קרן אורה/זבחים/יז/א

קרן אורה זבחים יז א

דף י"ז ע"א

תוס' בד"ה טבול יום מנלן. האריכו ז"ל בקושיות בזה ואבאר דבריהם ז"ל וסדרן בקצרה. הקשו למה לי קרא לט"י ואמאי לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כמו במח"כ. ותי' דאיכא למדרש וטהר טהר יומא וכן הוא האמת כדאיתא בריש ברכות. והקשו מקרא דנגיעת כלים דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא. ולזה תירצו דאי לאו דכתיב קרא בטבול יום דמחלל אע"ג דקלישא טומאתו לא הוי דרשינן להאי דיוקא וטהר מכלל כו' לא בט"י ולא במחו"כ וכיון דגלי רחמנא בט"י דרשינן נמי במחו"כ להאי דיוקא. והקשו תו אכתי ל"ל קרא הא טבול יום נקרא טמא בפירוש בהאי קרא וטמא עד הערב. ותי' דמהאי קרא דכלים לא מצינן למילף לעבודה ואכילת קדשים דלא שייכא בכלי ולהכי איצטריך קרא בעבודה לחוד ובאכילת קדשים לחוד ולא ילפי מהדדי. אבל מוטהרה דיולדת ילפינן תרווייהו אכילת קדשים וחילול עבודה דשייך נמי גבי אשה דכשירה לשחוט קדשים ואין זה מובן קצת דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה בכל הפסולין ואכתי היכי שייך חילול עבודה באשה והבה"ז ז"ל כתב דשייך בה חילול כששחטה מחו"כ ונגעה בבשר. וגם זה אינו מובן דאם נגעה בבשר מה ענין זה לחילול עבודה בלא"ה נפסל משום שנטמא הבשר. וגם ד' הצ"ק ז"ל אינן נראין ע"ש:

והקשו עוד דגבי זב וזבה כו' כתיבי כמה פעמים ורחץ כו' וטמא עד הערב אלמא דט"י מקרי טמא בפירוש ואכתי ל"ל דר' סימאי וקרא סתמא כתיב ושמעינן עבודה ואכילת קדשים. ועוד דלענין ביאת מקדש למה לי קרא לטבול יום ומחו"כ כיון דהוי טמא לעבודה ולקדשים נילף ביאת מקדש מינייהו ועוד דאין צריך למילף אלא מגופא דקרא שמעינן דמיקרי טמא לכל מילי גם לביאת מקדש. וע"כ עיקר קושיתם אט"י למה לי קרא בביאת מקדש או דנילף מינייהו מעבודה ואכילת קדשים או מגופא דקרא דאיקרי טמא לכל מילי. ותמהו עוד במחו"כ וודאי לא צריך קרא בביאת מקדש כיון דשמעינן טבול יום ממילא ילפינן מחו"כ מוטהרה כמו כאן לענין עבודה. ואין לתרץ קושיא זו דאי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה במחו"כ דמחוסר מעשה דא"כ הוי ליה למימר איפכא כו'. ויש לדקדק דהיכא ס"ד למימר דמסתבר לאוקמי יותר במחו"כ א"כ הכא בעבודה מנלן דקרא דקדושים יהיו מיירי בט"י דילמא אתי למחו"כ דהא אכתי לא ידעינן לתרווייהו דמוטהרה לחוד לא שמעינן כמש"כ ז"ל ואימא דאתי קרא דקדושים יהיו למחו"כ וט"י מנלן וקרא דוטהרה לא דרשינן כלל. וי"ל דמסתבר לאוקמי בט"י מידי דפסיל בתרומה. ומהרש"א ז"ל בפ' הנשרפין (דף פ"ג ע"ב) הרגיש בזה ג"כ ע"ש והא דלא ניחא ליה למימר כמש"כ דמסתבר לאוקמי במידי דפסול בתרומה היינו משום דמחו"כ לא אימעיט מפני זה כמש"כ התוס' לקמן בד"ה דגמר. אבל אין זה מוכרח דמ"מ מסתבר לאוקמי במידי דפסיל בתרומה ועי' צ"ק בזה. וכ' לתרץ קושיא זו דלענין ביאת מקדש לא ילפינן מחו"כ מוטהרה משום דקרא מיירי בטומאת מת ומחו"כ לא שייך במת. וכ' עוד דקושיתם מטבול יום דלמה לי קרא בביאת מקדש ג"כ יש לתרץ בדרך זה דגבי ביאת מקדש כתיב ולא יתחטא. ולקמן יבואר עיקר דבר זה אי כל הני תלת עבודה ואכילת קדשים וביאת מקדש שוין כדינן לענין טומאה כמו שיתבאר באורך. ובכ"ז לא תי' קושיתם מהא דכתיב כמה פעמים ורחץ כו' וטמא כו' הרי דמיקרי טמא ולמה לי הא דר' סימאי גבי עבודה ועמדו בתמיהתם בזה. אבל מד' בסנהדרין שם כ' תי' זה דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן לא טבול יום ולא מחו"כ אחר קושיתם מהא דכתיב בנגיעה במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וע"ז תי' דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן משמע דאפילו מהא דמיקרי טמא בפירוש ג"כ לא הוי שמעינן אי לאו דר"ס. וכן מסתבר דנהי דמיקרי טמא מ"מ באזהרת טמא ששימש לא נאמר לשון טומאה אלא וינזרו כו' ולא יחללו א"כ מסתברא לאוקמי אדחמירי דהיינו טמא ממש. אבל ט"י ומחו"כ לא שמעינן אבל השתא דגלי קרא דלאו דווקא טמא ממש ואיתרבי ט"י ה"ה מחו"כ דבכלל זה:

ומה שכ' עוד ובא השמש וטהר איצטריך משום דכ' בשרץ כו' לא ידענא למה הוצרכו לזה דהא וטהר לפי האמת משמע טהר יומא. ועוד דהא כבר שמעינן דאפילו כלי טבול יום מקרי טמא כמש"כ וטמא כו' וטהר מכלל שהוא טמא כמש"כ לעיל. ועי' צ"ק מה שכ' מהא דדרשינן ביבמות וטהר למפרע ולא עיין במהרש"א ז"ל ע"ש:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מה' במ"ק דט"י ששימש עבודתו פסולה וחייב מיתה מקרא דר"ס דלמדו מפי השמועה שזה אזהרה לטבול יום שעדיין טמא הוא שנא' ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר. אבל מחו"כ אע"פ שעבודתו פסולה הרי זה פטור ומנין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה עכ"ל. נראה מדבריו דמהני קראי לחוד לא שמעינן אלא פסול עבודה לחוד אבל לא אזהרה למלקות ולא חיוב מיתה. ולהכי איצטריך לר"ס קרא לט"י לחודיה דאם עבד חילל וממילא ילפינן חילול חילול למיתה. אבל מחו"כ לא שמעינן אלא דעבודתו פסולה אבל אזהרה ומיתה לית ביה. ולשיטתו א"ש קושית התוס' ז"ל. אבל כבר עמד ע"ז הראב"ד ז"ל מהא דבברייתא דסנהדרין מבואר דמחו"כ ג"כ במיתה ויתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה רמז לט"י כו' הוי מצי למילף בק"ו מיושב כו'. לכאורה אין כאן ק"ו דלא מצינו דהוזהר על ט"י וכל שאינו מוזהר לא ילפינן בק"ו כמבואר לעיל ולשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה ניחא דעיקר קרא אתי לאזהרה למלקות ולמיתה. והא דפשיטא ליה דמחו"כ מחלל עבודה יש לומר דמקרא דוכפר עליה כו' וטהרה לא שמעינן אלא דאיסורא איכא משום שלא נגמרה טהרתו והדר ילפינן חילול עבודה בק"ו מיושב או בעל מום כי היכי דילפינן אונן בהאי ק"ו:

שם גמרא למה לי דכתב רחמנא בטמא וט"י ומחו"כ כו' יש לדקדק היכן מצינו קרא יתירא במחו"כ הא לא כתיב אלא האי קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה דילפינן מינה ג"כ דמחו"כ אסור באכילת קדשים ואיסור ט"י לא נאמר באכילת קדשים. ועוד דאי לא כתב רחמנא וטהרה מכלל שהוא טמא לא הוי ידעינן כלל דאיכא סרך טומאה במחו"כ והיכי שייך למילף מט"י דמיקרי טמא כמש"כ ובא השמש כו'. והיה נראה דעיקר דיוקא דרבה הוא על קרא דר"ס בט"י למה לי נילף ממחו"כ. ואגב עביד הש"ס צריכותא בכולהו ומסקנת הקושיא אלא לא ליכתוב בט"י ותיתי מהנך וזה עיקר קושיתו ומה שפי' התוס' ז"ל דהקושיא היא ליכתוב בהדיא מ הוא דחוק דבמאי עדיפא למיכתב במחו"כ מט"י כיון דליכא קרא יתירא אלא י"ל דט"י לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא דזה נאמר גבי תרומה וקדשים מתרומה ג"כ לא ילפינן ולהכי קשיא ליה נילף ממחו"כ כיון דאשכחן מחו"כ דמיקרי טמא לענין קדשים ט"י נילף מיניה ג"כ. והא דלא ניחא ליה למילף ממחו"כ לחודיה ומטמא ומחו"כ ניחא ליה הוא ג"כ דרך שקלא וטריא בעלמא נהי דלא מצית למילף ממחו"כ לחוד שיש לו חומר דמחוסר מעשה. אבל כיון דפסולו משום דעדיין טומאתו עליו כדכתיב וטהרה מכלל כו' אע"ג דכבר קלישא טומאתו נילף נמי ט"י מינייהו. ומשני קסבר ר' סימאי מחו"כ דזב כזב דמי ולא קלישא טומאתו כ"כ כן היה נראה לפרש סוגין. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגרסי קסבר רבה וכן משמע בכריתות (דף י'):

אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שחילק בין ט"י למחו"כ דט"י במיתה ומחו"כ אינו במיתה. קשה טובא היכי ס"ד למילף ט"י ממחו"כ כיון דלא שוו בדינייהו. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגרסתו היה קסבר מחו"כ דזב לאו כזב דמי והיינו דאין עליו חומר זב שיהיה במיתה כמו זב ולהכי איצטריך קרא בט"י אבל שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא בהני תלתא דיני אכילת קדשים וביאת מקדש ועבודה בטומאה דלא השווה שיטתו בכולהו דבאכילת קדשים כתב בפי"ח מה' פסהמ"ק דט"י ומחו"כ אינן אלא במלקות ולא בכרת ויליף מקרא דטומאתו עליו דכתב גבי כרת מי שכל טומאתו עליו פרט לט"י ומחו"כ. ולענין ביאת מקדש בפ"ג מה' ביאת מקדש כתב דט"י במחנה שכינה בכרת ומחו"כ גם מלקות אין בו. ומדוע לא השוה קודש למקדש כמו שהשוה שניהם דאין חייבים כרת אלא על טומאות של תורה כמבואר שם בפ' י"ח הנ"ל. וד' הכ"מ ז"ל שם שכתב דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דתנן בפרה פ' י"א דלאחר ביאת מים נמי חייב היינו מלקות אינו מובן דהא כתב בהדיא בפ"ב הנ"ל דחייב כרת על ביאת מקדש. ולענין טמא ששימש חילק ג"כ בין ט"י למחו"כ ולא ביאר אם הוא במיתה על כל הטומאות או ג"כ דווקא על טומאות המפורשות בתורה. ומהא דפריך ר"ז בשבועות טמא ששימש היכי משכחת לה דלא ליחייב על ביאת מקדש משמע דטמא ששימש ג"כ אינו חייב אלא בטומאה של תורה דאל"ה משכחת לה בפשיטות שהיה טמא בשאר טומאות ואי חילול עבודה ג"כ דווקא בטומאות המפורשות בתורה אבל שאינן מפורשות לא מחלי עבודה. א"כ איכא פירכא על ק"ו דריש פירקין מיושב ובע"מ דהא אשכחן טמא בטומאה זו שאינו אוכל דנהי דכרת ליכא אבל איסורא איכא כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל ואינו מחלל עבודה ה"נ אונן או זר ונראה דבכל הטומאות איכא מיתה וחילול עבודה כיון דילפינן ליה חילול חילול מתרומה ובתרומה וודאי משמע דליכא נפ"מ ובכל הטומאות חייב מיתה. ובדין ט"י בתרומה אי חייב לא נאמר הדבר מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות ומסתימות דבריו נראה דחייב מיתה. וכן נראה מהא דט"י ששימש במיתה וילפינן חילול חילול וכמש"כ התוס' בשם הר"ר חיים ז"ל. וא"כ מצינו קולא בקודש מבתרומה דבתרומה ט"י במיתה ובקודש אינו אלא בלאו והדברים פליאים ומה שהיקל במחו"כ ששימש דאינו במיתה כבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מהא דבסנהדרין חשיב לה בכלל אלו שבמיתה. והיותר פלאי דבה' סנהדרין חשיב ליה בכלל לאוין שהיה בהם מיתה בזמן הבית עי' שם בפי"ט מש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס. ולפי מש"כ בגירסתו מבואר כן בשמעתין ור' סימאי ג"כ הכי ס"ל דמחו"כ לאו כטמא גמור הוא אלא דבסנהדרין שם מייתי הש"ס לקרא דר' סימאי לט"י אע"ג דחשיב התם בברייתא מחו"כ ג"כ בכלל אלו שבמיתה:

ולענין ביאת מקדש שכ' ג"כ דמחו"כ אין בו כרת גם בזה עמד הראב"ד ז"ל. והתוס' ז"ל לקמן הקשו ג"כ על דברי רש"י ז"ל לקמן דלמ"ד לאו כזב דמי אין בו כרת באכילת קודש מהא דתנן בכלים פ"א למעלה ממנו עזרת ישראל שאין מחו"כ נכנס לשם וחייב עליו חטאת אלמא דבר כרת הוא. ומהא לא תיקשי דחייבין עליו חטאת לא קאי אמחו"כ אלא אכל הטמאים וקמ"ל דעזרת ישראל למעלה מעזרת נשים בהני תרתי דמחו"כ אסור ליכנס לשם וגם חייבין עליה חטאת אם נכנסו בטומאה דמחנה שכינה היא ואדרבה מהא משמע דבמחו"כ ליכא כרת דאינו נכנס לשם משמע איסורא בעלמא ואי בר כרת הוא אמאי לא עשו מעלה לאוסרו גם בע"נ כמו ט"י וכן פי' שם הר"מ והרע"ב ז"ל. אבל מהא דלקמן ריש כל הפסולין דקרי ליה בפשיטות עשה שיש בו כרת וכן מברייתא דמנחות קשיא טובא וע"כ צ"ל דאתיא כמ"ד כזב דמי וכמש"כ הכ"מ ז"ל ובחידו' נזיר (דף מ"ה) הארכתי קצת בזה ע"ש:

ובאכילת קודש שם כתב דילפינן מוטומאתו עליו מי שכל טומאתו עליו לא נודע מקומו איו והמפרשים ז"ל לא כתבוהו. אבל זה ג"כ קשה מה שכ' דמחו"כ בביאת מקדש גם מלקות ליכא ובאכילת קדשים איכא מלקות ומ"ש דהא כולהו מחד קרא נפקא מקרא דוכפר עליו הכהן וטהרה דמוקמינן ליה ביבמות לאכילת קודש. וכן איסור ביאת מקדש מהאי קרא הוא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש הלכה ז'. ועוד דבגמרא נפק"ל מחו"כ בביאת מקדש מעוד טומאתו בו. ולזה י"ל דאתי כמ"ד כזב דמי אבל למ"ד לאו כזב דמי ליכא אלא איסורא מקרא דוכפר כו' וטהרה. אבל מלקות באכילת קודש מנלן כיון דג"כ מהאי קרא נפקא. וגם לזה יש לומר כיון דמיקרי טמא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדאמרינן בפ' הערל דמש"ה ליכא למימר איפכא דמחו"כ מותר בקדשים וזה לאו הוא ומש"ה לוקה. אבל מהא גופא קשה לד' דע"כ הא דאמר קרי ביה והבשר אשר יגע כו' ל"ד הוא דזה בטומאת בשר כתיב וע"כ קרי ביה וטומאתו עליו קאמר והוא ז"ל דריש מוטומאתו עליו מיעוטא. וי"ל דאדרבא מש"ה קאמר רבא להאי קרא דוהבשר אשר יגע כו' משום דמוטומאתו עליו אימעיט מחו"כ אלא מתורת ק"ו אתינן עליו אם קרינן ביה והבשר כו' וחייב הוא על טומאת בשר אם נגע בו מחו"כ כש"כ דאית ביה לאו בטומאת הגוף. ועדיין אין זה מספיק דק"ו פריכא הוא דהא טומאת בשר עבר בלאו בכל טומאות ואפילו בשלישי ואילו לטומאת הגוף אינו חייב מלקות אלא אם נטמא בטומאה של תורה שחייבין עליה על ביאת מקדש וה"נ מחו"כ מנלן דלקי על טומאת הגוף:

ואחרי העיון בד' הרמב"ם ז"ל נראה דבכל איסורי טומאה לא היה חייב מלקות או מיתה אלא בטומאה המפורשת בתורה גם לענין טומאת בשר. אבל טומאה שאינה מפורשת בתורה אלא מן הקבלה בכלל טומאה מד"ס היא ואין עליו מלקות ולא מיתה לא בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף ולא בשימוש בטומאה ולא באכילת תרומה וכל שעיקר הטומאה אינה אלא מד"ס לא היה בה אלא מכת מרדות ואפילו איסור תורה לא שמעינן בהו. ולפ"ז אין לעשות יוכיח בק"ו דלעיל מזה וכמו שדקדקתי לעיל משום דאין בו אזהרה אלא דקשה הדבר לומר כן דאטו ברביעית דם ג"כ לא שייכא טומאת בשר וטומאת הגוף לא בתרומה ולא בקודש ולא בשימוש בטומאה כיון דאין הנזיר מגלח עליה. ובחידושי נזיר הארכתי ג"כ בזה ולא יצאתי עדיין חובת העיון בזה כי מעיין גדול הוא ובמקום אחר יבואר עוד בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף