אילת השחר/יבמות/כז/א

אילת השחר יבמות כז א

דף כ"ז ע"א

הנ"מ למיפטר צרתה אבל מפטרא נפשה פטרה. יש לבאר החילוק בין למיפטר בה ולמיפטר צרתה, דהא אם אסרו אחות זקוקה או אחות חלוצה עדיין לא היתה נאסרת צרתה בלי שתיקנו עוד איסור לייבם צרת אחות זקוקתו או צרת אחות חלוצתו והוי כתרי דרבנן, יוצא דלגבי זקיקות להתייבם מה שאצל אחות היא פחות זקוקה דהא לאסור לייבם להצרה צריך עוד תקנה, ולכן נחשבת הצרה יותר זקוקה, ומש"ה לא מהני חליצה של הפחות זקוקה להצרות שבהן יש יותר זקיקות.

ה"מ למיפטר צרתה אבל מפטרא נפשה פטרה. יל"ע מ"ש דלגבי האחין ס"ל לשמואל דמהני חליצה פסולה של אחד מהן לפטור את כל האחין, ולגבי לפטור את הצרות קאמר שמואל דלא מהני, הא מבואר לעיל (דף י' ע"ב) דבין חליצת אח שמועלת לכולם, ובין חליצת אחת מהנשים דמהני למיפטר כולן, הוא מדין שליחות, וא"כ כשם שחליצה פסולה של אחד מהאחין מהני לפטור שאר האחין מלחלוץ, ה"נ תועיל לכל הצרות שיהיו פטורות מלחלוץ.

ויש לומר דלגבי אחין, מה שאין שני אחין יכולין ליבם יבמה אחת, אין הסיבה לזה מדיני יבום, אלא משום שאין אשה ראויה לב' אנשים ולא שייך שתהי' לשניהם, לכן אם א' נתן חליצה שזה במקום יבום אין יותר חיוב לחלוץ להשני, כיון דלא היתה ראויה להיות אשת השני, וכמו אם הי' אח אחד נושא אותה, אבל מה שב' צרות אינן ראויות להתייבם אינו מחמת דלא שייך שתהיינה שתיהם נשואות לו, דהא אחד נושא ב' נשים, אלא דמהלכות יבום נתמעטו דבית אחד אתה בונה ואי אתה בונה שני בתים, וכיון שהי' שייך שהיבם יקח את שתיהן, אמרו חכמים דלא סגי בחליצה של אשה שלא היתה כ"כ זקוקה לפטור את צרתה שהיא יותר ראוי' להיות זקוקה להיות אשתו.

התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. יש לעיין להתוס' דס"ל דחליצה פסולה הוא רק כשהוקלש זיקתה, דהיינו שלפי דינה היא חשובה מדרבנן כערוה שפטורה לגמרי מן התורה, לכן כשזה מדרבנן הוי חליצה פסולה, דכאן הרי אפי' אם היתה אסורה הקרובה לא הי' בה שייכות של ערוה שתיפטר דכוותה מן התורה שלכן יגזרו רבנן גם בה, וא"כ בלא"ה לא הי' שייך לומר בזה חליצה פסולה, ולמה צריך לטעם דמותר בקרובת צרת חלוצתו [ועיין באור שמח ועוד שהקשו גם על צרת קרובת חלוצתו דאיך שייך לגבי לאחר מיתה ענין איסור ופטור על הצרה, אבל כאן הרי איסור כזה לא קיים בכלל בדאורייתא].

רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשויי' לצרה כערוה. פי' דזיקה דלאה לא אלימא כ"כ לשויי' לצרה דרחל כערוה, וזה קלישות בזיקת לאה ולא בקורבת הצרה לרחל.

והנה לשון הגמ' הוא דלא אלימא זיקה, ויל"ע אם בסתמא כשיש זיקה ממילא גם צרת הקרובה צריכה להיות אסורה, והקילו חכמים להדיא שלא תיאסר הצרה כערוה, או שכל זמן דלא אסרו חכמים את הצרה כערוה אינה צריכה ליאסר ממילא מכח הזיקה, ואם רצו שתיאסר היו צריכין תקנה מיוחדת לכך, ונמצא דהשאירו חכמים את הצרת ערוה שלא תיאסר, ולא שהוצרכו להתירה. ועי' בלשון הנמוקי יוסף שכתב דלא אלמוה רבנן, ומשמע דכל שלא חיזקו את הזיקה לא צריכה צרת רחל להיאסר.

והנה ר"א בר ממל דחה את הראיה מהברייתא דהא מני ב"ש היא, ומסקינן דגם לב"ש תיקנו שחולצות ואינן מתייבמות, דחזרו ותיקנו, ובתוס' כת' דניחא ליה טפי לאוקמיה כב"ש דלא מסתבר ליה למימר דלא אלימא זיקה וכו', וקשה דלדבריו ג"כ נמצא דלב"ש חשיבה הצרה כערוה ואסורה, וא"כ ה"נ צרת אחות זקוקה תיאסר כאחות זקוקה עצמה, ומה הריוח במה שנוקמה כב"ש, הא ג"כ צריך לחידוש דלא אלימא זיקה. ולפי הנ"ל י"ל דס"ל לר"א בר ממל דלב"ה דצרת ערוה אסורה מעיקר הדין, ממילא כשנאמר דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה כערוה, צ"ל דחכמים התירו את מה שצריך להיות ממילא דהצרה אסורה, וזה לא מסתבר ליה, אבל לב"ש דמעיקר הדין ס"ל דהצרה לא הוי כערוה, אלא שתיקנו דלא תתייבם, והוצרכו תקנה מיוחדת לאוסרה, ממילא י"ל דתקנה זו לא תיקנו באחות זקוקתו שתהי' גם הצרה נאסרת.

רש"י ד"ה חלץ לאחיות. ואע"ג דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות. הנה תוס' כתבו דהאי שינוייא דהכא דמצי לחלוץ לכולן אתיא כרב אשי, אבל ברש"י אי אפשר לפרש כן, דהא כתב דהצרות נמי אסור לייבם. ולרב אשי לקמן ס"ל לרש"י דלא גזרו על הצרות, ומשמע דמותרות ג"כ להתייבם, וכ"כ הרשב"א בדעת רש"י, ותקשי לרש"י קושית תוס'.

רש"י ד"ה חלץ לה ראובן. ולא חליצה מעליא היא כדשמעון דזיקה גרידתא היא. משמע לרש"י דלשמעון ג"כ אינה מותרת לגמרי, אלא דעדיפא חליצה דשמעון על של ראובן משום דבראובן איכא נמי משום אחות חלוצתו, ולכאו' כיון דרב מיירי בזה אחר זה, ה"ה שמואל מיירי בהכי, וא"כ איזה איסור יש על שמעון לייבמה, הרי לא שייך כאן אחות זקוקתו ולא משום ביטול מצות יבמין, דהא נפלה לפניו רק אחת. ומשמע דרש"י מפרש דאף דאוקימנא לדרב בנפלו בזה אחר זה, מ"מ שמואל דאמר אחד חולץ לכולן, מיירי גם בנפלו בבת אחת. וא"כ בודאי אסור לייבמה גם לשמואל אפי' שאין זיקה, דהא איכא משום ביטול מצות יבמין. ולכן כתב רש"י דמ"מ שמעון עדיף על ראובן, דלשמעון ליכא אלא זיקה גרידתא בלא איסור אחות חלוצה.

ועי' ברא"ש שכתב דשמואל מיירי בנפלו בבת אחת, ובהגהות הב"ח על הרא"ש הגיה שם דצ"ל לא בבת אחת, אך להנ"ל מוכח ברש"י דשמואל מיירי גם בבת אחת, וכמו שהגיה המהרש"א שם, וכ"כ הישרש יעקב.

רש"י ד"ה חלץ לבעלת מאמר. כתב דחליצתה גרועה כיון דאינה פוטרתה בלי גט והגט שאח"כ יועיל רק לה ולא לצרתה, ופליג בזה על התוס' לעיל (כ"ו ב' ד"ה וחליצה) דכתבו דקלשה זיקה כיון דהוי ככנוסה, דהי' קשה לי' דא"כ כמו דמקשה הגמ' למה חליצת הצרה יותר טוב מהאחיות מחמת דהיא צרת אחיות, ה"נ כאן כיון שהיא צרת כנוסה הוחלש בה גם כן הזיקה. ואפשר שעל זה לא יתורץ מה דאמרינן לא אלימא זיקא לשוויה לצרה כערוה, דבמאמר אפשר דהצרה תהי' ג"כ כצרת כנוסה, ולכן כתב רש"י הטעם משום דחליצה שאינה פוטרת את הנחלצת לא תפטור את השני', ולא פירש משום דמאמר עושה ריעותא בהזיקה.

ומיהו בעצם הדבר מודה רש"י לתוס' דכשקלשה זיקה חשיב חליצה פסולה, וכמו שפירש בד"ה לבעלת הגט דאינה חליצה הוגנת כיון דקלשה זיקתה, אלא דס"ל לעיל (כ"ו ע"ב) דגם כשלא קלשה זיקתה אם אסורה לו סגי דליהוי חליצה פסולה.

רש"י ד"ה לעולם. חלץ לצרות נפטרו אחיות דחליצתן משובחות משל אחיות. העירו דהלשון משובחות משמע דחליצת הצרות נמי לאו חליצה גמורה היא, אלא שהן משובחות משל אחיות, וכמ"ש רש"י למעלה בד"ה חל לאחיות. אך קשה דרש"י עצמו מסיים דלא גזרו אלא באחות זקוקה, ומשמע דצרתה שריא לגמרי אפי' לייבום, וע"כ צ"ל דהלשון משובחות שייך ג"כ כשחליצתן מעולה לגמרי, והיינו דעדיפא מדאחיות.

ועצם הדבר שכתב רש"י דלא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה, דמשמע דמותרת לו לגמרי, הרשב"א והריטב"א הק' על זה, וכתבו דלא אמר רב אשי אלא דלא אלמוה לזיקה לשוויי כערוה לענין דלהוי חליצה גרועה, אבל להתירה לו לגמרי לא אמרו. וק"ק מה צורך ראו חכמים לתקן כך.

תוד"ה אלא צרה. הקשו על רש"י דהא אסור לייבם ללאה משום דמבטל בזה מצות יבמין מרחל, והיינו כמש"כ התוס' לעיל (כ"ו ב' בד"ה וחליצה) דשמא תמות צרת רחל. והנה בתוס' לעיל (דף י"ח בד"ה דלמא) הביאו בשם הריב"ן דגם באיסור דלבטל מצות יבמין שייך הדין יבמה שנאסרה, אבל לשיטת רש"י שם (ד"ה לעולם) דהא דאסור לחלוץ לחדא ואח"כ לייבם השני, משום גזירה דלמא אתי ליבומי קודם, וכן כתבו גם התוס' שם, אין ראי' דבזה שייך לומר נאסרה, כיון דאין זה דין איסור בגוף היבמה, וא"כ אפשר שמקרי דמצי ליבומי היינו דאי תמות אחותה הא מצי ליבם ללאה.

ולפ"ז גם רש"י מודה דאיסור דאינו על היבמה אלא כאיסור צדדי לא גורם שיהי' בזה חליצה פסולה, ובפרט לפי משנ"ת בדברינו לעיל דגם לרש"י הגדר דחליצה פסולה הוא היכא דאיקלישא הזיקה, אלא דלתוס' צריך דוקא שיהי' איסור כזה שהי' שייך כזה דבר בדאורייתא והיתה אז פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום, ולרש"י סגי בכל איסור דכל איסור מחליש הזיקה, אבל ביטול מצות יבמין דאינו מצד היבמה, ואם אח"כ לא יגרום היבום לביטול המצוה תהי' מותרת דהזיקה לא הוקלשה, כהאי גוונא לא הוי חליצה פסולה [אמנם לרש"י דף כ"ד א' בד"ה ואי, דס"ל דגם בהא דאסור לבטל מצות יבמין שייך האי דינא, שפיר הקשו].

ואע"ג דגם אחות חלוצתו אפשר דתמות החולצת, אלא דאז תיאסר מטעם יבמה שנאסרה, משא"כ כאן לא תיאסר משום זה, כיון דאין זה דין מחמת שחל עליה דין איסור, אלא זה איסור עליו ולא עליה [ועי' מה שכתבנו לעיל כ"ו ב' בתוד"ה וחליצה לבאר עוד די"ל דרש"י ס"ל דאין בזה כלל משום ביטול מצות יבמין].

תוד"ה שמואל. כעין שפירש ה"ר אברהם לעיל. עי' חזו"א מש"כ דאי"ז ממש כפי' ה"ר אברהם דלעיל.

בא"ד. ואע"ג דקודם שחלץ לצרת לאה כבר נאסרה רחל ושמואל סבר בהחולץ כיון שנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עולמית מ"מ הוי חליצת רחל חליצה כשרה כיון דעכשיו אינה אחות זקוקתו ואינה אסורה אלא משום שנאסרה עליו כבר. יש לבאר דהתוס' לשיטתייהו שפירשו לעיל (כ"ו ב' ד"ה וחליצה), דחליצה פסולה הוי דוקא כשקלשה הזיקה, ס"ל דהכא כיון שעכשיו אינה אסורה רק שאינה ראויה ליבום משום שנאסרה עליו מתחילה, בכהאי גוונא כיון שהותרה עכשיו כבר אין הזיקה קלושה והוי חליצה מעליא.

אך קשה דכיון דיבמה שנאסרה חשיבא מדרבנן כאשת אח שיש לה בנים כדלקמן (עמוד ב'), ואשת אח שיש לה בנים הרי אין בה זיקה, א"כ ה"נ עכ"פ נימא דקלשה זיקתה והוי חליצה פסולה ולא תפטור צרתה. ומשמע דאע"פ שהחשיבוה רבנן כאשת אח שאין לה בנים, מ"מ לא אמרו דממילא גם אין בה זיקה, אלא אפי' שהיא אסורה יש בה גם זיקה. וכמו שמצינו לרב אשי לקמן דס"ל דלא אלמוה רבנן לזיקה לשוויי לצרה כערוה, ופי' הראשונים דאע"פ שאסרו את אחות זקוקה כאחות אשתו, מ"מ לא אמרי' דהצרה היא כצרת ערוה, דהם אמרו והם אמרו דאפי' שהיא עצמה כערוה, צרתה לא תיאסר, וה"נ לענינינו אע"פ שאסרוה לא אלמו האיסור כ"כ עד שלא תהא בה זיקה כלל.

וצ"ל דאע"פ שלא ידענו עדיין סברת רב אשי דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה, מ"מ לגבי יבמה שנאסרה והותרה ידענו דלא אלמוה רבנן לאיסור כ"כ כדי שיפקיע ממנה את הזיקה. ויש לבאר הטעם משום דבדאורייתא לא יצוייר שתהי' אסורה אחרי חליצת אחותה מחמת שנאסרה בתור אחות אשה לפני שנחלצה אחותה, דהא אחות אשה ממש לא שייך אצלם שיהיו צריכות חליצה וישאר האיסור אחרי שיחלוץ לאחת, ולכן בזה גם לפני סברת רב אשי ידענו דבזה לא אמרו חכמים שכשנאסרה מתחילה לא יהא בה זיקה כלל, כיון שאין דבר דומה לזה בדאורייתא.

אמנם עדיין יל"ע משום דמשמע דתוס' מיירי בכל אופן שנאסרה והותרה גם באופן שמתה אחותה דהותרה עכשיו, וגם בכה"ג אע"פ שהיא יבמה שנאסרה והותרה לא אמרו שתהא קלשה זיקתה, וזה הרי כבר שייך גם בדאורייתא שיפלו ליבום שתי אחיות ואח"כ מתה אחת מהם דהשתא היא מותרת לו, ובזה למה לא אלמוה רבנן שתהי' כאשת אח שיש לה בנים לגמרי דאין בה זיקה. ואפשר דאה"נ באופן זה שהותרה במיתת אחותה עדיין לא ידענו שלא אלמוה רבנן, וזה נתחדש רק אחרי דברי רב אשי, דכמו שסובר רב אשי דלא אלמוה רבנן לזיקה לשוויי לצרה כערוה, ה"נ לא האלימו למי שנאסרה והותרה להיות דינה כקלשה זיקה, אבל לפני שנתחדש הסברא דלא האלימו צרה כערוה, אפשר דמה דלא האלימו לנאסרה דתהא קלשה זיקה הוא רק באופן דלא יצוייר כזה בדאורייתא כגון בחליצת אחותה.

תוד"ה אחריו חזרו ותקנו. דחוק לומר כן משום דלא מסתבר ליה וכו'. לשון תוס' משמע דמחמת שהיה דוחק לו לומר כרב אשי דלא אלימא זיקה, משום זה חידש דאחריו חזרו ותיקנו, ותמוה קצת דממ"נ אם היתה לו קבלה מרבותיו דחזרו ותיקנו, א"כ אין צריך לומר דמשום דוחקיה דקושיא דהכא חידש כן, ואם לא קיבל כן מרבותיו האיך מחדש מדנפשיה שהיתה תקנה.

ואפשר דכונת תוס' דרבי אבא בר ממל תירץ דאתיא כבית שמאי מחמת שהיה לו דוחק לתרץ כרב אשי, אבל מה שאמר רב נחמן בר יצחק דחזרו ותיקנו היתה לו קבלה כן [ועי' ערוך לנר].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א