רמב"ם/פסולי המוקדשין/יח

רמב"ם ‏ פסולי המוקדשין יח

משנה   ספר עבודה. הלכות פסולי המוקדשין פרק יח   תורה

פרק שמונה עשר

א כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב ב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה:

ג כל קרבן שנ' שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנ' לא תאכל כל תועבה ד מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין ה וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן כמו שבארנו וכל שפסולו מספק אין לוקין עליו ו כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת שנ' והנפש הואכלת ממנו עונה תשא ואם אכל ממנו בשגגה מביא חטאת קבועה:

ז אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהן פיגול: כיצד מנחה (שנתפלגה) [שנתפגלה] האוכל כזית משיריה חייב כרת אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת לפי שהן הן המתירין את השירים לאדם וכן זבח שנתפגל האוכל כזית מבשרו או מאמוריו או מבשר העולה חייב כרת אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פיגול שהרי מתיר את האמורין לקרב למזבח והאמורין מתירין את הבשר לאדם ודם העולה מתיר בשרה למזבח ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח ודם חטאות הנשרפות מתיר אמוריהם למזבח לפיכך חייבין על אמוריהן משום פיגול הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים אבל דברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומניות הנשרפות אינן (מתפלגין) [מתפגלין] לעולם ח ואילו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול לעולם הקומץ והלבונה והקטורת והדם והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו ומנחות הנשרפות כולן שהרי אין להם קומץ להתירן כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות ולוג שמן של מצורע ואם תאמר והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו ט אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנ' בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר והוא הדים לשאר הקדשים כולם והמותיר אינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה שנא' והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו י האוכל כזית מבשר קדשים שנותר במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה שנ' ואכליו עונו ישא כי את קדש השם חלל ונכרתה ומאמתי יתחייב כרת על אכילת הנותר אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר ואם קדשים קלין הם חייב עליהן משקיעת החמה שליום שני שהוא תחילת הלילה שליום שלישי והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר במילואים שהרי נאמר שם לא יאכל כי קודש הם להזהיר על כל שפסולו בקודש שהוא בלא תעשה על אכילתו יא והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית וכל הפיגולין והנותרין מצטרפין יב אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן והמטמא את הקדשים אינו לוקה אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשין שנטמאו לוקה שנ' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה אבל אם נטמאו בטמאות שלדבריהם אינו לוקה על אכילתן אבל מכין אותו מכת מרדות ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות יג כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש ואכל כזית מן הקדשים בין בקודש טהור בין בקודש טמא במזיד הרי זה נתחייב כרת שנ' והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה וטומאתו עליו ונכרתה ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף שנא' ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה והוא הדין לשאר קדשי מזבח והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קודש לא תגע יד מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנא' וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו טו היה טמא בטמאו של דבריהם אינו לוקה ואין צריך לומר שאינו חייב כרת אבל מכין אותו מכת מרדות:

טז אינו חייב כרת על קודש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו משום פיגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו מתירן כהילכתן וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה אפילו נטמא הבשר קודם שיתטמא האוכל הואיל וקרבו המתירים ואחר כך אכל חייב כרת וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא אחר שנזרק דמם הרי זה חייב כרת יז כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר וטמא כיצד דברים שאין להם מתירין אין חייבין עליהן משום פיגול וחייבין עליהם משום נותר וטמא וכן המתירין עצמן אע"פ שאין חייבין עליהן משום פיגול כמו שביארנו חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דבר אחד בלבד יח טמא שאכל אמורין חייב כרת יט אבל פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף אע"פ שאינן ראויין למה שהן אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שהפיגול הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו כ הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה כא ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע אסורן מהן והאמורין מצטרפין עם הבשר לכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא:

כב זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המוראה מן הגידים מן הקרנים מן הטלפים מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף אינו חייב כרת וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת אבל מכין אותו מכת מרדות:

כג אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול נותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח כד קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכן דם הקדשים כמו שביארנו וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >