רשב"א/יבמות/כז/א

רשב"א יבמות כז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דאקשינן חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות. ללישנא בתרא דשמואל דאמר למיפטר נפשה פטרה קאי, דאלו אלישנא קמא דאמר אאמצעית, אדרבה הוה ליה לאקשויי אפילו חלץ לאחיות ליפטרו דהא כולהו חליצות פסולות נינהו, וליכא חדא מינייהו מעולה.

אלא צרה דלא תפטר דהא חליצה כשרה היא. אי כשרה לגמרי קאמר קאי אמאי דאמרינן לעיל (כו, ב) דנפול בזו אחר זו, דאי בבת אחת אפילו למאן דאמר אין זיקה מכל מקום הא לא מיבמה, משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואיכא למימר דאפילו נפול בבת אחת קרי ליה כשרה, כיון דביאתה כשרה שאין לה פסול מחמת עצמה, אלא משום גזרה דלמה מיית ומיבטלא מצות יבמין כנ"ל.

לא אלימא זיקה לשווייה צרה כערוה. פרש"י ז"ל (בד"ה לעולם) דלא גזרו אלא בה, אבל בצרתה לא. לכאורה משמע מדבריו ז"ל שאפילו ליבום שריא, ואינו מחוור בעיני מדאמרינן לקמן אי כבית שמאי יבומי נמי תתיבם, אלמא לדידן לא תתיבם. אלא לא אלימא כערוה, ומעולה היא טפי מינה קאמר כנ"ל. [הגהה: אמר מאיר כן הוא האמת גם לדעת ר"י, כי כן אמר בתחלת הסוגיא (בד"ה חלץ לאחיות) ואף על גב דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל אסורן משל אחיות, הלכך אף חליצתן משובחת משל אחיות והכי מפרש לקמן ע"כ. הרי שגילה לנו האמת. וז"ל רש"י ז"ל ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה ע"כ. והכי פירושו, לא גזרו חכמים להיות כערוה לאסור קרובות משום דיש זיקה אלא באחות זקוקה. והכי סבירא ליה לשמואל בפרק כיצד (יח, ב) דשומרת יבם שמתה אסור באמה דחמירא זיקא לשווייה כאשה למיסר תמות, ולזה לבד עשאוה לאחות זקוקה כאחות אשה לגמרי, אבל לא שתעשה צרתה כמותה שוה בשוה, מיהו איסורא איכא, זהו נראה ליישב דברי רש"י ז"ל ואל יודע אם לכך כיוון].

שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות. דחליצה פסולה היא ולא פטרה חדא לחברתה, אלא חולץ הוא לרחל ולצרתה. ואם תאמר אם כן צרת בעל הגט אמאי פטרה בעלת הגט, ואי נמי צרת בעלת מאמר אמאי פטרה בעלת המאמר, דהא תרווייהו חליצות פסולות נינהו, יש לומר דשאני התם דגט ומאמר גזרות דרבנן נינהו, והלכך ההיא דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה, אידך דלא עבד בה מעשה אף על גב דאסירא, מכל מקום אלימא זיקתה. ותדע דבעלת הגט ובעלת המאמר נאסרות בקרוביו והוא נאסר בקרובותיהן (להלן נא, א) ושאר היבמות [הצרות, מפי' רמב"ן] מותרות בקרוביו והוא מותר בקרובותיהן (משנה להלן מ, ב) והלכך צרות דאלימא זיקתן טפי פוטרות אותן, אבל הן דקלישא זיקתן אינן פוטרות צרותיהן. אבל אחיות וצרות תרוייהו כי הדדי נינהו ושוות הן בפסול, למאי דקא סלקא דעתך השתא, ולהך לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו. ואי קשיא לן דהא דאמרינן לעיל כי קאמר שמואל אחד חולץ לכולן אמצעית, כלומר משום דאי אפשר לה בחליצה מעולה פטר לה חליצה פסולה דחד מינייהו, דאלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה ממש. איכא למימר דהשתא כלישנא בתרא דלעיל דאמרינן למיפטר נפשה אפילו חליצה פסולה פטרה סבירא לן.

ומיהו אכתי קשיא דהא תנן בפרק ר"ג (נ, ב) עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות הימנו שני גיטין וחליצה, אלמא מדקתני וחליצה ולא קתני ושתי חליצות כדקתני שני גיטין, שמעינן מינה דאינו צריך לחלוץ אלא לאחת מהן. וכן פירש רש"י התם. ותניא התם בברייתא (נא, א) כיצד ר"ג אומר אין גט אחר גט נתן גט לזו ונתן גט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן. אלמא מדסבירא ליה לרבנן דיש גט אחר גט וזיקת שתיהן קלישא חליצת אחד מהן פוטרת חברתה, אלמא חליצה פסולה פוטרת דכותה, ומאי שנא רחל וצרתה דשתיהן שוות, יש לומר דקא סלקא דעתך השתא להאי לישנא דלא אמר שמואל אלא בעריות וצרותיהן, אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דכי הדדי נינהו פוטרות זו את זו. אבל רב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, מוקי לה כמאן דאמר אין זיקה, אבל למאן דאמר יש זיקה צריכה שתי חליצות וכדאיתא התם.

ואי נמי יש לומר דסוגיין דהכא פליגא אההיא, וסוגיין דהכא לא קמה וכסוגיא דהתם קיימא לן וכדכתיבנא לעיל. והשתא נמי ניחא דאף על גב דהכא משמע דלשמואל אפילו למאן דאמר אין זיקה סבירא ליה דבעינן חליצה מעולה, ובריש פרק ר"ג (נא, א) אמרינן איפכא דתניא התם נתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה. כלומר אף על פי שהראשונה חליצה פסולה והשניה חליצה כשרה לדעת ר"ג דאמר אין גט אחר גט. ואמרינן עלה לימא תהוי תיובתיה דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, ופרקינן אמר לך שמואל כי קא אמינא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ור"ג סבר אין זיקה. אלמא למאן דאמר אין זיקה אף על גב דקיימא חליצא דרחל חליצה כשרה חלץ לה לצרתה חליצה פסולה. וסוגיא דהתם אתיא כרב אשי דהכא דמוקי לה דלשמואל כמאן דאמר יש זיקה. ואי נמי איכא למימר דלישנא קמא דהכא נמי דאמרינן דשמואל למאן דאמר אין זיקה אמרה, לא קשיא מדר"ג, דאמר לך שמואל פליגי רבנן עליה דר"ג אף בזו וסבירא להו דכל היכא דאיכא חליצה כשרה וחליצה פסולה חלץ לה לכשרה פוטרת חברתה, אבל חלץ לפסולה לא נפטרת צרתה, וכבעלת הגט ומאמר דלא פליגי רבנן בההיא ברייתא לומר חולץ לשניה, משום דלידדהו כי הדדי נינהו, דיש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר סבירא להו, ולא אלימא זיקא דחדא מינייהו מזיקת חברתה ומשום הכי פוטרת צרתה.

הא דאמרינן שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר. יש לפרש דהשתא מפרשינן לה לשמואל כמאן דאמר יש זיקה, ודוקא בשנפלו בזו אחר זו, דאי בנפלו בבת אחת אפילו התחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא בצרות, דכל אחת צריכה חליצה, דחליצת כולן חליצה פסולה היא, אלא בנפלו בזו אחר זו היא, דכולה סוגיין בתר ההיא דרב דלעיל רהטא, וההיא אוקימנא בשנפלו בזו אחר זו. והא נמי דאקשה בסמוך אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא, בשנפלו בזו אחר זו, והיינו דקרי לה חליצה כשרה. והא דלא שני ליה הכא במאי עסקינן בשנפלו בבת אחת. משום דכולה סוגיין בנפלו בזו אחר זו היא, וניחא ליה לשנוייה אההיא סברא דרהטה בה כולה סוגיין. ועוד דאי בבת אחת חלץ לצרות אמאי נפטרו אחיות. ומיהו קשה קצת דאי הדרינן השתא לאוקמה להא דשמואל כמאן דאמר יש זיקה, הוה ליה למימר אלא שמואל התחיל ולא התחיל קאמר. אבל לכאורה משמע דאכתי כמאן דאמר אין זיקה מפרשינן לה, דרב אשי הוא דאוקמא כדקתני מעיקרא, כלומר כפשטה וכמאן דאמר יש זיקה, ועד אוקמתינן דרב אשי לא משמע לן כדמעיקרא. ועוד דאדרבה הא דשמואל בכולה סוגיין בדנפלו בבת אחת מוקמינן לה, כדמוכח בכולה סוגיין בהדיא אלא כמאן דאמר אין זיקה היא, ובנפלו בין בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וההיא דלעיל נמי דאקשינן אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא בין בנפלה בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והא דקרי לה לחליצה דלאה חליצה כשרה, משום דכיון דאין זיקה אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, מכל מקום כיון דראויה להתיבם, היא, ומשום גרת שמא ימות בלחוד היא לא קרינן לה חליצה פסולה. אבל למאן דאמר יש זיקה אפילו תמצא לומר דזיקה דרבנן היא, מכל מקום כיון שעשאוה כאחות אשה דאורייתא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחליצה פסולה היא. ורש"י ז"ל פירש צרת לאה תפטר דחליצת לאה כשרה היא, דאי הוה בעי מצי ליבומה ע"כ. ואפשר דאף רש"י ז"ל למה שאמרתי נתכוון. ואי נמי אפשר דהכי קאמר דאי בעי מתחלה אפשר ליה ליבומה ללאה דאי חליץ לצרת רחל הוה שריא לאה אף ליבום, משום דהויא לה קרוב צרת חליצתו כנ"ל.

רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשווייה לצרה כערוה. ואף על פי דמשום ליתא דערוה אסירא מכל מקום קילא מינה, והלכך אלימא זיקתה טפי מזיקת האחות, הלכך אין חליצת רחל דקלישא פוטרת צרתה דאלימא מינה, והא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, לאו משום דשוות בפסול, אלא משום דגריעא טפי מחליצת הצרות, אבל אי כהדדי הוי כל חדא מינייהו הוות פטרה צרתה, ונפקא מינה לבעלת גט ובעלת מאמר דאסיקנא בסמוך (כז, ב) דכי הדדי נינהו, שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. וכן פירש רש"י ור"ח ז"ל בסמוך. וכן הדין לשתי יבמות בעלות מאמרין או גיטין שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. והכין איתא בפרק ר"ג וכדכתיבנא לעיל.

וחליצה פסולה פוטרת כיוצא בה לעולם, בין בשתי יבמות ויבם אחד, בין ביבמה אחת ושני יבמין, בין בשתי יבמות ושני יבמין, ולעולם אחד מן האחין חולץ לאחת מהן ונפטרו כל הצרות מידי כל האחין, ושלש אחיות שנפלו לפני שני יבמין, אמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאחד מהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, לא שנא פסולה באיסור זיקה, ולא שנא פסולה בשני מאמרין או בשני גיטין, וכדקתני סיפא דההיא ברייתא (להלן נא, ב) וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. וקיימא לן כותיה מדתניא בפרק ר"ג (שם) נתן גט לזו ולזו אסור בקרובת שתיהן וחליצה לאחת מהן, ואותביניה לרב מהא, ואוקימנהו לרבנן כמאן דאמר אין זיקה, ואזיל לטעמיה דאיהו סבר אין זיקה. ומשום הכי אוקמינהו לרבנן באין זיקה. אבל אנן דסבירא לן יש זיקה ניחא טפי דלא למידחי דרבנן ולאוקמה דלא כהלכתא, אלא רבנן יש זיקה סבירא להו ואפילו הכי פטרה חדא לחברתה, וכל שכן דלמפטר נפשה פטרה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שם בפרק ר"ג ורבינו אלפסי ז"ל כתבה לאותה ברייתא בהלכות (ז, ב) ופסק כרבנן. ואלו לרב ליתא לא לדר"ג ולא לרבנן.

וחליצה פסולה נמי למפטר נפשה איכא למימר דפטרה אף על גב דקיימא חליצה מעולה מינה, ולא בעינן חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למיפטר צרה, אבל נפשה אפילו פסולה פטרה, כדשמואל ללישנא בתרא, (לעיל כז, א) דכיון דחליצה פסולה פטרה אפילו חברתה היכא דליכא דחשיבא מינה, כל שכן דפטרה נפשה ואף על גב דאיכא דחשיבא מינה. וכן נראה מהלכות הרב אלפסי (שם), וכן כתב (הר"א אב ב"ד) [הראב"ד, מובא בספר הזכות] והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ה הי"ב) פסק גם כן שחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, אף על פי שכתב קצת דברים שאינם מחוורים שכן כתב הוא ז"ל, וחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפסולה שאין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן ע"כ. ואין זה נכון דודאי מדפסק הוא ז"ל שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה כשמואל סבירא ליה, דאלו לרב למיפטר נפשה צריכה היא לחזור על כל האחין, דהא אמצעית צריכה חליצה משניהן קאמר, ולשמואל ודאי כיון דכי הדדי נינהו חדא מינייהו פטרה צרתה, דשמואל כרבנן סבירא ליה כדמשמע התם בפרק ר"ג (שם) מדפריך ליה מדר"ג ולא פריך מדרבנן, כדפריך מינייהו לרבא בר רב הונא אמר רב. ועוד דאם אין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה, מה הועיל בשחזרו האחין וחלצו לזו שכבר נפטרה לינשא לשוק, וכי אחר שנשאת חוזרת ופוטרת צרותיה ואין לאחר החליצה כלום. ודבריו צריכין תלמוד.

והיכא דאיכא חליצא מעולה וחליצה פסולה, אם חלץ לכשרה הותרה צרתה, ואם חלץ לפסולה היא הותרה צרתה לא הותרה. וכדאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, לצרה נפטרת בעלת הגט. אלא דקשיא לן הא דתנן לקמן בפרק החולץ (מד, א) היתה אחת מהן כשרה ואחת פסולה כשהוא מיבם מיבם לכשרה כשהוא חולץ חולץ לפסולה, ומהדרינן לאוקמה בפרקין קמא (יא, ב) בפסולה לדידיה כגון מחזיר גרושתו, וקתני שחולץ לפסולה ונפטרה כשרה, אלמא לא בעינן חליצה מעולה ואפילו למיפטר צרה. ואפשר היה לומר דכיון דההיא אוקמתא לא קיימא כדדחינן לה התם ואוקמיה לה כדרב וסף דאמר כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, לא דייקינן ביה במאי דבעינן התם בפסולה פסולה ליה, ומאי דקא מהדר לא לעולם פסולה פסול לעלמא, מהאי טעמא הוא משום דאי בפסולה ליה בכי האי לא נפטרה כשרה, ומאי דלא אמר ליה הכי בהדיא, משום דבעי לתרוצי ליה מאי דקא קשיא ליה אי בפסולא לעלמא קאמר, כיון דכשרה ליה מאי נפקא ליה מינה. ואהדר ליה כרב יוסף. ולעולם עיקר טעמא דרב יוסף לדידן משום דחליצה פסולה אינה פוטרת דעדיפא מינה, כגון מחזיר גרושתו ואשה אחרת, ושניה ליבם ואשה אחרת וכל כיוצא בהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ז ה"י). אבל הרב בעל הלכות (גדולות הלכות יבמות מט, ב) ז"ל כתב מי שהיה נשוי שתי נשים אחת שניה ליבם ואחת אשה אחרת ומת, כשהוא מיבם מיבם לאשה אחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה.

ויש אומרים (תוס' כו, ב ד"ה וחליצה בשם ר"י) דכי אמרינן חליצה פסולה, הני מילי כגון שנאסרה עליו בזיקה, אי נמי שפסל הוא זיקתו בגט, אי נמי במאמר או שחלץ חליצה פסולה כגון חליצת מעוברת, אי נמי חליצת סוטה דרבנן, כגון האשה שאמרו לה מת בעלה ועמדה ונשאת ואחר כך בא בעלה דתנן התם (להלן פז, ב) תצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואמר ר' שמעון חליצתה או ביאתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. ואמרינן עלה בירושלמי (פ"י ה"א) הדא אמרה קסבר ר' שמעון חליצה פסולה פוטרת צרתה. אבל באיסור אחר חליצה כשרה הוא, וכדתניא לעיל בפרק כיצד (כ, ב) אסור מצוה ואסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרה, וסתמא קתני כל צרה שהיא, ואף על פי שאינה כיוצא בה. ותניא בתוספתא (פ"ו ה"ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה (עיין לעיל יא, ב ד"ה תריץ ובשו"ת ח"ד סי' צ"ו).

ירושלמי (פ"ג ה"א) רב אמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והשלישית חולצת לשניהם רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור כו', שמעון בר בא קומי ר' יוחנן מה בין חולץ ומה בין מגרש, אמר ליה מה את סבר חליצה קנין אמר ליה אינו אלא פטור, אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ אבל חייבין עליה משום אשתו של מת, מתניתין פליגא על רב החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור, ברם כמאן דאמר חליצה קנין, ויש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת,פתר לה לאחר מיתה אין לאחר מיתת ייבם, פתר לה כר' אליעזר דר' אליעזר [אמר] אף על פי שבטל הגורם האסור במקומו. מתניתא פליג על רב כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור ברם כמן דמר חליצה קנין, אומר לו יעבור על דברי תורה. התיב ר' חמא חברין דרבנן והא מתניתא פליגא על רב שלשה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, שניה היא איסור אשה ובתה בין בחייה בין לאחר מיתה, אילין תרתין אחרייתא פליגין על רב ולית קיום. פירש תרתין אחרייתא הא דכהן גדול שמת אחיו והא דאשה ובתה. ומיהו בגמרא דילן [בכת"י: לא] משמע דבהכי פליגי רב ושמואל [עיין שירי קרבן מה שתמה על הרשב"א אבל לנוסח הכת"י "לא משמע דבהכי פליגי" אתי שפיר. ובקרן אורה הגיה מסברא כעין זה].

תניא כותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות כו'. פירוש, דבהא ברייתא ליכא למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר כשמואל, דאם איתא הוה ליה למיתני הכין בהדיא, אבל שמואל משום דאיירי בבעלת גט ובבעלת מאמר דלא שייך בהו התחיל ולא התחיל, נקט לישנא דשוה בכלהו.

הא דאקשינן אי הכי יבומי נמי תתיבם. איכא למידק ואימא הכי נמי אלא נקט חליצה לאשמועינן דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, דהא שמואל נמי ללישנא דהתחיל ולא התחיל הכי נמי דהוה מצי למנקט יבום, וכגון שנפלו בזו אחר זו כדפרישנא לעיל, ואפילו הכי לא אמר אלא חלץ לאחיות וחלץ לצרות. ויש לומר דשמואל לא אצטריך למנקט יבום, דמתניתין היא (להלן מ, ב) דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אבל ברייתא עדיפא ליה לאשמועינן יבום, אי נמי לאשמועינן תרוייהו וליתני חלץ או בעל לצרות לא, דלא גרסינן לא נפטרו אחיות. [בכת"י: חלץ או בעל לצרות נפטרו אחיות. וכ"ה בתוס' הרא"ש].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.