיוצא בגרעון כסף למ"ד דמעניקין לו יתנו לו כפי השנה לפי חשבון, כגון אם עבד שנה ויוצא בגרעון כסף יתן לו שתים וחצי סלעים דהוא ששית משיעור הענקה אם הי' משלים כל השש, הרי דלא אמרינן ולא חצי, דשאני התם דכיון דזה השיעור שחייב לו לא מקרי חצי, וכמש"כ התוס' ב"ק דף מ' כעין זה לענין חצי כופר, אבל היכא דלפי חשבון חייב יותר ולא נשאר כל כך נכסים אולי פטור לגמרי.
עבד עברי עובד את הבן. במנ"ח מצוה מ"ב רוצה לחדש דכיון דאין שאר היורשים יורשים אותו רק הבן, הרי דאין זה מדין ירושה אלא דין מיוחד דקם תחת אביו ולא יקבל הבכור בזה פי שנים, ובמצוה שע"ז הקשה מהא דנזיר מגלח על נזירות אביו, ומספקינן התם בנזיר דף ל' דאולי זה ירושה ויקבל בזה הבכור פי שנים, הרי דאע"ג דהוא דין רק על הבן ולא שאר יורשים מ"מ אפשר להיות מדין ירושה ויקבל פי שנים.
והנה בעיקר האי דינא יש להעיר להמבואר בגמ' גיטין דף כ"ה ובשאר דוכתי דאחין שחלקו לקוחות הן, למ"ד אין ברירה וכן פסקינן להלכה, א"כ כיון שאי אפשר למכור ולתת דמי הנזירות לאחר, א"כ איך יוכל ליקח כסף להביא על נזירותו כיון דאין הכסף שלו דמעורב בו חלק אחיו ואחיו אינו יכול לתת לו במכירה או במתנה, ואפי' אם נפרש שיש לו כח בכל הירושה וכשאחיו הסתלק מחלק זה ממילא הוא זוכה, מ"מ איך נסתלק אחיו מחלקו כיון דלא שייך ע"ז להקנות, ואפי' להפקיר מסתמא לא שייך, וא"כ נמצא דבכסף שכל אחד לוקח יש בו חלק של אחיו ואיך יוכל להתכפר בזה.
אלא די"ל דהא דצריך לסברת ברירה היינו כשצריך לחלוק שיהיה שייך לו איזה חלק מיוחד, אבל כאן ע"כ נאמר דין מיוחד דיש לו זכות שמהירושה יהיה לו קרבנותיו, ואינו צריך שיזכה בכסף מיוחד שיתייחד להיות שלו, ונמצא שישאר כלפני חלוקה רק מהירושה יהיה לו להביא קרבנותיו, וע"ז לא צריך לברירה כי לא צריך שיחולק חלקו.
ואפשר כיון דאין זה גדר חלוקה, אז למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה לא שייך שהבכור יקבל פ"ש, כיון דכאן הוי תמיד כלפני חלוקה ואין זה חלוקה ממש כמו תמיד, ומ"מ לא קשה מסוגיא דנזיר, דנימא דסוגיא דנזיר דף ל' דמבואר דשייך בזה ליטול פ"ש הוא משום דפסקינן בב"ב דף קי"ז כמ"ד משמי' דרבא דיש לבכור קודם חלוקה, והתם בנזיר רבא קאמר לה.
והנה מה שהק' בס' מנחת חינוך הנ"ל למה לא מתרצינן בב"ב קכ"ז דאיצטריך יכיר לנזירות אביו שיוכל לקבל פ"ש, הא לא קשה דהא מספקינן בסוגיא דנזיר אם זה ירושה או לא [היינו אף אי נימא דמה שהגמ' תירצה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הוא דוקא ואין תירוץ אחר, דבעצם יש הרבה אופנים שהגמרא היתה יכולה לתרץ כמבואר באחרונים, והגמ' חדא מכמה תירוצים נקטה] ומה שהק' שם דאי בע"ע הוי ירושה שמקבל בה הבן פ"ש א"כ בעי יכיר לענין שיקבל פ"ש בע"ע, אפשר לומר דלמ"ד אין ברירה לא שייך כאן חלוקה, דעובד לזה יום אחד או גוד או איגוד כיון דלא ניתן למכירה ומתנה, ואפילו אי חלוקת ימים אינה קנין הגוף לכל אחד ליומו אלא כעין שכירות (עי' קצוה"ח סי' קע"א), מ"מ גם מה ששייך שיתבע היורש חלוקה בימים הוא מפני ששייך שיחולק חלקו ויקבל בחלקו פ"ש כגון שאחיו יסכים למכור חלקו, אבל כאן דלא שייך כלל חלוקה כזאת, דהא לא ניתן למכירה, ולמתנה לא שייך זכות ירושה של פ"ש כיון שלא שייך חלוקה ולא שום וויתור, ומה דתמיד יכול לדרוש חלוקת ימים היינו או משום דהוי כאחריך כמו שביאר הר"ן בריש פ' חמישי דנדרים, או אפי' אם זה שכירות מ"מ זה רק בדבר ששייך לזכות בחלק חבירו ע"י איזה אופן שהוא כגון בעבד או בהמה טמאה, משא"כ כאן דאף בהסכמת חבירו לא יצויר שיהיה לו חלק חבירו, לא יצויר שיקבל פ"ש בע"ע, נמצא באמת בע"ע לא יהיה לו פ"ש, אבל לא משום שאינו בירושה אלא כיון שלא ניתן למכירה ולמתנה לא שייך לתבוע חלוקה שממילא יהיה לו פ"ש, ושאני הא דנזירות דמספקינן שיהי' לו פי שנים, דהתם אין צריך שיהיה לו חלק מיוחד כלל אלא דמהירושה יצאו לו קרבנותיו וכמוש"נ.
ולא עם יורשי קונהו. ובלי פסוק ס"ד דהעכו"ם יורש את אביו ויצטרך לעובדו. הנה דין ירושה זה מדינים שבממון ובזה שייך שגוי יהי' דינו לענין זה כישראל ולכן שייך לומר שיהי' לו דין ירושה גם לירש את העבד עברי, אבל לפי הסברא של המנחת חינוך דעבד עברי עובד את הבן אינו מסתם דין ירושה אלא דין מיוחד דקם תחת אביו, לכאורה אע"פ שזה נוגע בענין ממון מ"מ אינו כדין ממון אלא דין מיוחד שנאמר דהבן קם תחת אביו, וזה מצאנו רק בישראל, אבל איך ס"ד שהבן קם תחת אביו בעכו"ם אשר נצטרך לזה פסוק למעטו.
עכו"ם יורש את אביו. כתב הריטב"א וכי תימא מאי איכפת לן נפק"מ לענין גזילו של עכו"ם למ"ד דאסור שאם יש לו נכסים מאביו אם יש לו ירושה יש בהם משום גזילה ואם לאו אין בהם משום גזילה דהפקירא נינהו. צע"ק דמאי הוי קשיא לי' יותר ממה דדנין בכמה דוכתי על איזה מצות בן נח חייב, ומה זה נוגע לנו, וע"כ דמלבד עצם הידיעה דזהו ידיעת דיני התורה, זה גם נוגע לנו איך לדון אותו, וגם לענין לפני עור והרבה דברים שיצא מזה ומאי הוי קשה לי' במיוחד כאן.
ואולי ס"ל להריטב"א דבאמת הא בני נח מצווין על הדינין, ומה שיחוקקו להם יהי' להם דין לגבם, אבל לגבי ישראל קובע דיני התורה, וא"כ כאן שאני מתמיד דלולא מה שתירץ לא הי' נוגע לנו כלל, ואם גוי יגזול הירושה שגוי ירש יהי' בזה כפי דיניהם וגם אנו נשפוט את הגוי שגזל כדיניהם, נמצא דדין זה דיורש את אביו נוגע רק לגבי ישראל שיקח ממנו, וע"ז הי' קשה לו להריטב"א מה זה נוגע לנו, והוצרך לומר לענין דמדין תורה אינן הפקר ואסור לגוזלו.
עי' ברמב"ם (פ"ו מהל' נחלות הל' ט') מבואר דרק בן יורש את אביו אבל שאר ירושות משאירין כפי מנהגם. ויש להסתפק אם כונתו דלגבי בן לא יועיל מנהגם אפי' בינם לבין עצמם ומחויבין להתנהג כפי דין התורה, או דרק בדינינו זה כן, אבל הם בינם לבין עצמם גם בזה יכולין לדון כפי מנהגם.
וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשין. הנה מזה ראי' דגם בבני נח נאמר הדין דהולכין בתר רובא דאל"ה מנ"ל דהוא אביו, דהא בחולין דף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מהא דלכמה דברים נחשיבו אביו, ואי לא אזלינן בתר רובא מנ"ל דהוא אביו, וא"כ בגוי איך יצוייר דיורש את אביו, אמנם הראוני בפרי יצחק (ח"ב סי' ס') דהביא מהפמ"ג דס"ל דאין דין רוב בבני נח, וכן הביא מנוב"י אהע"ז סי' מ"ב תשובה מבנו, דבבני נח לא נאמר הדין דניזל בתר רובא, והא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ח דנאסר באשת אביו, היינו דלחומרא ניחוש דילמא אביו, ולפי"ז כאן בעכו"ם יורש אביו אסור לקחת ממנו דניחוש דילמא אביו הוא, אבל העבד עברי דהוא מוחזק בעצמו למה צריך קרא דלא עובד את הבן הא בל"ז לא יעבוד דהא דילמא לאו אביו הוא ומספק אינו מחויב לעבוד לו, וע"כ דגם בעכו"ם אזלינן בתר רוב דרוב בעילות הלך אחר הבעל.
והנה הקשה בהפלאה סופ"ק דכתובות בהא דתינוק דמבואר דמהני רוב אף לענין ממון דאם נגח תורא דידן לתורא דידיה ישלמו לו כמו לישראל, והא אין הולכים אחר הרוב, וחידש דכיון דלשאר דינים אזלינן בתר רוב ממילא מהני לכל הדברים, וכ"ה ברעק"א מהדו"ת סי' ק"ח, ולפי"ז יועיל בבן נח לומר שהוא אביו רק כיון שנוגע לשאר דינים, והיינו דהא אסור באשת אביו כמבואר ברמב"ם (פ"ט ממלכים הל' ה'), ולגבי זה הרי הולכין אחר רוב לומר שהוא אביו, וממילא גם לענין ממון אמרינן דהוא אביו.
והנה דברי ההפלאה אפשר לפרש כיון שתיכף שמצאוהו הי' לנו להסתפק מי הוא התינוק המושלך, והכרענו לשאר דברים דהוא מהרוב לכן נשאר לכל דיניו כהרוב, או דאפשר דרק משום דעכשיו שאנו דנין על הממון בתינוק המושלך, כגון דנגח תורא דידן לתורא דידיה, הא אנו דנין עליו מה הוא, ואם אתה דן עליו א"א לדון רק על ההיזק שהזיקוהו אלא על כל דיניו, וכיון שלכל דיניו הוא ישראל כשרוב העיר ישראל, אין לנו לומר דלגבי ממון אינו ישראל, והסברא בזה שלא יועיל בלי זה, דהא קודם לא היינו דנים עליו כלל ולא שייך לומר דכבר נפסק דינו כהרוב, ורק עכשיו כשאנו דנין לענין הממון אמרינן דא"א לדון על הממון בלי שנדון על כל הגברא ודיניו, לכן גם לענין ממון דינו כהרוב, ואם נאמר כן יקשה דגר איך בלי מיעוטא דלא עם יורשי קונהו הי' יכול לירש את אביו, דהא כעת אין לו שום דין שנוגע לו אם הוא אביו מה"ת רק לענין הירושה, וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב והעבד עברי מוחזק, בודאי שלא יצטרך לעבוד.
ובאילה"ש ב"ק דף ל"ח בחרנו בדרך אחר קצת דדבר מציאותי שאין השאלה על דיניו אלא מה הוא, ע"ז מהני רוב ולא ישתנה אם זה נוגע לממון, ובדבר זה הרוב מכריע גם כשאין דנין עליו כיון דאין זה שאלה המתחילה מדינים שיש לו, אבל אם השאלה היא בדינים אז לא יועיל מה שלהרבה דינים יש לו דין לילך אחר הרוב, והשאלה של רוב בעילות הלך אחר הבעל או אם הוא טריפה, זה שאלה שהרוב מכריע על המציאות, ואז גם לגבי ממון מהני, ולכן גם כאן בגר אע"פ שאין לדון על עוד דינים אם הוא בנו, מ"מ הרוב מכריע שהוא בנו וממילא הוי ס"ד דיירשנו ויעבוד העבד עברי אותו, ועי' מש"כ שם.
משבאו לרשות גר אסור. מבואר במקנה דבאו לרשותו לא ע"י שחלקו מ"מ כבר אסור, ויש לעיין מ"ט אסור, ואולי משום דנראה כמחליף ע"ז בעד דברים אחרים, וצ"ע בטעם האיסור.
אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו. ולכאורה כיון דהוי רק דרבנן ולא תיקנו לו ירושה בהע"ז ובהיין נסך מ"מ הא להגוי יש חלק בהכל א"כ לא יקבל הישראל כלום נגד הע"ז, היינו כגון שהירושה מדברים המותרים הם ט' מנים והע"ז ויין נסך שוה מנה, אז להגוי חמשה מנים וחצי דהא הישראל יורש רק דברים המותרים נמצא שיש לו רק ארבע וחצי מנים, ואם באנו לומר שיקבל הישראל כמו הנכרי אנו צריכים לומר דעקרו ירושת הנכרי בדברים המותרים כנגד השיווי של הע"ז אע"ג דמה"ת מגיע לו, נמצא דהגוי זוכה בירושה מנה של ע"ז וארבע מאות בדברים המותרים, וכיון שאנו מוכרחים להוסיף דלא רק שלא תיקנו להגר בדברים האסורים אלא גם לקחו מהנכרי מה שמגיע לו מן התורה ונתנוהו להגר, א"כ מנ"ל בכלל דגר אינו יורש מן התורה, אולי באמת יורש מן התורה אלא דחכמים הפקיעו ממנו הירושה מהע"ז.
יש לעיין במאי דקאמר דיכול לומר טול אתה ע"ז ויין נסך, אם זה רק בהסכמת הגוי, או דיכול להכריחו שהגוי יקח האיסוה"נ והגר יקח דברים המותרים בהנאה.
גר את העכו"ם אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם וכו' ואס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי עכו"ם הוא דקא שקיל אלא מדרבנן. בקובץ שעורים (אות קכ"ז) הקשה דלמה צריך להביא ראי' מהא דתנן וכו' הא דין זה הוא בכל הדברים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וביבמות [[בבלי/יבמות/כב/א|דף כ"ב אמרינן דגרים שהם אחין מן האם מותרים להעיד זה על זה משום דכקטן שנולד דמי, ולא מצרכינן ראיה לזה ממשנה.
והנה יש להסתפק אם כמו דהגר מקרי כקטן שנולד, ה"נ לגבי העכו"ם דאין לו שייכות עם הגר, או דרק להגר אין שייכות עם אביו, אבל להגוי יש שייכות עדיין עם הבן, ואם נאמר דהגוי יש לו עדיין שייכות עם הבן אף שנתגייר הבן, א"כ יש לומר דלגבי ירושה סגי במה שהוא לגבי אביו מקרי בן, אע"פ שהוא אין לו אב, דמ"מ יש סברא דשייך לנחול אותו, ולזה מוכיח דאינו יורש מן התורה, וזה או משום דאליבא דאמת גם להגוי אין בן, או דלגבי ירושה לא סגי בזה, אלא כיון דהגר אין לו שייכות עם הנכרי לכן אין הגר יורש.
עוד אפשר לומר דהא כסף שחייבין אליו כשהי' גוי לא נפקע כחו וזכותו מהממון אף שנתגייר, כמבואר בב"מ דף ע"ב א', א"כ אפשר דאע"פ שנתגייר מ"מ זכות ממון הזה של ירושה אם קרובו ימות הוי כזכות ממון שלא יפקע אפי' אם יתגייר אע"ג דאז אין לו שם יורש, לזה מוכיח דאינו כן אלא דפקע כל דין זכות ממון מה שתלוי לקירבה, כיון דמחמת מצבו כעת אין לו שם יורש.
רש"י ד"ה כי לא באו נמי. מכי מיית עכו"ם זכה בחצאין. היינו אם יורש מה"ת הא כי מת אביו יורש חציו, מלשון רש"י משמע דלא כיש שכתבו דבירושה כל א' יורש כל הנכסים אלא דלכן חולקין כיון שלכל א' יש הכל, דא"כ הא הי' לו לומר דהוא זכה בהכל וכשמקבל חלק הרי הוא מחליף כל ירושתו שיש לו בע"ז בעד הדבר המותר, משמע שכל יורש יורש רק לפי חלקו.
תוד"ה חליפי. מדבריהם משמע דבאו ברשותו היינו שאע"פ שלא חלקו עדיין, וכ"ה במקנה, אבל בריטב"א ובמאירי ובפי' המשניות להרמב"ם משמע דבאו ברשותו היינו כשחלקו.
תוד"ה אלא מדרבנן. וא"ת אמאי יחזור לסורו הא מיד כשנתגייר כקטן שנולד דמי ואם יחזור לסורו יש לו דין ישראל מומר ויש לומר דיטעה וכו'. מדבריהם מבואר דהא דלא יוכל לחזור להיות גוי הוא מחמת דהוי כקטן שנולד, ולכאורה מה צריך לזה דהא ודאי גם בלי זה דהוי כקטן שנולד הא ודאי דאין לו דין גוי רק ישראל וישראל אינו יכול להיות גוי.
ואפשר דהנה דין זה דהוא כקטן שנולד אין ע"ז לימוד מיוחד, משמע דזה סברא כיון דהוא נשתנה וזהו מה דנקרא קטן שנולד, וא"כ בלי הסברא הזאת הי' אפשר דלא נשתנה אלא דהוא גוי עם דינים של ישראל, ואז הי' שייך שישתנה דיניו עוד פעם להיות כגוי, ורק מאותו הסברא דהוי כקטן שנולד ממילא לא שייך שוב שיחזור להיות גוי כיון דאין לו שייכות עם דינו הקודם.
והנה יש לעיין בא' שנתגייר איך הוא בדיניהם לגבי ירושה, דאם בחוקיהם יורש הגר את אביו הגוי, א"כ למה יחזור לסורו הא בין כך יזכה גם בב"ד ישראל, דהא מבואר בב"ק דף קי"ד כשישראל וגוי באין לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואם בדיניהם זכהו, וכיון דבדיניהם יש זכות ירושה להגר הא יתנו לו ב"ד של ישראל גם בלי התקנה המיוחדת, וע"כ צ"ל דבדיניהם אינו יורש ותיקנו שיירש דאז בב"ד של ישראל יזכה, ואם בדיניהם כשחוזר ועובד עבודה זרה יורש את אביו, הא מאי קשיא להו דהא אם יחזור לסורו אז יקבל בדיניהם, משמע דבדיניהם כבר ג"כ לא יקבל אפי' אם יחזור לסורו, ולכן הי' קשה להתוס' דאין לתקן בשבילו ירושה כיון דגם אם יחזור לסורו לא ירויח ואין לחוש שמא יחזור לסורו, וע"ז תירצו דיטעה.
אמנם כאן לא שייך כלל דיניהם, דדיניהם היינו מה שיש בין גוי לגוי, דאז כשבאים לדון ישראל וגוי אומרים להגוי כך דינכם היינו כמו שאתם דנים ביניכם לבין עצמכם, אבל כאן דהנידון יצוייר רק בין גר לישראל ע"ז לא שייך לומר כך דינכם דהיינו בין נכרי לנכרי, וע"כ דכאן קובע רק בדיני התורה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |