אילת השחר/יבמות/כו/ב

אילת השחר יבמות כו ב

דף כ"ו ע"ב

למיתה דתרי לא חיישינן. יל"ע כשהיה אחד מהם טריפה דבודאי ימות, אי חשבינן השתא דאין כאן אלא חשש למיתה דחד, דהטריפה כמאן דליתיה חשיב ולא מיירי לגביו, או דמ"מ כיון שצריכין לומר שימותו שנים ולמיתה דתרי לא חיישינן.

וכן יל"ע בהיתה אחת מהאחיות טריפה דידעינן בודאי שתמות, אם מותר לייבם את השניה, דלא חשיב כ"כ ביטול מצות יבמין, דאין מחוייב ליבם אשה שעומדת למות, וממילא אין מוטל עליו לייבם אלא אחת ואין כאן ביטול מצות יבמין, או דילמא כיון דמ"מ בטריפה איכא נמי מצות יבום ואע"פ שלא תלד, מ"מ הוי כסריס אדם דה"נ היתה לה שעת הכושר, וביטול מצוה זו היא ג"כ בכלל איסור ביטול מצות יבמין.

תוד"ה למיתה. ואור"י דהכי פרכי ליה כיון דחיישת למיתה דזמן מועט כו' תחוש נמי למיתה דתרי וכו'. ק"ק מה הדמיון דאכתי מיתה דתרי לזמן מועט זה יותר לא שכיח ממיתה דחד. אמנם בעצם הדבר מה דנוקטים דתרי לא שכיח שימותו לזמן מועט, ק"ק מ"ט מקרי לא שכיחי, הרי מצוי מאד שימותו שני נשים בעולם אע"פ שאינן חולות, ומהיכי תיתי נחליט דשתים אלו לא יהי' אלו השתים שימותו.

וחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין. הנה במצות חליצה יש לעיין אם מעשה החליצה לחוד מתירה ואינו תלוי במה שזה מצוה, או דע"י שמקיים מצות חליצה היא ניתרת. והנה בחליצה פסולה מעיקר הדין אחרי שחלץ לה הראשון הרי כבר נתקיימה המצוה והותרה היבמה מדאורייתא, ואיך שייך שתיקנו לה לחזור על כל האחין, ובשלמא אם מעשה החליצה הוא המתירה, יש לומר דאסרוה אע"פ שהראשון חלץ כבר ותיקנו חכמים דגם חליצות האחרות מתירות אותה. אבל אם ענין החליצה הוא מצוה וע"י קיום המצוה ניתרת, הא אין יכולים לחדש מצוה דאורייתא שיתירוה, ואיך החליצה של השני שאינה מצוה מתירה, וצריך לומר דתיקנו היתר בלי שיש בה מצוה, אע"פ שחליצה אמיתית כוחה להתיר רק ע"י שמקיים בזה מצוה דאורייתא.

שם. וחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין. צריך טעם למה חליצה פסולה נשתנה מחליצה כשרה דלכן צריך לחזור על כל האחין, ועוד צריך להבין מה תלוי אם יש זיקה או אין זיקה לגבי לחזור על כל האחין, והרמב"ן (לקמן דף נ"א) כתב דבחליצה פסולה עשאוה כאילו פוטרת זיקתו ולא קידושי המת משא"כ חליצה כשרה דבמקום יבום קאי, ועדיין צריך טעם למה אם זה לא במקום יבום קאי, דהיינו בחליצה פסולה דאסור ליבם, לא מהני רק לפטור זיקתו.

ועיין ברשב"א כאן דכתב דלמ"ד יש זיקה דהוי ככנוסה אינו בדין דחליצה פסולה תוציאנה מבית אחיו משא"כ למ"ד אין זיקה, ועדיין צריך טעם למה חליצה כשרה מוציאה מבית אחיו ולמה חליצה פסולה אינה יכולה להוציאה מבית אחיו.

ולכאורה לסברת הרמב"ן יש לבאר דאע"ג דזיקה ככנוסה, מ"מ הא כשמייבם הא מוציא אותה מדין כנוסה של אחיו וה"נ חליצה כן, משא"כ בחליצה פסולה דאין לייבם, אז החליצה אין בה כח להוציאה מבית אחיו, ומ"מ צ"ב למה כשאסור לייבם זה גורם דלא יוכל להוציאה מבית אחיו, כן יש לעיין מה דבסוגיא מבואר דיש חילוק בין לפטור זיקה יותר חשובה או פחות חשובה או באותו מדריגה, ומה ביאור כל החילוקים האלה.

והנה גם אשה רק מתירה לעלמא, ובחליצה יש ב' דברים קיום מצוה חיובית וגם היתירא לעלמא, והנה נסתפקו האחרונים אם ענין המצוה הוא בשביל להתירה, או דגם בלי להתירה זה מצוה, עכ"פ לכל הצדדים זה מצוה חיובית וגם ניתרת בה.

והנה ביבום ודאי אין שייך לומר דעשוי להתירה לעלמא, אלא דמ"מ עי"ז נפקע כל ענין חיוב שבה, וא"כ בחליצה שזה כמו יבום, יש לומר ג"כ דע"י קיום המצוה פקע כל חלות דין שחל במיתת הבעל דלכן ממילא גם ניתרת, ומ"מ יש לומר דיש בזה ג"כ ענין מיוחד דחליצה מתירה וכמו גט, אלא דאז אינו פוטרה רק למי שחלץ וכמו גט, ולכן בחליצה כשרה דהיינו כשמותר לייבם אז יש כח בהחליצה כמו ביבום דאי"ז שהחליצה תפעול להתירה במיוחד, דסגי במה שיש בזה קיום המצוה דממילא פקע איסורא לעלמא, וזה מועיל גם שתיפטר מאח השני וגם פוטרת צרתה, אבל בחליצה פסולה דאסורה להתייבם אז החליצה רק מתירה, אבל אין בזה הענין שמחמת קיום המצוה יורד איסורה ורק מוריד קנינו והוי כמו גט דאינו אלא להוריד דינו בה, אבל לא שייך שיועיל להוריד מה שיש להאח השני בה או של הצרה.

וצ"ל דמה שזה תלוי אם יש זיקה או אין זיקה, דאם יש זיקה דיש בה ענין קנין שייך שהחליצה יהי' בה ענין להוריד ולפוטרה ממנו, אבל אי אין קנין הא לא שייך כזה ענין, וע"כ זה רק קיום המצוה דאז ממילא ניתרת לגמרי, והוי כמו בחליצה כשרה דמהני לסלק כל דין שיש עליה ע"י מיתת הבעל.

ואין להקשות דנהי דאם יש זיקה שייך שיפעול כמו גט, מ"מ הא אינו מוכרח שתפעול רק כמו גט, וכמו דלמ"ד אין זיקה מהני לגמרי כמו כל חליצה כשרה, למה למ"ד יש זיקה יגרע זה, דיש לומר דודאי לא שייך שיעשו חכמים שהחליצה תתיר לזה ולא לזה, רק דאם יש זיקה, אז מדרבנן זה רק מועיל להוריד קנינו, ולא שע"י קיום המצוה פקע כל מה שהי' עליה מכח מיתת הבעל, משא"כ אי אין זיקה הא אין קנין לו בה, א"כ אם נרצה לאוסרה משום דעדיין זקוקה לאחין, צריך לחדש היתר מכח המצוה עליו ולא על השני, וזה אין שייך לתקן, ועדיין צריך טעם למה צריך דוקא שתהא מותרת להתייבם שאז החליצה תועיל משום דבמקום יבום קאי, ולמה לא יוכל להיות אותו דין בחליצה היכא שאסורה להתייבם כמו שמותרת להתייבם.

ויש להוסיף דהנה בהא דמקרי חליצה פסולה, מבואר בתוס' בסוגיין (ד"ה וחליצה) דרק היכא דהוקלש הזיקה הוא דהוי חליצה פסולה ולא תמיד כשאוסרה להתייבם מקרי חליצה פסולה, ושיטת רש"י דכל דאסורה להתייבם מקרי חליצה פסולה, וביאור שיטת התוס' דאחות זקוקתו כיון דמדרבנן יש זיקה והוי כאשתו, וכיון דאי היתה ממש אחות אשתו לא הי' כלל מצות יבום, ה"נ מדרבנן היא אחות אשתו ואין בה חיוב יבום וחליצה אלא דלא שייך שיהי' ממש נפקע הזיקה להפטר מחליצה כיון דמדאורייתא אינה אחות אשתו, הא מיהת דמדרבנן הוי כאחות אשתו דאין בה זיקה כלל לא ליבום ולא לחליצה, וזהו דמקרי חליצה פסולה כיון דאין המצוה בשלימותה, משא"כ בסתם איסור שגם מדרבנן היא רק אסורה ולא שמדרבנן היא כאין בה זיקה לחלוץ שלכן אין קיום החליצה מצוה שמפקיע כל הזיקה. ושיטת רש"י משמע דכל איסור גורם שמקרי זיקה גרועה דלכן החליצה לא מהני דהוי כבלי שיש עליה חיוב חליצה, ומ"מ לגבי להוריד את הקנין מהני, דהא בחליצה יש גם חלק דמוריד קנינו שיש לו בה וזה מהני רק לזה שחלץ, משא"כ חליצה כשרה דמהני מחמת דכשנתקיים המצוה פקע כל חלות דין שנתחדש במיתת הבעל, ואין לתמוה למה לגבי זה הוי כאין בה חיוב מצוה כלל, ומ"מ לגבי שיש בה קנין הוי כאילו יש לכל אחד בה קנין והועילה בחליצה להוריד קנינו בה, דהא לא רצו שלא תהי' ניתרת לגמרי, וכיון דשייך לומר שיועיל רק לגבי החלוץ משום דיפקע קנינו ותישאר עדיין קנוי' להשני לכן תיקנו באופן זה.

וכל זה למ"ד יש זיקה, אבל למ"ד אין זיקה הא לא צריך כלל להוריד קנינו של השני, וממילא דלא שייך לומר שהועיל עליו ולא על השני, ואז היא ככל חליצה שיש בזה קיום מצוה ובזה היא ניתרת לעלמא.

והנה בתוס' (ד"ה מדקאמרת) הביאו דשיטת רש"י דאפי' למ"ד אין זיקה מ"מ חליצת א' שזיקתו גרועה אינה פוטרת את זיקת השני החשובה ממנו דהיינו חיוב המצוה שלו יותר אלים, והתוס' כתבו דלמסקנא אינו כן, היינו דלרש"י יש עוד חידוש דהיכא שזיקתו גרועה אינה פוטרת חליצתו את זיקת השני שזיקתו יותר חשובה, וזה אינו מחמת דאינו יכול לפטור קנין של השני דהא אין זיקה ככנוסה לדידי', אלא דמי שמצותו יותר אינו נפטר במי שמצותו הוחלשה, והתוס' הסיקו דלהלכה לא אמרינן זה, ואע"ג דנתבאר דאי אין זיקה לא שייך לתקן שיועיל לגבי א' ולא להשני, זה רק אם חיוב מצותן שוה משא"כ אם מצותן אינה שוה.

וצ"ב דלמ"ד יש זיקה ס"ל לר' אשי לקמן דבחלץ לאחיות נפטרו צרות וחלץ לצרות נפטרו אחיות ואיך מהני להפקיע קנין שיש לו באחיות, וצ"ל דס"ל דכיון דלא אלימא צרה כערוה הו"ל כמו שחלץ חליצה כשרה, ולרש"י בד"ה לעולם צ"ל דזה תקנה מיוחדת דדינה כחליצת כשרה ממש אע"ג דבמציאות היא אסורה.

והנה שיטת הר' אברהם מבורגויי"ל בתוד"ה דנפול דאע"ג דאחות חלוצתו אסורה מדרבנן מ"מ כשחלץ רק משום חיזור לא אסרינן אחותה, והתוס' דחו ראיתו. וצ"ע סברת הר' אברהם דלפי"מ שביארנו בדברי הרמב"ן הא כל הטעם דצריך חיזור משום דהחליצה כאילו רק הורידה קנין שהי' לו בהיבמה ולכן לא הוריד קנין של אחיו, נמצא דהחיזור הוא רק להוריד קנינו, והא עיקר איסור חלוצתו הוא משום דהוי כאשתו, א"כ למה לא תיאסר משום אחות חלוצתו, אמנם אם נלמוד דהחיוב דחליצה דחיזור הוי ככל חליצה דמוריד דין חיוב יבום וחליצה, יקשה יותר דמאי שנא חליצת חיזור, ואדרבה לפי מש"כ מיושב יותר דרק חלוצה כשחליצתה הוא כפי מה שמועילה מדין התורה ממש אז הוא דגזרו, משא"כ אם זה באופן אחר ממה שהחליצה דאורייתא דהיינו חליצה להוריד קנין, בזה לא מצינו דאסרו אחותה.

והנה בס' ישרש יעקב הביא דבבית מאיר (סי' קפ"ב סעיף ג') הוכיח דמהפוסקים משמע דפליגי על יסוד הר"א מבורגויי"ל וס"ל דאחות חלוצה שחלצה מפני חיזור ג"כ אסורה, ודן אם לפני שחלצה החליצת חיזור ג"כ אסורה קרובתה, דהא אחות חלוצה אסורה לכו"ע משא"כ אחות זקוקתו דאינה אסורה לכו"ע, ומ"מ הוכיח דלהחולקים על הר"א מבורגויי"ל ס"ל דגם לפני שחלצה אסור בקרובותיה כדין אחות זקוקה, ויוצא מדבריו דלהר' אברהם כמו דמותר אחרי החליצת חיזור כל שכן לפני שחלצה, ובס' ישרש יעקב כתב דגם לשיטת הר' אברהם אסור בקרובותיה לפני שחלצה מחליצת חיזור, משום דכמו דאסור לבטל מצות יבמין בחליצה גמורה ה"נ אסור לבטל מצות חליצה דרבנן אפי' שאינה אלא משום חיזור, והיינו דפשיטא לי' דלבטל מצות חליצה שאינו אלא מדרבנן ג"כ אסור.

ולפי מש"נ יש לדון בזה היינו אף אי שייך איסור לבטל מצות יבמין דרבנן, דהא כבר הבאנו מה שהסתפקו האחרונים אם המצוה דחליצה הוא סתם גזה"כ, או דהגזה"כ הוא כדי להתירה לעלמא, אבל הא זה פשוט דאין מצוה מה"ת להפקיע קנינו שהיא כאשתו, דהא איירינן בסוגיין דענין יש זיקה ככנוסה הוא רק מדרבנן, א"כ בודאי לא נאמר מן התורה דין מצוה להוריד קנינו בה, א"כ לפי מש"נ דענין דצריך לחזור אינו כדין חליצה רגילה דמחמת קיום המצוה ניתרת, אלא דזהו כדי להוריד קנינו, דבזה דהראשון חלץ נהי דמן התורה פקע הכל ובודאי לחומרא יש לה כל דיני חלוצה ממש, מ"מ מדרבנן כאילו לא נתקיימה מצות חליצה ממש, וזה לא יוסיף ע"י חליצת השני כיון דגם לדידי' אין המצוה יותר אלימ' ורק תועיל לבטל קנינו בה, א"כ כל מה שצריכה חיזור אינו משום דמדרבנן יש בה ענין לקיים מצוה יותר חשובה, אלא כדי שיוריד קנינו שיש לו מדרבנן בה וזה כמו גט, ובזה לא שייך ביטול מצוה, דזהו רק ביטול דין שיש עליה אבל לא ביטול מצוה, ואין נפק"מ אם ירד ע"י חליצה או ע"י אופן אחר שירד קנינו בה, ואם יש סברא לומר שיהי' בזה ביטול מצות יבמין דרבנן, זה רק היכא שלהאח השני אינה חליצה פסולה דנחשב דמדרבנן הוי כאילו יקיים המצוה מה שלא הי' זה בחליצת הראשון, דאז יש לומר דיש עדיין מצוה להאח השני שבו יקוים המצוה יותר, ואז יתכן דיהי' אסור לבטל ענין מצוה הזאת.

רש"י ד"ה לא גרסינן. והך חליצה ע"כ חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הלכך לאו מעלייתא היא וצריכה לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרוייהו בחליצה דחדא וכו'. אינו מבואר מ"ש דחליצה כשרה מפקעא זיקה של שניהם משא"כ במי שאינה ראוי' להתייבם דלא מהני.

ואפשר דהנה למ"ד יש זיקה היינו דהיא חשובה כאשתו, וכשיש שני אחין אע"פ שלא שייך קנין אישות לשני אנשים באשה א', מ"מ אישות הזה מחמת דאפשר לכ"א מהם לקנותה זה שייך גם בשני אחין, ולמעשה אם א' ייבם נמצא שהיא אשתו ממש של זה שייבם ונפקע מהשני ענין אישות, וכיון דמי שחולץ הוא במקום יבום, הרי זה כאילו היא רק אשתו ובחליצה הוא מוריד אישותו שיש לו בהיבמה, ועכשיו לא יכולין להקשות איך נפקע המקצת אישות שהי' להשני, כיון דבזה שחולץ הוי כאילו זאת היא רק אשתו ופוטרה בהחליצה, ולהשני אין כלל אישות, וזה שייך כשראוי' ליבום, משא"כ כשאסורה להתייבם אז למי שאסורה להתייבם אפילו זה מדרבנן, מ"מ אי אפשר לומר כאילו ייבמה, דהא אסור ליבמה, ממילא החליצה אינה מועילה כאילו הוא פוטר אשה שהיתה רק קנינו ולא של אחיו, ונשאר עדיין להשני דין אישות קצת כמו שהי' לפני שאחיו חלץ, לכן צריך שגם הוא יחלוץ כדי להוריד את הדין אישות שנשאר לו עליה, וזה רק למ"ד יש זיקה, אבל למ"ד אין זיקה הא אין לו אישות רק מצוה בעלמא לעשות חליצה, וכיון שהתורה לא חייבה שניהם לחלוץ, גם מדרבנן לא נשתנה, ומתקיימת המצוה ע"י א' מהאחין שחולץ.

ובאופן אחר קצת יש לפרש הטעם דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, משום דבאמת מצות יבום רמיא על כל האחין, ואם היה שייך שכולם ייבמו אותה היה מוטל על כולם לייבמה, רק שבמציאות לא שייך לקיים את זה, כי אחרי שנתייבמה לאחד והיא אשתו נפטרה כבר מייבום האחרים, אבל קודם שנתייבמה כיון שיש זיקה צריכים כולם לייבמה.

ולכן באופן ששייך לייבם אמרינן דכמו שאחרי שייבם אחד מהם נפטרו כולם, כך גם כשחל אחד מהם נפטרו כולם מהמצוה, דחליצה במקום יבום קיימא ולא שייך שתהא חליצה חמורה מיבום, אבל כשלא שייך יבום, לא שייך לומר דכשחלץ נחשב כאילו יבם, דהא אינו יכול לייבם, ולכן גם אחרי החליצה נשאר כמו קודם לחליצה, שעדיין זקוקה לאחרים ג"כ וצריכה חליצה מכולן.

וכל זה הוא רק אם יש זיקה דאז נחשבת כקרובתו כבר אפילו בלי שייבם אותה, אבל אם אין זיקה, אז נהי שיש מצוה ליבם אותה אבל אינה כקרובתו לפני שיבמה, וזה הוא המחלוקת אם יש זיקה דאז היא זקוקה וקשורה אליו, יש איסורי קורבה, וזה בין אם זיקה זה דאורייתא או דרבנן.

רש"י ד"ה נפלה אידך. ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגרוע ופקעה זיקתו בחליצתו. יש לעיין מה הוצרך לזה, דבשלמא אי גריעותא דחליצה הי' מחמת דבר אחר, הי' שייך לדון דאולי אע"פ שהזיקה גרועה מ"מ החליצה גרועה לא תועיל, וע"ז כתב דמ"מ חליצה גרועה מהני להוריד זיקה גרועה, אבל אם הזיקה גרועה היא הגורמת את הגריעות דחליצה, איך שייך דהחליצה לא תפטור, דהא כפי מידת הגריעותא של הזיקה כך היא מחלישה את כח החליצה ולא שייך כלל שלא תועיל החליצה. וצ"ל דרש"י לשיטתו דכל שאסורה ליבם מקרי חליצה פסולה ולא רק במקום שהזיקה קלושה [כסברת התוס'], נמצא דאין גריעות הזיקה מצד עצמה גורם, רק האיסור גורם שתהא זיקה גרועה וגם שתהי' חליצה גרועה, והי' שייך שחליצה גרועה לא תפטור מחמת דאי בעי ליבם לא מצי, וע"ז כתב דחליצתו וזיקתו שוות, וחליצה גרועה מהני כיון דאז בהכרח גם הזיקה גרועה, אע"פ שלא הזיקה הגרועה היא סיבת גריעות החליצה.

תוד"ה מדקאמרת. אע"ג דבעלת הגט חליצתה פסולה טפי משל צרה שהרי חשובה כחלוצה אצלו למיסר בקרובותיה. לכאו' לא הוצרכו להגיע משום דחשובה כחלוצה אצלו, אלא דבגט זה החמירו שתהא נחשבת כגרושה דאורייתא דאסור בקרובותיה, וצ"ל דמשום גרושה בעלמא לא היו אוסרין אותה כיון שבאמת אינה גרושה כלל, דלא גזרו חכמים בנותן גט לאשה סתם, ורק משום אחות חלוצה גזרו משום דדמי לחלוצה, דכמו שחלוצה נאסרת לו ע"י החליצה כך גם בגט נאסרת לייבם עי"ז, וכיון שזה דומה לחליצה שפועל לאוסרה, לכן גזרו שיהא דומה לחלוצה למיסר בקרובותיה.

תוד"ה וחליצה. אע"ג דאסירא ליבמה משום ביטול מצות יבמין וכו'. תוס' דימו את ביטול מצות יבמין כאן למה שמצינו בגמ' לגבי שתי אחין, ולכאו' היה אפשר לחלק דבב' אחין שנפלו שתי אחיות לפניהם, כשמייבם הראשון את אחת מהן ביטל מעצמו שלא יהא שייך אצלו יבום כלל רק אצל אחיו, וכיון דצריך לסמוך על שיש להתקיים ע"י אחיו המצוה, אמרינן מי יימר דתתקיים ע"י אחיו דשמא ימות, משא"כ כאן אינו מבטל מעצמו מצות יבום שלא יהא שייך אצלו יבום, דהא יוכל עדיין לחלוץ לצרת רחל, אלא דחיישינן שמא תמות צרת רחל ולא יקיים בה מצוה, וע"ז יש סברא שלא יהא אסור לו כיון דעדיין לא ביטל את המצוה דהא יוכל לקיימה, אע"ג דלגבי חשש מיתה זה אותו החשש, מ"מ לא מיקרי עדיין ביטול מצות יבמין כיון שעדיין יכול לקיים המצוה בהצרה, וזה חידוש יותר ממה שמצינו בגמ'.

ואפשר לתרץ בזה מה שהקשו על רש"י, דרש"י יסבור שאין בזה ביטול מצות יבמין ולאה מותרת לו לגמרי, וכמ"ש רש"י לקמן (דף כ"ז ע"א ד"ה אלא צרה דלאה) דאי הוה בעי מצי לייבומי ללאה, ותוס' שם הק' על רש"י דהא מבטל מצות יבמין, אך להמבואר י"ל דרש"י סובר שאין בזה איסור דביטול מצות יבמין.

בא"ד. וכשיחלוץ לצרת רחל לא מיתסרא לאה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. עי' בישרש יעקב לקמן (כ"ז א' על תוד"ה אי הכי) שדן בכונת תוס' כאן אם רצו לומר דבאמת הי' שייך שתיאסר, ומסיק דלרווחא דמילתא כתבו כן ע"ש.

בא"ד. מ"מ איכא ביטול מצות יבמין אם יבוא לייבם לאה דחיישינן שמא תמות צרת רחל וקא מבטל מרחל מצות יבמין. העירו דבתוס' לעיל (י"ח א') פירשו דאע"ג דשמא ימות לא חיישינן מ"מ לזמן מרובה חיישינן, לכן חיישינן שיאחר אחיו זמן גדול מלחלוץ ומלייבם, וא"כ הכא דהכל תלוי בו, הרי יכול מיד לחלוץ לצרת רחל ולזמן מועט כי האי לא חיישינן, וצ"ל דגם הוא עצמו הרי אינו מחוייב לייבמה או לחלוץ לה מיד, ובינתיים חיישינן שמא ימות.

בא"ד. מ"מ איכא ביטול מצות יבמין וכו'. בקרן אורה כתב לחדש יותר דאפי' כשיש עוד צרות מ"מ הוא מבטל מצות יבום מיבמה זו. ולדבריו כשילך ויקח אחות של אחת מהצרות יעשה עוד איסור של ביטול מצות יבמין מהצרה הזו שנאסרה עליו, אמנם יל"ע לפי סברתו למה מותר להוציא ציצית מבגד ליתנו בבגד אחר, הרי מבטל מצות ציצית מהבגד שלוקח ממנו הציצית.

בא"ד. דבכולהו קלשא זיקה וכו' ובעלת מאמר [דמיא] לכנוסה דאין בה זיקה. לכאו' כיון דדמיא לכנוסה למה קלשא הזיקה, הרי אדרבה זה סברא שנתחזקה בה הזיקה. ויש לפרש לפי מש"כ רש"י (לקמן נ"א א') דאין שייך קידושין ביבמה מדאורייתא, ונמצא דהקידושין שעשה בה לא שייכי לזיקה, ומשקידשה במאמר נעשית ככנוסה מדין קידושין בעלמא, ואי"ז שייך לזיקת היבום שהיתה עליה, לכן שייך שפיר דע"י קידושין אלו קלשה לה הזיקה.

תוד"ה דנפול. מ"מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו כיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור. לפי מה שביארנו בגמ' דכאן חידשו חכמים דין חליצה מחודשת שמועלת גם כשאין מצוה, מבואר יותר סברת התוס' דלא חשיבה אחות חלוצתו עי"ז כיון שאי"ז דומה לחליצה דאורייתא, דבחליצה דאורייתא יש מצוה.

תוד"ה לדברי האומר וכו'. דהתם קמ"ל תרתי וכו'. עי' בתוס' הרא"ש וחי' רעק"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א