קרן אורה/זבחים/כא/א

קרן אורה זבחים כא א

דף כ"א ע"א

גמרא והא פרה דטמויי מטמינן ליה כו' גם כאן קשה היכי שייך היסח הדעת בזה כיון דהכל לצורך עבודה והטומאה ג"כ לצורך היא להוציא מלבן כו' ולא אסח דעתיה מעבודה כלל. וצ"ל דמ"מ כיון דבשעת טומאתו לא חזי לעבודה איכא למיחש להיסח הדעת. ולמ"ד מקדש בפנים כו' א"ש דע"כ היה מקדש קודם טומאתו דהטומאה והטבילה היה בהר המשחה ודייק מינה דטומאה לא פסלה. אלא למ"ד דמקדש בחוץ מנ"ל דלא קידש אחר הטבילה. וי"ל דלהכי כתב רש"י ז"ל ואחר הטבילה מיד כו' דהכי משמע מסדר המעשה דלא היה שום הפסק בין טבילה לסדר המערכה. ומ"מ ק"ק אמאי לא יקדש לכתחילה אחר הטבילה למ"ד דיכול לקדש אפילו בחוץ. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל לענין יציאה דלכתחילה מקדש בפנים ה"נ יקדש לכתחילה אחר הטבילה וי"ל דהא עדיפא שיקדש בפנים ממה שימתין אחר הטבילה לקדש בחוץ. ומסיק שאני פרה הואיל וכל מעשיה בט"י להכי לא פסלא בה טומאה. ואע"ג דעיקר טעמא דמיבעי לן הוא מטעם היסח הדעת ומאי אהני לזה הא דכל מעשיה בט"י צ"ל דמ"מ כיון דקיל להכשיר בה ט"י גם בטומאתה מקילינן דלא למיפסיל בה. ולפי המסקנא לא פסיל בפרה לא יציאה ולא טומאה ואיכא לספוקי אי פסלא בה לינה בקידוש. וי"ל דלא פסלא מתרי טעמי חדא כיון דלינה לא פסלא בפרה גופא כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד ה"נ לא פסלא לינה בקידוש שלה. ועוד כיון דכשר לקדש בחוץ ובכלי חול לא שייך בזה פסול לינה ולא אשכחן פסול לינה אלא בדבר המקודש בכ"ש ובד' הרמב"ם ז"ל לא נתבאר דין זה. ועי' באו"ח (סי' ק"ע וקע"ח) לענין הפסק והיסח הדעת בנטילה ובסעודה. ועי' שם ברמ"א דעשיית צרכיו לא חשיב הפסק. ומד' הירושלמי שהבאתי לעיל משמע דעשיית צרכיו הוי כהפליג לדבר עם חבירו וכן מש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דתענית דשינת עראי לא הוי הפסק לא משמע הכי מדברי הירושלמי הנ"ל דישן צריך טבילה משמע אפילו שינת עראי מדתני סיפא נתנמנם צריך קידוש ואין כאן מקומו בזה:

שם גמרא מהו לקדש כו' בכיור ממנו ולא בתוכו או אפילו בתוכו. וכ' התוס' והרא"ש ז"ל בפרק כל הבשר בשם ה"ג ז"ל כיון דבקידוש מיבעי ליה משום דכ' ממנו אבל בנט"י לחולין לכ"ע כשר אפילו בתוכו ע"ש. ולא משמע הכי מסתמא דמשניות דידים הא דתנן התם מניח חבית בין ברכיו כו' וחבית מטה על צידה כו' ואי בתוכו ג"כ כשר למה לי כולי האי יטבול ידיו בתוך החבית אלא וודאי משמע דבעינן נתינה דווקא. ועי' תוס' ז"ל שם שהאריכו ג"כ ליישב דברי ה"ג ז"ל ודווקא הכא נראה דמיבעי ליה כיון דבעינן מים מקודשין בכ"ש איכא למימר דבתוכו עדיף דירחץ ידיו בתוך הכ"ש אבל בחולין לא אשכחן טבילה בכלי. ובעי למיפשט מהא דתניא או שטבל במי מערה כו' הא בכיור דומיא דמי מערה היינו טבילה בתוכו כשרה ומי מערה פסולין משום דלאו בכ"ש הם ודחי לעולם במי כיור ג"כ פסול בטבילה. והא דאשמעינן מי מערה משום דס"ד כל גופו טובל בהם ידיו כו' לא כש"כ קמ"ל דטבילה גמורה ג"כ לא מהני מטעמא דלעיל דבעינן דווקא מקודשין בכ"ש. ולפ"ז י"ל למאן דאמר דבפרה מקדש בחוץ ובמקידה של חרס נראה דלא בעינן מים מקודשין ג"כ. וא"כ למה לי דמקדש בפרה כלל אמאי לא אהני ליה טבילה שטובלין אותו אחר שטמאוהו וכמו בידים לחולין ולתרומה דטבילה עדיפא מק"ו דכל גופו טובל בהם. ואין לומר דמדרבנן הוא דצריך קידוש כעין עבודה דהא תנן שלא רחוץ ידים פסולה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואי מדרבנן לא הוי מיפסלי בהכי. וצ"ל דמים מקודשין בעינן גם בפרה ולהכי מי מערה פסולין אבל מ"ש דכלי שרת לא בעינן ומים מקודשין בעינן. ועוד דלשיטת רש"י ז"ל מיפסלי המים ביוצא וצריך עיון. והרמב"ם ז"ל כ' דאין מקדשין מתוכו דכ' ממנו ולא מתוכו ואם קידש מתוכו ועבד עבודתו כשרה. וקשה קצת היכי כ' בפשיטות להך דרשא דממנו ולא מתוכו. כיון דמספקא לן אי דרשינן הכי ומהאי טעמא עבודתו כשרה בדיעבד דדילמא אפילו מתוכו:

שם תוס' בד"ה כיור כיון ששקעו שוב אין מעליהו וס"ד דאפי' לאיברים נפסלין בהעלאה שעה אחת בלילה חוץ לבור. והקשו לזה ממתניתין דתמיד שהיה מקדש לתה"ד והיה מעליהו בלילה. ותירץ דאתי כר"א בר"ש ובמים נמי לא פסלא לינה. ולזה קשה דמתניתין דתמיד נמי ס"ל שהיו משקיעין אותו בעץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. וזה דלא כר"א בר"ש כדאמרינן לעיל דלדידיה א"צ למוכני כלל:

וכתבו עוד אי נמי י"ל שהיה להם מים בכ"ש אחר כדי קידוש של תה"ד. וגם זה קשה דאכתי גם בכ"ש אחר ליפסל בלינה כיון דס"ד דשעה אחת מן הלילה פוסלת לכל עבודות ובצ"ק ז"ל הרגיש בזה וכתב דכ"ש לא מקדש ליפסל בלינה ואין טעם לזה דמה בין כ"ש לכיור. ומש"כ משום דלית ביה שיעורא דד' כהנים ג"כ אינו מובן ומסתבר דכל שכשר לקדש ה"ה דנפסל בלינה. ונראה בדבריהם דע"כ לא מיפסיל בהעלאה שעה אחת בלילה אלא מי כיור שהיו מקודשים מאתמול והוצרך לשקען בשקיעת החמה וצריך שיהיה משוקע כל הלילה ואם העלה שעה אחת נפסל. אבל מים שלא נתקדשו מאתמול ובלילה מילאן בכלי שרת לקדש לעבודת הלילה לכולי עלמא לא מיפסיל בלילה לחוד:

וכתבו עוד די"ל דפסול עבודת לילה דרבנן והיינו גזירה משום עבודת יום ובתרומת הדשן לא גזרו ויתבאר בזה לקמן:

וכתבו עוד דאיכא לדחויי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסיל לינה גם במים. ולפ"ז צריך לומר דלינת מים ג"כ לא הוי אלא מדרבנן ואין טעם לזה. ואמאי לא יפסלו בכל דבר המקודש בכ"ש דמיפסיל בלינה בעמוד השחר. וכ"ז יתבאר עוד בשמעתין:

שם גמרא מאי אינו מעליהו דקאמר לעבודת יום כו' סוגיא זו סתומה היא ורש"י ותוס' ז"ל פי' כ"א לדעתו כאשר אבאר. ומה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל שיטת רש"י ז"ל דהשתא מסיק דר"י דאמר אינו מעליהו היינו משום עבודת יום שיפסל אם יעליהו בלילה אבל לעבודת לילה חזי. והא דקאמר למחר אינו מקדש היינו לעבודת יום דלעבודת יום לילה פוסלת. ופריך א"ה היינו דר' חייא בר"י ומשני א"ב גזירת שיקוע פי' דר"י ס"ל דלילה אינה פוסלת גם למתירין כרב חסדא והא דקאמר אינו מעליהו הוא משום גזירה שלא יפסלנו עמוד השחר להכי צריך שיהיה שקוע כל הלילה. ופריך מהא דאמר ר"י קידש לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש ולא הצריך לחזור ולשקעו. וצ"ל דנהי דוודאי קודם עמוד השחר צריך לשקעו דהא עמוד השחר פוסל לכ"ע זה לא איצטריך לאשמעינן. אבל למאי דאמרת אליבא דר"י דאית ליה גזירת שיקוע וצריך לשקעו מיד הוי ליה לאשמעינן דמיד ישקענו וקאמר בשלמא לרבא דמוקי כר"א בר"ש הא כרבי פי' דלר"א בר"ש ליכא גזירת שיקוע משום דלר"א מי כיור גופייהו נמי לא פסלא לינה ולהכי אין צריך לשקעו. ולזה קשה קצת הא טעמיה דר"י דראה דבריו של ר"א בר"ש בקידש מתחילת עבודת יום דלא מיפסיל עוד וז"א אלא בקידוש ידים כו' אבל במי כיור אמאי לא יפסול בלינה. וצ"ל כיון דעמוד השחר אינו פוסל בקידוש ה"נ דמי כיור אינן נפסלין והא דאם קידש בסוף עבודה דנפסל הקידוש וצריך לקדש למחר היינו משום דתחילת עבודת יום מילתא אחריתי היא והוי כהפסק לענין קידוש וגישה אחריתי היא כדילפינן לעיל מבגשתם והא דאמר שוב אינו מעליהו כרבי. אלא לאביי דמוקי לה כרבי קשיא אמאי לא משקע ליה דלרבי לינת כיור דאורייתא וכבר כתבתי לעיל דלאביי אין לחלק בין רבי לר"א בר"ש וקידוש לתרווייהו לא מיפסיל בלינה מה"ת ומי כיור נפסלין. ומשני דבאמת משקע ליה מיד לאחר קידוש של תרומת הדשן. ופריך אי הכי דלר"י לילה לא פסיל כלל אפילו למתירין כרב חסדא א"כ אמאי קאמר אם לא שקעו מבערב למחר אינו מקדש דמשמע משום דלא שקעו מבערב לילה פוסלו שלא לקדש למחר הא לילה לא פסיל. ומשני דאין צריך לקדש קאמר ולגמרי כר"א בר"ש דלינה לא פסיל כלל בקידוש. ולעיל דקאמר דווקא אם קידש לתה"ד אין צריך לקדש הא דידיה והא משמיה דאילפא קאמר דאפילו מעבודת לילה אין צריך לקדש למחר. והשתא לאביי הוי איפכא הא דר"י משמיה דאילפא כר"א בר"ש והא דקידש ידיו לתה"ד כרבי ועמוד השחר פוסל לכ"ע. והא דאמר ר"י כיון ששקעו שוב אינו מעליהו כ"ע מודו בה משום גזירה שלא יפסל בעמוד השחר. ולרבא אי נימא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולר"א בר"ש לא פסיל לינה במי כיור ג"כ הא דאמר ר"י כיון ששקעו שוב אינו מעליהו הוא כרבי:

ואינך דר"י משמיה דאילפא לא שקעו מבערב מקדש לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש ע"כ כר"א בר"ש ואין צריך לקדש דא"א לומר למחר אינו מקדש משום פסול לילה דהא לילה לא פסיל לר"י. וא"כ קשה לישנא דכיור שלא שקעו כו' הא לר"א בר"ש אין צריך לשקעו כלל. אבל אי נימא דמי כיור לכ"ע נפסלין בלינה אתיא הא דכיור ששקעו שוב אינו מעליהו ככ"ע. ואתיא שפיר נמי הא דר"י משמיה דאילפא כיור שלא שקעו כו' דלר"א בר"ש ג"כ צריך לשקעו והא דר"י בקידוש תה"ד ג"כ כר"א בר"ש וראה ר"י דברי בתחילת עבודה. ופריך אי הכי היינו דרב חסדא כיון דאוקמת דלילה לא פסיל היינו הא דקאמר א"ב גזירת שיקוע דר"י לא אמר אלא לכתחילה צריך לשקעו משום גזירה אבל לילה לא פסיל אפילו למתירין. והקשו התוס' ז"ל בהג"ה ע"ז אמאי לא פריך מיד היינו דר"ח ועוד כמה קושיות. ופי' ז"ל דהא דקאמר א"ב גזירת שיקוע אכתי קם ליה ר"י בשיטת רחב"י דלילה פוסל למתירין. אלא דר"י מחמיר ואוסר להעלותו אחר ששקעו בשקיעת החמה לפי' קמא משום גזירה דילמא פשע ולא יחזור וישקענו ורחב"י לא גזר. אבל לתה"ד מעלה גם לר"י ולא גזרינן בה דילמא פשע וכמש"כ ז"ל. והשתא לכ"ע נפסלו מי כיור למתירין כיון שהעלהו שעה אחת בלילה ובבקר מערין מי כיור לכ"ש ונותנין מים אחרים לכיור לקדש למתירין ומי שרוצה לקדש לאיברים יקדש מכלי שרת. והא דמשקעין אותו כלל כיון דלמתירין לא חזי ויפסל ומה בכך ויקדשו גם לאיברים ממים חדשים וכשרים משום דמים קדושים הם וצריך לשמרן שלא יפסלו בלינה ומערן אח"כ מימיו בכ"ש. משום דפעמים מקדשין הרבה כהנים בכל דדין ויכולין אלו שרוצין לקדש לאימורים לקדש ממים שבכ"ש וי"ב כהנים של תמיד לא היו מקדשין בלילה משום דנפסלו המים למתירין היינו זריקת דם התמיד:

וכתבו עוד דהא דאמר אביי מקרות הגבר כו' היינו קידוש אבל במים פוסלת והאי דפוסלת במים אינו אלא מדרבנן כיון דלא פסיל בקידוש כו' וזה צ"ע. ונראה יותר לאביי לא הוי לינה דרבנן אלא בקידוש כיון דאינן בעולם וכמש"כ רש"י ז"ל. אבל מים נפסלין בלינה לכ"ע וכמש"כ לעיל. וכ' עוד פ"א בגזירת שיקוע ע"ש ושניהם אחד הם בזה דאכתי קם ליה ר"י כרחב"י. ופריך והאמר ר"י קידש ידיו לתה"ד למחר אין צריך לקדש ומשמע דלא משקע ליה. בשלמא לרבא אתי כר"א בר"ש ומים ג"כ לא פסלא בהו לינה אלא לאביי מ"ש דלא משקע ליה. ומשני דמשקע ליה. ופריך אי הכי למחר אין צריך לקדש אמאי. וע"כ למימרא דלמתירין נמי חזי ולא מיפסיל בהעלאת לילה. וא"כ היינו דר"ח ולשיטתם מהא דאמר ר"י בקידש לתה"ד למחר אין צריך לקדש מוכיח דלמתירין נמי חזי. דאל"ה כבר נפסלו המים למתירין בשעה שקידש לתה"ד ואמאי אין צריך לקדש. אלא ש"מ דלילה לא פסל אפי' למתירין אע"ג דאיכא למימר דהא דאין צריך לקדש היינו לאיברים וקמ"ל דלינה לא פסלא. אבל למתירין וודאי נפסלו לא משמע להו הכי מדקאמר סתמא ולמחר אין צריך לקדש משמע אפילו למתירין. ומסקנא דר"י כר"ח ס"ל ולא מיפסיל אלא בעמוד השחר בין למתירין בין לאיברים. אלא דלר"י צריך לשקעו מבערב ולרב חסדא אין צריך לשקעו אלא קודם עמוד השחר. והרמב"ם ז"ל לא הזכיר דבר מזה. משמע דלא ס"ל מצות שיקוע כלל ואין צריך אלא לשקעו קודם עמוד השחר שלא יפסל בלינה כמו שכ' בפ"ה מה' ביאת מקדש. וגם זה אינו חיוב כל כך ואם רוצים ממלאין אותו מים אחרים בבקר ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף