קרן אורה/זבחים/כ/ב

קרן אורה זבחים כ ב

דף כ' ע"ב

גמרא יציאה מהו כו' ופירש"י ז"ל כדרך שפוסל בכל הקדשים כו' והתוס' ז"ל כתבו דמשום היסח הדעת מיבעי ליה כדמסקינן ורש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש משום היסח הדעת לחוד דא"כ מאי קאמר את"ל לינה לא פסלא כו' משמע דאי לינה פסלא יוצא נמי פסיל ולפי התוס' ז"ל ליכא כלל פסול יוצא בקידוש וא"כ לא הוי ליה למיתלי כלל בעיא דיוצא בפסול לינה כיון דטעמא אחרינא הוא פסול לינה הוא משום דהוי ככל קדושת הגוף דמיפסיל בלינה ופסול יוצא הוא משום היסח הדעת. ע"כ פי' דלמ"ד לינה פסלא מיבעי ליה אי יוצא פסיל נמי מהאי טעמא ואת"ל דלינה לא פסלא ולית בה פסול שארי המקודשי' בכ"ש מ"מ ביוצא איכא למיבעי מטעמא אחרינא דמסח דעתיה. ולדברי התוס' ז"ל נראה לפרש דהא דקאמר את"ל לינה לא פסלא מילתא דפשיטא קאמר אי תיבעי למיפשט מדלא אשכחן פסול היסח הדעת לכ"ע בלינה אע"ג דלילה לאו זמן עבודה היא כ"כ ומסתמא עומד הוא בלא עבודה ולא חיישינן להיסח הדעת דילמא התם משום דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה. וא"ש בזה הא דבעלמא דרכו של הרמב"ם ז"ל לפסוק כאת"ל דפשיטותא הוא. וא"כ הכא אמאי פסק דלינה פסלא הא את"ל לינה לא פסלא קאמר. ולפי הנ"ל ניחא דהאי את"ל לא מכרע כלל לפלוגתא דלעיל דרבי ור"א בר"ש דבטעמא אחרינא פליגי. ולפירש"י ז"ל קשה הא דמסיק יצא ידיו לא קמיבעי ליה כי מיבעי לן כו' מדלא קאמר אלא יצא כו' משמע דתחילת איבעיא לא היה ביצא ידיו כלל. ואי מטעם פסול יוצא מיבעי ליה אפילו ביצא ידיו איכא למיבעי אי פסולין ביוצא דלענין פסול יוצא לכאורה ליכא נפ"מ בין יצאו ידיו או כל גופו. וי"ל דביצאו ידיו גם פסול יוצא ליכא כיון דגופו בפנים אף על גב דבפסול יוצא לא הוי דינא הכי אלא כל שיצא אפילו מקצת אותו המקצת נפסל ביוצא:

שם גמרא יצא ידיו לא מיבעי לן כו'. והקשה בכ"מ ז"ל ליפשוט דכל גופו מיפסיל ביציאה מדלא תני רבותא טפי דאפילו יצא כל גופו כשרה העבודה ותי' דאי הוי תני הכי ה"א דכל גופו היינו בלא ידיו אבל ידיו לחוד מיפסיל ביוצא. ואין זה מספיק לקמן גבי טומאה דאמר נמי הכי נטמאו ידיו לא מיבעי לן כו'. ואמאי לא פשיט התם מדלא תני רבותא טפי דאפילו נטמא כל גופו עבודתו כשרה ש"מ דפסולה. אלא נראה דהא גופא מיבעי לן אי דווקא קתני נטמאו ויצאו ידיו אבל כל גופו צריך לקדש או דילמא ל"ד ושנטמאו ושיצאו היינו בטומאת כל גופו וביציאת כל גופו:

שם גמרא הא קידש בפנים ויצא עבודתו כשרה. לפי מה שכ' התוס' ז"ל בד"ה כל המטיל דאם שהה מעט לכ"ע כשרה. א"כ א"ש האי דיוקא דהא קידש בפנים ויצא כשרה וכגון שלא שהה דלא הוי היסח הדעת כלל דומיא דקידוש בכ"ש בחוץ אבל בעיין לא איפשיטא. וצ"ל דכוונתם דווקא אי נפיק בשעת עבודה ולא שהה הוא דלא מיפסיל. אבל קודם עבודה אפילו אם יצא ולא שהה מיפסיל אפילו ברגע אולי הסיח דעתו. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק בזה וכל שיצא אפי' לא שהה צריך לחזור ולקדש שכ' שם ד' דברים שפוסלין הקידוש יציאה לחוץ ושינה והטלת מים והיסח הדעה. ויציאה אם לא הסיח דעתו עבודתו כשרה בדיעבד משמע דאפילו אי ידע בבירור שלא הסיח דעתו אפ"ה צריך לקדש לכתחילה. ואיכא למידק תו היכי דייק למיפשיט בעיין הא קידש כו' עבודתו כשרה דילמא בדיעבד עבודתו כשרה דלא ברירא לן בוודאי דהיה לו היסח דעת ואין כאן אלא חששא כיון דפריש שמא הסיח דעתו ואפילו אומר שלא הסיח דעתו מ"מ חיישינן. ואין לנו לפסול העבודה מטעם זה אבל לכתחילה צריך לחזור ולקדש. וצ"ל דס"ל להש"ס דלהאי צד דחיישינן להיסח הדעת מדפריש לאו חששא היא אלא הוי כהיסח הדעת בבירור ולא בספיקא מחזקינן ליה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דעבודה כשרה הוא משום דבעיין לא איפשיטא וכמו שכתב הכ"מ ז"ל:

שם גמרא אם להשהות טעון טבילה כו' קס"ד משום היסח הדעת ומשני הכא במאי עסקינן שיצא להסך רגליו ולהטיל מים משמע דהא בעיא איתא נמי גבי להשהות ולענין טבילה מי חיישינן לאסוחי דעתא ובעי טבילה או דילמא לא חיישינן לאסוחי דעתא אפילו אם שהה. ויש לדקדק דהא משמע ביומא (דף ל') אם טבל ע"ד ביאת מקדש אפילו מבערב אין צריך טבילה אחרת אפילו למחר וא"כ שהיה בעלמא אמאי צריך טבילה וע"כ מיירי בלא הסיח דעתו דהיסח הדעת הזאה ג' וז' בעי. וי"ל כיון דיצא לשהות הוי כהיסח הדעת דשינה וכל טבילת שחרית דסגי בטבילת לחוד. ובאמת מאי דפריך הש"ס שם אי דאסח דעתיה הזאה ג' וז' בעיא הא שינה וודאי הוי היסח הדעת ואפ"ה סגי בטבילה לחוד. וע"כ הא דהיסח הדעת בעי הזאה ג' וז' היינו דמסופק הוא שמא נגע במת אבל היסח הדעת דשינה אפשר לידע בבירור שלא נגע בטומאה ומ"מ כל שהסיח דעתו מעבודה צריך טבילה. וי"ל דהיינו דקמשני התם אידי ואידי דלא אסח דעתיה הא כו' הא דלא טביל ע"ד ביאת מקדש. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' אה"ט ובד' הכ"מ ז"ל שם. אלא דאכתי קשה אפילו טבל ע"ד ביאת מקדש מבערב מאי אהני מסתמא ישן בלילה והוי כהיסח הדעת לענין טבילה. ולפי מאי דמשמע הכא דמספקא ליה להש"ס בלשהות אי צריך טבילה או דווקא במיסך רגליו אבל יצא לשהות א"צ טבילה אע"ג דיצא להפליג ומסתמא הסיח דעתו מעבודה א"כ י"ל דשינה ג"כ לא חשיב היסח הדעת לאצרוכי טבילה אם טבל תחילה ע"ד ביאת מקדש אבל בירושלמי יומא שם ראיתי דמייתי הך ברייתא בהאי לישנא כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים. ופריך ומסיכה לא שעה קלה היא ואמאי צריך טבילה שאני היא מסיכה שעשו אותה כהפלג הרי דס"ל בפשיטות דיצא להפליג טעון טבילה והמיסך רגליו ג"כ מטעם זה צריך טבילה דהוי כהפליג. וזה דלא כמשמעות דתלמודין דבשהיה מספקא ליה ובמיסך פשיטא ליה דטעון טבילה. ע"כ י"ל דהכא נמי לא מספקא ליה בטבילה דלשהות. והא דמוקי לה בלהסך את רגליו אגב דלפי שעה דצריך לאוקמי בהטלת מים מוקי לה נמי הא דלשהות במיסך רגליו. אבל במאי דפשיטא ליה להירושלמי ביצא לדבר לפי שעה דצריך קידוש ידים ע"כ הוא דלא כתלמודין דמספקא ליה בהא ותו תני התם ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים. מבואר מזה דבין הפלגה לדבר עם חבירו ובין שינה הוי כהיסח הדעת להצריך טבילה ולענין קידוש סגי בנתנמנם לחוד. וצריך עיון אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל דלהצריך קידוש סגי בנתנמנם והוא ז"ל לא כתב אלא שלא יישן בהם ונהי די"ל דלענין לפסול עבודה בעינן דווקא שינה והא דנתנמנם צריך לקדש היינו לכתחילה לחוד מכל מקום אמאי לא כתב דין נתנמנם לענין לכתחילה:

ואפשר לפרש עוד דזה שכ' הרמב"ם ז"ל דיציאה בלא היסח הדעת לכתחילה צריך לקדש ובדיעבד עבודתו כשרה לאו משום דפסק בעיין לקולא דבעיין איפשיטא דיציאה לא פסיל דיעבד וכדאמר לקמן בבעיא דטומאה את"ל יציאה לא פסלי וכל את"ל פשיטותא היא אלא דלא איפשיט אלא דלא פסלי בדיעבד. אבל לכתחילה סמך אדברי הירושלמי הנ"ל דאיתמר בהדיא דלפי שעה צריך לקדש והיינו לכתחילה לחוד דומיא דלהשהות וטבילה דאין זה אלא לכתחילה דאינו מיחל עבודה אם לא טבל כמו כל טבילת שחרית דלא חילל כדאיתא ביומא שם. אלא דהא דמשמע מדברי הרמב"ם דאחר הטלת מים אם לא קידש חילל עבודה כמבואר שם בדבריו ז"ל פ"ה הלכה ה' מנ"ל הא דמשמע דיציאה לפי שעה לחוד או להטיל מים חד דינא להו. וכי היכי דביציאה לחוד לא חילל ה"נ בהטלת מים. וביומא שם אמרינן דהא דבעי קידוש ואחר הטלת מים הוא משום ניצוצות לחוד. וא"כ למה תלי בברייתא פסול דהטלת מים ביציאה לפי שעה הא לאו משום יציאה מיפסיל ודין טבילה אחר הסכת רגליו נראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' שם הלכה ה' אם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח כו' ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשרה. משמע דאם הסיך רגליו ולא טבל עבודתו מחוללת. ולא משמע הכי ביומא אלא כל טבילת שחרית אם לא טבל לא מחיל עבודה ועדיין צ"ע בזה:

שם גמרא תני והדר מפרש לא אשכחן דכוותיה דהא דזה הכלל היא משנה ביומא והא דאם לשהות כו' הוא בברייתא. והיכי קאמר אמתניתין דהדר מפרש מה שאמרו בברייתא. ואולי שם בברייתא ג"כ תני להא דזה הכלל כו' וכעת לא מצאתי היכן היא שנויה. ועי' בלשון רש"י ז"ל:

שם גמרא ת"ש פרה כו' בפנים ויוצא ופירש"י ז"ל אלמא דיציאה לא פסלא בקידוש. ויש לדקדק דעיקר בעייתו היא משום דפריש מן המקדש אסוחי מסח דעתיה אבל גבי פרה דמקדש לכתחילה ע"מ ליצא לעבודתה היכי שייך היסח הדעת בזה הא לא נבדל מן העבודה כלל. ולפירש"י ז"ל לעיל דמיבעי ליה ג"כ אי מיפסיל ביוצא ככל הקדשים א"ש האי פשיטותא דליכא פסול יוצא בקידוש. ולהכי משני שאני פרה הואיל וכל מעשיה בחוץ כו' דאי מטעם היסח הדעת לא אתי האי שינויא שפיר. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פרה כתב דלכתחילה מקדש בפנים ויוצא ואם קידש בחוץ ומכלי חול כשר. ומפשטיה דר' יוחנן משמע דאפילו לכתחילה יכול לקדש בכלי חול בחוץ. וסיים שם עלה דמקדש בכלי חול בחוץ הואיל וכל מעשיה בחוץ. ובגמרא משמע דלא צריכינן להאי טעמא אלא לר' חייא ב"ר יוסף דאמר מקדש בפנים כו'. וי"ל דלר"י פשיטא דמהאי טעמא הואיל וכל מעשיה בחוץ קאמר דאפילו בכלי חול בחוץ שרי. אלא דלר"ח בר"י דאמר מקדש בפנים משמע דבעי קידוש כדין בעי למיפשט מיניה דיציאה לא פסלה וקאמר דלר"ח נמי מהאי טעמא הוא דלא מיפסיל ביוצא. והרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכ' דבכל העבודות כשר ביציאה לחוד לא איצטריך לטעמא דהואיל וכל מעשה כו' אהא דמקדש בפנים ויוצא כיון דא"א בע"א ובכל מקום בדיעבד כשר. להכי לא כתב להאי טעמא אלא אהא דמקדש בכלי חול בחוץ:

שם תוס' בד"ה יציאה כו' והא דאמר בכל שעה כו' עי' מהרש"א ז"ל בסוכה (דף נ') שהקשה הא התם משום בלילה הוא דאיצטריך מקום זריזים כדאיתא התם ועי' צ"ק ז"ל. וי"ל עוד דע"כ לר"ל דאמר דבלילה בחוץ כשרה צריך ג"כ לומר דמ"מ איתיה למנחות במקום זריזים מאורחא דמילתא דאל"ה תיקשי אליביה מתני' אהדדי דמצה אינה נילושת בפושרין ומנחות נילושות בפושרין:

שם בא"ד ומהאי טעמא יתכן פירש"י דהכא. עי' מהרש"א ז"ל שם בסוכה שכתב כן מסברא דנפשיה עיין שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף