אילת השחר/זבחים/יז/א

אילת השחר זבחים יז א

דף י"ז ע"א

רמז לטבול יום וכו'. הא דקרי לה רמז משמע שאי"ז דרשה כשאר דרשות, ועי' בספר המצות להרמב"ם שורש ג' וברמב"ן שם.

ובספר המצות (ל"ת ע"ו) כתב הרמב"ם דדבר זה אינו מפורש בתורה אבל הוא מקובל. וצריך ביאור כונתו דאם זה רק קבלה מ"ט לוקין ע"ז, וצריך לומר דהיתה קבלה שלימוד זה בא ללמד גם שילקה ע"ז, אלא צריך עיון דא"כ מאי פריך דנימא דקאי אקורח קרחה וכו', הרי היתה קבלה דהפסוק בא ללמד על טבול יום.

ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו וכו'. ומבואר ברמב"ם (פרק ד' מביאת מקדש ה"ד) דבזה נכלל גם אזהרה. [ומ"מ לא נימא דטמא שעבד במקדש יעבור ב' לאוין, א' לאו דוינזרו ולא יחללו דמיירי בטומאה, והב' לאו דהכא דקדשים יהיו ולא יחללו, דכיון דאמרינן דאינו ענין לטמא, תו לא קאי עליה הלאו כלל].

ויל"ע כשנאמרה האזהרה בלשון לא יחללו, אם האיסור הוא מעשה העבודה, ואין האיסור מה שמחלל, או האיסור הוא מה שמחלל את העבודה, וכעי"ז נסתפקנו באילת השחר קידושין דף ע"ח א' לגבי איסור לא יחלל זרעו דכהן גדול.

ויל"ע מ"ט אמרי' דאם אינו ענין לטמא תנהו ענין לטבול יום, נימא דתרוייהו בטמא מיירי, וקרא קמא דוינזרו בא לומר אזהרה על עצם העבודה [ויחד עם זה כתוב שהוא גם מחלל], וקרא בתרא דקדושים יהיו בא להזהיר איסור על מה שמחלל, ומנ"ל לדרוש באם אינו ענין.

אם אינו ענין לטמא וכו'. נמצא דפסוק המוקדם קאי על טבול יום ופסוק השני על טמא גמור, אע"פ שטבול יום לא ילפי' אלא משום אינו ענין לטמא, ובטה"ק עמד בזה.

וי"ל משום דבקרא דוינזרו מפורש ביה וטומאתו עליו משמע דמיירי בטמא גמור, ולהכי לא מוקמינן ליה אטבול יום באם אינו ענין.

אימא תנהו ענין לקורח קרחה. עי' רמב"ן עה"ת פר' ראה (י"ד א') שכתב דמחללי עבודה, ותמהו האחרונים דהא אמרי' הכא דאינם מחללין [עי' מנ"ח מצוה תס"ז בקומץ המנחה ובמשך חכמה פר' אמור (ויקרא כא ה)].

והא דבעינן לאוקמי קרא בהנך אע"ג דליכא עלייהו אזהרה לעבוד, מ"מ אי נילף מולא יחללו דמחללי, מהאי קרא נילף גם אזהרה, כמו טבול יום דליכא עליה אזהרה אחרינא אלא מולא יחללו דילפי' מינה ג"כ דמחלל, כמבואר ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש.

תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן. הנה קורח קרחה שבאנו לפסול הא לא מיירי שעכשיו הוא קורח קרחה, רק במי שעבר על איסור זה. ותמוה למה יהא פסול לעבודה, הרי אחרי שקרח אין שום דבר בעצם מהות האדם העובד, רק שעבר עבירה במה שתלש שערו, ולמה נדרוש שיהא פסול לעבודה, ולא דמי לשתויי יין ופרועי ראש שהוא מצב אחר אצל האדם, שהוא שתוי או פרוע ראש, אבל קורח קרחה אחרי שעבר עבירה של קרחה, אין בו שום מצב אחר, ואפשר שהי' סברא שכל זמן שהקרחה לא נתמלאה שער אסור לו לעבוד וצ"ע.

תוד"ה טבול יום. תימה תיפוק לי מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. הנה האי קרא בתרומה מיירי, וקשיא להו לתוס' דנילף מתרומה לחילול עבודה, ויל"ע דהא לגבי מעשר ילפי' דטהור מיד אחר טבילה, וא"כ מהיכי תיתי ללמוד עבודה מתרומה שהוא טמא, אדרבה נדמהו למעשר שהוא טהור, ואע"ג דבמעשר ילפינן מדכתיב (ויקרא כ"ב פסוק ו') ולא יאכל כי אם רחץ במים, ודייקינן הא רחץ טהור, ולא קראתו תורה בפירוש טהור [ועי' בתוס' יבמות דף ע"ד ב' ד"ה הא רחץ], וא"כ יש לומר דאין ראי' מזה לשאר דברים שהוא נחשב טהור, אבל גם בתרומה שהק' תוס' שנלמד משם לעבודה, לא כתוב בפירוש שהוא טמא.

ואולי קושית תוס' דיש לדמותו יותר לתרומה, משום דכל שאפשר לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן.

ועוד יש לומר דבמעשר שני לא כתוב בהדיא לשון איסור אכילה מחמת טומאה, רק למדנו מהלשון לא בערתי ממנו בטמא שאסור לאכלו בטומאה, ועיקר הכונה כשהמעשר טמא, ועכ"פ לא כתוב בהדיא איסור אכילה לטמא, ולכן אפשר שהוא גזה"כ דאסור לאכול מעשר למי שנגע בטומאות [ולא מחמת שהוא טמא], וכשרחץ הוא גזה"כ דמותר לו לאכול, ולא משום שנטהר. ומה דאמרינן בגמ' הא רחץ "טהור", לשון חז"ל הוא, אבל בפסוק עצמו אין הכרח לפרש שזה מחמת טהרה, אלא י"ל שזה גזה"כ, ולכן א"א ללמוד מזה לעבודה.

וכן מצאנו דנדה אסורה לבעלה ואחרי טבילה מותרת, וכבר העיר בזה בשערי יושר (שער א' פרק י"ג) על מש"כ תוס' בב"ק דף י"א א' דלבעלה אין זה כדיני טומאה דגם ס"ס אסור, וא"כ אין זה מדין טומאה ואין טבילה מתרת איסור, הרי מצינו רק שטומאה יורדת בטבילה, ועכ"פ חזינן דיש גם היתר של איסור ע"י טבילה.

והראוני באליהו רבא (נגעים פי"ד משנה ג') דמשמע כמש"כ [ובחידושים מהגר"א על המשניות שנדפס מחדש בכת"י ב' על המשנה שם, כתב להדיא כן דלא בעינן טהרה למעשר].

בא"ד. ותירץ הר"ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא וכו'. ואע"ג דע"כ כונת הכתוב דעד שיעריב היום לא נטהר, מ"מ כיון שבלשון הכתוב לא נזכר שעדיין לא נטהר, לא נוכל לידע מזה דמחלל עבודה.

בא"ד. ואע"ג דבפרק הערל דרשי' וטהרה לטבולת יום ארוך ההיא מחוסרת כפרה היא ועל ידי מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא. דברי התוס' הם קצת חידוש דהא לעצם הטומאה של טבול יום דהיינו לגבי תרומה אין מוסיף כלום מה שהיא גם מחוסרת כפרה, דהא מחו"כ מותר בתרומה, וא"כ מ"ט נימא דהשם טמאה שקראתה תורה כעת לגבי תרומה, הוא רק בצירוף מה שהיא גם מחוסרת כפרה.

בא"ד. וי"ל דרבי סימאי וכו' בזב בעל ג' ראיות ומאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה. נמצא לפי מ"ד זה דעד דמייתי כפרה מיקרי טמאה, וצ"ב דהא לגבי יולדת כתיב (ויקרא פי"ב פסוק ו') ובמלאת ימי טהרה, אלמא דאחרי שהעריב שמשה נקראת טהורה, והכא דייקינן מקרא דעד דמייתי כפרה מקרי טמא.

בא"ד. ומיהו קשה דגבי נגיעת כלי וכו'. הנה לפי סברת קושיתם הוי מצי להקשות נמי מדכתיב גבי שרץ בויקרא (י"א כ"ד, כ"ב ו'), נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ומדכתיב עד הערב ע"כ מיירי כשטבל [דבלי טבילה הרי לעולם הוא טמא], ואפ"ה קרייה רחמנא טמא.

בא"ד. וצריך לומר דאי לאו קרא דר' סימאי וכו'. דברי התוס' צ"ב דהא בודאי טבול יום אסור בתרומה וקדשים, שהרי דינו כטמא ומאי אהני מה דקלישא טומאתי', הרי הוא טמא, וצ"ל דאף שלענין אכילה ידענו שהוא טמא ואסור בתרומה וקדשים, מ"מ אין ראי' מזה שיהא אסור לעבוד, ולכן צריך לדר' סימאי, אלא דלפי"ז תירוץ הזה של תוס' הוא כמו התירוץ שבהמשך דבריהם, שכת' וי"ל דצריך קרא גבי עבודה וכו', רק שעדיין לא פירשו דבריהם כ"כ [ובשטמ"ק אות כ"ט כת' דהמשך התוס' הוא הג"ה, ולפי"ז צ"ל שהוא בא רק לבאר דברי התוס' ואי"ז תי' חדש].

בא"ד. אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום ואע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן שפיר מוטהרה מחוסר כפרה. והשתא לפי"ז מצינן שפיר למילף מוטהרה גם טבולת יום.

ומשמע מתוס' דדרשה דשמעתין מקרי שכתוב בהדיא, אע"ג דלא דרשי' לי' אלא באם אינו ענין, מ"מ כיון דמשתעי לגבי חילול, הוי יותר מפורש מדיוקא דוטהר מכלל שהוא טמא, דלא ברור שנחשב טמא עד כדי כך שיחלל.

בא"ד. וי"ל דצריך קרא גבי עבודה וכו'. לא ביארו מה מתורץ בזה, ואפשר דהנה כלי מצד עצמו אינו שייך לא באכילת קדשים ותרומה ולא לעבודה, ואם בכל זאת אכילת קדשים ותרומה הם באותו דרגה עם עבודה, ע"כ הפסוק על שניהם בא ולא תועיל הטבילה להתירם, דהא אם קראתם תורה טמא ע"כ שיש בזה נפק"מ לאיזה דין, דאם לא יוצא מזה נפק"מ לשום דין שהם טמאים למאי קראתם תורה טמא, אבל כיון שצריך פסוק על כל א' בנפרד ולא סגי בפסוק של עבודה על אכילת תרומה וקדשים, וכן לא סגי בפסוק של אכילת תרומה וקדשים לאסור עבודה, ממילא מהפסוק הזה לא יכולים לדעת על מה קאי הלשון טומאה שקראתו תורה.

משא"כ אשה ששייכת בעבודה שהיא כשרה לשחוט, [ואע"ג דלענין שחיטה אפילו טמא כשר, מ"מ חזינן דשייך באשה ענין עבודה], א"כ שייך שמקבלה ואילך יהי' לה שם עבודה, ולא נחשב כמו שעשה הקוף, דבעשה קוף שחיטה ושאר עבודות, לא שייך לומר דמחלל אלא נחשב שלא עשה כלום, משא"כ אשה דבשחיטה כשרה, הרי דשייך לייחס שם עבודה על מעשיה, אלא דמחללת, ואע"ג דגם בלי שמחללת מצד שם טומאה אין לה דין כהן ופסול עבודתה כמו זר, מ"מ כתבה תורה דיש בעבודתה גם דין חילול מצד דין טומאה שעליה, ונפק"מ לאיש שיהי' בדרגת טומאה כזו שיחלל.

וכן מבואר מה שתמהו אח"כ מזב וזבה ובעל קרי, דשייך בהם עבודה מצד עצמם, וכיון שקראתם תורה טמא אחרי שטבלו, וסתמא כתיב, משמע דלכל דבר חשיבי טמאים, גם לעבודה וגם לאכילה.

וביאור הדברים דכשהתורה מיירי בדבר ששייך בין לאכילה ובין לעבודה, אז הדין טמא שכתוב ע"כ מיירי על הכל, אבל כיון שבכלי לא שייך בעצמותו עבודה או אכילה, אלא באנו ללמוד מזה שהתורה קראתו טמא ע"כ שזה נוגע לגבי איזה דבר, בזה יש לומר דכיון דלכל א' יש מעלה לגבי השני, אי אפשר לדעת מה התורה רצתה למעט, וא"א ללמוד מזה כלום.

בא"ד. ותימה דגבי זב וזבה וכו'. הנה מה שלא תירצו תוס' דלא הוי ילפי' מזב וזבה כיון דחמירי שהיא טומאה היוצאה מגופן, י"ל דהתינח למ"ד דמחו"כ דזב כזב דמי, [ופי' תוס' לקמן דהיינו דחשיב נמי טומאה היוצאת מגופן], אבל אי לאו כזב דמי הא הוי טומאה בפנ"ע, ולא שייך לטומאה הראשונה שיוצאה מגופן.

בא"ד. וכי תימא דלא נילף ביאת מקדש מינייהו קשה שהרי קרא דורחץ במים וגו' סתמא כתיב וכו'. הלשון צ"ב מש"כ וכי תימא וכו' דהא כבר כתבו מתחילה דכיון דסתמא כתיב משמע דלכל הדינים מקרי טמא, וצ"ל דהוא בלשון תמיהה כמו וכי תרצה לומר דלא נילף ביאת מקדש וכו' הרי קרא דורחץ סתמא כתיב [ותיבת קשה מיותר].

בא"ד. ועוד תימה כיון דדרשינן טבול יום מטמא יהיה למה איצטריך תו עוד טומאתו למחו"כ תיפוק לי מוכפר עליה הכהן וטהרה. צ"ב למה הוצרכו להוסיף דדרשינן טבול יום מטמא יהיה, הא בלא"ה נמי תקשי למאי איצטריך עוד טומאתו למחו"כ נילף מדכתיב וטהרה, וזה הרי כל קושיתם.

ואפשר דכונת תוס' להק' דבשלמא אי לא הוי דרשי' טבול יום מטמא יהי', הי' צריך עוד טומאתו בו לטבול יום, אבל אחרי שכבר ידעינן טבו"י מטמא יהי', א"כ עוד טומאתו בו לא צריך, דלמחו"כ הא ידעינן מוטהרה, ויותר מיושב אם היו תוס' מוסיפין עוד תיבה למה איצטריך תו עוד טומאתו "דאי" למחו"כ וכו'.

בא"ד. ומהני טעמי אתי שפיר דליכא למימר למה לי קרא הא איתקש קודש למקדש. יל"פ דהשתא באו ליישב מ"ט לא תקשי איפכא דנילף קודש ממקדש ולא ליבעי קרא בקודש, וע"ז כ' דמהני טעמא, דהיינו לפי ב' התירוצים שכ' מיושבת גם קושיא זו [ועי' תוס' ביבמות ע"ד ע"ב ד"ה מכלל בסוה"ד שהק' כן להדיא].

ובהגהות קה"י כתב להגיה דה"א קרא לפטורא קאתי, ולפי"ז צריך להגיה ג"כ ומהאי טעמא ולא מהני טעמא.

בא"ד. וקרא ובא השמש וטהר איצטריך משום דכתיב בשרץ דקיל טפי מנדה ושכבת זרע. פירשו המפרשים דבאו ליישב בזה הקושיא שהק' דכיון דסתמא כתיב נילף דאיקרי טמא לכל מילי, אמנם צ"ב למה נקטו דוקא נדה ושכבת זרע וכי קרא מיירי רק בהני, ובכלל צ"ב דשכבת זרע לא חמיר משרץ, דתרוייהו אב הטומאה ומטמאין רק בנגיעה והנוגע בהם טמא עד הערב.

תוד"ה הג"ה. נכתוב רחמנא טבו"י ומחו"כ בהדיא וכו'. צ"ב למה לא הק' דא"כ בטלת כל הדרשות, דתמיד יקשה דנכתוב קרא להדיא.

תוד"ה רמז לטבול יום וכו'. הו"מ למילף מיושב או מבעל מום וחד מהנך. יש לפרש כונתם מיושב לחוד למאן דס"ל [‏לעיל ט"ז א'‏] דשם יושב לא פריך, וכן יש ללמוד מבע"מ וחד מהנך, או דמיושב לחוד ג"כ א"א ללמוד אלא בצירוף חד מהנך.

והנה המפרשים הקשו האיך נילף מחד מהנך הא איכא למיפרך מה להנך שכן באזהרה, ויושב נמי קתני בברייתא לקמן כ"ג ב' אבל יושב וכו' אינן אלא באזהרה.

אמנם לכאו' לא כתיב אזהרה בלשון לאו בהאי קרא דפסיל יושב, אלא זו ילפותא שאינו כשר לעבוד בישיבה, ומדכתיב העומדים ילפי' עיכוב, ולא דמי להנך דמוזהרין בלשון לאו, וא"כ א"א לפרוך שכן מוזהרין.

ולפי מה שחידש המל"מ [בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ח ד"ה והנראה אצלי] דאין לעשות פירכא ממה שאין מלקות, משום דזה גופא נלמוד מק"ו, ה"נ א"א לעשות פירכא ממה שאין בו לאו, דהא זה גופא נלמוד במה מצינו.

אמר רבה למה לי דכתב וכו' מחו"כ. הק' הקרן אורה דע"כ איצטריך קרא למימר דמקרי טמא דבלא"ה לא ידעינן דיש בו סרך טומאה כלל, ואפשר דאה"נ אין כונת הגמ' דלא לכתוב כלל לענין טומאה, אלא הגמ' מבארת רק את הסברא אם צריכין במחו"כ ילפותא לעצמה לענין עבודה, או מצינן למילף מטמא וטבו"י.

וכן י"ל דכונת רבה לעשות צריכותא להגדיל תורה ולבאר הסברות שיש בזה, דאם הי' כתוב רק איסור לעבוד ובאנו ללמוד חילול, אז ממה שיהי' כתוב חילול בטמא לא אפשר ללמוד חילול לטבול יום ומחוסר כיפורים.

סוף סוף קלישא ליה טומאתו. היינו דמחוסר כפורים, ובשטמ"ק (אות ו') הק' מ"ט לעיל דבעינן למילף חדא מחדא טבול יום ממחוסר כפורים, פרכינן מה למחו"כ שכן מחוסר מעשה, והכא אמרי' דלאו פירכא היא כיון דקלישא ליה טומאתו, ע"ש מה שכתב לבאר, ועדיין צריך טעם למה לא הוי מחוסר מעשה אע"ג דקלישא טומאתו, דפירכא לכאורה הוי, ובפרט על מה הצד דפרכינן פירכא כל דהו.

ואפשר לבאר דבריו דהנה בטמא מה שמחוסר מעשה הוא דיש בו טומאה והטומאה אינה יורדת ממנו אלא ע"י מעשה, משא"כ מחוסר כפורים טומאתו הראשונה כבר נטהרה ע"י הטבילה והערב שמש, אלא שנתחדש בו דין טומאה מחמת שצריך להביא קרבן, ולולא זה שהתורה הצריכתו להביא קרבן הרי הוא כבר טהור לגמרי, ודבר זה לא שייך לקרותו מחוסר מעשה, כיון שהמעשה הוא כל הסיבה שגורמת לו את הטומאה, לכן כל הפירכא היא רק שהוא מחוסר כפרה דהא מ"מ בעי כפרה, ופירכא זו שייך רק לעיל כדבעינן למילף טבול יום ממחו"כ לחוד, אבל הכא דבעינן למילף מטמא ומחו"כ, לא שייך לומר דמחוסר כפרה, דטמא אינו מחוסר כפרה, והפירכא היא רק ממה דמחוסרין מעשה, ומחוסר כפרה לא שייך לקרותו מחוסר מעשה.

ולפי"ז מבואר ג"כ מ"ט לא מקרי טומאה היוצאה מגופו, כיון שאי"ז הטומאה הראשונה, ורק מחמת שצריך להביא קרבן יש עליו טומאה, וזה לא טומאה היוצאה מגופו.

והנה לכאו' צ"ב הא דמתרץ דמחוסר כפורים דזב כזב דמי, לפי מש"כ התוס' בד"ה קסבר, דאין לו טומאה כ"כ כמו טמא ממש, א"כ הא אכתי קלישא ליה טומאתו, אמנם לפמשנ"ת ניחא שפיר, דאי כזב דמי היינו דעדיין יש עליו את הטומאה הראשונה, והא ראי' דהא נשאר עליו דין טומאה היוצאה מגופו, ונהי דאיקלישא, מ"מ יש בו דין טומאה, וחשיב שפיר מחוסר מעשה, דשניהם יש בהם דין טומאה וצריך מעשה להוריד טומאתו, משא"כ אי לאו כזב דמי, דאז אין זה אלא דין חדש שנובע מחמת חוסר כפרתו, דהא טומאה מגופו אין לו כבר, אז שפיר פריך כיון דאיקלישא טומאתו, היינו דאין בו טומאה הראשונה אלא דמחמת שהוא חייב כפרה נתחדש בו דין טומאה, לא שייך לקרותו בשביל זה מחוסר מעשה.

וכן לפרש"י דכזב דמי היינו דהוי לגבי קודש כטמא, הרי דנשאר בו עדיין דין טמא לגבי קודש, ושפיר הוי מחוסר מעשה להוריד הטומאה.

וצע"ק דהא משמע דרק ראשון ושני הוא עושה בקודש וא"כ לא דמי למה שהי' קודם ואיקלישא לה גם לענין קודש, ואולי אה"נ לרש"י ימנו בו ראשון ושני עד רביעי בקודש.

סוף סוף קלישא לה טומאתן וכו'. הנה בחידושי מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה הביא בשם הגר"ח ליישב שיטת הרמב"ם שכתב (בפ"ג מביאת מקדש) דמחו"כ שנכנס למקדש חייב מכת מרדות, ולגבי מחוסר כפורים שאכל קודש כתב (בפי"ח מפסוהמ"ק) שהוא לוקה, וביאר דלענין ביאת מקדש תלוי אם הכניס טומאה לעזרה, ולכן מחו"כ שהוא רק פוסל לא נקרא דהכניס טומאה, משא"כ לענין אכילת קודש תלוי אם רק דין טומאה עליו הרי הוא לוקה.

וצ"ע למה מה שמחו"כ פוסל את הקודש לא חשיב שהכניס טומאה, הא טבול יום ג"כ אינו אלא פוסל את הקודש כמבואר בפ"י מאבות הטומאות הל' ג', ומ"מ פסק הרמב"ם בהל' ביאת מקדש (פ"ג הל' י"ד) דלוקה, וע"כ דגם זה נקרא שהכניס טומאה כיון שפוסל קודש, ומאי שנא מחו"כ.

וברמב"ם (פ"ג מביאת המקדש הל' ז') מבואר דמקרא דוטהרה ילפינן דעד שלא הביאה כפרה לא נגמרה טהרתה, ובכ"ז אינו לוקה, וכן בפ"ד הל' ד' וה' מבואר דאינו לוקה בשימש מחוסר כפורים, אע"ג דדרשינן דלא נגמרה טהרתה, הרי דמ"מ הוא דין מחודש שיתנהגו בו כמו טמא אבל אין לו אותם האיסורין שיש בטמא, ובמחוסר כפורים שאכל קדש לא הביא הרמב"ם הפסוק דוטהרה, משמע שיש דרשה אחרת על מחו"כ ולא הביא מקור לזה, ומ"מ חזינן דזה לא מדרשה דוטהרה שלא נגמר טהרתה, ואינו מבואר המקור דאסור לאכול קודש למחוסר כפורים.

רש"י ד"ה במחוסר כפורים. בטמא ליכא למימר דלא אתיא מיניה דהא איהו נמי מחוסר טבילה ועוד דטמא לא קא מיבעיא ליה וכו'. קצת יל"ע דלעיל בד"ה למה לי, פרש"י דאטמא לא קא פריך כלל, וכאן יש לרש"י נידון בזה וכתב טעמים אחרים מ"ט לא פריך מטמא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א