אילת השחר/קידושין/יז/א
יכול אפי' חלה וכו'. ברשב"א הביא מירושלמי דאפילו ברח וחלה שם, או חלה ואח"ז ברח צריך להשלים, דיכול לומר האדון אילו היית אצלי לא היית נעשה חולה או שהיית מתרפא, וצ"ע האיך אפשר בטענה כזאת לחייב את העבד לעבוד, וכי זה כ"כ ברור שאצלו לא הי' חולה, וכן אם הי' חולה וברח זה כ"כ ברור שאם הי' חוזר אליו היה מתרפא, ולכל היותר זה כספק, ואיך מספק יוכל לחייבו לעבוד.
ולכאורה זה תלוי אם העבד הוא מוחזק, ובקצוה"ח (סי' פ"ח סק"ט ובסי' רמ"א סק"ג) נוקט דעבד כנעני לא נקרא מוחזק בגופו לגבי לזכות עצמו מספק, ובאילה"ש גיטין דף ח' ע"ב הוכחנו מכמה ראשונים דלא ס"ל כן, ובע"ע ודאי יש סברא דהעבד נקרא מוחזק לזכות עצמו בספק אע"ג שגופו קנוי, דהא יש לו גם זכיות בעצמו ואינו כעבד כנעני דהוי כשורו וחמורו של האדון, ואיך האדון יזכה בטענות כאלו.
ואולי יש לומר דכאן דהבריחה היא ודאי סיבה שלא יצא, והחולי אינו כ"כ ודאי, וכה"ג אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, לכן מה שיתכן שאצלו לא הי' חולה זה גדר ספק מספיק לענין זה שאולי לא הי' חולה בביתו, וצע"ק.
שם. יכול אפי' חלה וכו'. הנה במכרוהו ב"ד אין מכירה רק כמו שקבעה התורה, וע"ז שייך דהתורה קבעה דבחלה יש חילוק בין חלה שש לפחות מזה, ובין עושה קצת עבודה כגון מעשה מחט ללא עשה כלום, אבל במוכר עצמו הא יכול למכור עצמו לכמה שרוצה, לשיטת הריטב"א דיכול למכור עצמו גם לפחות משש, ובודאי לפי"ז אם התנו דזמן שיהי' חולה לא יתחשב, יהי' הכל לפי תנאם, א"כ אם זה אומדנא דכשמוכר עצמו מתכוין לחייב עצמו להשלים הרי הוא חייב, ואם יש לאמוד דדעתו לא להתחייב להשלים כשיחלה הרי דודאי אינו חייב להשלים, ומה שייך ע"ז גזה"כ, ואם נימא דבאמת אה"נ דכל מה דעסקינן בסוגיא הוא רק במכרוהו ב"ד אבל לא במוכר עצמו דבו לא איירינן, אלא דלגבי זה צריך לאמוד דעתם, א"כ מה זה שהביאו התוס' לדון וללמוד מכאן איך הדין בשכיר כגון מלמד שחלה בחצי הזמן, דהתם בודאי צריך לילך לפי אומד דעתם, ואיך יש לדמות לכאן דמיירי רק במכרוהו ב"ד, משמע מדבריהם דגם במוכר עצמו יש כל הדינים האלו דלכן נקטו דגם במלמד כן, ועי' בריטב"א דכתב דהא דבחלה נסתחפה שדהו כיון דלא חייב מלאכה מסוימת וביותר משלוש אומדן דעתא דלאו להכי נחית למזבן, וצ"ל דגם במוכר עצמו שייך זה.
תוד"ה חלה שלש. דאין לדמותם [פי' שכיר כגון מלמד] כלל לע"ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו. לסברתם זאת לכאורה לאביי דמשמע דס"ל בב"ק (קי"ג ע"ב) דע"ע אין גופו קנוי ומ"מ קתני בברייתא חלה שלש אין חייב להשלים, הרי נוכל ללמוד גם על מלמד שחלה חצי מהזמן שיטול כל שכירותו, ואע"ג דרבא חולק וס"ל דע"ע גופו קנוי, מ"מ בהא חידוש שנלמד לאביי דמי שאין גופו קנוי מקבל גם על הזמן שהי' חולה ולא עבד, לא מצינו שרבא חולק ע"ז, א"כ יש מקום לפסוק דגם מלמד יקבל שכרו משלם אע"ג שחצי מהזמן הי' חולה ולא לימד, וע"כ צ"ל דמה דכתבו לחלק דע"ע דגופו קנוי, אין הכונה דוקא למאן דס"ל גופו קנוי אלא דהשיעבוד לעבוד אינו כלל פועל, דהא הפועל חוזר באמצע היום אפי' כבר קיבל כל שכירותו, בלי שיחזיר קודם הכסף שקיבל, משא"כ ע"ע אינו חוזר אא"כ נתן גרעון כסף וזה מין קנין להשתחרר, וכל זמן שלא נתן הרי הוא כמו קנוי, אפי' אין גופו קנוי ומועיל מחילה, מ"מ קנוי להיות משועבד, משא"כ מלמד וכל פועל דאינו בגדר קנוי לעבוד.
בא"ד. והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים. אינו מבואר עדיין למה זה סגי בעבד שני שכיר כיון דהי' לו לעבוד משנה שכר שכיר דהיינו שש שנים, וע"כ צ"ל כיון דילפינן מובשביעית יצא דסגי גם אם לא עבד כל הזמן יוצא בשנה השביעית אלא דצריך שיעבוד לכל הפחות זמן של שכיר, דילפינן דגם זמן של שכיר מקרי עבד ובזה סגי.
והנה פשוט דפועל ששכרו לשש שנים ועבד ג' שנים לא נימא דיהי' מקבל כל שכרו כיון דעבד זמן של ג' שנים דזה ימי שכיר, דרק באופן של זמן עבדות שקצבה תורה סגי באם עבד זמן של שכיר וזה בעבד עברי, אבל פועל דאין תלוי דינו בעבודת שני שכיר אז אפי' אם נשכר לזמן זה מ"מ אין דינו כן אלא לפי מה שהתנה, ובזה לא סגי להיות נקרא דעבד ימי עבדות כיון דאין זה הזמן שהטילה תורה, ולפי"ז גם במוכר עצמו לפי מש"כ הריטב"א דאפשר למכור עצמו לפחות משש ואין כלל קצבה של שש, אז אפי' אם מכר עצמו לשש ועבד ג' וחלה לא נימא דיצא לחירות כיון דאין דינו מחייב שש אלא לפי מה שהתנה, ובזה לא אמרינן דבעבד חצי מהזמן שהתנה לעבוד דיהי' סגי לצאת, משא"כ לתירוצם הראשון דתלוי אם גופו קנוי דאז חידשה תורה מובשביעית יצא דסגי בזה, וכיון דגם מוכר עצמו גופו קנוי אז יהי' סגי בעבד חצי הזמן וחלה חצי זמן דאינו חייב להשלים.
הא קמ"ל מיבצר הוא דלא בצר לי' מהאי מנינא ואי בצר לי' מחד מינא וטפי לי' מחד מינא לית לן בה. אינו מבואר מנ"ל דלית לן בה כיון דקרא קדריש דצריך ליתן מכל מין חמש סלעים.
ויש לעיין אם יש לו רק שני מינים אם אז חייב רק עשר סלעים, וכן אם יש לו מין אחד חייב רק חמש סלעים, ולסברא א' בריטב"א דאינו יכול ליתן כל הט"ו סלעים ממין אחד וצריך שיתן לכל הפחות קצת מכל מין, יש ג"כ להסתפק אם סגי במה שיש לו ממין אחד ט"ו סלעים ומשאר המינין יש לו מכל מין רק פרוטה, אם אז כבר חייב ליתן הפרוטה שבכל מין ובמין השלישי שיש לו יתן להשלים עד ט"ו סלעים, או דדוקא כשיש לו מכל מין ה' סלעים אז הוא דחייב מכל מין, אלא דיכול ליתן משני מינין קצת וממין א' להשלים עד ט"ו.
וממה שהקשה הריטב"א דאי יכול ליתן ממין א' הכל למה לי' למיתני חמש מכל מין, ותירץ דנקט זה משום דעיקר דרשא נפק"ל מריקם ושדי ריקם אצאן וריקם אגורן וריקם איקב, ולמה לא תירץ פשוט משום דבאמת אינו חייב כנגד המין שאין לו, משמע דלסברא ראשונה של הריטב"א דסגי ליתן כל הט"ו ממין אחד זה אפי' אם יש לו רק ממין אחד, והואיל וכן צ"ל דלהצד דצריך ליתן מכל מין קצת ג"כ אינו דוקא אם יש מהמין ההוא כל ה' סלעים.
חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה. הנה יש כלל דהיכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ומבואר בתוס' ב"ק דף ג' א' דזה מדה בתורה אפי' בעניני ממון דצריך למילף לחייב ולהחמיר, א"כ למה זה לא סותר למה דאמרינן כאן תפשתה מרובה לא תפשתה, וע"כ צ"ל דאם הנידון ללמוד חיוב או פטור אמרינן דנילף לחומרא, אבל אם הנידון בהשיעור, ע"ז אמרינן תפשתה מרובה לא תפשתה, וזה יהי' גם באיסורין דלגבי שיעור נימא תפשתה מרובה לא תפשתה.
רש"י ד"ה בכלל ברכה. צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע. הנה אע"פ שגידולי קרקע לא יהיו פרין ורבין בלי קרקע והא אינו נותן להעבד קרקע ולא יהי' לו מה שיהי' פרה ורבה, ולא דמי לצאן דאין קשורין דוקא לקרקע, מ"מ גם זה כיון דהם דבר כזה שפרין ורבין אם יש קרקע לכן זה חלוק משאר דברים.
תוד"ה ונילף. וא"ת בעולת ראי' גופה מנ"ל דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים. יש לעיין דהנה ה' סלעים דפדיון הבן אינו שיעור, דכל דבר שזה שיעור הביאור שמשיעור זה כבר סגי אבל שייך גם יותר, וכן בהא דעולת ראי' ודאי דאם יקנה קרבן ששוה יותר לא נחשב היותר כאילו זה לא מהדין של ראי', אבל בפדיון הבן אם יתן להכהן יותר מה' סלעים אז השאר הוי סתם מתנה בעלמא, וא"כ צ"ע קושיתם, דודאי לא מסתבר דנילף לראי' שיהי' כמו פדיון הבן ואם יקנה קרבן ששוה יותר לא יהא היותר מהשיעור נחשב מהקרבן של ראי'.
בא"ד. וא"ת בעולת ראי' גופה מנ"ל דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני הוא. וברש"ש דייק מזה דילפינן הלכה מגז"ש, מדפריך דנילף ריקם מעולת ראי' דהוי בכל שהוא, והשיג בזה על הצל"ח שהביא בפסחים (דף פ"א ע"ב) דברי רש"י בשבת (דף קל"ב) דכל י"ג מדות לא ילפינן מהלכה, וכתב לחדש דרק אם כבר לומדים מגז"ש עצם הדין הכתוב אז ילפינן גם מהלכה שבו, דהא כאן משמע דפריך דנילף מהלכה דסגי בכל שהוא, ולדבריו קשה על רש"י בשבת הנ"ל מסוגיין. אלא דיש לומר דל"ק מכאן דהא בפשטות כיון שלא קצבה תורה עולת ראי' בכמה, הרי משמעותו כל שהוא, אלא דס"ד דנלמוד מבכור, וע"ז באה ההלכה דבכל שהוא ולא נלמוד מבכור, נמצא דהשתא אי"צ ללמוד מההללמ"ס, דהא גם בלי שום דבר, הי' צריך להתפרש כל שהוא, וההלכה הוצרכה רק כדי שלא נלמוד מבכור.
תוד"ה חדא. המבואר בדבריהם דלגבי מאיזה ריקם ללמוד ע"ז לא מהני אשר ברכך, אבל מאותו ריקם שלומדים, אלא כיון דיש באותו ריקם מעט והרבה, בכור וראיה, ע"ז מהני אשר ברכך ללמוד מהמרובה שבו. וצ"ב דלמה דוקא לענין מאיזה דבר של ריקם ללמוד מהני אשר ברכך ללמוד מהמרובה דהיינו מבכור ולא מראיה, ולענין מאיזה ריקם ללמוד לא מהני אשר ברכך ללמוד מהמרובה אלא אמרינן תפשת מרובה לא תפשתה.
ואפשר דהנה רש"י כתב בד"ה אשר ברכך ללמדך שתדרוש המקרא לרבות, ולפי"ז יש לבאר דגז"ש הא מה דכתוב בפרשה ההיא אנו אומרים כאילו כתוב בפרשה הזאת, וכיון דבפרשה ההיא כתוב הרבה ומעט אמרינן ע"ז אשר ברכך ללמוד מהמרובה שבזה, כיון דאינו מחדש חידוש בי"ג מדות שהתורה נדרשת, אבל לגבי מאיזה ריקם ללמוד, נמצא דהסברא דאשר ברכך ילמד אותנו עוד מדה בתורה שנלמוד גז"ש מהפרשה שיש בה הרבה ולא ממעט, ולא מצינו שאשר ברכך יחדש דין בהמדות שהתורה נדרשת בהן, ונשאר הסברא דתפשתה מועט תפשתה, וזה אינו חידוש מיוחד אלא דכ"ז שאיני יודע שצריך הרבה נשאר דסגי בפחות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |