אילת השחר/זבחים/כ/א

אילת השחר זבחים כ א

דף כ' ע"א

מהו דתימא ה"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו'. הק' המפרשים דהא שלא רחוץ ידים ורגלים ילפי' ממחוסר בגדים דהוי כזר, וכי ס"ד להכשיר מחוסר בגדים בהקטרה כיון שאינה מעכבת כפרה, ועי' בשטמ"ק אות א'.

וי"ל דכשהתורה סותמת בודאי משמע דבכל עבודות מיירי, אבל כשהתורה מפרטת, משמע רק מה שפירטה, וכיון דכתיב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח, ולא כללה הכל בלשון סתמי, הי' מקום לחלק דרק בדבר המעכב כפרה צריך קידוש יו"ר.

מי כיור מהו שיפסלו. ופרש"י בלינה אם לא שקעה בבור, ולכאו' תמוה אם לא פסלה בהו לינה למה צריך לשקעו בבור, וכן בברייתא דקתני כיור שלא שקעו וכו' ומבעיא לן אם נפסלו בלינה, מאי מיבעיא ליה הא כיון דקתני דמשקעו ע"כ דלינה פוסלת, דאל"כ לא היה צריך לשקעו.

ובשפת אמת כתב דהמוכני נעשה לשקע המים כדי שלא יפסלו לשאר מילי, כגון למנחות ולמי סוטה ע"ש, אמנם לכאו' לעשיית מנחות א"צ מי כיור דוקא, וכן למי סוטה פליגי אמוראי בירושלמי סוטה (פ"ב ה"ב) אם מים שנפסלו בלינה כשרין למי סוטה, אך הרמב"ם (פ"ד מהל' סוטה הי"ב) פסק כמ"ד דפסולין, ולפי"ז נמצא שהבינה הגמ' דבכל יום היו משקעין את הכיור שמא תבוא סוטה למחר.

וברש"י יומא (דף ל"ז ע"א) כתב דהיו משקעין את הכיור כדי שלא יפסלו בלינה לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים, אך גם זה שייך רק אם נפסלין לגבי איזה דין אבל אם הם כשרים לכל, במה חשיב שנפסלו.

מי כיור מהו שיפסלו וכו' או דלמא כיון דקדוש להו בכלי שרת מיפסלי. משמע דפשיטא לן דהמים שמקדשין בהם ידים ורגלים צריכין קידוש כלי שרת, ומיבעיא לן רק אם הם נפסלין בלינה או לא, ולכאו' מנין פשיטא לן הא לא כתיב בקרא אלא ורחצו ממנו, והיינו שירחצו מהכיור אבל מנ"ל שצריכין המים להתקדש.

והנה לקמן (דף כ"ב ע"א) אמרי' ירחצו לרבות כלי שרת, ופריך ואימא כלי חול ומשני כלי חול לא מצית אמרת ק"ו מכנו ע"ש, ואם לא היו מתרבין שאר כלי שרת אלא הי' כשר רק מן הכיור, בודאי שלא היה לנו הכרח לומר שהצריכה תורה כיור כדי שהמים יתקדשו, אלא היינו אומרים שיש גזה"כ שיהי' הקידוש מן הכיור, וא"כ גם כשריבתה תורה כל כלי שרת, מנ"ל שהוא כדי שיתקדשו המים, אולי הוא גזה"כ בעלמא לקדש מהכיור או מכלי שרת, ולא משום קידוש המים.

ומשמע דפשיטא ליה להש"ס דמדריבתה תורה דוקא כלי שרת ולא כלי חול ע"כ דמשום קידוש המים הוא.

וכיון שצריך שיתקדשו המים, ממילא למ"ד במנחות (ע"ח ע"ב) דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת, אם נתנו את המים לכיור שלא לדעת, לא נתקדשו.

מי אמרינן הני למאי לקידוש ידים ורגלים קידוש ידים ורגלים גופייהו לא פסיל בהו לינה. הנה דבר שנתקדש בכלי שרת ונפסל בלינה אי"ז רק הפקעת קדושתו ואם ירצה יוכל לחזור ולקדש אותו, אלא חל עליו פסול שאינו ראוי יותר, וא"כ ק"ק מה דמדמה הגמ' פסול המים לפסול הקידוש שעל הידים ורגלים, דהא בקידוש ידים ורגלים כשעלה השחר לא חל "פסול לינה" על הידים ורגלים, רק שפוקע מהם הקידוש, וא"כ אף למ"ד דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים הוי ליה למיבעי אם בעלות השחר רק נפקע מהמים כח הקידוש, ולא יפסלו המים, או דילמא להיפך אף למ"ד אין לינה מועלת לידים מ"מ המים נפסלין הואיל וקדשי בכלי שרת.

ואפשר לבאר דהנה רש"י כתב דלא פסלה לינה בקידוש לראבר"ש הואיל והמים ניגבו ואין ללינה על מה לחול, אך צ"ב א"כ מ"ט דרבי דס"ל דלינה מועלת והא אין כאן מים שיפסלו בלינה.

אלא הנה יש דברים שלא צריך שימשך הדין שלהם, כגון טמא שטבל א"צ שימשיך הדין טבילה, אלא כיון שטבל נטהר, משא"כ קידוש ידים ורגלים צריך שימשך הדין קידוש, כדחזינן דהיסח הדעת פוסל הקידוש, ולכן שייך ג"כ שיפקע דין הקידוש ע"י לינה אע"פ שהמים ניגבו, וראבר"ש דפליג ס"ל דאמנם הקידוש נמשך כל הזמן, אך מ"מ פסול לינה לא שייך אלא על דבר בעין.

ולפי"ז מבואר הא דמיבעיא לן על מי כיור אם נפסלין בלינה רק למ"ד דאין לינה מועלת, משום דלמ"ד לינה מועלת בודאי דמי כיור עצמן יפסלו בלינה, דהא פסול לינה שבקידוש ידים ורגלים היינו שכח המים שעל ידיו ורגליו נפסלין בלינה, וזה ג"כ דין פסול על המים, וא"כ כ"ש דהמים עצמם שבכיור יפסלו בלינה, וספק הגמ' הוא רק למ"ד דאין לינה מועלת בקידוש משום דעל כח קידוש המים לא חל פסול כיון שהמים אינם בעין, אם מ"מ במי הכיור שהם עדיין בעין מודה דנפסלין, או דלמא כיון שעומדין לדבר שאין שייך בו לינה, ממילא אין פסול לינה גם על המים.

וכ"מ ממש"כ רש"י דלא פסלה לינה בידים משום דהמים ניגבו "ואין ללינה על מי לחול", משמע דצריך לחול פסול ע"י הלינה, ואי"ז רק שיעור זמן דפוקע הקידוש כשעבר הלילה.

ומש"כ רש"י הטעם מפני שהמים ניגבו, ה"ה כשלא ניגבו לא יחול פסול לינה על הקידוש להאי מ"ד, דכיון דא"צ שישארו המים עליהם, ממילא אף כשנשארו על הידים אי"ז מוסיף [אמנם אין דין ניגוב בקידוש ידים ורגלים, ועי' בנחל איתן סי' י"ד ס"ב סק"ב].

אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. ופרש"י דע"י שמחוברין למי המעיין בטלה לינתן, ובשטמ"ק גרס בטלה "קדושתן", והטעם דפקע קדושתייהו דכיון שחזרו להיות מי מעיין, אין במחובר קדושת הגוף, וכ"כ בברכת פרץ לפר' קרח.

ובחזו"א (דף כ"א א') ד"ה מי כיור וכו', כתב דפוקע קדושת המים דכיון שהמים נעשין מחוברין הן יוצאין ממציאותן על פני הארץ ולא חייל עליהן דיני התורה שנאמרו בתלושין [וכונתו דכמו מים שנבלעו בארץ אף שחוזרין אח"כ לתהום ונעשין מי גשמים מ"מ בזמן שהן בלועין בארץ אין שייך עליהם שום דינים, ה"נ כשנעשו מחוברין חשבינן להו כבלועין בקרקע ופקע קדושתייהו].

והנה בברכת פרץ (שם) הוכיח מהא דהיו משקעין את הכיור במעין ומבטלין קדושתו כדי שלא יבואו לידי פסול, אלמא דשיפסלו המים גרע מביטול קדושתן, ועפי"ז הק' על מש"כ האבני מילואים לחדש (בתשובה סי' י"ח) דאסור לבטל תרומה וקדשים ברוב מדאורייתא, כיון שהוא מפסיד את התרומה ע"י הביטול שמתהפכת מתרומה לחולין, והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומותי, דהא חזינן הכא דמה שיפסלו המים גרע מלבטל הקדושה.

ויש לומר דענין משמרת הוא רק שלא יפסל או שלא ישרף, וכן בכל דבר שגורם שלא יוכל להתקיים דינו למה שיכול לקיים בו, ואע"פ שלא בטל קדושתו, ולכן במשקיע את המים בבור דיכול אח"כ שוב לחזור ולקדשם בכלי שרת, לא עבר משום משמרת, משא"כ אם לא ישקעם בבור ויפסלו בלינה לא יוכל כבר להתקיים בהם דינם למה שהיו ראויים להיות.

ולכן המבטל תרומה ברוב דעי"ז כבר לא יוכלו להיות תרומה, שפיר כתב האבנ"מ דמקרי ביטול קדושתם כמו אם הי' מטמאם.

[וא' העיר שאם יבטל בטבל להסוברים דע"י ביטול מקבלין מעלת המבטל וחוזר לתרומה דין טבל, נמצא דשוב יכול להיות תרומה, אבל זה אינו דהא ע"כ צריך לערבם באופן שלא יכירו מי הם הפירות שהיו תרומה, ואז מי יימר שיזדמן הפירות שהיו תרומה להיות שוב תרומה, נמצא דלא יוכלו להיות כבר תרומה, לכן נחשב ע"י ביטול כמו שפסלם].

אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. הנה בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל הק' האיך היו משקעין את הכיור בבור כל הלילה הרי יש מצוה שיהיה בבית המקדש כיור וכנו, והאיך היו מבטלין מצוה זו.

ואפשר לומר דלא מצינו דין מיוחד לכיור שיהי' בצורה מיוחדת, אלא כל כלי שמחזיק כדי רחיצת ד' כהנים מתקיים בזה מצות כיור, וא"כ כשהיו מורידין הכיור לבור הרי הי' נשאר בעזרה כלי שיש בו כדי רחיצת ארבעה כהנים, ובזה היה מתקיים הדין של כיור הצריך למקדש [ועי' משנ"ת בזה עוד לקמן דף כ"ב ע"א].

רש"י ד"ה שנים עשר דד. שיהו שנים עשר כהנים העסוקים בתמיד מקדשים בבת אחת. וצריך לומר שהיה הפרש בין כל דד לדד כדי שיוכל כהן לעמוד שם ולקדש, וא"כ היה צריך להיות הכיור גדול שיהא בו היקף שתים עשרה אמה. מיהו יל"ע מה הענין בזה שיהיו כולם מקדשין כאחת, הרי כל כהן עשה עבודה אחרת, והיו יכולין לקדש מתחילה הכהן המקבל והכהן המוליך ואח"כ שאר הכהנים כל אחד לפני עבודתו שזכה בה.

והא דקידשו כל הי"ב כהנים מהכיור ולא מכלי שרת, להרמב"ם שסובר דמצוה לכתחילה לקדש מהכיור פשוט, ואם אין מצוה לכתחילה בכיור מ"מ י"ל דיותר כבוד הוא לרחוץ מהכיור.

רש"י ד"ה והכהן עומד אחוריו למזרח המזבח. צ"ל ואחוריו למזרח כלפי המזבח כן הגיה בדברי נחמיה, דמזרח המזבח לא שייך לומר כאן שהרי הכהן עומד בין האולם ולמזבח.

אמר אביי לעולם רבי היא ולינה דרבנן היא. וצריך לומר לפי אביי, דר' יוחנן פליג אסוגיא דלעיל דמפרש טעמא דרבי מדכתיב בגשתם, ועי' קרן אורה.

ראוהו אחיו הכהנים שירד וכו'. הנה המזבח החיצון הי' בעזרה ובמשך היום הי' שם אור, וכן בשעת תרומת הדשן אע"פ שעדיין לא זרחה חמה, הי' אור לתורם תרוה"ד מהמערכה כדתנן בתמיד דף כ"ח ע"א שהי' מהלך לאור המערכה, וגם לכהנים שקידשו ידים ורגלים הי' מספיק אור זה, אבל בהיכל שהי' מקורה ולא נכנס אור החמה, צריך לידע איך עשו שם העבודות בלי אור, ואור המנורה אף אם נימא דמותר לעשות עבודות לאורה, מ"מ לא האיר כל כך עד שיוכל לעבוד לאור זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א