אילת השחר/קידושין/יח/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
ספר המקנה
בית מאיר
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


אילת השחר TriangleArrow-Left.png קידושין TriangleArrow-Left.png יח TriangleArrow-Left.png א

דף י"ח ע"א

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודלמא ישראל מומר שאני. צריך לומר דאע"ג דבימי משה היו הנכדים של עשיו דהם היו גויים ולא ישראלים מומרים, מ"מ עליהם לא כתוב דיש להם דין ירושה אלא סתם גזה"כ דיהי' שלהם מחמת דלאביהם הי' דין ירושה, וצע"ק.


מי כתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. ובשיטה לא נודע למי הקשה דודאי מדכתיב קונהו משמע דצריך למעוטי יורשיו הרי דהוא יורש את אביו, דאל"כ קונהו למ"ל, ותירץ דס"ד דבא למעט שבכלל גוי אינו יורש, ולא נדרוש ולא עם יורשי קונהו, אלא ולא עם בני קונהו, ובא לאשמעינן שהגוי אינו יורש את אביו. משמע דבלי קרא למעט ס"ד דיורש, ולכאורה למה ס"ד דיורש, משמע דדיני ממון כל שלא נאמר מיעוט קאי עלייהו דינים שנאמרו בישראל, לכן ס"ד דגם עכו"ם יורש את אביו וע"ז צריך למעט, וצ"ע דהא אליבא דאמת חזינן להיפך דצריך קרא לומר דעכו"ם יורש, משמע דדיני התורה סתמא לא איירי על עכו"ם, דלכן צריך פסוק לומר דיורש.


משום כבודו דאברהם שאני. לכאורה הביאור דמשום כבודו דאברהם הי' גזה"כ מיוחד דיהי' לו דין ירושה, וצ"ע דפסוק דמשמע דיש להם דין ירושה איך נוכל לדחות מחמת סברא כזאת דהתם משום כבודו דאברהם הי' גזה"כ מיוחד, ואולי הביאור משום כבודו דאברהם, קורין למה שהקב"ה נתן להם במתנה, קורין לזה כאלו זה ירושה.


יש בעברי שאין בעברי' וכו' עבריה יוצאה בסימנין. בהא דמסתפקים בע"ע אם המכירה היא רק לשש, ולפי"ז מ"מ קורין לזה יציאה אע"ג דזה ידוע מתחילה דאינה קנוי' לגמרי, או דמקרי מכירה בלתי תלוי בזמן אלא דאח"כ בשש מתחדש יציאה. והנה ברשב"א כאן הביא דמקשים אמאי לא קתני רציעה דאשה אינה נרצעת, ותירץ דכאן נקט יציאות ולא הכנסות, והא דנקט ואינה נמכרת ונשנית, היינו דיציאתה היא חזקה כ"כ שאינה נמכרת עוד פעם, וחזר והקשה דגם לענין רציעה כן הוא, שיציאתה חזקה שאינה חוזרת לשיעבוד ברציעה. ואם נאמר דאינו קנוי על יותר משש, א"כ באשה שאינה נרצעת אינו משום דיציאתה חזקה, כיון דבכלל אליבא דאמת אינה יציאה, אלא דכן קורין לזה כאילו יציאה, אבל איך שייך לומר יציאה חזקה כאילו הדבר תלוי בדין יציאתה.

והנה חזינן מדבריו דיציאה אינה רק מאדון שהיתה אצלו אלא יציאה מכל ענין עבדות, דאם יציאתה רק מהאדון מה שייך שיהי' חזק שלא תוכל להמכר בשביל זה לאחר, וע"כ דהיציאה היא מדין עבדות דלכן יציאתה חזקה שלא תוכל להיות עוד אמה, משא"כ בעבד דאין יציאתו חזקה מדין עבדות ויכול להמכר עוד פעם.


לא ליבטלה הלכתא מינה. ופירש"י ואם רצתה לצאת בא' מאלו בלא גט תצא קמ"ל. העירוני למה זה תלוי ברצתה דהא ביציאת שש יוצאת בכל גווני וגם אם תרצה להשאר לא יהי' לה דין אמה, דהא דין רציעה אין באמה, וכן ביובל ובמיתת האדון יוצאת אפי' אם אינה רוצה.

ויש לבאר שיטתו דהא התנא מונה יציאות שיש בעבד ולא באמה, ואם ס"ד דהיא אמה עם כל הדינים אחרי היעוד ובא להשמיענו דאינה אמה, מה זה שייך להא דחלוק עבד מאמה לענין יציאה בשש ויובל ומיתת האדון, דהא זה לא חידוש בדין יציאה, אלא דאחרי יעוד אינה אמה כבר ולא שייך שיהי' בה יציאות אחרי שכבר אינה אמה, וע"כ דזה פשיטא דא"א להיות גם אשה וגם אמה, ובאשה אין דיני אמה, אלא דס"ד דלענין יציאות נשאר בה דין אמה, וכיון דעכ"פ היא גם אשה, לא שייך למימר דשש תפקיע אותה לגמרי כמו כל אמה, דהא יש לה גם דין אשה, לכן ס"ל לרש"י דס"ד דיש לה גם זכות שיש לאמה דאם תרצה תצא בשש.

והנה לר' יוסי ב"ר יהודה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ומתקדשת במה שנשאר עדיין כדי פדיה, ע"כ זה לא הי' ס"ד דאחרי הייעוד מחויבת עדיין לעבוד בתור אמה, דא"כ הא לא קיבלה כלום שיהי' במה להתקדש, ואפי' לרבנן דמעות הראשונות לקידושין ניתנו הא מיהת שאם ירצה לייעד אז איגלאי מילתא שהמעות הם לשם קידושין אחרי שייעד, ואיך יוכל להעבידה בתור אמה אחרי שמייעד, ובאמת על הזמן העבר יש ג"כ מ"ד בירושלמי דהמעשה ידים שעבדה עד הייעוד שייך לאביה, עכ"פ עבודתה שלאחר הייעוד בודאי לא שייך שיהי' לאדון דהא הכסף לא נותן לעבדות אלא לאישות, וע"כ צ"ל דמה דס"ד דלא ליבטלה הלכתא מינה היינו דתוכל לצאת אם תרצה.

והנה מדברי רש"י חזינן דשש ויובל ומיתת האדון הם לא סתם גזה"כ אלא דע"ז יש זכות להעבד להשתמש בזכות הזה, דאל"כ איך תצא אם היא רוצה, דהא כל אלו היציאות אינם דברים שניתן לה להשתמש בה כרצונה, משמע דאע"ג דגם אם אינה רוצה לצאת יוצאת, מ"מ עיקר הדין הוא מזכות שזכתה לה תורה, ובאופן זה הי' שייך שתזכה מכח רצונה.


שם. מהו דתימא לא ליבטלה הלכתא מינה. מבואר בריטב"א דכיון דקידושי ייעוד מהני מגזה"כ ומהני בע"כ דאב וקידושין דעלמא לא הי' מהני באופן כזה לכן אין לך אלא מה שאמרה תורה ותצא כהלכותיה כדין אמה העברי' דעלמא. ועדיין דברי הגמ' צע"ק דבנדרים דף כ"ט מבואר סברא א' בר"ן בשם הרשב"א, דאפילו מאן דס"ל בעלמא קדושת הגוף פקעה בכדי, מ"מ באשה ע"כ לא פקעה קדושתה בכדי, ואם תהי' קדושה לזמן אינו קנין הגוף, מבואר דבאשה פשיטא לו דלא שייך קדושה בלי קנין הגוף, וא"כ איך אפשר שתהי' מקודשת לזמן עד שש או יובל או מיתת האדון דנמצא דאינו קנין הגוף ולא מצינו קידושין כאלה, ונצטרך לדחוק דס"ד דלא יהי' לזה דין קידושין שזה קדושת הגוף, אלא ענין אחר וצע"ק.


כאן בשתי גניבות. ולפי"ז כשגונב שתי חפצים שונים הוי כבר שתי גניבות, דהא כשהגביה חפץ א' הוא כבר גנב, וכשמגביה החפץ השני הא הוא עושה שוב גניבה חדשה, וגניבה א' שייך רק בחפץ אחד או שתי חפצים קטנים דגונב ומגביה אותם בבת אחת. אמנם הראוני שבמס' עבדים אות ע"א הביא מירושלמי דכ"ז שלא ידעו הבעלים מהגניבה הקודמת זה הכל מקרי גניבה אחת.


אם הי' גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר. ואם גנב מאתיים זוז והוא שוה מאה והנגנב אומר שמוחל לו על מאה זוז, דאז נמצא דתביעתו ששייך עבור זה למוכרו הוא רק מאה זוז, כתב בס' המקנה דשפיר יוכל להמכר.


דנמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו. יש לעיין אם הכונה למעט שלא יוכלו למכור ויהי' חצי עבד וחצי לעצמו, או דהמיעוט הוא שאין יכולים למוכרו על חצי מהזמן, ולכאורה שניהם לא ס"ד, דהא כתיב כי תקנה עבד עברי וכו' שש שנים יעבוד, משמע דרק קנייה כזאת נאמר במכרוהו ב"ד ולא על קצת זמן, וגם לא קניית חצי עבד.

וקשה לומר דס"ד היכא דהגנב מסכים למכור עצמו על השאר דנמצא דיהי' כולו מכור חצי מדין מכרוהו ב"ד וחצי מדין מוכר עצמו, וע"ז משמיענו דלב"ד אין למוכרו חצי מכירה, וכיון דבאופן זה ב"ד מוכרין רק חציו לכן לא מהני אע"ג שהאדון הי' קונה עבד שלם, דהא כיון דמוכר עצמו פסקינן דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, נמצא דאינו מכור בתור דין עבד ממש רק ג' שנים, דהג' שנים שאח"ז הא אינו עבד כזה כמו קודם, ואולי בכל זאת יש לדחוק דס"ד דזה יועיל, ואם נימא כן נוכל לומר בכונת הרמב"ם (פ"ג מהל' גניבה הל' י"ד) דכתב דונמכר בגניבתו שיהא דמיו כולן מובלעין בגניבתו, ולא הביא ונמכר כולו, משום דבאופן שמסכים עוד חצי למכור עצמו הרי יש כאן ונמכר כולו, אלא דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא יצורף עוד מה שהוא רוצה למכור עצמו, ובמנ"ח מצוה מ"ב נתקשה בזה.


רש"י ד"ה אלא. אם גנב ועמד בדין ונמכר וחזר וגנב משיצא חפשי חוזר ונמכר. והקשה הרש"ש למה דוקא משנמכר. ואפשר דאם פסקו למכור ובינתיים הוזל או התייקר באופן שכעת א"א למוכרו אין מוכרין אותו, א"כ קובע שעת המכירה דלענין זה הוא העמדה בדין, ולפי"ז אם גנב עוד ונמצא עכשיו בא לפנינו חיוב על שתי גניבות לא מהני העמדה בדין שפסקו למכור, דשעת המכירה הוא הקובע וכעת צריכים לדון על הגניבה השני' ג"כ, נמצא דכעת צריך למוכרו על שתי גניבות ואינו חוזר ונמכר, אבל אחרי שנמכר לא דנים כבר למוכרו כעת רק על הגניבה השני' כשישתחרר ולכן שפיר ימכר אז.


סבר רבא למימר בע"כ דאדון. במקנה הסתפק אם יכול להכריח בתו של הלוה או עבדו העברי לעבוד כדי לגבות חובו מדר' נתן. ולכאורה צ"ע הספק דהא כיון דאינו יכול להכריח את הלוה לעבוד כדי שישלם חובו, כמו שהביא במקנה מתוס' כתובות דף ס"ג, איך יוכל להכריח את עבדו דהא יותר ממה שיש לו על הלוה ודאי אין לו על מי שחייב להלוה.


רש"י ד"ה מאי נינהו. גופה המשועבד לו. דקדק רש"י ולא כתב הקנוי לו, והיינו דאביי דאיירי הכא הא ס"ל בב"ק דף קי"ג ע"ב דע"ע אין גופו קנוי [ולשיטת הרמב"ן והריטב"א דגופו קנוי היינו קנין איסור מה שבאמה אין זה, א"כ לכו"ע אמה העברי' אין גופה קנוי].

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א