אילת השחר/בבא קמא/לח/א
אי רעהו דוקא אפילו כנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפי' דישראל כי נגח דכנעני מחייב וכו' ראה ויתר גוים דהתיר ממונן לישראל. ויש בזה ב' פירושים או דבאמת רעהו לא ממעט עכו"ם וישראל שנגח שורו דעכו"ם פטור מקרא דויתר גוים, וכן פירשו בתלמידי רבינו פרץ, או להיפך דרעהו דוקא, ומן הדין גם עכו"ם שנגח שור של ישראל הי' לו ליפטר, אלא דילפינן מקרא דראה ויתר גוים דעכו"ם שנגח שור של ישראל חייב, וכן פירש בנימוקי יוסף. עכ"פ צריך קרא לפוטרו או מרעהו או מקרא דראה ויתר גוים. והתוס' הקשו דמשמע דרק בענין שנגח נתמעט, ולמ"ד גזל עכו"ם מותר למה צריך קרא לפוטרו אם שור של ישראל הזיק לגוי דהא כל גזל מותר, ובים של שלמה כתב דאף למ"ד דגזל עכו"ם אסור ג"כ קשה דהא הפקעת הלואתו מותר ולמה צריך קרא לפוטרו מנזקין.
ובכתבים בשם הגר"ח כתוב דיש להסתפק אם הפקעת הלואתו דמותר הוי כאבידת עכו"ם דמותרת לגמרי אפילו בלי יאוש [והיינו לא כהב"ח המובא בש"ך יו"ד סי' קמ"ו דס"ל דבלי יאוש אינו שלו עדיין] ונהיה של המוצא, או דהפקעת הלואתו הוא כגזל עכו"ם למ"ד מותר דלא הוי שלו כ"ז שלא נתייאש העכו"ם, ונפק"מ אם העכו"ם יוכל לתפוס ולא נוציא ממנו, וכן אם ימכור חובו לישראל, דאם הוי היתר לגמרי כאבידתו אז אין שייך להישראל הקונה חובו כלום, אבל אי הוי כגזל עכו"ם אז עדיין יש חוב והישראל יוכל לגבות.
והביא מהר"ן בנדרים דף כ"ז דנודרין למוכסין שזה של תרומה ומקרי נדרי אונסין, ופריך שם והא דינא דמלכותא דינא, והקשה הר"ן הא הוי כהפקעת הלואתו ולמה אסור לנדור, ותירץ דאם הוא חייב אע"ג דהפקעת הלואתו מותרת מ"מ לא מקרי אונס ואסור לנדור, ואי נימא דהוי היתר גמור וכאבידת עכו"ם והוי כשלו למה זה לא אונס, וע"כ דהפקעת הלואתו עדיין יש חוב ולא נפקע החוב, ולפי"ז ל"ק דמחמת הפקעת הלואתו לא הי' פטור לגמרי וצריך קרא דפטור לגמרי.
ועי"ש עוד דהביא דלפי"ז מאי מקשה בגמ' בכורות דף י"ג ע"ב למ"ד גזל עכו"ם מותר למה צריך קרא למעט אונאתו, הא נפק"מ דמחמת גזל עכו"ם לא הוי שלו משא"כ היכא דממעט אונאתו דאז הוי שלו ממש, ותירץ דיש להסתפק אם באונאה גילתה התורה דדעת כזה אינו דעת ליתן בפחות משוויו או יותר משוויו והוי כלקיחת גזילה, או דע"י האיסור דלא תונו הוא דמשוי לי' כגזילה. ומהא דאמרינן בב"מ דף ס"א דמגזל וריבית לא הוי ידעינן אונאה דאונאה דרך מקח וממכר בכך, ולכאורה אם יש בזה לקיחת איסור מאי מהני מה דדרך מקח וממכר בכך, וע"כ דהאיסור הוא דמשוי לי' גזילה ולכן לא הוי ידעינן מגזל לאסור גם אונאה. וא"כ אם גזל עכו"ם מותר אז באונאת עכו"ם לא שייך כבר גזילה ואין זה גזילה כלל וממילא הוי ידעינן דהוי היתר גמור.
וצ"ע דנהי דבלי פסוק לא הוי ידעינן דזה מקרי לקיחת איסור כיון דהוא דרך מקח וממכר, מ"מ אחרי דגלי קרא דיש איסור אונאה, הרי חידשה תורה דאע"ג דהוי דרך מקח וממכר מ"מ זה גזילה, וא"כ אפילו אם גזל עכו"ם מותר צריך קרא דאונאתו מותר לגמרי.
והנה לכאורה יש להוכיח עוד ראי' דבהפקעת הלואתו אינו נפקע החוב, דאם נפקע החוב, א"כ כשלוה מהגוי הא תיכף לא חל חיוב, והרי הגוי אינו נותן כספו שלא יהי' חיוב להחזיר, וכיון שתיכף אין חוב הרי זה ממילא גזל, ולפי"ז לא יהי' מותר ללוות מגוי למ"ד גזל עכו"ם אסור, דהא אפילו אם ישלם, כיון דעפ"י דין זה לא עושה התחייבות, א"כ הרי הגוי אינו נותן לו זה והוי גזל.
ואע"ג דהגוי סומך על מה שהישראל מבטיחו לשלם אע"פ שאין הדין מחייבו, מ"מ אם הישראל חושב בשעת ההלואה להפקיע הלואתו הרי זה גזל, דמצד הדין הא אין מחייבו וגם אין בלבו להחזיר, ובשלמא אם עפ"י דין מחויב, אפשר דאפילו אם בלבו לא להחזיר מ"מ יש כאן הלואה המחייבתו וזה כבר לא גזל, דהא יש חוב וגם ביד העכו"ם לגבות ע"י תפיסה, אבל אם נפקע תיכף הלואתו ואין כאן כלל חוב מצד הדין וגם הוא אינו חושב להחזיר הרי הוי גזל ממש. ובאמת מבואר להדיא בתוס' דף קי"ד א' וברא"ש שם דאע"ג דהפקעת הלואתו מותר, מ"מ מותר לשני עדים להעיד שהישראל חייב לגוי אע"ג שעי"ז יכריחוהו לשלם, כיון דלא ישלם יותר ממה שחייב, הרי דחייב לשלם ולא נפקע החוב.
וצ"ע דמה הקשו התוס' דלמ"ד גזל עכו"ם מותר למה צריך קרא דשור של ישראל שנגח לשל עכו"ם פטור תיפו"ל דגזל עכו"ם מותר, וע"כ מדלא הקשו מהפקעת הלואתו דמותר לכו"ע, משמע דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה יותר, ולמה, דהא אפי' אם גזל עכו"ם מותר מ"מ בלי שפטרתו תורה הי' מחויב והי' יכול להשתמט ולא לשלם, אבל יש חוב והי' הגוי יכול לתפוס מה ששוה נזקו וצריך קרא לפטור אותו לגמרי, וכמו דלא הקשו מהא דהפקעת הלואתו משום דבל"ז הי' אפשר לתפוס, ה"נ למ"ד גזל עכו"ם מותר איכא האי נפקותא.
ואפשר לומר דס"ל להתוס' לחלק בין אם גזל עכו"ם מותר או אם רק הפקעת הלואתו שרי, דאם גזל עכו"ם מותר ואין חיוב להחזיר א"כ אף אם לא נעשה שלו גם הגוי הנגזל יכול לתפוס מה שגזלו ממנו, כמו שכל א' אם יתפוס לא יוציאו ממנו כיון דהישראל לא זכה בזה שיהי' שלו, אבל חיוב להחזיר אין עליו, ונמצא דכשהדבר הגזול בעין יכול הנגזל לתפוס, אבל כשאינו בעין, כיון דלא חל עליו שום חיוב מעולם לא שייך שיוכל לזכות באיזה שהוא דבר מן הישראל שגזל ממנו, דהא הגזלן אינו חייב לו כלום ואיך יתפוס העכו"ם מנכסי הישראל, משא"כ אי גזל עכו"ם אסור דאז בשעת הלואתו חל חיוב כיון דאסור ליקח מה שהעכו"ם מלוה לו, וכיון דהי' אסור ליקח זה ע"כ חל חיוב אלא דיכול להפקיע הלואתו, הא מיהת כיון דחל חיוב לא פקע ע"י שמשתמט הישראל מלשלם ושייך לתפוס ולזכות בכל מה שיתפוס, לכן צריך פסוק דישראל שהזיקו פטור לגמרי ולא יועיל תפיסת העכו"ם הניזק, אבל שפיר הקשו דלמ"ד גזל עכו"ם מותר הא כשם שמותר לגזול כן מותר להזיקו, ולא שייך שיחול עליו כלל חיוב עבור ההיזק כמו דלא שייך חיוב ע"י מה שגוזלו, וא"כ אין שום צורך לומר בפסוק שישראל שהזיק לכנעני פטור.
וה"נ שפיר קאמר בבכורות דף י"ג דלמ"ד גזל כנעני מותר ל"צ קרא להתיר אונאתו, דהא אין שייך חיוב להגוי, וממילא כיון דענין אונאה הוא בין אם נתאנה שקיבל פחות ממה שהי' צריך לקבל, ובין שמשלם יותר ממה שזה שוה, דאז כיון דמעיקר הדין דאורייתא אין לנו דבר מסוים שנאמר שזה הוא הדבר הגזול, דהא זוכה בהדבר שנתן לו אלא שיש לו חיוב להחזיר האונאה, ואפילו למ"ד רצה קנה רצה מחזיר אונאה, אינו מה"ת, דמה"ת ודאי רק קנה ומחזיר אונאה, וכיון שכן לא שייך שיתחדש חיוב להחזיר להגוי, ול"צ קרא להתיר אונאת העכו"ם.
ובאונאה יותר משתות תלוי, דאם זה אינו מדין אונאה כלל כמו דיש סברא כזאת בב"מ דף נ"ז, הא לא נתמעט זה כלל, ואם ג"ז נכלל בקרא דאונאה, הא נתבאר דבגוי למ"ד גזל עכו"ם מותר ל"צ קרא למעטו.
והנה במשך חכמה בס"פ אמור על הפסוק מכה נפש בהמה ישלמנה כתב דחייב אפי' אם הזיק בהמת גוי ולכן זה לא כתוב בפ' משפטים דשם הכל נדרש לאפוקי לשל גוי אבל כאן מיירי גם אם הזיק לגוי, והוכיח ג"כ מהא דאמרינן לעיל דף ה' ע"ב וכולהו כי שדית בור וכו' אדם לחייבו בד' דברים, והתינח אדם דאזיק אדם אבל למה כתוב אדם דאזיק שור, וע"כ משום דבא לחדש דחייב גם אם הזיק לבהמת גוי.
ולכאורה לדבריו אם הזיק לגוי עצמו לא יהא חייב, דזה לא כתוב כאן בפ' אמור, ותמוה דמזיק לבהמתו חייב יותר ממזיק אותו עצמו, ויש לומר דנלמוד מזיק גוי עצמו ממזיק בהמתו דחייב, אמנם עצם הדיוק יש לדחות דאם היו לומדין משאר מזיקין הי' לו כל הפטורין של המלמדין, ואפילו להרא"ש דכתב לענין אלה דילפינן מהצד השוה יש להם דין בור אע"ג דצריך לעוד דבר ללמוד, מ"מ אדם ודאי לא יהא מזיק כאחד מהמלמדים והוא מזיק מיוחד והי' לו להיות כל הקולות, ואפי' אם הי' לו דין כא' מהמלמדים מ"מ הי' לו פטור של ההוא שלמד ממנו, גם הא צריך לכתוב אדם המזיק משום דנתחדש באדם מה שאין בשאר מזיקים דחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון וער וישן.
וע"כ דלרווחא דמילתא נקט דיש עוד דין מיוחד שנתחדש באדם דחייב ד' דברים, אבל גם בל"ז צריך לכמה חידושים שנתחדש באדם המזיק.
ובחזו"א סי' י"א ס"ק י"ד ג"כ הוכיח דאדם המזיק נכסי גוי חייב, מהא דהובא בטור ושו"ע סי' שע"ח בא' שהזיק בסוסו בהמת זה ששאל בהמת גוי, וכתוב דכמה שב"ד ישומו שהופחתה הבהמה צריך לשלם, ואם העכו"ם דורש יותר מזה הוא פטור, והיינו משום דכיון דעפ"י דין אינו חייב, אז מה שמוכרח לשלם להגוי מפני שאונסו לזה אין המזיק חייב כיון דלא התכוין דאין לחייבו אז מדינא דגרמי, אבל כנגד מה שהופחת חייב לשלם, ואם מזיק ממון גוי פטור הא ג"ז לא הי' חייב לשלם להשואל הישראל כיון דאין להגוי לתבוע עפ"י דין וע"כ חייב, ואע"ג דהפקעת הלואתו מותר, מ"מ הרי הוא חייב, לכן את זה חייב לשלם להישראל השואל, והוכיח ג"כ כהגר"ח ז"ל דהפקעת הלואתו חייב מהר"ן בנדרים שהובא לעיל, ומהא דב"מ דף ע"ב דבגוי שהלוה לישראל ונתגייר דגובה בב"ד, ואם הפקעת הלואתו אין חוב למה כעת שנתגייר חייב.
ולפי"ז צ"ע דהא הרא"ש כתב כהתוס' לעיל דף ז' להוכיח דמזיק הקדש פטור משום דתנן במתני' נכסים שאין בהם מעילה, ואכולהו אבות קאי גם על אדם למ"ד מבעה זה אדם, וא"כ אדם צריך להיות פטור גם על נכסי גוי כיון דכתיב נכסים שהן של בני ברית ואכולהו קאי, וע"כ צ"ל דעיקר מה דקתני לעיל ט' ע"ב בני ברית, היינו דאין ב"ד גובין אם הזיק לאינו בן ברית, דהא הפקעת הלואתו מותר ולא נחית כאן להשמיענו דוקא שפטור לגמרי.
והנה בחידושי הגר"ש הכהן ג"כ כתב דלא כל מזיק גוי פטור רק בקרן, והא דתנן במשנה לעיל ט' ע"ב דאין גובין אם הזיק לאינו בן ברית, זה משום דהוי הפקעת הלואתו, וב"ד של ישראל לא יגבו מהישראל ליתן להעכו"ם, אלא דהקשה מהא דפריך לעיל י"ג ע"ב למעוטי עכו"ם הא קתני לה לקמן שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור, ומאי פריך הא כאן אין ראי' דהוא פטור מנזקין אלא מחמת דמותר הפקעת הלואתו, ותירץ דכיון דגם תם נכלל במשנה דפטור אע"ג דקי"ל יוחלט השור ובלי מיעוט לפטור המזיק היו גובין בב"ד כיון דיוחלט השור וזכה העכו"ם בהשור, ומה דלא גובין מהשור ע"כ משום דנתמעט לגמרי לפטור, וע"ז פריך דהא כבר תנן לקמן דשור של ישראל שנגח לשל עכו"ם פטור.
ומש"כ דבתם לרע"ק דיוחלט השור אז אי לאו דנתמעט שור שמזיק לנכסי גוי דפטור היו גובין בב"ד את השור כיון דכאן כבר לא הוי כהפקעת הלואתו, וכן מבואר ביש"ש דלמ"ד יוחלט השור לא הוי כהפקעת הלואתו, וצ"ע דהנה יש להסתפק בהא דיוחלט השור אם תיכף זוכה בהשור, היינו אם אח"כ באו עדים והעידו שנגח בלי שיחול קודם חיוב על הגברא דהיינו על המזיק לשלם, או דזה הכל מכח חיוב דחל על המזיק שמכח זה זיכתה לו תורה להניזק זכות בגוף השור, והנה מדמודה בקנס פטור, ע"כ דחיובא רמי על הגברא לשלם עפ"י ב"ד דלכן כשמודה מיפטר ולא יגבו כבר השור, אבל אם זכייתו בהשור אינו תלוי בחיוב של הגברא לגבות בב"ד, לא מסתבר דהודאתו תפטרנו כיון דתביעתו הוא על השור ולא על הגברא. ולפי"ז שוב יקשה דכיון דהפקעת הלואתו מותר ואין עליו חיוב כזה שיוכל לגבות בב"ד איך יזכה בהשור. אמנם אפשר לומר דכיון דאם הי' מציאות שימכור החוב היו גובין, הרי דהחיוב מצד עצמו הוא כזה חוב שאפשר לגבות בב"ד דלכן אם נתגייר גובה בב"ד שייך שיחול דין זכיה בהשור.
אלא דזה הי' טוב אם פ"נ ממונא, אבל למ"ד קנסא הא כמו שכ' התוס' בכתובות דף ל"ד ע"ב דבקנס באופן דקילבד"מ יהי' פטור לגמרי, כיון דבב"ד אין מחייבין ולא יוכלו לפסוק חיוב ממילא פטור לגמרי, דקנס הא מתחדש חיובו ע"י פסק ב"ד, א"כ ה"נ כאן הא כיון דב"ד לא יוכלו לפסוק ולגבות מהמזיק, ממילא אין כלל חיוב ופטור לגמרי, א"כ שוב אין ראי' דכאן נתחדש פטור מיוחד דסגי מה דאין לגבות מחמת דהישראל יכול להפקיע החיוב מדין הפקעת הלואתו וממילא כבר פטור.
וע"כ צ"ל דהא גם לסברא דביוחלט השור הי' שייך לגבות אפי' אם הזיק לעכו"ם לולא המיעוט דמזיק לעכו"ם פטור, מ"מ הרי כלל בזה תם דהוא פטור מיוחד שנאמר במזיק, וגם שאר נזיקין אע"ג דאינן מדין מיוחד אלא מחמת דהוי הפקעת הלואתו, דלכן פריך הא תנא לי' לקמן אע"ג דכאן כלול גם כאלה שפטורין רק מכח הפקעת הלואתו, א"כ אי"צ לפרש דוקא מחמת דתם הי' צריך להיות חייב מחמת דיוחלט השור, דאדרבה מיירי במזיק מועד דנתמעט מדין מיוחד, ונפק"מ דלא יועיל תפיסה, וגם אם יתגייר יהי' פטור דלהכי תנא לי' הכי, אלא דיכול לכלול גם כאלה שאינם מדין מיוחד דמ"מ למעשה אין גובין, אבל עיקר החידוש דתנא לי' הכא משום דיש כאלה שפטורין מדין מיוחד שנאמר בנזיקין, ושפיר פריך לעיל דף י"ג ע"ב דכיון דעיקר מה דתנא לי' כאן הוא משום שור של ישראל שנגח לשל עכו"ם דפטור א"כ הא תנא לי' כבר לקמן.
וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות. יש לעיין וכי אסור לעשות מלחמת הרשות, הא קראי כתיבי דמותר לעשות מלחמת רשות כדכתיב בדברים פ"כ פסוק י' כי תקרב אל עיר וגו' וזה מיירי במלחמת רשות, וכן כולהו קראי דמשוח מלחמה מיירי במלחמת רשות, וכיון שהם לא יתנו לו רשות לעבור דרך ארצם וקרא כתיב אם שלום תענך ופתחה לך וכו', למה יהי' אסור ללחום אתם, ונהי דשואלים באורים ותומים אבל לא הי' חיוב.
ואפשר דהכוונה דמשה לא הי' עושה מלחמה בלי לשאול, אבל לא מפני שהי' אסור, ומ"מ צע"ק דהא מבואר בתוד"ה נשא, דאיסור זה דאל תצר את מואב, נהג עד שעגלון מלך מואב פרץ את הגדר א"כ הא הוצרך לאסור, והנה בין כך יש לעיין דהא לקמן מבואר דזה בזכות של בנות לוט וכאן אמרינן בשביל ב' פרידות, ובכלל מה שייך ליתן טעם על מצוות ה' יתברך, אלא דכל מה שמעורר האדם יכולין לפרש בזה טעם התורה, ולזה הוא ביאר מחמת ב' פרידות טובות, והיינו דגם טעם זה ישנו.
ונראה דהק"ו ממדין איך שייך בזה אין עונשין מן הדין, דזה נאמר רק על העונשין הנאמרין לב"ד על עבירה ליחיד, כגון מיתה ומלקות, אבל דין צרור את המדיינים והכיתם אותם שייך שפיר לילף ק"ו, ולפי הק"ו הי' מחויב להכות את כל מואב כמו המדינים. וצע"ק בסנהדרין דף ע"ג, ויש לחלק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |