אילת השחר/זבחים/כ/ב

אילת השחר זבחים כ ב

דף כ' ע"ב

יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח. משמע בגמ' דלהאי מ"ד דלינה אינה מועלת פשיטא דלא שייך לפסול ביציאה מצד עצמה כבשאר קדשים, והספק רק מצד היסח הדעת, ובלינה לא שייך לפסול מצד היסח הדעת דהא לא פריש, רק ביציאה דפריש מיבעיא לן אם פסול מצד היסח הדעת.

והנה הלקוטי הלכות מפרש דספק הגמ' הוא רק אם בסתמא הוי היסח הדעת, אבל כשיודע שלא הסיח דעתו יהי' כשר, וק"ק דנמצא שהספק הוא על דעת בני אדם.

ואפשר דספק הגמ' אינו אם בפועל הוא מסיח דעתו, רק אם יציאה מצד עצמה נחשב מצב של היסח הדעת, וראי' לפי' זה מהא דאמרינן או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח, ולא אמרינן משום דדעתו לחזור, משמע דאין הדבר תלוי בדעתו.

ולפי"ז גם אם שכח שהוא באמצע העבודה, לפי הצד הזה דיציאה אינה עושה היסח הדעת, לא תפסול היציאה.

ויל"ע אם ספק זה של הגמ' שייך גם לשאר דיני התורה, כגון לענין ברכה ראשונה [לדעת הרמב"ם אף בפת, ולהרבה ראשונים וכן פסק הרמ"א בסי' קע"ח, בפת לא חשיב עקירה רק בשאר דברים, או כשאכל פחות מכזית פת, די"א דתלוי אם הסיח דעתו או לא]. אם לפי ספק הגמ' כאן דיציאה משוי לה היסח הדעת ומשמע גם כשבפועל לא הסיח דעתו, אם ה"ה לגבי ברכה יהא תלוי בספק אי יציאה משוי לה היסח הדעת, וממילא לא יועיל אפי' אם היה דעתו לחזור.

אמנם לא משמע כן בפוסקים, ויש לחלק דמחוץ לעזרה כשדנים לגבי עבודה הרי המקום מצד עצמו אינו ראוי לעבוד, משא"כ באכילה כשיצא מחדר לחדר, הרי מצד עצם המקום יכול לאכול בחדר השני כמו במקום הקודם, ולא משוי לה היסח הדעת, [ועי' בהגהות רא"מ הורוויץ זצ"ל שהוכיח מסוגיין דלהלן דאוקי הברייתא דיצא חוץ וכו' ביצא להסך רגליו, שכתב דיש להוכיח מזה לענין שינוי מקום לברכה, דלפי שעה אין חשש היסח הדעת ע"ש].

אסוחי מסח דעתיה. בקהלות יעקב (סו"ס ט"ו) כתב לדון אם ההיסח הדעת הוא מהעבודה או משמירת ידיו, ומדייק מדברי רש"י ד"ה או דלמא, דההיסח הדעת הוא משמירת ידיו מטינוף, אמנם בד"ה דלא פריש, כתב רש"י לא נבדל "מעבודה", ולא כתב דפריש מהמקדש, משמע דההיסח הדעת הוא מהעבודה. והטעם בזה י"ל דכל זמן שאינו מסיח דעת מהעבודה והוא ראוי ועומד לעבודה, חשיב המשך העבודה ועדיין פועל הקידוש ידים ורגלים, דהקידוש נמשך כל הזמן כמשנ"ת לעיל, ומדברי רש"י בסוף העמוד לא קשה משום דצריך ג"כ שישמור מטינוף כיון דאז אינו ראוי לעבוד, אבל הכל תלוי בהיסח הדעת מהעבודה.

והנה יל"ע בכהן שנעשה לו באמצע העבודה מום עובר, ועבר לו המום לאחר זמן מועט, אם צריך קידוש ידים ורגלים מחדש כהיסח הדעת, וכן בשתה רביעית יין ועבר יינו, או מי שפשט בגדיו, דבכל אלו באותה שעה לא הי' ראוי לעבודה אבל הוא עומד לחזור, וזה תלוי בהנ"ל דאם ההיסח הדעת הוא מהעבודה, א"כ בהנך נמי לא היה ראוי לעבודה בשעה זו והוי היסח הדעת, אבל אין הכרח שהסיח דעתו משמירת ידיו [ובבית הלוי (ח"ב סי' ל') הוכיח דהפושט בגדיו א"צ קידוש ידים ורגלים ע"ש].

את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה. ופרש"י דלא פריש לא נבדל מן העבודה, ועי' בהגהות הב"ח שכתב דלעיל דף י"ט ע"ב מבואר בצריכותא דר"ש פליג אף באינו מקריב רק שלא יצא מהמקדש ע"ש, וכונתו להקשות דחזינן התם דגם בנבדל מעבודה לא מצריך ראבר"ש קידוש, אך לכאו' התם לא מקרי שנבדל מן העבודה, דכל זמן שהוא בפנים דעתו על העבודה, ואפי' אם אינו עובד בפועל מ"מ לא פריש ממנה.

והא דאמרי' דלינה לא פריש יציאה פריש, יל"פ החילוק דביציאה עושה מעשה יציאה, לכן יש סברא שיהא נקרא היסח הדעת, משא"כ לינה שהוא אינו עושה כלום רק נתחלף הזמן מלילה ליום, אין נעשה עי"ז היסח הדעת, ואף דבלינה בלילה בין כך אין הפסקה באמצע העבודה, וא"כ לא שייך לדון שיהא שם היסח הדעת, ומה צריך לטעמא דלינה לא פריש, מ"מ נ"מ לדבר אחר בדומה לזה כשיהיה הפסק באמצע העבודה בלא שהוא יעשה איזה פעולה להפסיק אי מקרי היסח הדעת, וכגון בנתנמנם מעט באמצע העבודה, שלא עשה איזה פעולה להספיק את העבודה, דלכאו' לא מקרי היסה"ד דאין כאן "פריש" דנאמר שנבדל מהעבודה, [ובירושלמי ביומא פ"ג אי' דהמתנמנם טעון קידוש, אך בקר"א שצידד דאינו אלא לכתחי', והרמב"ם לא מייתי לה כלל].

ועוד י"ל דהא דהוצרך לטעמא דלינה לא מקרי פריש, משום דלולא זה היתה לינה נחשבת היסח הדעת כיון דלגבי עבודות של יום יש כאן הפסק, דהא במשך הלילה אינו יכול לעשות עבודות אלו, ונמצא דמיום שעבר ליום הבא יש הפסק מעבודות היום, ובלילה אין כאן היסח הדעת כיון דעבודות לילה כשרין גם ביום, אבל למחרת כיון שהיה זמן שלא היה ראוי לעבודות יום י"ל דהוי הפסק, וגם היסח הדעת ממקצת עבודות י"ל דמשוי היסח הדעת לגמרי לענין קידוש ידו"ר, ולהכי איצטריך טעמא דלינה לא פריש דהיינו שאינו עושה מעשה פרישה, ובאמת כשיעשה מעשה שמחמת זה לא יוכל לעשות מקצת עבודות יחשב היסח הדעת, כך אפשר לומר, אמנם יתכן דלא מקרי היסח הדעת כיון שמכל מקום היה יכול לעבוד ואין נ"מ איזה עבודה, אך אי נימא דבכה"ג מקרי היסח הדעת נצטרך לטעם דלינה הואיל ונעשית מעצמה לא מקרי היסח הדעת.

ובנפגם המזבח אפי' שהוא אינו עושה מעשה, מ"מ נעשה איזה דבר דמחמת זה מסיח דעתו, ושפיר י"ל דצריך קידוש, ורק ביום ולילה דנעשה שינוי מחמת סדר הבריאה ואין כאן איזה פעולה שנעשתה, יש סברא דאינו כלום.

ת"ש וכו' יצאו הרי הן בקדושתן, יצאו ידיו לא קמיבעיא לן. ומה דס"ד דיצאו ידיו יהא פסול אפי' שכל הספק לפסול הוא רק משום היסח הדעת, מ"מ כיון שיצאו ידיו שייך כבר לומר דנבדל מהעבודה כמו שפרש"י והסיח דעתו מלעבוד.

והנה למאי דקס"ד דביצאו ידיו בעי קידוש, בפשטות היינו קידוש הידים והרגלים, דאין קידוש לידים לחוד, וכל שצריך קידוש צריך לקדש שניהם יחד, ואפי' קידשן זה אחר זה לכאו' אינו מועיל.

אמנם ביומא (דף כ"ט ע"ב) לגבי מטיל מים פריך בשלמא רגליו מקדש משום ניצוצות אלא ידים למה, ומשמע דבעי למימר דיקדש רגליו לחוד, וצ"ע דלפי"ז צריך להיות דכשנפסל רק יד או רגל אחת יקדש רק אותה, או אפי' חצי יד רק במקום הטינוף, וזה לא מסתבר שיהי' שייך קידוש לחצאין.

ובמנחת חינוך (מצוה ק"ו) הוכיח באמת מהגמ' ביומא דכשהסיח דעת מידיו לחוד ואפי' מיד אחת או רגל אחת צריך לקדש רק יד או רגל זו, ומה דמשמע בגמ' לעיל י"ט ע"ב דמקדש שתיהם כאחת היינו היכא שצריך לקדש ידיו ורגליו, אבל אם צריך לקדש רק ידיו או רק רגליו א"צ לקדש רגליו אגב ידיו.

ומסברא לא שייך לומר לכאורה היסח הדעת רק מיד או רגל לחוד.

אמנם בכתבים כאן בשם מרן רי"ז זצ"ל ביאר דהדין קידוש משום ניצוצות דאמרי' שם ביומא, הוא רק מדרבנן, ולכן שייך לחלקן, וכן בשפת אמת בסוגיין פי' דלפי ההו"א שם דמקדש רק רגליו אי"ז דין קידוש רק רחיצת רגליו מהניצוצות ע"ש [ועי' בתו"י שם ובחזו"א או"ח הל' נטילת ידים].

יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי. והיינו דביציאת ידיו לא הוי היסח הדעת ורק ביציאת כל גופו מיבעיא לן אי הוי היסח הדעת, ומאי דאמרי' "כל" גופו מסתמא ה"ה רוב גופו, ולא אתא לאפוקי אלא ידיו לחוד, ואפי' הוציא ידיו ורגליו, כל זמן שלא יצא גופו הוי בכלל יצאו ידיו דא"צ קידוש.

ובהא דאמרי' הכא יצאו ידיו הרי הן בקדושתן, יל"ע אם יש לדמות זה לענין המכניס ידיו לבד לבית הכסא שלא יהא צריך נטילה, דלפי מה דמשמע הכא א"צ נטילה דאזלי' בתר גופו, וה"נ מבואר לענין קריאת שמע בברכות דף כ"ה ע"א דבהכניס ידיו לבהכ"ס מותר לקרות ק"ש, ואפי' ר"ח דאסר שם היינו משום כל עצמותי תאמרנה, וזה רק כשהם בבהכ"ס אבל נטילה משמע דא"צ כשהוציא ידיו [ובנוגע במקומות המטונפים לכאו' א"צ לרחוץ רק היד שנגע, ונפק"מ לגבי יוהכ"פ בנגע במקומות המכוסים שלא ירחוץ רק במקום הנגיעה לחוד, ובמ"ב (סי' תרי"ג סק"ו) כתב דאפי' לא נגע רק באצבע אחת במקומות המכוסים צריך לרחוץ כל היד גם ביוהכ"פ, וכן אומרים בשם החזו"א [ובמ"ב סי' תרי"ד סקי"ד כתב דאם נגע במנעליו ירחץ במקום "שנגע בהם" וצ"ע].

יצאו ידיו לא קמיבעיא לן. בקרן אורה הק' לפרש"י דשייך בידים פסול יוצא כשאר כל הקדשים, לבד מפסול היסח הדעת, א"כ ביצאו ידיו לחוד נמי איכא למיבעי אי נפסלין ביוצא, דלענין פסול יוצא אין סברא לחלק בין יצאו ידיו ליצא כל גופו, וכתב די"ל דביצאו ידיו גם פסול יוצא ליכא כיון שגופו בפנים, אע"ג דבפסול יוצא [היינו בדבר של קדושת קרבן] לא הוי דינא הכי אלא כל שיצא אפי' מקצת נפסל אותו המקצת ביוצא.

ובאבי עזרי (תליתאה הל' ביאת מקדש פ"ה ה"ד) ביאר הדברים דאף שהקידוש הוא על הידים והרגלים, מ"מ אי"ז קידוש רק עליהן, אלא הוא קידוש על כל הכהן ע"י הידים, ואין שייך לדון דין יוצא על הידים לבד, אלא אם כל גופו יצא נפסל מדין יוצא ע"ש.

אמנם הא כל דבר שנתקדש כולו מ"מ אם יצא אפי' רק חלק קטן נפסל, א"כ נהי דקידוש יו"ר הוא קידוש על כל הכהן למה לא יכול ליפסל ביציאת החלק ההוא, י"ל דאדם הא לא נעשה בשרו ואיבריו קדושים יותר ע"י רחיצת יו"ר, לכן לא שייך לחלק איבריו לענין יוצא.

ולהנתבאר לא קשה מהא דבשחטה וחלק מהבהמה כגון רגליה בחוץ, דמבואר לקמן דף כ"ו א' דלא נפסל משום יוצא לשיטת תוס' שם ד"ה חתך, ומ"מ פשוט דמקום השחיטה צריך להיות לעיכובא בפנים, ולא נימא כיון דשוחט הכל מאי נפק"מ מקום השחיטה או רגליה, דיש לחלק בין הדבר שנעשה בו קדושה משא"כ הכהן דלא נהי' בו קדושה.

ולכאורה ודאי כן הוא דהקידוש הוא דין על כל הכהן דלא שייך כלל ענין קידוש על איברים מסוימים, דהא כשהכהן עובד אין לומר דדין בידים לעבוד, אלא דדין על הכהן לעבוד והקידוש יו"ר הוא הזמנה והכנה שהצריכה תורה להעבודה של כל הכהן, וא"כ כמו אם יצאו שאר איברים כן אם יצאו הידים כל שלא יצא הכהן אין שום דבר שיכול לפוסלו מלעבוד.

יש לעיין אם אסור מן התורה לעבוד בקדשים כשיש טינוף על חלק גופו, וכן אם אפשר לקדש ידיו ורגליו כשיש על חלק גופו או אפילו רוב גופו טינוף, ולפי מה שדייק בקהלות יעקב מרש"י בסוף העמוד דהיסח הדעת הוא משמירת ידיו לטינוף, משמע דטינוף פוסל לעבוד מן התורה, אלא דיש להסתפק אם כמו שיש דין בתפילה דטינוף על אבר א' אין להתפלל משום כל עצמותי תאמרנה, אולי גם לעבוד עבודה דינו כמו בתפילה דכל האיברים עובדים וצריכים להיות נקיים.

ת"ש שלא רחוץ ידים ורגלים מקדש בכלי שרת בפנים וכו'. לכאו' בבא זו פשיטא דהא כל הנכנס לעזרה לעבוד צריך לקדש ידיו ורגליו, ומאי אתא לאשמועינן, ומטעם זה גרס במסורת הש"ס שלא רחוץ ידים ורגלים כיצד מקדש וכו', ואתא תנא לאשמעינן דכשקידש בכלי שרת בחוץ מקרי שלא רחוץ ידו"ר.

הא קידש בפנים ויצא עבודתו כשרה. לכאו' לפי מש"כ הלקוטי הלכות דכשיודע שלא הסיח דעתו גם ביציאה א"צ לקדש, צ"ב מאי ראיה מכאן הרי י"ל דהכא כשמקדש בחוץ מיירי בלא הסיח דעתו, ומשו"ה כל הפסול הוא רק משום דקידש בחוץ, אבל בסתמא ה"ה דיציאה הוי היסח הדעת.

קידש בכלי שרת בחוץ וכו' ועבד עבודתו פסולה. הנה הא דכלי שרת אינו מועיל לקדש בחוץ הוא משום דאין כח לכלי שרת לקדש אלא בעזרה, כדתנן לקמן דף פ"ח ע"א [לפרש"י שם], אבל טעם זה לא שייך כאן דהא המים שבכלי כבר נתקדשו בכיור, אלא שיש דין דקידוש ידים ורגלים בעינן מכלי שרת דומיא דכיור וכדילפי' לקמן (דף כ"ב ע"א) מקרא, ולגבי זה הרי גם בחוץ יש לזה שם כלי שרת, ומ"ט אינו מועיל, הרי על רחיצת ידים ורגלים שעשה הכהן נעשה קדוש, וע"כ הטעם משום דהוקבע לו מקום כמ"ש רש"י, או מטעם דאין שירות בחוץ כמו שרוצה השפ"א לומר, אבל אין כאן חסרון מחמת דכלי שרת אין מקדש בחוץ, [ואי משום דהמים נפסלו ביציאה הא לא איירי מטעם זה, גם לתוס' הא בלא"ה אינם נפסלין ביוצא].

והעירו דמרש"י ד"ה יציאה, מבואר דלמ"ד לינה מועלת בקידוש ידו"ר ה"ה דיציאה תפסול כבכל הקדשים שקדשו בכלי, הרי דהקידוש מהכלי שרת נותן דין קדושה על הידים, ושפיר י"ל דכח קידוש זה אינו מועיל בחוץ, אמנם לכאו' מש"כ רש"י אינו אלא מדרבנן, וכמו לינה גופה דאמרי' לעיל דאינה מועלת בקידוש ידו"ר אלא מדרבנן.

דילמא קידש בכלי שרת בחוץ היכי דמי דאפיק ידיו לבר וקידש. והיינו ידיו ורגליו דהא צריך לקדש ידיו ורגליו, וקצת קשה האיך יעשה כן שהוא ישאר בפנים ויוציא ידיו ורגליו לחוץ, דהא צריך לשחות ולקדשן יחד, ובעמד בחוץ והכניס ידיו ורגליו לחוד לפנים וקידש לא יועיל, דכיון שרוב גופו בחוץ הוי היסח הדעת.

אם לשהות טעון טבילה. היינו טבילת כל גופו, דכיון שיצא לזמן מרובה הוי כנכנס מחדש לעזרה דטעון טבילה מדרבנן, כדאיתא ביומא דף ל' ע"א.

אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים. וצ"ל דמש"כ תוס' בד"ה כל המטיל דביצא מעט אינו מסיח דעתו, היינו למסקנא, אבל השתא ס"ד דצריך קידוש ידים ורגלים אפי' ביצא לפי שעה.

ויל"ע אם זה תלוי בדעתו בשעת יציאה, וכשבדעתו לצאת רק לפי שעה לא יהא צריך טבילה, אע"פ שלבסוף שהה יותר זמן, כיון שכל רגע עומד לחזור [ועי' לשון הרמב"ם פ"ה מביאת המקדש ה"ה], וכן לא נתבאר מהו השיעור דלפי שעה ומה זה לשהות.

כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. הטעם שצריך טבילה כתבו בתו"י יומא (דף כ"ט ע"ב) משום דמאוס ביותר, ולכאורה סברא זו אינה אלא מדרבנן, אמנם ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הל' ה') שכתב דאם לא טבל עבודתו פסולה, משמע שזה מן התורה.

אכן מה דטעון קידוש ידים ורגלים יש מקום לומר דהוי דאורייתא, אבל בתו"י יומא (דף ל' ע"א) כתבו דגם אם הטיל מים ולא שפשף לא פלוג רבנן, משמע דמדרבנן הוא, ודוחק לומר דרבנן כללו והוסיפו על הדאורייתא כדי שלא יהי' חילוק.

כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. הלשון משמע דהמיסך רגליו א"צ אלא טבילה ולא קידוש ידים ורגלים, אך אפשר דהכונה היא דטעון טבילה לבד מקידוש ידו"ר, ותנא נקט לרבותא דצריך גם טבילה.

ובלקוטי הלכות כתב דנראה שצריך במיסך גם קידוש ידו"ר כיון דגברא לא חזי דצריך טבילה, וצ"ב קצת דבפשטות אינו צריך טבילה אלא מדרבנן וכנ"ל ומדאוריי' חזי, ולדבריו י"ל דגם שתוי יין או כשנעשה בו מום עובר יהא טעון קידוש כיון דגברא לא חזי, ורק במחוסר בגדים לא מקרי דלא חזי, ולשון הרמב"ם (פ"ה מביאת המקדש הל' ו') הוא דכל הטובל טעון קידוש.

אי הכי למה לי דמקדש כעין עבודה. ומסתמא אי"ז אלא מדרבנן דמדאורייתא לא שייך כזה דין דכעין עבודה, ועי' ר"מ ור"ש בריש פ"ד דפרה שכתבו דצריכה קידוש משום דחטאת קרייה רחמנא, וצ"ל דנתנו טעם למה רבנן הצריכו קידוש, וכן מאי דתנן התם דעבודתו פסולה צ"ל דהיינו מדרבנן, וכ"כ החזו"א בפרה (סי' ח' סק"י).

[ובמקד"ד (סי' ל"ח) הוכיח דמה שצריך פנים אינו אלא מדרבנן, דהא טבול יום כשר בפרה וטבול יום אינו יכול להכנס לעזרה, וע"כ דגם לר"ח בר יוסף כשר קידוש בחוץ מדאורייתא, ומה דצריך בפנים אינו אלא מדרבנן, ומקדש בפנים קודם שנטמא, אך שכתב דעיקר הקידוש משמע ברמב"ם דהוי דאורייתא מדיליף לה מחטאת היא ע"ש, וכן נקט הקרן אורה (לקמן כ"א א' ד"ה מהו), דקידוש בפרה הוא מדאורייתא].

ובהא דפריך מפרה צריך להבין דהא בפרה לא שייך לדון מצד היסח הדעת לכל הפירושים, דהא מקומה בחוץ, ובודאי לא שייך לומר בה היסח הדעת כשיוצא לעבודות הפרה.

ואפשר דבאמת קושיא זו אינה פשיטות על הספק אם יציאה פוסלת לראבר"ש משום היסח הדעת, דבודאי ידענו דלא שייך כאן היסח הדעת, רק הקושיא היא לרבי דס"ל דלינה פוסלת, ולדידיה משמע בתחילת הבעיא דהוי פשיטא לן דיציאה תפסול מדין יוצא, וכדאמרי' את"ל לינה לא פסלה, דמשמע דלמ"ד דלינה פסלה פשיטא דיציאה נמי פסלה גם בלי היסח הדעת, והיינו משום פסול יוצא דקדשים, וע"ז פריך מפרה דלא פסלה שם יציאה, ומשני שאני פרה דכל מעשיה בחוץ וממילא אין בזה פסול יציאה דקדשים, ופריך אי הכי דאפי' חוץ כשר בה אלמא דאין לזה דין קידוש ולמה לי דמקדש, ומשני דא"צ קידוש ממש והצריכו רק כעין עבודה, והשתא גם "לינה" לא תפסול בקידוש ידים ורגלים דפרה, כיון דלא נתקדש בכלי שרת בפנים, כ"כ הקרן אורה (דף כ"א ע"א ד"ה והא), ואמנם צריך לעמוד בשעת עשיית הקידוש דבעינן כעין עבודה ושירות מעומד כדלעיל (דף י"ט ע"ב).

ויש לעיין היכי שרי לקדש לפרה בכלי שרת הרי הכלי אסור בהנאה, ובשלמא להראשונים דסברי דגם במצות דרבנן אמרי' לאו ליהנות ניתנו א"ש, אבל להראשונים דלא אמרי' בהן לאו ליהנות ניתנו יל"ע דהא נהנה בזה שרוחץ מהמים ומהכלי שרת, גם הא מאבד מים קדושים, ולקמן כ"א ב' מבואר ברש"י דיש על המים חיוב לשמרם מדין משמרת.

רש"י ד"ה בפנים. שהרי הוקבע לו מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור וגו'. ואף דהקביעות מקום הוא בין האולם למזבח, מ"מ העיכוב ילפי' רק על חוץ לעזרה.

ובשפת אמת כתב די"ל דטעמא דפסול בחוץ משום דכתיב בקידוש לשרת ואין עבודה בחוץ. וצ"ע דאף שלא מצינו שירות בחוץ, אבל לא מצינו בגמ' דאין שייך שם עבודה בחוץ.

ובאמת נפק"מ בין הטעם של רש"י לטעם של השפ"א באופן שהיה הכיור או הכלי שרת בפנים והמים מנתזין לחוץ, וקידש ידיו ורגליו בחוץ מהמים הניתזין, דלפי הטעם שכתב רש"י יהא כשר דהעיכוב שיהא בפנים נאמר על הכיור ולא על מעשה הקידוש, [ואפי' במקדש בכלי שרת אחר דילפי' בירושלמי יומא פ"ד ה"ה (הובא במשך חכמה ריש כי תשא) דצריך בין האולם למזבח, גם זה נאמר על מקום הכלי כמו הכיור], אבל לטעם דאין שירות בחוץ צריך שיכנס האדם בפנים, וכעי"ז כתב השפת אמת נ"מ בעומד בחוץ ומכניס ידיו ורגליו לפנים ע"ש.

רש"י ד"ה אם להשהות. קס"ד משום היסח הדעת. פי' דס"ד דמה שצריך טבילה הוא משום היסח הדעת, אבל זה נשאר גם למסקנא דאם שוהה יש בזה היסח הדעת.

רש"י ד"ה שיצא. לפיכך צריך לקדש ידיו ורגליו. העירו דמשמע דשתי ידיו צריך לקדש אפי' דמפרש התם טעמא משום שיפשוף והא פעמים שמשפשף רק ביד אחת, [ועי' ברעק"א על הרמב"ם פ"ה ה"ה מביאת המקדש שהביא דהתו"י ביומא דף ל' ע"א כתבו דלא פלוג ואפי' בלא שפשוף כלל צריך קידוש ידים, אבל בב"י או"ח סי' ז' מבואר דסובר דרק אם שפשף].

והנה ביומא (דף כ"ט ע"ב) דקאמר בשלמא רגליו משום ניצוצות, יל"ע מה איכפת לן דמטונפין הרי העיקר הצריכה תורה קידוש ידים ורגלים ולא נקיות, ומשמע דיש קפידא על טינוף דהצריכה תורה נקיות ולא רק דין קידוש ידו"ר [ואין לומר דהוא רק רחיצה בעלמא, דא"כ למה לי ידיו ורגליו וכל הדינים שנאמרו בזה, וע"כ דהוא דין קידוש, רק שזה גם משום נקיות].

ולפי"ז מש"כ רש"י אח"כ בד"ה או דלמא, דאינו מסיח דעת מטינוף, היינו שגם את זה צריך לשמור ידיו גם מטינוף, אבל עיקר היסח הדעת הוא מהעבודה, וכשקידש ולא ירד הטינוף צריך שוב לרחוץ ולקדש מחמת הטינוף של עכשיו [ועי' רמב"ן עה"ת בפרשת הכיור].

ואולי אפשר לומר דבאמת עצם הניצוצות והטינוף שבא מאליו אינו עושה מצב של היסח הדעת ואינו מחייב קידוש יו"ר, ורק החיוב שיש מצוה לשפשף בידים את הניצוצות מרגליו, זה נותן דין היסח הדעת וחיוב קידוש על ידיו ורגליו, ולפי"ז אם נטנפו ידיו ממילא, א"צ קידוש אלא לרחוץ.

תוד"ה יציאה. ואי אפשר לומר כן וכו' דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא במידי שלא נעשה בו עבודה עדיין. והא דלא הוי ניחא להו למימר דלרש"י כשיעשה הכהן עבודה בידיו מהני לקדשן ליפסל ביוצא, דאין שייך שהעבודה תקדש.

והנה צ"ע לרש"י דהנה יוצא פוסל את הדבר, אבל לא מצינו דיוצא מבטל את הקדושה שנעשה בהדבר, ובקידוש ידים אם רצינו לומר דפסול הכונה שיתבטל הקידוש שעשה ויצטרך לחדש הקידוש יו"ר, ולא מצינו כזה דין בכל יציאה [וכן הערנו לעיל לענין פסול לינה בקידוש ידים ורגלים].

בא"ד. ואי אפשר לומר כן אלא כדמפרש טעמא משום דכיון דפריש אסוחי מסח דעתיה. וצריך לפרש לפי תוס' דמאי דאמרי' את"ל לינה לא פסלה אין כונת הגמ' לומר דהספק הוא רק למ"ד לינה לא פסלה, אלא לכו"ע מיבעיא לן אם יש ביציאה פסול משום היסח הדעת, וכונת הגמ' היא דהספק הוא לכ"ע אפי' את"ל דלינה לא פסלה מ"מ יציאה אפשר דפסלה משום דמסח דעתיה. ועי' בקרן אורה מה שפירש עד"ז, רק שהוא מפרש דבכל לינה יש היסח הדעת מחמת מקצת עבודות שאין עובדין בלילה, ולהנ"ל י"ל דמיבעי ליה דאפי' אם לינה פוסלת דבזה הפסיק כח הקידוש, מ"מ יציאה לא תפסול, דאין שייך בקידוש יו"ר ענין פסול יוצא, ורק משום היסח הדעת שייך לפסול ביציאה.

בא"ד. אלא משום דדבר מכוער להוציא לחוץ. כונתם שיש בזה איסור להוציא לחוץ לאחר שנתקדש.

תוד"ה קידש בכלי שרת בחוץ. תימה דמשמע הא הכניס בכלי שרת בפנים וקידש עבודתו כשרה אלמא לא מיפסלא ביציאת המים. כונתם להקשות דאם במים אין פסול יציאה כ"ש בידים, כדאמרי' לעיל דאפי' את"ל דלינת ידים לא פסלה מ"מ המים יפסלו, וכיון דחזינן הכא לענין יציאה דלא מיפסלי המים כ"ש הידים, כן פי' השטמ"ק. ותירוץ התוס' הוא דאינו כ"ש כיון דאיירינן הכא משום היסח הדעת ובמים לא שייך היסח הדעת, דהיסח הדעת שייך על דבר שמצוה לעשות בזה, ואין מצוה לעשות עם המים כלום רק מצוה על הידים שיובא עליהם המים כדין קידוש, אמנם לפימש"כ רש"י לקמן כ"א ב' דיש דין שמירה על המים שנתקדשו בכלי שרת, שייך בהם היסח הדעת משמירתם.

בא"ד. ועוד דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא אלא בפנים כדמשמע בההיא דסוכה דפריך ונייתי במקודשת. דברי תוס' צע"ק דהא פירשו לעיל דכל הסוגיא לא מיירי אלא משום היסח הדעת, וא"כ ע"כ קושיתם היתה ג"כ דהמים יפסלו משום היסח הדעת, ומה תירצו סברא מדין פסול יוצא, הא לא איירינן ביה כלל, ולא שייך לכאו' רק תי' הראשון דבמים לא שייך היסח הדעת.

ולכאו' היה יותר מדוייק למחוק תיבת "ועוד" דאין כלי שרת וכו' והכל המשך של תי' הא', והכי קאמרי דמשום היסח הדעת לא שייך במים, ואם נבוא לפסול המים משום פסול יוצא הא כלי שרת לא מקדש בחוץ ליפסל ביוצא, וגם התי' השני דנעשית מצותו זה טעם רק לומר למה לא שייך כאן פסול יוצא, אבל התירוץ על קושיתם הוא רק התי' הא' דאין שייך במים היסח הדעת.

בא"ד. ועוד כדפירשנו דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא עד שנעשית מצוותו והיינו הקידוש כמו מנחה עד שעת קמיצה. מבואר מדבריהם כאן דמה שכתבו לעיל דאין נפסל ביוצא עד שעושה עבודה אין הטעם משום דצריך לחול עליה קדושת קרבן, דבמים לא שייך לומר כן, רק צריך שיהא נעשה בו מצותו, וזה לא כמש"כ בשם מרן רי"ז זצ"ל.

ויל"ע בסברת תוס' דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא עד שנעשית מצותו, אם "הקידוש" ליפסל ביוצא אינו חל רק אחר שנעשית מצותו, או הקידוש כבר חל מתחילה כשהוא בכלי, רק "הפסול" אינו חל רק לאחר שנעשית מצותו, ומתוס' כאן משמע דהקידוש כלי כבר חל מתחילה, דאם צריך הכלי לקדשו אחר שנעשית מצותו, לא שייך לומר כן בקידוש ידים ורגלים, דהא כבר אינם בכלי עכשיו והאיך יקדשם הכלי, וע"כ דהקידוש כלי מקדש מתחילה דכשיעשה בו מצותו יפסל ביוצא, וזה קצת תמוה דהכלי יקדש את הדבר לזמן שהדבר כבר יוצא מהכלי, ובשאר דוכתי אתי שפיר דהכלי מקדש אחר שנעשה בו העבודה ועדיין הדבר קודש בכלי.

ויותר תמוה כאן בקידוש ידים ורגלים, דצריך לומר שהמים מקדשין את הידים ורגלים מחדש במשך כל זמן העבודה, דאל"כ מה שייך שיפסלו הידים אחרי שכבר קידש ידיו וחל הקידוש, הרי המים כבר עשו את דינם, ונצטרך לומר ב' חידושים א' דקידוש הכלי מתחילה קידש את המים לענין שכשיעשה בהם מצותו יפסלו ביוצא, ב' דחשבינן בכל עת כאילו המים מקדשים את הידים, וכח הכלי מתחילה מועיל שיפסלו עכשיו ביוצא אחרי שכבר קידשו בהם את הידים וכבר אינם בעין, וזה חידוש.

ולגבי קמיצה אין להקשות, דלכאו' הקידוש ליפסל ביוצא חל רק אחר שקמץ וכבר אין הקומץ בכלי, חדא דהשיריים עדיין בכלי, ועוד דגם הקומץ גופיה מתקדש בשעת גמר הקמיצה כשיד הכהן עם הקומץ עדיין בכלי, וכ"מ ברש"י בסוטה (דף ו' ע"ב) ד"ה קדש הקומץ ע"ש.

תוד"ה כל המטיל וכו'. וי"ל דודאי אי נפק בשעת עבודה לא מיפסל בהכי כיון דאין שוהא אלא מעט וכו'. יל"ע אם סברא כזו מועיל גם בדאורייתא.

והנה הא דמחלקינן בין אמצע העבודה לבין יציאה בין עבודה לעבודה אחרת, משמע דמה שכשעובד דעתו לחזור לעבודתו זה גורם שאינו מסיח דעתו. והנה לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה דאסור לצאת באמצע העבודה וחייב מיתה, יש לעיין אם יצא ע"מ לחזור אם ג"כ חייב מיתה, וא"כ לא יצוייר שיצא רק אם עבר איסור מיתה, ואם מותר אז מה שאינו מסיח דעתו הוא משום שחייב לגמור העבודה שהתחיל.

איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתיה וכו'. לכאורה משמע דהספק הוא אם בפועל מסח דעתיה או לא.

והנה בהמשך הגמ' אמרינן נטמאו ידיו לא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן נטמא כל גופו, וצ"ב למה פשיטא לן דנטמאו ידיו לא הוי היסח הדעת הא גברא לא חזי, וצ"ל דמ"מ טומאת הגוף חמירא יותר ונחשב דלא חזי לעבודה, ועוד דטומאת ידים הוא רק דרבנן ורוב טומאות הגוף דאורייתא.

אבל אפשר דבאמת ספק הגמ' אינו משום דמסיח דעת בפועל, אלא דעצם שם טומאה חשוב כהיסח הדעת, ולכן דוקא על כל גופו הוא דהוי שם טומאה, אבל בטומאת ידים לחוד אין לזה שם טומאה, דלא שייך שם טומאה על מקצת מהגוף לחוד, אלא דגזרו רבנן דאסור ליגע בקודש וכו' אבל אין זה טומאה בעצם, והוי כדבר צדדי שאינו עושה מצב של היסח הדעת, והדר פריך דכיון דנטמא אסוחי מסח דעתיה בפועל ומה"ט יתקלקל הקידוש.

כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה. היינו שנטמא קודם בין השמשות, וזמן בין השמשות לא הוי היסח הדעת, דאיכא למ"ד דאינו אלא ב' רגעים או כהרף עין, ואפי' למ"ד ג' רבעי מיל אי"ז הרבה זמן שיהא עי"ז היסח הדעת.

והנה משמע בגמ' דאם היה כמה שעות עד הלילה היה בזה היסח הדעת, גם אם מה דגברא לא חזי לא משוי היסח הדעת, ורק סמוך לשקיעת החמה אין ההמתנה עושה היסח הדעת. ויש ללמוד מזה לענין הפושט טליתו אפי' על דעת לחזור וללבשו ועברו ב' שעות או יותר, דיהא טעון ברכה כשחוזר ללבשו כדחזינן הכא, דאם אי"ז סמוך לשקיעת החמה הוי היסח הדעת מחמת עצם השהייה, אפי' אם מחמת טומאתו דלא חזי אין היסח הדעת.

ולא משמע דכל מה דפרכינן דמסיח דעת הוא רק בצירוף זה שאינו ראוי לעבודה כל זמן שהייתו, וממילא בטלית דראוי כל רגע לחזור ולהתעטף לא הוי היסח הדעת, דהא קושית הגמ' היא דבלאו טעמא דגברא לא חזי הא בעי הערב שמש, ומוכח דאפי' אם גברא חזי ס"ל להש"ס דהוי היסח הדעת עצם מה שצריך להמתין להערב שמש. וממ"נ אם סברת הגמ' היתה מחמת שאינו ראוי א"צ שיהוי זמן בשביל זה, ואם הקושיא משום דמשתהא הרבה זמן אי"ז שייך למה דלא חזי.

שם. הנה הרמב"ם (פ"ה ה"ו מביאת המקדש) כתב אופן אחר מהנזכר בגמ' דמיירי שנטמא בטומאה דרבנן דאכל אוכל טמאים וכדו' דלא בעי הערב שמש, והא דבגמ' נקטינן אופן דבעי הערב שמש רק בנטמא סמוך לשקיעת החמה, י"ל דאתא לאשמועינן דאפי' שיש שם שיהוי זמן דבין השמשות, מ"מ אי"ז נחשב היסח הדעת.

ולולי דברי הרמב"ם הי' אפשר לומר דהגמ' נקטה דוקא סמוך לשקיעת החמה, אבל בנטמא כל גופו לא פלוג בין טומאה דרבנן לדאורייתא ובעי הערב שמש, [העירו לעי' בתוס' לקמן צ"ח ב' ובחגיגה דף כ"א ע"א ד"ה האונן, שדנו באורך אם אב הטומאה דרבנן בעי הערב שמש, וכ"כ בר"ש פי"א דפרה משנה ה' ובפ"א דטהרות משנה ג'].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א